בס"ד
ימינה פנה, קדימה צעד / הרב אליהו קאופמן
"חיבוק
הדוב" של אהוד ברק לשמאל של מר"צ הוא יותר מתמוה וממוזר. ברק תמיד הוא
איש מרכז עם אוריינטציה ימנית והוא האיש שבעצם מיסד את נתניהו לקראת שליטתו כראש
ממשלה בעשור האחרון. נתניהו גם כמעט ושריין את ברק ברשימת הליכוד בשנת 2013.
החיבור של ברק למר"צ עלול למצוא את האחרונים – אם הרשימה החדשה באמת תקבל
עשרה מנדטים, מחוקים כ"שמאל ישראלי רדיקלי".
האיחוד בין מר"צ לבין חבורת אהוד ברק
הוא בעצם סימון סופה של האלטרנטיבה השמאלית – מדינית והציונית שמעבר לגוש המרכז.
לאחר כניסתה של מפ"ם לברית עם מפלגת העבודה, במחצית השנייה של שנות השישים של
המאה העשרים, נוצר חלל ריק במשבצת הציונית - שמאלית, שמפ"ם מילאה עד אז
בפוליטיקה הישראלית. כניסתה של מפ"ם לממשלת לוי אשכול – בינואר 1966 (לאחר
הבחירות של סוף שנת 1965) הייתה תחילת המשבר הזה, של היעלמות השמאל הציוני מהמפה
הפוליטית בישראל לתקופת מה. האות להיעלמות הרשמית של השמאל הציוני – כיחידה
עצמאית, ניתן לקראת הבחירות של 1969. מפ"ם הפכה לא רק חברת קואליציה עם מפלגת
העבודה אלא שבבחירות 1969 הפכה להיות לחלק מרשימה משותפת עם מפלגת העבודה, רשימה
שנקראה "המער"ך". למרות ששמאלה מהמער"ך עמדו שתי רשימות
נוספות – שכיהנו בפרלמנט הישראלי גם לאחר בחירות 1969, הרי שהן לא יצגו ממש את ההשקפה
הציונית – שמאלית, שמפ"ם הבליעה במער"ך. רשימת רק"ח הייתה המפלגה
הקומוניסטית הישראלית שבעצם יצגה יותר את הרחוב הערבי הרדיקלי ואת בריה"מ
לשעבר, כשרובה ערבית ולידה קומץ יהודים קומוניסטים שהיו אז תלושים מהציבור
הישראלי. למק"י – הפלג הקומוניסטי הפרו ישראלי, היה רק מנדט אחד משנת 1965 ועד
לבחירות 1973, וגם כאן היה מדובר בקומץ יהודים שהיו תלושים מהציבור היהודי ושלא
הגדירו את עצמם כציונים. בבחירות 1969 נחלה רשימת "נס" השמאלית – ציונית
מפלה ולא הצליחה להיכנס לפרלמנט הישראלי. רק בשנת 1973 הצליחה רשימת
"מוקד" (איחוד בין שרידי מק"י הישנה לשמאל ציוני של תנועת
"תכלת אדום" ) להכניס מנדט בודד בדמותו של ח"כ מאיר פעיל. כאן יש
לציין שגם תנועת "העולם הזה" של אורי אבנרי (שב-1965 קיבלה מנדט ובשנת
1969 קיבלה שני מנדטים) לא הגדירה את עצמה כציונית וגם לא טענה להיותה שמאל. משנת
1973 החלה לפוח תקווה בשמאל הציוני להגדלת כוחו – אף לאור המשך היותה של מפ"ם
חלק מהמער"ך וממפלגות המרכז. ה"תנועה לזכויות האזרח", של שולמית
אלוני (שפרשה ממפלגת העבודה) קיבלה שלושה מנדטים ואילו ח"כ אריה (לובה) אליאב
פרש ממפלגת העבודה והקים את סיעת ה"סוציאליסטים העצמאיים", שאליה הצטרפה
אח"כ ח"כ מרשה פרידמן, שפרשה מ"התנועה לזכויות האזרח". במשך
הקדנציה הזו (עד לבחירות 1977) ניסו "מוקד" וה"סוציאליסטים
העצמאיים" לבנות כוח שמאלי – ציוני שבבחירות 1977 יגדל ויחליף את החלל שמפ"ם
הותירה. ואמנם בבחירות 1977 התמודדה רשימה משותפת בשם של"י, שבה היו שותפים
"מוקד", פלג מה"פנתרים השחורים", ה"סוציאליסטים
העצמאיים" ו"העולם הזה" – שאבנרי קיבל על עצמו את הכותרות של
"שמאל" ו"ציונות". אבל במקום ארבעה עד חמישה מנדטים מיוחלים
הרשימה קיבלה רק שני מנדטים ואילו בבחירות של שנת
1981 נעלמה שוב הרשימה הזו, והשמאל הציוני שוב נותר מאוכזב וחוץ לפרלמנט
הישראלי. בשנת 1984 חלה התפנית הגדולה בבנייתו המחודשת של השמאל הציוני העצמאי שמעבר
לממפלגת העבודה ולמפלגות המרכז. אלוני החלה להגדיר את עצמה כשמאל – ובמיוחד בהשקפה
המדינית. היא התמודדה בבחירות 1984 ברשימה שנקראה "ר"צ המורחבת"
ובה היה גם שותף רן כהן, משרידי רשימת של"י שנעלמה. הרשימה הזו הכניסה שלושה
מנדטים. מנגד הרי שמיד לאחר הקמת "ממשלת האחדות" של הליכוד והמער"ך
הרי שמפ"ם פרשה לראשונה מהמער"ך, לאחר 23 שנה בתוכה, עם שישה ח"כים
מטעמה. כמו כן פרשו שני ח"כים נוספים ממפלגותיהם משום שסירבו להשתתף בממשלה
אחת עם הליכוד. הללו היו יוסי שריד ממפלגת העבודה ומרדכי וירשובסקי מתנועת
"שינוי". השניים הצטרפו ל"ר"צ" המורחבת" של אלוני
והגדילו אותה משלושה ח"כים לחמישה ח"כים. כך נוצר איחוד של 11
ח"כים שהחלו בבניית השמאל הציוני העצמאי שבין המער"ך לחד"ש (ח"כ
מוחמד וותד ממפ"ם פרש ממפלגתו לקראת בחירות 1988 והצטרף לחד"ש הפרו
קומוניסטית). בבחירות 1988 כבר התמודדה מפ"ם באופן עצמאי וקיבלה שלושה
מנדטים, "ר"צ המורחבת" קיבלה בבחירות הללו חמישה מנדטים ואילו
מפלגת "שינוי" כולה עברה לאגף השמאלי וקיבלה שני מנדטים. לקראת בחירות
1992 כבר הוכנה רשימה אחת ומאוחדת של עשרת החכ"ים הללו תחת הכותרת
"מר"צ". לאחר הבחירות הללו קיבלה הרשימה החדשה 12 מנדטים והצטרפה
לממשלתו של יצחק רבין מהעבודה, תוך הדחת הליכוד מהשלטון. אין ספק שתקומת השמאל
הציוני – תחת המותג "מר"צ", ייזקף לזכותה של שולמית אלוני.
מר"צ החדשה –
השמאל הישראלי הרדיקלי של העשורים האחרונים
מאז ועד לשנה זו ממש – שנת 2019, עוצב
השמאל הישראלי במתכונתו הידועה לנו כמעט מזה שלושת העשורים האחרונים תחת תנועת
מר"צ. אלוני יצקה לשמאל הזה את תכני הנפת הדגל של השלום, שינויים אזרחיים
רדיקליים בחברה הישראלית ואף את המאבק למען העובדים. מר"צ – למרות העליות והמורדות
שסבלה בעשרים ושבע השנים האחרונות, הייתה ספינת העגינה של פוליטיקאים שנעו ממפלגת
העבודה שמאלה ובראשם יוסי ביילין, שגם שימש תקופת מה כיו"ר מר"צ. אלוני,
שריד, אורון, גלאון וזנדברג היו יו"רי מר"צ עד שנת 2019, לפני הבחירות
הנוכחיות. הם הפכו – מקדנציה אחת לאחרת יותר ויותר רדיקלים בתחומי מדיניות החוץ של
ישראל, ובמיוחד בנושא המלחמה בדת ישראל והפיכת הנורמות החברתיות השמרניות והישנות
על פיהן. אי לכך הרי שהברית עם אהוד ברק, יאיר גולן ועם גב' יפעת ביטון הוא יותר
ממוזר, ומי יודע אם זהו איננו תחילת הסוף של העלמות השמאל הישראלי הרדיקלי, כפי
שהכרנו אותו בשנים האחרונות, מהנוף הישראלי, דווקא אם האיחוד החדש, שבין ברק
למר"צ ושפיר, יצליח לגרוף בסביבות עשרת המנדטים, שאז צפוי תרחיש המשבר הזה.
בששת
המקומות הראשונים ברשימת האיחוד החדשה יש למר"צ ארבעה נציגים אך כאשר מביטים
בעשרת המקומות הראשונים מסתבר שמר"צ לא רק לא קיבלה מקום נוסף אלא שגם המקום
ה-11 איננו מיועד להם. השוני הזה יכול להיות קריטי לגבי המשכה של מר"צ
כאלטרנטיבה שמאלית – ציונית – קיומית במפה הפוליטית הישראלית.
רבים מאמינים כי העלאת אחוז החסימה יבנה
מפלגות חזקות ויציבות וימנע כלנתריזם או סחיטות פוליטיות של מפלגות קטנות אבל
הבחירות האחרונות, ובמיוחד אלה שבדרך, יכולות גם להביא את הצד השני של המטבע. אם
בעניין אחוז החסימה הנמוך – שהספיק למפלגה לקבל שני מנדטים, היה צריך לתת לה –
במו"מ הקואליציוני, תפקידים רמים מעל כוחה הפוליטי, הרי שגם בשיטה החדשה, עם
ארבעה מנדטים ומעלה, זה עלול לקרות, ואף באופן מורכב יותר. אין זה סוד שמבחירות
2015 החלו "חיבורים" טכניים בלבד, רק כדי לעבור את אחוז החסימה. הקמתה
של "הרשימה הערבית המשותפת" הייתה דוגמא לכך. ארבע מפלגות – ועוד מיני
קבוצות פוליטיות עצמאיות, התאחדו כדי לא להתאדות. במקרה הזה המזל היה שהם לא היו
חלק מהקואליציה, כי לפי הקרבות שאירעו אח"כ, הרי שאם הייתה מתרחשת חלוקה של
שרים, סגני שרים וראשי וועדות ועוד מיני "כיבודים" קואליציוניים הרי
שהמילים "בוקה ומבולקה" הן רק העידון שבעדינות למה שהיה פורץ שם סביב
מלחמת ה"כיבודים" והתפקידים. לאחר בחירות 2015. נראה היה לרוב הציבור
הישראלי הלא ערבי כי מדובר ברשימה הומוגנית עם אי אלו חילוקי דעות אך לא כך היו
פני הדברים. במשך קדנציה שלימה היו שם מחלוקות ואפילו חוסר דיבורים בין
הח"כים עצמם, ורק הימין של נתניהו – עם חוקי השטנה שלו נגד הערבים, הותיר את
הרשימה הזו שלימה רשמית, מבחינה פרלמנטארית. המפלגות עצמן, ב"רשימה הערבית
המשותפת", כמובן שלא התפרקו אלא נותרו שלימות כי אף אחד לא חשב לרגע להפוך את
הרשימה המשותפת אך המפולגת למאוחדת. בבחירות 2019 שעברו לא מזמן כבר רצו שתי
רשימות ערביות – כשכול אחת מהן מכילה שתי מפלגות, עוד "חיבורים"
מלאכותיים כדי לעבור בלבד את אחוז החסימה. לאחר בחירות 2019, שעברו לא מזמן, זה
כבר קרה בימין. ב"איחוד מפלגות הימין" התפצלו מיד לשלושה חלקים:
ה"בית היהודי", ה"איחוד הלאומי" ואילו את "עוצמה
יהודית" הם בכלל זרקו לפח. במקביל החלו חריקות גם במפלגת "כחול –
לבן", פדרציה של "רק לא נתניהו". לולא הבחירות הקרובות הרי
ש"כחול – לבן" הייתה מתפרקת לגורמים. ולקראת הבחירות הקרובות שוב רועשת
המרקחה הזו – של "חיבורים" בנדמה לי. ארבעת מפלגות ה"משותפת"
שוב מחליפות ביניהן בריתות עד הוק, ב"כחול לבן" כבר לא מסתירים שהכול
הצגה כדי לקבל כמה שיותר מנדטים, בימין שמעבר להרי הליכוד מדברים גלויות
שה"חיבורים" יהיו עד לאחר הבחירות בלבד ומסתמא שכך זה גם יהיה בין
ה"עבודה" ל"גשר" ובין פליטי ברק למר"צ. כלומר אם
ה"חיבורים" הללו יפתחו מיד לאחר הבחירות כ"ריצ' רצ' הרי שבכול קואליציה
שתקום ידרשו מפלגות ה"חיבורים" שהתפצלו משרות מעבר לכוחן בבחירות משום
הפיצול ביניהן שיארע לאחר ה"בחירות". אבל לעתידה של מר"צ – כמפלגה
רעיונית שמאלית, בהחלט אורבת סכנת חיסול בפתח.
סכנת אהוד ברק
מר"צ ידעה בשנים האחרונות –
ובמיוחד תחת שלטון הליכוד, להפוך להיות הסמן השמאלי בחברה היהודית, ובמיוחד
בקונצנזוס הציוני. במר"צ נמצא גם אגף "פוסט ציוני" או "א
ציוני", כהגדרתם. במערכת הבחירות שלפני הקמת ה"רשימה הערבית
המשותפת" אפילו דובר על רשימה משותפת עם חד"ש. החיבור עם ברק עלול
להרחיק לא מעט מצביעי שמאל לזרועות ה"רשימה הערבית המשותפת", או במקרה
שזו לא תקום שוב, אזי, יברחו ממר"צ עוד יותר אנשי שמאל לרשימה שבה חד"ש
תעמוד במרכזה, על בסיס היותה, כביכול, "מפלגה יהודית ערבית". מנגד,
סיפורו של ברק איננו מביא "נדוניה" רצינית ל"מחנה הדמוקרטי" הזה.
הסקרים אינם הכול וגם ח"כים בודדים ממפלגת העבודה אינם מביאים עימם המון
מצביעים. מי שימנה ויספור כמה אנשי ליכוד וימין הפכו בעשור חצי האחרון לאנשי מרכז
ושמאל יידהם מההיקף הזה ובכל זאת, הציבור של הליכוד דבק בנתניהו ולא בריבלין או בלבני,
ולא במופז ולא באולמרט ולא בכול שאר העריקים. אם אמנם הרשימה של מר"צ – פליטי
ברק תגיע לעשרה מנדטים הרי שארבעת ח"כי מר"צ יהיו בה המיעוט וכאשר
תעלינה הסוגיות של מלחמה ברצועת עזה, בלבנון וכו' קשה לי להאמין שפר' ביטון, גב'
פארן, יאיר גולן ושאר אנשי ברק – שפיר יישרו קו עם עיסוואי פרג' ועם תמר זנדברג.
מנגד, דווקא אם הרשימה הזו לא תעבור את ששת המנדטים הרי שארבעה ממנה יהוו את רוב
המחנה הזה ואלו יהיו אנשי מר"צ שיכתיבו את הקו וימשיכו בקו השמאל היוני שלהם,
וממילא סתיו שפיר תצטרף לקולם עם אופוזיציה לא משמעותית של יאיר גולן, שבטח יתפטר
כמו שעשה טל רוסו ממפלגת העבודה. גם גב' שפיר איננה בדיוק סמן שמאלי ברור ואנו גם
לא שחכנו את העימות בינה לבין ח"כ ג'מל זחלקה מבל"ד בקדנציה שבין 2015
ל-2019, כאשר זחלקה האשים את מפלגת העבודה בנישול ערביי ישראל מאדמתם ואילו גב'
שפיר זעקה כי "זו ציונות, ואם אתה מתנגד לציונות אז אתה קיצוני". לטווח
ארוך – אם הרשימה הזו אמנם תגיע לעשרה מנדטים, הרי שדווקא ערביי ישראל והמפלגות
הערביות הן אלה שיפסידו מהתאדות מר"צ בתוך ה"מחנה הדמוקרטי".
ההתנצלות של ברק היא כנראה לפרוטוקול בלבד, שהרי הקו שלו ושל גולן וחבריהם קרוב
יותר לימין מאשר לשמאל. ברק היה האיש שב-2009 חבר לנתניהו ואח"כ נשאר בממשלת
הימין תוך עזיבת מפלגת העבודה והקמת מפלגת ה"עצמאות" הימנית שלו. הבעיה
שלו נגד ערביי ישראל ונגד הקמת מדינה פלשתינאית לא נגמרה במאורעות שנת אלפיים
ברחוב הערבי אלא המשיכה במבצעי עזה ולבנון. לקראת בחירות 2013 דובר והובטח
ע"י נתניהו לשריינו ברשימת הליכוד אבל אז קמו פעילי וחלק משרי הליכוד וטרפדו
זאת. ה"חיבור" שלו למר"צ הוא באמת מוזר, ועוד כשאינו חפץ במקום
גבוה ברשימה. כשיעלו נושאי ה"חמס", ה"חיזבאללה" ועוד נקודות
"לאומיות" לא מן הנמנע שגם ניצן הורובי'ץ יפנה ימינה לצד אנשי ברק ואילו
מר"צ שהייתה לשמאל והוקמה ע"י אלוני תחזור לימים שהשמאל הציוני נעלם,
לאחר כניסת מפ"ם למער"ך, במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה העשרים. מאוד
מוזר שמפלגה "עקרונית" כמר"צ – שגב' זנדברג לוחמת נגד כול
"הדרה נשית" אצל החרדיים, פשוט מתעלמת מפרשת ברק – ג'רי אפשטיין וצילום
המסכה שברק עטה על פניו בכניסתו למסיבת האימים של שותפו. כנראה שחלום המשרות
הממשלתיות קוסם לראשי מר"צ יותר מלהבין לאן יוליך אותם החיבור עם ברק וסיעתו
הלא פחות ימנית מזו של הליכוד. אי לכך על מפלגות ה"רשימה הערבית
המשותפת" לשנס מתנים לאיחוד מחודש משלהם, ואולי גם לפתוח צהרים עצמאיים לצבורים
ישראלים ויהודים חדשים שאינם מקרב השמאל הציוני. המהפך הזה תלוי גם בשבירת
הדוגמטיות הרעיונית של הפלג היהודי בחד"ש, הדוגל בכיתתיות שמאלית ואנטי דתית
יהודית ובהעלאת נושאי התועבה ברחוב היהודי לראש סדר היום.
ההישרדות
של מפלגת העבודה עם עמיר פרץ
מניעיו של עמיר פרץ לא לחבור לברק ואנשיו
ברורים משום שהוא שוב פוחד מהפכפכותו של האיש המוזר הזה שמשדר ימין ומחבק "חיבוק
דב" את השמאל. מנגד פרץ חושש לחבור למר"צ מפחד מצביעים פוטנציאליים שלו
שלא יקבלו חבירה לשמאל כמו זנדברג ופרג'. טוב יעשה פרץ אם לא יסתמך רק על אורלי
לוי – אבקסיס האמורפית אלא ינסה לנגוס לא רק במצביעי הימין הבלתי אפשריים אלא גם במחנה
עשרות המנדטים של "כחול לבן", שרבים מהם היו פעם אנשי מפלגת העבודה. על
פרץ לחשוב כיצד יגייס את פליטי העבודה – גם אם לא יציע להם תפקיד ח"כ. את
יחימובי'ץ הוא חייב להחזיר לפעולה, את איתן כבל, ראלב מג'דלה, ואופיר פינס – פז וציפי
לבני הוא חייב לקרוא שוב לדגל וכך הלאה וכך הלאה. זו משימה קשה מאוד בימים אלה אבל
איננה בלתי אפשרית. אם פורשי העבודה יתגייסו שוב אולי יבין ציבור מצביעי העבודה שערק
ל"כחול לבן" כי בעצם סתיו שפיר ואיציק שמולי אינם אלא טרמפיסטים צעירים
שלא היו באמת בעבר בשר מבשרה של מפלגת העבודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה