להחזיר עטרה ליושנה

בס"ד

                להחזיר עטרה ליושנה / הרב אליהו קאופמן

      מסעות הלהט"ב אינם באמת לחימה על זכויות אלא ניסיון לאלץ את רוב האוכלוסייה בישראל ללכת בדרכם של בודדים מהמיעוט הסהרורי ביותר בחברה הישראלית, תוך חדירה ברוטאלית לכול ישוב וישוב. בקרוב מרחפת החרב הזו גם על הרחוב הערבי. מעללי הלהט"ב הם בבחינת "לפני עיוור לא תשים מכשול". רק התארגנות של אישים דתיים – משלושת הדתות, יכולה לעצור את המשך סכנת הפרובוקציות הללו.

       מצעד הלהט"ב בבית שמש והאירוע שאירע בשכונת התקווה – לבן העיר הערבית תמרה, ששני אחיו דקרו אותו, חייב לאותת על "אור אדום". גם כותב שורות אלה איננו בין מי שרודפים את אלה שרוצים לחיות חיים אחרים. אבל לא יתכן שמיעוט קלוקל – לפי כול ההגדרות, ינסה לכפות את סטייתו על הרוב הגדול במסווה של "תרבות מתקדמת". אנשי הלהט"ב הם בבחינת "מכשול לפני עיוור". הם מגיעים לערים וישובים שקטים – שתושביהם רחוקים מהקיצוניות שלהם, ומנסים להתגרות בבעלי משפחות נורמאליות ומסודרות. הרבה פרובוקציות ואביזרי פורנוגרפיה מושקעים ע"י ראשי הלהט"ב, בעזרת גורמים פוליטיים הדוגלים באנרכיה, כדי ללבות את אש המלחמה ולנהל כפייה מיגזרית על העם היושב בציון ועל המיעוטים החיים כאן. אנשי חוץ וסוכנים במשרדים ממשלתיים מחוברים למיעוט המבוטל הזה, וכיום גם כס שר המשפטים נכבש ע"י אחד מהם, שמיצג דווקא את הימין הישראלי. במדינות אחרות בעולם אנשי הלהט"ב אינם קופצים גם לערים ולעיירות שמהם והלאה, ובוודאי שאינם מבקרים בריכוזי אוכלוסיה שדתם ותרבותם מנוגדת לכך. עניין הסרת ה"מכשול לפני עיוור" ביהדות נועד למנוע תגובה לא מתונה, ואף אגרסיבית, של ה"עיוור" ולהכשילו בהתנהגות בלתי הולמת. הרצח של הנערה בנקי היה אסור ומתועב וכך גם הדקירה שנדקר הבחור מתמרה, בהוסטל הלהט"ב בשכונת התקווה, אבל מי שלא פחות אחראיים להתפרצות הבריונות האסורה הזו הם אלה שמתגרים באלה שאינם חפצים להיות חלק מהאנרכיזם התרבותי הזה, ואלה הם ראשי הלהט"ב בישראל, שעוד מביאים עימם להתגרות הזו אלפי ועשרות אלפי תיירים מחו"ל, שכמובן כוונתם לקלקל ולהרוס את החברה היהודית והערבית גם יחד.

                                               בית שמש כמשל

        בית שמש היא עיר ש-99 אחוז ממנה רחוקים מכול האוונגרדיזם הזה. החרדים כאן אינם לבד, ואף הדתיים לאומיים אינם התוספת האזרחית היחידה בעיר המצטרפים לחרדים נגד השקפות הלהט"ב. הציבור החילוני בעיר הוא ציבור שמרני שהמשפחה הרגילה היא בסיס חייו. כך גם אלה שהם יוצאי חבר העמים בעיר – יהודים וסלאבים כאחד. מסתבר שהמצעד הזה – שראש העירייה נתנה לו מקום בעיר הזו כנראה רק כדי לצייר את עצמה כ"דתייה פתוחה", נועד כדי להתגרות בלמעלה מתשעים אחוז מבני העיר ולשרת אולי בקושי כמה אחדים שהם השוליים הסהרוריים של העיר השלווה והמפוכחת הזו. נתניה היא אמנם עיר חילונית אבל גם בה מושרשת השמרנות הנורמאלית וכאשר המצעד צעד בה מיד הזדעק ניצן הורובי'ץ ממר"צ נגד התושבים הרבים שמחו נגדו. האם הורובי'ץ לא היה מזדעק אילו למקום מגוריו החילוני היומי היו מגיעים בשבת יהודים חרדים ומבקשים ממנו להצטרף עימם לתפילות השבת ?! גם בבאר שבע – בה חיים דתיים, מסורתיים, בדואים, יוצאי חבר העמים וחרדים, ניכפה המצעד ע"י ראש העיר לאחר ששנה קודם לכן הוא נידחה. הרעיון הלהט"בי, לחדור לכול ישוב וישוב בישראל – עם האביזרים והתמונות הפורנוגראפיות שלו, הוא פצצה מתקתקת להתפרצות המונים בבחינת "לפני עיוור לא תשים מכשול".

                                         ועכשיו לסקטור הערבי

        פרשת הנדקר מתמרה – ששני אחיו דקרו אותו בתל אביב, צריכה לעורר הדים ולהדליק הרבה "נורות אדומות" לציבור הערבי המוסלמי בעיקר, אך גם לנוצרי. נכון אמנם שעד היום השתדלו אנשי הלהט"ב – שהנהגתם באה מהשמאל, לא לחדור לרחוב הערבי והדרוזי בהבינם מה יחכה להם שם. אבל עם הזמן ענייני הלהט"ב חודרים לרחוב הערבי וכבר קיימים חלוצים בדבר, שאחד מהם נדקר הפעם, רחוק מביתו אבל ע"י אחיו. אצל אנשי הלהט"ב המיומנים בפוליטיקה שלהם, הדם של הנגררים הוא כנראה אמצעי למען המטרה ה"נשגבת" שלהם. גם תנועת חד"ש – המאגדת בתוכה אנטי דתיים יהודים עם קצובה ערבית קומוניסטית ואנטי דתית, לא מעזה ממש להכניס את העניין הלהט"ב לתוך הסקטור הערבי בדלת הראשית. עד שנת 2013 שלטה בנצרת תנועת חד"ש הקומוניסטית ללא מיצרים. חלקה הגדול שלח האוכלוסייה הערבית שם היא בכלל נוצרית אבל על מצעד הלהט"ב הס מלהזכיר. יתרה מכך, לפני מספר שנים – עוד בימים שח"כ דב חינין כיהן כח"כ בחד"ש, נערך במועדון חד"ש בתל אביב ערב אוהד ללהט"בים. חינין כמובן הגיע אבל ח"כ דאז ויו"ר חד"ש דאז, מוחמד ברקה, לא הגיע וכך גם ח"כ לשעבר, עיסאם מחו'ל. אבל בימים אלה הח"כים חנא סוויד, מוחמד ברקה ועפו אגבריה הם כבר רק עם התואר "לשעבר" ומבין ארבעת ח"כי חד"ש החדשים אולי רק יוסף ג'ברין הוא היחיד שאיננו חותר מתחת לשטח כדי להכניס שינויים "מתקדמים" לרחוב הערבי בדמות שבירת המשפחה המסורתית, מאבק אנטי דתי (בעיקר אנטי מוסלמי...) וכמובן הבנת עניין הלהט"ב. איימן עודה – יו"ר חד"ש, הוא יותר איש שמאל מאשר מייצג אותנטי לרחוב הערבי, עופר כסיף ממשיך בדרך יהודיי חד"ש – ללחום את מלחמת האנטי דת, ואילו אעידה תומא – סלימן, הפכה לחלוצת המלחמה לשינוי החברה הערבית, תוך הפגנת התנהגות כהניסטית גם נגד החברה החרדית, כדי למצוא חן בעיני הפטרוניות שלה, נשות השמאל היהודי. לא לחינם טען לפני זמן קצר פעיל ערבי מרכזי (שאיננו דווקא מאחת התנועות האיסלמיות) כי "בגלל ח"כ תומא - סלימן הרי שהסטודנטיות המוסלמיות הולכות עירומות ממש באוניברסיטת ת"א". בשקט, בשקט פועלים כוחות יהודיים מהשמאל – כמו האתר "שיחה מקומית", בקרב הרחוב הערבי כדי לבתר את המשפחה הערבית וליצור "איזון" שם בין הגבר לאישה, ועל כך מתגאים אנשי האתר לא פעם במאמריהם. אחד מהקרבות ברחוב הערבי – בעניין שינויו של הרחוב ע"י אנשי השמאל היהודים שמפעילים ערבים לשם כך, אירע לפני כשנתיים, ביום ציון השנה השישים לטבח בכפר קאסם. בתהלוכה שנערכה בכפר קאסם – כפר בשליטת התנועה האסלאמית הדרומית, נערכה הפרדה בין נשים לגברים. ההפרדה הזו כמובן העלתה את חמת ה"כוחות המתקדמים" משמאל והם מחו כנגד ההפרדה הזו, ובראשן כמובן עמדה גב' תומא – סלימן. ההישג האנטי מוסלמי שלה היה לא מכבר, כאשר נבחרה על ידה אישה מוסלמית לשמש כקאדית מוסלמית. השאלה הייתה כיצד התנועה האסלאמית – החברה ב"רשימה הערבית המשותפת", הפקירה את הנציגות שלה בוועדת הבחירה לקאדים ונתנה בידי אישה חילונית, נוצרית וקומוניסטית כתומא – סלימן, לעשות בוועדה הזו כרצונה ?! לימים הם הודו בטעותם. אבל ברחוב הערבי עוד לא חשבו על התסריט הבא. עד לפני מספר שנים הייתה הנהגת הלהט"ב בידיים הבלעדיות של השמאל וברחוב הערבי היו כולם שאננים כי הקרב של הלהט"ב יהיה רק בקרב הרחוב היהודי. אבל מאז עברו מספיק מים בירקון וכיום בתוך הלהט"בים כבר קיימים אנשי ימין ישראלים, ובראשם שר המשפטים מהליכוד, עמיר אוחנה. לא רחוק היום שאנשי הימין מהלהט"ב ילכו בקו ה"עקבי" שלהם וידרשו מצעדים כאלה גם בנצרת, שפרעם, תמרה ובאום אל פחם. הם כמובן יפנו לבג"ץ ולאחרונים יהיה קשה להסביר מדוע בירושלים ובבית שמש יש לחייב את העירייה לקבל מצעד כזה ואילו בנצרת ובאום אל פחם ייאסר המצעד. אל נשכח שבעבר בג"ץ, שאסר את מצעדי הכהניסטים באום אל פחם, החליט לבסוף להתירם. אין ספק שכדי לעצור את בריונות ושאיפות הלהט"ב – להכריח אחרים לעבור שיטתם, הרי שכול מי שעיניו בראשו חייב להתאחד ללא הבדל אום ודת ולומר לא במקומותינו יהיה הדבר הזה.

                                                 ליכוד דתי רחב

        היה טוב ויפה אילו אנשי דת יהודים, מוסלמים ונוצרים היו מתאחדים למען אמונתם המשותפת ולמען קדושת הארץ הזו, וביחד עם הציבור החילוני השמרני בקרב יהודים, ערבים וסלאבים היו מקימים גוף ערכי ורוחני שיעצור חוקית ובדרך דמוקרטית את הסחף הזה לאנדרלמוסיה, כשבאופק קיימת סכנת דמים ממש. זכותם של תושבי ירושלים היהודים והערבים להמשיך לשמור על קדושת העיר כמו שזכותם של אנשי בית שמש ונתניה לכפות בעירם את דעת רוב אוכלוסיית הערים הללו, נגד הפלישה השנתית של הפורנוגרפיה. ולצד כול אלה כך היא גם זכותם של ערביי נצרת ותמרה להמשיך במסורת המשפחה והחיים הנורמאליים כדי שהסמים, המתירנות ומי יודע איזה עוד חולאים לא יחדרו לחברה הערבית. לשם כך דרושה התאחדות של רבנים, קאדים, שיחי'ם וגם כמרים לעצירת הסחף הזה, וכך אולי השופטים יחשבו פעמיים ויותר לפני שיתנו שוב ושוב ללהט"בים לחדור לכול ישוב וישוב, ללא קשר לרצון תושביו.

מחללי שם שמים

בס"ד

                מחללי שם שמים / הרב אליהו קאופמן

        מעניין מה חשבו עשרות מיליוני הצופים כאשר הסתבר להם כי אמנם הנערים הישראלים אינם אשמים באונס התיירת הבריטית בקפריסין אבל מולם עמד אחד הנערים הללו – עם כיפה לבנה לראשו, והבהיר כי "היחסים היו בהסכמה". האומנם אלה הם בני העם הקדוש, שרק לפני כשבועיים למדנו מפרשיות בלק – פינחס כי  אביהם שבשמים שונא זימה?

    זה היה מזעזע לראות נערים חובשי כיפה – ואחד אפילו לבוש ציצית (!) כשהם מתראיינים לטלויזיות השונות – ובהן גם הזרות, ומודים שכול מה שהם עשו עם התיירת הבריטית היה בהסכמתה, שם בקפריסין השכנה. נכון אמנם שהם אינם אנסים וזוהי עלילה שפלה של מאשימה סדרתית אבל לפני יותר מעשור היו נערים כאלה, חובשי כיפה, מכסים את פניהם מבושה או שמסירים את כיפותיהם, כדי למנוע חילול ה'. אבל כיום הגענו למצב שחבישת כיפה איננה כלל ערבות לשמירת מצוות החלטית, וכי הכיפה יכולה גם להתיר עריות. המושג "עריות" בהגדרת לשון הקודש הוא לקיים יחסי אישות שלא עפ"י חופה וקידושין אבל הצעירים חובשי הכיפות החדשות כבר התרגלו למושג החילוני של הלשון העברית החדשה, ש"עריות" פירושו יחסים במשפחה. אבל זהו איננו המושג החילוני היחיד שחובשי כיפות צעירים מפנימים. אורח החיים החילוני – ועוד ההולל שביותר, משתלב עם הקידוש, שמירת השבת והכיפה. רק לפני כשבועיים – בפרשות "בלק" ו"פינחס", התוודענו שהעבירה השנואה ביותר על הקב"ה היא הפריצות על כול "מנעמיה". והנה אנחנו צופים בחבורה של צעירים – שחלקם חובשי כיפה, כשהם שרים "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", כאשר הם מודים בפרהסיה על מפגן הפריצות שהם ניהלו עם נכרייה, ואף צילמו והפיקו הצגה שלמה בנושא!

          למצב הזה הגענו כי הציבור הדתי והחרדי מנווט ע"י הקלים ביותר וזאת רק כדי  לקבל "חוזר בתשובה" במידות הקלות ביותר ולא להחמיר עימו כמצוות ה"שולחן ערוך". זוהי בדיוק מטרתם של החילוניים האנטי דתיים – מימין ומשמאל, לעודד את כניסת תרבות הסחי תחת הכיפה ולהוכיח לכול יהודי חילוני מתלבט שבעצם הדת איננה אלא משהו הדומה לאוסף פולחנים ללא רמת חיים רוחנית ומוסרית נפרדת מהעולם החילוני, השטוף בזימה ובעריות.

         ישנו בסיס עיקרי באמונה היהודית והוא "על מה באה  עלינו המכה הזו" ? זוהי שאלה שכול מאמין צריך לשאול את עצמו כשמכה ניחתת על ראשו, שהרי "בשל עוונותינו גלינו". את התשובה לשאלה הזו נתנו בני יעקב כשנאסרו ע"י יוסף במצרים. הם הכירו בכך שמאסרם היה בשל מה שעוללו ליוסף אחיהם. מישהו צריך להסביר לנערים הללו כי כול פרשת טפילת ה"אונס" על צווארם לא הייתה בגלל רשעותה של התיירת הבריטית אלא משום שהיא נשלחה משמים להעניש אותם על הוללותם. ברגע שהם ישמעו זאת אולי הם יבינו שהכיפה שעל ראשם והשירים הקדושים שבפיהם מחייבים אותם להתנהגות יהודית – דתית אמיתית ומוסרית ולא לערבב את חיי החילון הישראלים לצד חילול שמים בחבישת כיפה תוך כדי המעשים הללו. עשרות מיליוני צופים נכרים ראו את הנערים הללו מודים בפריצות כשעל ראשם כיפה. זוהי בושת פנים ליהדות בכלל, ולא רק להם כפרטים או כקבוצה.

                                               הכול לא שפיר

          יש לכלנתריסטית הזו – ששמה סתיו שפיר, חוצפה אדירה כדי להסית ולהדיח ולהתאים את המציאות לטענותיה ולא להיפך. צעיר ערבי נדקר ע"י בן משפחתו על רקע היותו מאנשי הלהט"ב והנה הצעקנית – צווחנית מעיזה להאשים בפשע הנפשע הזה את רבני הציבור הדתי לאומי, ובראשם את רבני "נועם", בשל המודעות שהאחרונים מפיצים, שהלהט"ב איננו דבר נורמאלי. ממתי מי שאומר על מישהו אחר שאיננו נורמאלי הוא מסית לרצח ?! ממתי הציבור הערבי בישראל נשמע לקיצוניים שברבני ה"סרוגים" ?! אבל גב' שפיר – שחברה לא מכבר למר"צ, פוחדת לצאת נגד הרחוב הערבי (כפי שבעבר עשתה זאת בפרשת ה"משותפת" וזחלקה) ואז היא מחפשת את האשמים לדקירה לא במקום הפשע, ברחוב הערבי, אלא בקרב שומרי התורה והמצוות, שאותם היא שונאת בשל אמונתם הדתית – היהודית. לגב' הזו אין קהל מאחוריה ובעבר היא הגיעה למקומות ריאליים במפלגת העבודה רק משום ה"בכיינות" שלה ושכמותה לשריון כאישה. עצוב שבפוליטיקה הישראלית ההזויים והשוליים הופכים למרכזיים. אחת כזו הייתה צריכה לחטוף תביעה על הוצאת שם רע ועל הסתה.

                                              המשפט המעוות

        כול עוד מערכת המשפט בישראל התירה לאריה דרעי לחזור ולכהן כאיש ציבור – וגם בתפקיד ממנו פשע בעבר, הרי שהמערכת המשפטית הזו צריכה להגן עליו מפני כול זב ומצורע הפוסל אותו בשל עברו ולהעמיד את המגדף והמקלל אותו לדין על "העלבת עובד ציבור". אבל מסתבר שהמערכת המשפטית בישראל מתייצבת לטובת הפרובוקאטורים ונותנת להם כוח בידם, גם כשהללו הופכים את בחירת אנשי הציבור לאנרכיה. רון קובי – ראש עיריית טבריה, החל מיום בחירתו לתפקיד לקלל ולגדף את הציבור הדתי ולקרוא תגר על כול סדר ציבורי. בכול הערים בארץ – כולל רמת גן של שמע – הכהן, מצליחים איכשהו החרדים להגיע לשפה משותפת עם הרשות המקומית ועם ראש הרשות שלה. אבל בטבריה זה לא היה אפשרי כי ראש הרשות – מר קובי, השתמש בפרובוקציות, בשקרים, בקללות ובגידופים, שהחלו עוד לפני בחירתו לתפקיד, כבר במהלך מסע הבחירות הללו. הלה נסה לעכב ולבטל את זכותם של חרדים להתגורר בטבריה, למרות שהללו קנו את הדירות כחוק. והרי ברור שקובי זה איננו שמע – הכהן מרמת גן או חולדאי מתל אביב או אפילו גרינברג מפתח תקווה. ללא שום הפסק הוא קרא לאריה דרעי – שר הפנים, "עבריין מורשע", וללא שום הפסק הוא גידף אותו. אילו הוא היה עושה זאת לפקיד הכי זוטר במשרד הפנים מיד הוא היה עומד לדין על "העלבת עובד ציבור". במצב כזה – כאשר הוא מאיים שוב ושוב לפגוע בציבור החרדי בפרט ובדת בכלל, הרי שברור שאף נציג חרדי ודתי לא יאשר לו תקציב, משום שלמחרת הוא ישתולל עימו לטובת מה שלא הוסכם עירונית. במצב כזה הרי שאף נציג דתי, חרדי ואפילו חילוני שפוי לא יכנס עימו לקואליציה. ואחרי שהאיש הזה מבזה עיר שלימה בכול המדינה וכולם רואים כי מדובר במשהו שאיבד מזמן את ההיגיון, הרי שברור שיש לפטרו לאחר שימוע ולשים במקומו ממונה ישר עד שטבריה שוב תהיה מוכנה לבחור ראש עיר מאוזן במקומו. אבל קובי כמובן פנה לבג"ץ – קרנות המזבח של כול אלה שבחיי הציבור הם נכשלו באופן דמוקרטי. וראה זה פלא – הבג"ץ "שכח" לו את כול עלילותיו ומאשים דווקא את השר האחראי ששמו אריה דרעי ב"ניגוד אינטרסים" ונותן לרעשן מטבריה עוד מידה של רחמים, להמשיך ולהסית את טבריה כדי שתושביה ילחמו איש ברעהו. ולבסוף הבג"ץ גם מציע למנות במקום חברי מועצת העיר הנבחרים – שלא הסכימו לאשר את שיגיונותיו של קובי, מעין מועצת "מומחים" כפרס לקובי על סגנונו הברוטאלי.

       אינני מתפלא על החלטת שופטי הבג"ץ – ובראשו הגב' אסתר חיות. המלחמה על ה"מוגרפיה" ועל ה"תרבות" במדינה הזו איננה יכולה להשאיר את מערכת המשפט אדישה. נכון אמנם שקובי הוא רעשן, פרובוקאטור ומנבל פה אבל העיקר שהוא נגד הפיכת טבריה לעיר חרדית, כמו שהוקמה בעבר ע"י הרב חיים אבולעפיה זצקו"ל. התיירות בטבריה – עפ"י השלטון והנורמות החילוניות, כוללת חופים לא נפרדים וכמובן אירועים ונסיעות בשתות ובחגים, ב"זמן הפנוי" של הציבור החילוני. שר הפנים דרעי – בהיותו חרדי, תמיד יהיה חשוד לטובת הדת ונגד החילוניות אבל השופטים החילוניים של בית המשפט העליון לעולם לא יהיו חשודים בנקיטת חד צדדיות לצד החילוניות, ויהיו נציגי החילוניים המטורפים ביותר שיהיו. לא נורא, אני מניח שגם בהמשך ה"צ'אנס" שינתן לקובי הרי שהוא לא ישנה את עורו ולא יהפוך את חברבורותיו וכול הפרובוקציות שלו רק ימשיכו להתנהל כשגם אנשים כמו יריבו החילוני יוסי בן דוד ימשיכו להתמיד במלחמתם נגדו. האיש הזה ימשיך לעורר מהומות ובסופו של דבר – לאחר שנות סבל לטבריה, הוא ילך הביתה ומישהו מאוזן יטאטא את כול השברים שהותיר. אבל כמו שמערכת המשפט לא פעם מסייעת להזויים ולמסתננים נגד הסדר הנכון כך גם הפעם נראה כי המערכת הזו מסייעת בידי מפר הסדר הציבורי בטבריה להמשיך ולהשתולל ולשמש דוגמא רעה לראשי רשויות אחרות, וכול זאת במקום לחזק את משרד הפנים שמופקד על עריכת הסדר הציבורי ברשויות סוררות. מעניין אותי אם ראשי הרשויות של רהט, עוספייה וירכא – שנפסלו אף הם ע"י משרד הפנים בסבב עם קובי מטבריה, יזכו לאותה "מתנה" משפטית אם יפנו אף הם לבג"ץ...

בדרכי נועם

   

בס"ד

                 בדרכי נועם / הרב אליהו קאופמן

       "יהדות התורה" היא פדרציה של כתות ליטאיות וחסידיות והיא איננה גוש פוליטי חרדי. הפדרציה הזו מעדיפה ירידה במספר המנדטים של הגוש הכיתתי שלה מאשר חבירה ועלייה במנדטים עם חוגים אחרים ומגוונים.

       אם "יהדות התורה" לא הייתה פדרציה של כתות אלא מפלגת על פוליטית ובאמת חרדית הרי שהיא הייתה מזמן מגיעה ל"חיבורים" הנכונים ערב הבחירות הקרובות כפי שבימין, בשמאל ואצל ערביי ישראל מנסים לעשות זאת. ל"יהדות התורה" היה יותר מחודשיים כדי לצרף לחזית הבחירות שלה את אלה שהעניקו לה את המנדט השמיני, בבחירות האחרונות – את תנועת "יחד" של אלי ישי, ולתת לה מקום ריאלי. אם "יהדות התורה" לא הייתה פדרציה של כתות דוגמטיות הרי שמזמן הם היו מחזירים הביתה את ה"פלג הירושלמי" של הליטאים. והאמינו לי שבשביל מקום "כמעט ריאלי" הירושלמים לא היו חוסמים יותר אפילו סמטה אחת בעיירה הכי נידחת בישראל. ומעל לכול, אם "יהדות התורה" לא הייתה פדרציה של כתות – ליטאיות, ובמיוחד חסידיות, הרי שאת המפלגה החדשה – של יוצאי ה"כיפות הסרוגות", את "נועם", הם היו מאמצים אל ליבם ונותנים גם להם איזה נציג. בסך הכול מפלגת "נועם" איננה פחות דתית ויראת שמים מ"יהדות התורה" ומש"ס יחדיו, ומצד שני "יהדות התורה" (וגם ה"פלג הירושלמי"...) איננה פחות לאומנית מ"נועם", רק שב"נועם" מקריבים את ילדיהם על לאומנותם ואילו ב"יהדות התורה" מקריבים צבורים אחרים על לאומנותם. אבל מה לעשות ו"יהדות התורה" הינה כת של פלגים אינטרסנטים המעדיפים ירידה לשבעה מנדטים, אך העיקר שיהיו רק שלהם, על פני הגעה לאחד עשר מנדטים, אך ביחד עם "חיבורים הולמים".

       את מה שעסקני ש"ס, "יהדות התורה", ה"פלג הירושלמי" ו"יחד" - חובשי הכיפות השחורות והמתקראים "חרדים", חוששים לומר בפרצוף לחברה הישראלית המתבוללת בחוקות הגויים של הלהט"ב וקשקושי "הדרת הנשים", הרי שאנשי "נועם" – מבית היוצר של ה"כיפות הסרוגות", אומרים וזועקים בגאון. הם לא מתביישים לצאת בשלטי חוצות נגד ה"משפחות" החדשות – ישנות של דור המבול, ולומר מהי "משפחה נורמאלית" באמת. הם אינם מתביישים לומר שמעורבות פוליטית אמיתית של אישה דתית היא כאשר היא עומדת מאחורי בעלה הפוליטיקאי. הם אינם מגמגמים את גמגומי "יהדות התורה" לוועדת הבחירות ש"להעמיד אישה ברשימה פוליטית זה כמו להעמיד ילד ברשימה כזו". הם – אנשי "נועם" ה"סרוגים", הם אלה הצווחים נגד אילוץ חיילים דתיים לשמיעת שירת נשים בצבא, ואת זאת אין עושים המתגייסים החרדים. בעצם, אולי זו התשובה מדוע שלישית ה"פרגמטים" של גפני - דרעי – ליצמן חוששת ממפלגה זו. ח"כ אחד של "נועם" יביך לחלוטין את דרעי וגפני – העסוקים בחברות אפלטונית עם נשות השמאל מהפרלמנט הישראלי, ואת ליצמן שאף הוא הפך ל"גרופי" של מחללי השבת ועוברי כול העבירות. האיגוף הזה – של מפלגת "נועם", מהכיוון התורתי, את החרדים הציונים והמודרניים, מדירה שינה מעיניהם של אותם "חרדים", כביכול, והם יעדיפו ח"כ מ"יש עתיד" על פני נציגיו של הרב טאו.

                                           בני ברק הינה הינם

       ביקורו של בני גנץ בבני ברק היה עבורי דווקא מעלה של מועמד חילוני שמכין את עצמו לעמדה שלטונית ובא לבקר גם ציבור שהוא יודע שלא ייהנה מפירותיו האלקטוראליים, רק כדי ללמוד את צרכיו של אותו ציבור, לעתיד השלטוני שהוא חפץ בו. ההתלהמות של אנשי הליכוד בבני ברק – קומץ זעיר בעיר הזו, שגם בליכוד לא מחשיבים אותם, מקורה באנשים קטני קומה שיש להזכיר להם שלהם ולנתניהו שלהם אין שום חזקה בעיר התורה והחסידות. נתניהו איננו יותר דתי מבני גנץ ואבותיו של נתניהו לא היו קדושים ויראים יותר ממשפחת גנץ, שמקורה במרמורש הטראנסילבנית שהונגריה לשעבר וכיום ברומניה. אבל לי הפריע איש אחר שהתלווה לגנץ – והוא היה כנראה שליחו של הסמן האנטי דתי לפיד. לאיש קוראים ח"כ אלעזר שטרן, שהכיפה על ראשו היא בעצם ההטעיה הגדולה ביותר שלו. האיש הזה לחם ולוחם – בזמנו בתנועת "התנועה" ולימים ב"יש עתיד", נגד האדנים התורתיים והאורתודוכסים של היהדות, כשבאמתחתו הובלה ל"גיורי סרק" צבאיים, ממצוות, הקמת "ישיבה חילונית" ועוד מיני המצאות חסרות תוכן. עם יהודים חילוניים כגנץ, הנדל ואפילו לפיד ניתן להתמודד אבל הבעיה היא עם כאלה העושים מעשה זמרי במלחמה באדני היהדות אך דורשים שכר כפינחס, רק משום שחבשו לראשם החילוני כיפה קטנה וסרוגה. שטרן לא רק שביזה את פניהם דעתם של גדולי התורה החרדים אלא שהוא עשה זאת גם לרבנים מה"כיפות הסרוגות", כמו לרב דב ליאור. את האיש הזה היו צריכים הבני ברקים להחרים ולהעמידו על מקומו כדי שגנץ וחבריו יבינו שכדי לדבר ישירות עם חרדים אין צורך במתווכחים משת"פים.

    

ימינה פנה קדימה צעד

בס"ד

         ימינה פנה, קדימה צעד / הרב אליהו קאופמן

      "חיבוק הדוב" של אהוד ברק לשמאל של מר"צ הוא יותר מתמוה וממוזר. ברק תמיד הוא איש מרכז עם אוריינטציה ימנית והוא האיש שבעצם מיסד את נתניהו לקראת שליטתו כראש ממשלה בעשור האחרון. נתניהו גם כמעט ושריין את ברק ברשימת הליכוד בשנת 2013. החיבור של ברק למר"צ עלול למצוא את האחרונים – אם הרשימה החדשה באמת תקבל עשרה מנדטים, מחוקים כ"שמאל ישראלי רדיקלי".

    האיחוד בין מר"צ לבין חבורת אהוד ברק הוא בעצם סימון סופה של האלטרנטיבה השמאלית – מדינית והציונית שמעבר לגוש המרכז. לאחר כניסתה של מפ"ם לברית עם מפלגת העבודה, במחצית השנייה של שנות השישים של המאה העשרים, נוצר חלל ריק במשבצת הציונית - שמאלית, שמפ"ם מילאה עד אז בפוליטיקה הישראלית. כניסתה של מפ"ם לממשלת לוי אשכול – בינואר 1966 (לאחר הבחירות של סוף שנת 1965) הייתה תחילת המשבר הזה, של היעלמות השמאל הציוני מהמפה הפוליטית בישראל לתקופת מה. האות להיעלמות הרשמית של השמאל הציוני – כיחידה עצמאית, ניתן לקראת הבחירות של 1969. מפ"ם הפכה לא רק חברת קואליציה עם מפלגת העבודה אלא שבבחירות 1969 הפכה להיות לחלק מרשימה משותפת עם מפלגת העבודה, רשימה שנקראה "המער"ך". למרות ששמאלה מהמער"ך עמדו שתי רשימות נוספות – שכיהנו בפרלמנט הישראלי גם לאחר בחירות 1969, הרי שהן לא יצגו ממש את ההשקפה הציונית – שמאלית, שמפ"ם הבליעה במער"ך. רשימת רק"ח הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית שבעצם יצגה יותר את הרחוב הערבי הרדיקלי ואת בריה"מ לשעבר, כשרובה ערבית ולידה קומץ יהודים קומוניסטים שהיו אז תלושים מהציבור הישראלי. למק"י – הפלג הקומוניסטי הפרו ישראלי, היה רק מנדט אחד משנת 1965 ועד לבחירות 1973, וגם כאן היה מדובר בקומץ יהודים שהיו תלושים מהציבור היהודי ושלא הגדירו את עצמם כציונים. בבחירות 1969 נחלה רשימת "נס" השמאלית – ציונית מפלה ולא הצליחה להיכנס לפרלמנט הישראלי. רק בשנת 1973 הצליחה רשימת "מוקד" (איחוד בין שרידי מק"י הישנה לשמאל ציוני של תנועת "תכלת אדום" ) להכניס מנדט בודד בדמותו של ח"כ מאיר פעיל. כאן יש לציין שגם תנועת "העולם הזה" של אורי אבנרי (שב-1965 קיבלה מנדט ובשנת 1969 קיבלה שני מנדטים) לא הגדירה את עצמה כציונית וגם לא טענה להיותה שמאל. משנת 1973 החלה לפוח תקווה בשמאל הציוני להגדלת כוחו – אף לאור המשך היותה של מפ"ם חלק מהמער"ך וממפלגות המרכז. ה"תנועה לזכויות האזרח", של שולמית אלוני (שפרשה ממפלגת העבודה) קיבלה שלושה מנדטים ואילו ח"כ אריה (לובה) אליאב פרש ממפלגת העבודה והקים את סיעת ה"סוציאליסטים העצמאיים", שאליה הצטרפה אח"כ ח"כ מרשה פרידמן, שפרשה מ"התנועה לזכויות האזרח". במשך הקדנציה הזו (עד לבחירות 1977) ניסו "מוקד" וה"סוציאליסטים העצמאיים" לבנות כוח שמאלי – ציוני שבבחירות 1977 יגדל ויחליף את החלל שמפ"ם הותירה. ואמנם בבחירות 1977 התמודדה רשימה משותפת בשם של"י, שבה היו שותפים "מוקד", פלג מה"פנתרים השחורים", ה"סוציאליסטים העצמאיים" ו"העולם הזה" – שאבנרי קיבל על עצמו את הכותרות של "שמאל" ו"ציונות". אבל במקום ארבעה עד חמישה מנדטים מיוחלים הרשימה קיבלה רק שני מנדטים ואילו בבחירות של שנת  1981 נעלמה שוב הרשימה הזו, והשמאל הציוני שוב נותר מאוכזב וחוץ לפרלמנט הישראלי. בשנת 1984 חלה התפנית הגדולה בבנייתו המחודשת של השמאל הציוני העצמאי שמעבר לממפלגת העבודה ולמפלגות המרכז. אלוני החלה להגדיר את עצמה כשמאל – ובמיוחד בהשקפה המדינית. היא התמודדה בבחירות 1984 ברשימה שנקראה "ר"צ המורחבת" ובה היה גם שותף רן כהן, משרידי רשימת של"י שנעלמה. הרשימה הזו הכניסה שלושה מנדטים. מנגד הרי שמיד לאחר הקמת "ממשלת האחדות" של הליכוד והמער"ך הרי שמפ"ם פרשה לראשונה מהמער"ך, לאחר 23 שנה בתוכה, עם שישה ח"כים מטעמה. כמו כן פרשו שני ח"כים נוספים ממפלגותיהם משום שסירבו להשתתף בממשלה אחת עם הליכוד. הללו היו יוסי שריד ממפלגת העבודה ומרדכי וירשובסקי מתנועת "שינוי". השניים הצטרפו ל"ר"צ" המורחבת" של אלוני והגדילו אותה משלושה ח"כים לחמישה ח"כים. כך נוצר איחוד של 11 ח"כים שהחלו בבניית השמאל הציוני העצמאי שבין המער"ך לחד"ש (ח"כ מוחמד וותד ממפ"ם פרש ממפלגתו לקראת בחירות 1988 והצטרף לחד"ש הפרו קומוניסטית). בבחירות 1988 כבר התמודדה מפ"ם באופן עצמאי וקיבלה שלושה מנדטים, "ר"צ המורחבת" קיבלה בבחירות הללו חמישה מנדטים ואילו מפלגת "שינוי" כולה עברה לאגף השמאלי וקיבלה שני מנדטים. לקראת בחירות 1992 כבר הוכנה רשימה אחת ומאוחדת של עשרת החכ"ים הללו תחת הכותרת "מר"צ". לאחר הבחירות הללו קיבלה הרשימה החדשה 12 מנדטים והצטרפה לממשלתו של יצחק רבין מהעבודה, תוך הדחת הליכוד מהשלטון. אין ספק שתקומת השמאל הציוני – תחת המותג "מר"צ", ייזקף לזכותה של שולמית אלוני.

      מר"צ החדשה – השמאל הישראלי הרדיקלי של העשורים האחרונים

      מאז ועד לשנה זו ממש – שנת 2019, עוצב השמאל הישראלי במתכונתו הידועה לנו כמעט מזה שלושת העשורים האחרונים תחת תנועת מר"צ. אלוני יצקה לשמאל הזה את תכני הנפת הדגל של השלום, שינויים אזרחיים רדיקליים בחברה הישראלית ואף את המאבק למען העובדים. מר"צ – למרות העליות והמורדות שסבלה בעשרים ושבע השנים האחרונות, הייתה ספינת העגינה של פוליטיקאים שנעו ממפלגת העבודה שמאלה ובראשם יוסי ביילין, שגם שימש תקופת מה כיו"ר מר"צ. אלוני, שריד, אורון, גלאון וזנדברג היו יו"רי מר"צ עד שנת 2019, לפני הבחירות הנוכחיות. הם הפכו – מקדנציה אחת לאחרת יותר ויותר רדיקלים בתחומי מדיניות החוץ של ישראל, ובמיוחד בנושא המלחמה בדת ישראל והפיכת הנורמות החברתיות השמרניות והישנות על פיהן. אי לכך הרי שהברית עם אהוד ברק, יאיר גולן ועם גב' יפעת ביטון הוא יותר ממוזר, ומי יודע אם זהו איננו תחילת הסוף של העלמות השמאל הישראלי הרדיקלי, כפי שהכרנו אותו בשנים האחרונות, מהנוף הישראלי, דווקא אם האיחוד החדש, שבין ברק למר"צ ושפיר, יצליח לגרוף בסביבות עשרת המנדטים, שאז צפוי תרחיש המשבר הזה.

      בששת המקומות הראשונים ברשימת האיחוד החדשה יש למר"צ ארבעה נציגים אך כאשר מביטים בעשרת המקומות הראשונים מסתבר שמר"צ לא רק לא קיבלה מקום נוסף אלא שגם המקום ה-11 איננו מיועד להם. השוני הזה יכול להיות קריטי לגבי המשכה של מר"צ כאלטרנטיבה שמאלית – ציונית – קיומית במפה הפוליטית הישראלית.

      רבים מאמינים כי העלאת אחוז החסימה יבנה מפלגות חזקות ויציבות וימנע כלנתריזם או סחיטות פוליטיות של מפלגות קטנות אבל הבחירות האחרונות, ובמיוחד אלה שבדרך, יכולות גם להביא את הצד השני של המטבע. אם בעניין אחוז החסימה הנמוך – שהספיק למפלגה לקבל שני מנדטים, היה צריך לתת לה – במו"מ הקואליציוני, תפקידים רמים מעל כוחה הפוליטי, הרי שגם בשיטה החדשה, עם ארבעה מנדטים ומעלה, זה עלול לקרות, ואף באופן מורכב יותר. אין זה סוד שמבחירות 2015 החלו "חיבורים" טכניים בלבד, רק כדי לעבור את אחוז החסימה. הקמתה של "הרשימה הערבית המשותפת" הייתה דוגמא לכך. ארבע מפלגות – ועוד מיני קבוצות פוליטיות עצמאיות, התאחדו כדי לא להתאדות. במקרה הזה המזל היה שהם לא היו חלק מהקואליציה, כי לפי הקרבות שאירעו אח"כ, הרי שאם הייתה מתרחשת חלוקה של שרים, סגני שרים וראשי וועדות ועוד מיני "כיבודים" קואליציוניים הרי שהמילים "בוקה ומבולקה" הן רק העידון שבעדינות למה שהיה פורץ שם סביב מלחמת ה"כיבודים" והתפקידים. לאחר בחירות 2015. נראה היה לרוב הציבור הישראלי הלא ערבי כי מדובר ברשימה הומוגנית עם אי אלו חילוקי דעות אך לא כך היו פני הדברים. במשך קדנציה שלימה היו שם מחלוקות ואפילו חוסר דיבורים בין הח"כים עצמם, ורק הימין של נתניהו – עם חוקי השטנה שלו נגד הערבים, הותיר את הרשימה הזו שלימה רשמית, מבחינה פרלמנטארית. המפלגות עצמן, ב"רשימה הערבית המשותפת", כמובן שלא התפרקו אלא נותרו שלימות כי אף אחד לא חשב לרגע להפוך את הרשימה המשותפת אך המפולגת למאוחדת. בבחירות 2019 שעברו לא מזמן כבר רצו שתי רשימות ערביות – כשכול אחת מהן מכילה שתי מפלגות, עוד "חיבורים" מלאכותיים כדי לעבור בלבד את אחוז החסימה. לאחר בחירות 2019, שעברו לא מזמן, זה כבר קרה בימין. ב"איחוד מפלגות הימין" התפצלו מיד לשלושה חלקים: ה"בית היהודי", ה"איחוד הלאומי" ואילו את "עוצמה יהודית" הם בכלל זרקו לפח. במקביל החלו חריקות גם במפלגת "כחול – לבן", פדרציה של "רק לא נתניהו". לולא הבחירות הקרובות הרי ש"כחול – לבן" הייתה מתפרקת לגורמים. ולקראת הבחירות הקרובות שוב רועשת המרקחה הזו – של "חיבורים" בנדמה לי. ארבעת מפלגות ה"משותפת" שוב מחליפות ביניהן בריתות עד הוק, ב"כחול לבן" כבר לא מסתירים שהכול הצגה כדי לקבל כמה שיותר מנדטים, בימין שמעבר להרי הליכוד מדברים גלויות שה"חיבורים" יהיו עד לאחר הבחירות בלבד ומסתמא שכך זה גם יהיה בין ה"עבודה" ל"גשר" ובין פליטי ברק למר"צ. כלומר אם ה"חיבורים" הללו יפתחו מיד לאחר הבחירות כ"ריצ' רצ' הרי שבכול קואליציה שתקום ידרשו מפלגות ה"חיבורים" שהתפצלו משרות מעבר לכוחן בבחירות משום הפיצול ביניהן שיארע לאחר ה"בחירות". אבל לעתידה של מר"צ – כמפלגה רעיונית שמאלית, בהחלט אורבת סכנת חיסול בפתח.

                                                סכנת אהוד ברק

         מר"צ ידעה בשנים האחרונות – ובמיוחד תחת שלטון הליכוד, להפוך להיות הסמן השמאלי בחברה היהודית, ובמיוחד בקונצנזוס הציוני. במר"צ נמצא גם אגף "פוסט ציוני" או "א ציוני", כהגדרתם. במערכת הבחירות שלפני הקמת ה"רשימה הערבית המשותפת" אפילו דובר על רשימה משותפת עם חד"ש. החיבור עם ברק עלול להרחיק לא מעט מצביעי שמאל לזרועות ה"רשימה הערבית המשותפת", או במקרה שזו לא תקום שוב, אזי, יברחו ממר"צ עוד יותר אנשי שמאל לרשימה שבה חד"ש תעמוד במרכזה, על בסיס היותה, כביכול, "מפלגה יהודית ערבית". מנגד, סיפורו של ברק איננו מביא "נדוניה" רצינית ל"מחנה הדמוקרטי" הזה. הסקרים אינם הכול וגם ח"כים בודדים ממפלגת העבודה אינם מביאים עימם המון מצביעים. מי שימנה ויספור כמה אנשי ליכוד וימין הפכו בעשור חצי האחרון לאנשי מרכז ושמאל יידהם מההיקף הזה ובכל זאת, הציבור של הליכוד דבק בנתניהו ולא בריבלין או בלבני, ולא במופז ולא באולמרט ולא בכול שאר העריקים. אם אמנם הרשימה של מר"צ – פליטי ברק תגיע לעשרה מנדטים הרי שארבעת ח"כי מר"צ יהיו בה המיעוט וכאשר תעלינה הסוגיות של מלחמה ברצועת עזה, בלבנון וכו' קשה לי להאמין שפר' ביטון, גב' פארן, יאיר גולן ושאר אנשי ברק – שפיר יישרו קו עם עיסוואי פרג' ועם תמר זנדברג. מנגד, דווקא אם הרשימה הזו לא תעבור את ששת המנדטים הרי שארבעה ממנה יהוו את רוב המחנה הזה ואלו יהיו אנשי מר"צ שיכתיבו את הקו וימשיכו בקו השמאל היוני שלהם, וממילא סתיו שפיר תצטרף לקולם עם אופוזיציה לא משמעותית של יאיר גולן, שבטח יתפטר כמו שעשה טל רוסו ממפלגת העבודה. גם גב' שפיר איננה בדיוק סמן שמאלי ברור ואנו גם לא שחכנו את העימות בינה לבין ח"כ ג'מל זחלקה מבל"ד בקדנציה שבין 2015 ל-2019, כאשר זחלקה האשים את מפלגת העבודה בנישול ערביי ישראל מאדמתם ואילו גב' שפיר זעקה כי "זו ציונות, ואם אתה מתנגד לציונות אז אתה קיצוני". לטווח ארוך – אם הרשימה הזו אמנם תגיע לעשרה מנדטים, הרי שדווקא ערביי ישראל והמפלגות הערביות הן אלה שיפסידו מהתאדות מר"צ בתוך ה"מחנה הדמוקרטי". ההתנצלות של ברק היא כנראה לפרוטוקול בלבד, שהרי הקו שלו ושל גולן וחבריהם קרוב יותר לימין מאשר לשמאל. ברק היה האיש שב-2009 חבר לנתניהו ואח"כ נשאר בממשלת הימין תוך עזיבת מפלגת העבודה והקמת מפלגת ה"עצמאות" הימנית שלו. הבעיה שלו נגד ערביי ישראל ונגד הקמת מדינה פלשתינאית לא נגמרה במאורעות שנת אלפיים ברחוב הערבי אלא המשיכה במבצעי עזה ולבנון. לקראת בחירות 2013 דובר והובטח ע"י נתניהו לשריינו ברשימת הליכוד אבל אז קמו פעילי וחלק משרי הליכוד וטרפדו זאת. ה"חיבור" שלו למר"צ הוא באמת מוזר, ועוד כשאינו חפץ במקום גבוה ברשימה. כשיעלו נושאי ה"חמס", ה"חיזבאללה" ועוד נקודות "לאומיות" לא מן הנמנע שגם ניצן הורובי'ץ יפנה ימינה לצד אנשי ברק ואילו מר"צ שהייתה לשמאל והוקמה ע"י אלוני תחזור לימים שהשמאל הציוני נעלם, לאחר כניסת מפ"ם למער"ך, במחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה העשרים. מאוד מוזר שמפלגה "עקרונית" כמר"צ – שגב' זנדברג לוחמת נגד כול "הדרה נשית" אצל החרדיים, פשוט מתעלמת מפרשת ברק – ג'רי אפשטיין וצילום המסכה שברק עטה על פניו בכניסתו למסיבת האימים של שותפו. כנראה שחלום המשרות הממשלתיות קוסם לראשי מר"צ יותר מלהבין לאן יוליך אותם החיבור עם ברק וסיעתו הלא פחות ימנית מזו של הליכוד. אי לכך על מפלגות ה"רשימה הערבית המשותפת" לשנס מתנים לאיחוד מחודש משלהם, ואולי גם לפתוח צהרים עצמאיים לצבורים ישראלים ויהודים חדשים שאינם מקרב השמאל הציוני. המהפך הזה תלוי גם בשבירת הדוגמטיות הרעיונית של הפלג היהודי בחד"ש, הדוגל בכיתתיות שמאלית ואנטי דתית יהודית ובהעלאת נושאי התועבה ברחוב היהודי לראש סדר היום.

                            ההישרדות של מפלגת העבודה עם עמיר פרץ

      מניעיו של עמיר פרץ לא לחבור לברק ואנשיו ברורים משום שהוא שוב פוחד מהפכפכותו של האיש המוזר הזה שמשדר ימין ומחבק "חיבוק דב" את השמאל. מנגד פרץ חושש לחבור למר"צ מפחד מצביעים פוטנציאליים שלו שלא יקבלו חבירה לשמאל כמו זנדברג ופרג'. טוב יעשה פרץ אם לא יסתמך רק על אורלי לוי – אבקסיס האמורפית אלא ינסה לנגוס לא רק במצביעי הימין הבלתי אפשריים אלא גם במחנה עשרות המנדטים של "כחול לבן", שרבים מהם היו פעם אנשי מפלגת העבודה. על פרץ לחשוב כיצד יגייס את פליטי העבודה – גם אם לא יציע להם תפקיד ח"כ. את יחימובי'ץ הוא חייב להחזיר לפעולה, את איתן כבל, ראלב מג'דלה, ואופיר פינס – פז וציפי לבני הוא חייב לקרוא שוב לדגל וכך הלאה וכך הלאה. זו משימה קשה מאוד בימים אלה אבל איננה בלתי אפשרית. אם פורשי העבודה יתגייסו שוב אולי יבין ציבור מצביעי העבודה שערק ל"כחול לבן" כי בעצם סתיו שפיר ואיציק שמולי אינם אלא טרמפיסטים צעירים שלא היו באמת בעבר בשר מבשרה של מפלגת העבודה.

ואל אישך תשוקתך

בס"ד

                     "ואל אישך תשוקתך" / הרב אליהו קאופמן

       עדינה בר שלום, מיכל צ'רנוביצ'י ואסתר קוליאן מרדו אמנם בחומת היהדות הצרופה אך הן חיו חיי משפחה נורמטיביים עם בעל נורמאלי שבצילו חסו. הן אמנם כרתו בריתות קרובות עם נשים חילוניות אבל גברים חילוניים לא היו מאחוריהן, ובוודאי שהן לא ניהלו עם גבר זר "יחסים אינטימיים". פרשת עומר ינקלבי'ץ ומעלליה הם כבר איסורי עריות מכרך "אבן העזר" שב"שולחן ערוך". אם הרבנים לא יוציאוה רשמית מחוץ למחנה המתקרא "חרדי" הרי שזו, חס ושלום, תהיה בכייה לדורות עבור הבית היהודי ומתכונתו הדתית – חרדית.

      הסיפור שמפורר בימים אלה את "כחול – לבן" איננו עניין של "מאבקי כוח" פוליטיים בלבד או סתם תככים. במרכז הפרשה עומדת גב' בתחפושת חרדית והחיצים המכוונים אליה אינם רק על "הדלפות נוראיות" ו/או כשל בבדיקה פוליגרפית בלבד. לפני כשלוש שנים שוחחתי ארוכות עם יהודי בשם הרב מוטק'ה בלויא. האיש הוא סמן הצניעות הרדיקלי שעוד נותר במפלגת "דגל התורה" מימיו של הרב שך. בשיחה עלה עניין אותן הנשים הקוראות לעצמן "חרדיות" אבל מבקשות לנהוג בצורה דתית הרבה פחות מנשות הציונות הדתית. היו אלה הימים שעדינה בר שלום - ביתו של הגר"ע יוסף, עדיין האמינה בהשתלבותה העתידית בפוליטיקה הישראלית, ולצידה "כיכבו" נשים חדשות כמיכל צ'רנוביצ'י ממפלגת העבודה ואסתר קוליאן, שאיימה על בלויא בתביעה משפטית. בלויא זרק משפט לאויר, שמאז ועד היום אני נאחז בו בהרבה דיונים, שיחות, דרשות ובכתיבה. "אישה חרדית איננה מוגדרת רק כמי שנולדה לאם חרדית". וכך גם יהודי חרדי איננו יכול להיות מוגדר רק משום שנולד לאם חרדית. אבל אותן גברות – שבמקום לפנות לציונות הדתית ואולי בכלל להתנהל כנשים חילוניות – מסורתיות, מעדיפות לאחוז את החבל משני צדדיו, ביודען שכול שונאי היהדות ושונאי עולם התורה יסייעו להן במאבקן להגדרתן כ"חרדיות". המונח "חרדי" נולד בעצם רק בתחילת המאה העשרים, כשאנשי ה"מזרחי" פנו לדרך לאומית יותר מדתית, ומשום כך גם  הקלו במצוות הדת לטובת העולם הנכרי. ההגדרה "חרדי" הוקמה אז באירופה כדי להגדיר מיהם אלה שנותרו צמודים ל"שולחן ערוך" ולדת ישראל, על אמונת חכמיה. בארצות המזרח ההגדרה "חרדי" לא הייתה מחויבת המציאות של אותם הימים משום שבארצות המגרב והמזרח חכמי ישראל הם אלה שפסקו להמונים, הרפורמה לא נכנסה לשם וגם רעיונות ה"מזרחי" לא נודעו שם. מכאן ש"אישה חרדית" פירושה אישה שצמודה ל"שולחן ערוך" ולדרך התורה על אמונת חכמיה, ומנגד הדרך איננה כוללת סטיות ולימוד דבר מהחברה הנכרית ו/או החילונית. אבל בשנים האחרונות החלה קבוצת נשים, מבתים חרדים, להרים את דגל המרד עם התכנים הנכריים, אבל תחת ההגדרה "חרדית". אבל עומר ינקלבי'ץ מ"כחול – לבן", איננה עוד מיכל צ'רנוביצ'י או עדינה בר שלום. ינקלבי'ץ עברה מזמן גם את ה"קוים האדומים" שאישה מסורתית, ובטח דתית, איננה חוצה אותם.

                                            האישה החרדית והדתית

            ה"אור החיים" הקדוש כותב שלימוד התורה אצל האישה היא הצניעות שלה. הרמב"ן מפרש את הפסוק ו"אל אישך תשוקתך" בכך שבחיי הציבור האישה כפופה לגדר משום גדרי הצניעות, שהם בעצם התיקון חטא הקדמון של חווה אימנו. ההבדל בין האישה החרדית של מזרח אירופה וזו של יהדות המזרח לבין שאר הנשים בעם היהודי היא המחויבות לנשיאה בגידול המשפחה, העמדת דור ישרים והיותה משפיעה מתוך אוהלה לצד בעלה אך רחוקה מההמוניות של הפעילות הציבורית הנכרית הפרוצה. הניסיון לימד ומלמד כי אישה דתית המתרחקת מהבית והופכת לאשת ציבור היא בעצם כמו השוער בקבוצת הכדורגל העוזב את שערו כדי להפוך לחלוץ. אי היותו של השוער חלוץ איננה מפחיתה מערכו אלא דווקא מעלה את ערך תפקידו. הגמרא – בסיפור על ברוריה אשתו של רבי מאיר, מזהירה לאן יכולה להידרדר צניעות האישה כשאין חלוקה ברורה של הבית היהודי. לא לחינם מובא במסכת "קידושין" הסיפור על כך שהאדם נוצר בתחילה באופן שווה עם שני פרצופים – גבר מקדמתו ואישה מאחוריו, אך מאחר ולספינה היה צריך להיות רק קברניט אחד הרי שה' העביר  את האישה הראשונה לכוחות השאול וכך נוצרה חווה מעצם הזנב של האדם, כדי שהאדם הראשון יאמר "הפעם עצם מעצמי". את כול הפלפול הזעיר הזה מכירים היטב רבני ישראל אבל מפחד הקולות שיברחו מהמפלגות החרדיות, אם הם יעמדו על דעתם התורתית, הרי שרוב רבני המפלגות החרדיות – ציוניות נאלמו דום בפרשת עדינה בר שלום ואח"כ גם בעניין

תלמידותיה – צ'רנוביצ'י וקוליאן, עד שהגענו לרגע הזה שבו אישה בעלת ערכים, השקפה והתנהגות חילונית קיצונית חוברת למפלגה שבה השני ברשימה הוא אנטי דתי מוצהר כיאיר לפיד אך קוראת לעצמה "חרדית", ומשם מתבררים לנו עוד פרטים מבישים עליה אך אין קול מצפצף כנגדה. התקשורת החרדית – המונהגת ע"י העולם החילוני ו/או העסקני, ממשיכה לקרוא לאישה הזו "חרדית", ואף קרייני הערוצים החרדים מתחנחנים עימה בשידור בצחוק של עגבים.

                                                  האישה שאיתו

        מה שיצא בתקשורת על הגב' ינקלבי'ץ ויחסיה ה"מיוחדים" עם בני גנץ החילוני לא מפתיעים אותי. במיוחד חמורים הדברים שפורסמו עלייה באתר "מחלקה ראשונה – ניוז 1". כבר לפני הבחירות האחרונות שמעתי אותה מתראיינת לשני פרשנים חרדים וקולות הצחקוק שלה עימהם הבהירו לי שהפעם לא מדובר רק באישה החפצה לקרוע בלבד את הפרגוד החרדי – ציבורי, שבין הגבר לאישה החרדית, אלא במשהו הרבה יותר נועז וחריג. את פרשנותי כבר הבעתי בדרשת יום השישי שלי בערוץ החרדי – "קול הציבור". כבר אז הזהרתי מכך שהדברים עלולים להידרדר אצלה לאן ש"ערוץ 13" ו"ניו 1" חשפו. גם נשים חילוניות – ואפילו כאלה שהן שחקניות ונשות בוהמה, יודעות היטב את הבנת המושג "ואל אישך תשוקתך", מבחינת היותן נשות הבעל. במיוחד כך היא הנורמה אצל נשים דתיות וחרדיות, גם כאלה העובדות עם גברים זרים, ואפילו עם גברים חילוניים ונכרים. אבל מי שהופכת ל"אשת סוד" של גבר זר, שפורש עלייה את כנפיו הפטרנליסטיות איננה ראויה עוד להיקרא אפילו "אישה דתית". הייתי מאוד שמח לשמוע למה הכוונה במילים "יחסים אינטימיים" שבין הגב' ינקלבי'ץ למר בני גנץ ? ומה פירוש המשפט "יחסים אינטימיים ללא יחסי מין" ? אך לדעתי אין להוריד את הנושא האחרון לגמרי מסדר היום אלא יש לבודקו היטיב. ביהדות החרדית – אך גם בדתית, אישה כזו איננה יכולה לטעון ל"פרטיות" אלא זו כבר בבחינת "אישה סוררת ומורדת", ואולי בכלל צריכה להיות כאן חקירה האם הגב' ה"חרדית" הזו עוד מותרת לבעלה ? רבני הסמינר החרדי שהזמינוה לבוא לעזרתם לא נכנסו בכלל בעניינים הללו אלא חשבו רק על האינטרסים הצרים שלהם. גם כיום – כאשר היא נחשפת עירומה ועריה על מעלייה וקשריה עם בני גנץ, הרי שאיש מרבני המפלגות החרדיות איננו מעז לעשות את מה שה"ראש", הרמב"ם, הרי"ף, ה"חתם סופר" ושאר חכמי ישראל הורו לעשות – לנדותה ולאסור כול קשר ציבורי עימה. הרבנים והאדמו"רים בוחרים להתעלם מכך שה"סודות" שבינה לבין גנץ נעו גם בתחום החיים האישיים הפסולים של גנץ. האומנם אישה "חרדית" ראויה להיקרא בת לוויה לאיש זר העושה מעשי עריות עפ"י לשון התורה (ולא עפ"י לשונו של בן יהודה...) ? הרבנים כנראה איבדו את הראש, את השכל ואת התורה בפרשת עומר ינקלבי'ץ. אם לא תצא אש ותבער בשדה הקוצים הזה, ותאכל את הגדיש והקמה הרי שמחר, חס ושלום, יפרצו הסכרים ועשרות ינקלביצ'יות תתחפשנה ל"חרדיות" וחילול ה' רק יגדל ויעמיק. רבני שכונת רמת בית שמש א' – שכונת מגוריה של הגב', הם האחראים הראשונים לעשות את הסדר הזה, ואחריהם רבני כול העיר בית שמש, ואח"כ גם רבני ישראל באשר הם.

הברית ההיסטורית

 בס"ד

            הברית ההיסטורית / הרב אליהו קאופמן

     ממש לפני תפילת מנחה – בשבת קודש, פרשת פינחס (20 ליולי 2019) נכנסתי לבית הכנסת בשכונת רמת בית שמש א' בבית שמש. הרב ח. היה בסיום דרשתו על צום י"ז בתמוז ובין השאר דיבר בזכותם של לא מעט חילוניים שלא פעם מתגלה טיבם המיוחד. הרב עצמו שייך לקבוצה הלאומנית יותר בש"ס ובני משפחתו הם לא מעט מהמתנחלים. ואז הוא עבר לסיפור המפתיע. הוא סיפר כי ישיבת "שבי חברון" – מוקד של פרובוקאטורים אנטי ערבים בחברון, קיבלה תרומה מפתיעה של 200 ₪ לא מכבר, ממי שאח"כ תרמה גם ששת אלפי ₪ לישיבת הדגל של לאומני ה"סרוגים" - ל"מרכז הרב". שמה של התורמת הוא לא אחר מאשר זהבה גלאון – יו"ר מר"צ לשעבר! חלק מהקהל – כיפות סרוגות, מחו על קבלת התרומות ממנה בשל יחסה השליל לחיילי הצבא הישראלי וחלק אחר מחה נגד קבלת התרומות בשל העוינות שלה לדת ישראל. בסיום התפילה ניגשתי לרב וחקרתי אותו לשמות בני משפחתה הלאומנים של גלאון - שהם תיווכו בינה לישיבות הללו והם מראשי הפרובוקאטורים בחברון ובירושלים, וכמו כן ביקשתי להיות בטוח כי זו האמת. הרב אישר שוב את הדברים.

       לומר לכם את האמת, הרי שאותי זה לא כול כך מפתיע. אנשי מר"צ – משנאתם לדת היהודית ולחרדים, מתחברים לא פעם ללאומני הימין ה"סרוגים" כדי לקדם יוזמות רפורמיות, כדי לשנות את מעמד האישה הדתית ובכלל כדי להבקיע יותר ויותר את חומות הדת היהודית. כך למשל  עמדו אנשי מר"צ בירושלים – לפני כעשור, לתמוך ברב שמואל אליהו, כהניסט מוצהר בעירו, ל"רבה של ירושלים" מול הרב גרוסמן החרדי והמתון, משום שאליהו וביתו ביקרו ב"בית הפתוח" בי"ם. רק מאמר של כותב שורות אלה הקפיץ כמה שפויים במר"צ שמנעו זאת. פעילי הרפורמים במר"צ מחוברים לקיצוני המתנחלים גם מהסיבות הללו, ואף מעניין "מתווה הכותל". אינני חפץ להכליל את כול מר"צ בעוון הזה אבל לרבים ממנהיגי המפלגה חשוב יותר העניין הציוני של ה"ברית ההיסטורית" על חשבון המלחמה בלאומנות וההגנה על הערבים. זהו הזמן שבו צריכים אלה ממר"צ – שהעניינים המדיניים והמלחמה בלאומנות בראשם היא בראש מעייניהם, להדביר אחת ולתמיד את העדפתם של גלאון וכמותה את הפרובוקאטורים מחברון ומ"מרכז הרב", רק משום השתייכותם ל"קונצנזוס הציוני".

         גב' שולמית אלוני – הלוחמת הראשונה והגדולה נגד הדת היהודית, מעולם לא העזה לעבור את הגבולות הללו ולחבור ללאומני הימין מ"סיבות דתיות פנימיות". יתרה מכך, רבנים רבים העידו באוזני כי בהיותה במשרדי החינוך והתרבות היא הייתה הגונה עם המוסדות החרדים ומעולם לא הפלתה אותם. אלוני נלחמה בלאומנות ה"סרוגה" כל ימי חייה, ובוודאי שלא הייתה תורמת אגורה לפרובוקאטורים הראשיים של חברון וירושלים. כאלה היו גם שריד, רן כהן וצוקר. הייתי מאוד מעוניין לשמוע מה יש לגב' גלאון לומר בעניין...

וכאן הבן יורש

בס"ד

               וכאן הבן יורש... / הרב אליהו קאופמן

        בעוד שבעבר היו עוד מספר נשות ראש ממשלה שהתערבו במשרד של בעליהן, הרי שנתניהו – מפחדו מפני זרים בגלל כישלונות ובגידת "בני טיפוחיו" בעבר, החליט כנראה שגם צאצאו ייזרק ל"מים הפוליטיים" הסוערים, למרות שהבוחר הישראלי בחר רק בו ובראשי הליכוד לשם כך ולא באשתו ולא בבנו.

       לפני מספר שנים – כשרק עלה שמה שחל גב' נתניהו לכותרות המביכות, זכה בנימין נתניהו לחיזוק לא צפוי בפרלמנט הישראלי, בנושא ההגנה על הפרטיות המשפחתית שלו. לאחר כמה נאומי תוכחה נגד גב' נתניהו – באולם מליאת הפרלמנט הישראלי, עלה ח"כ אחמד טיבי (אז עדיין חבר סיעת רע"מ – תע"ל) ובג’נטלמניות פרלמנטארית הוא גינה את ההתקפות על שרה נתניהו, כדרך עקיפה לפגוע בנתניהו עצמו. נתניהו לא נותר חייב לטיבי וניגש אליו כדי ללחוץ בחום את ידו. אם אמנם ההתנפלויות הללו היו בגדר "עניין אישי" הרי שטיבי בוודאי שהיה צודק אבל מאז ועד היום מסתבר לנו שה"אישה שאיתו", דהיינו - עם נתניהו, מעורבת יותר מדי בעניינים פוליטיים ומדיניים במסגרת התפקיד שאליו לא נבחרה - ראש ממשלת ישראל. יבואו כמה סנגורים מטעם נתניהו ויטענו כי שרה איננה האישה הראשונה של איזשהו ראש ממשלה שהתערבה לו בעניינים, וכדרך אגב אולי יזכירו את פולה בן גוריון וגם את לא רבין. לא אכנס לדיון מי הייתה הבעייתית ביותר מבין הנשים הללו אבל בנימין נתניהו לא עצר באשתו, באשר למעורבות משפחתו בענייני המדינה. ה"כוכב" התורן החדש של המשפחה הזו – ושאותו מעודד נתניהו להתערב בענייני המדינה, למרות הפרשיות המביכות של ה"כוכב" הלה, הינו בנו, יאיר נתניהו.

     מאז בן גוריון ועד היום לא היו פרשיות כול כך מביכות לאחד מצאצאי ראשי הממשלות של ישראל, מדרגת ניבולי פה וסימנים מגונים ועד לבילויים מפוקפקים תחת אבטחה רשמית, כמו אלה של יאיר נתניהו. הלה אף נזעק לטובת הניאו נאצים מפיסבורג שבארה"ב נגד היהודים המקומיים שם, הלחמים נגדם. אבל דווקא בנימין נתניהו – זה עם הבן הסורר, דוחף את בנו קדימה ודרכו מגיע הצעיר הלה גם לתקשורת העולמית שמציגה את בן המבושים הזה, כביכול, כנציג רשמי של ישראל. יאיר נתניהו הגיע לטלויזיה האמריקאית ושם הוא דיבר על ברית בין היהדות לנצרות, רחמנא לצלן. מעניין ממתי המתבולל הצעיר הזה, ואיש המועדונים המפוקפקים, רשאי לדבר בשם היהדות! בנימין נתניהו כנראה שכבר איבד את האימון בכול סובביו – ולא במקרה, שהרי בין אויביו בימין קיימים לא מעט מ"בני טיפוחיו"  (בנט, שקד, בלילה – נאמן, ארד, ליברמן , עד המדינה ועוד רבים אחרים...) ולכן הוא מטפח כיום רק את בני ביתו במסגרת הנפוטיזם הזול ביותר. כדאי שבליכוד ישימו לזה קץ כי גם ראשי הליכוד ושריו מתבזים מכך ששרה נתניהו ובנה יאיר הם למעשה הנהלת ומרכז הליכוד לצידו של נתניהו ולאו דווקא נבחרי המפלגה ושריה.

                                                   פרץ במלכוד

      קליטתה של גב' אורלי לוי – אבוקסיס ברשימה משותפת עם מפלגת העבודה עלולה להיות עמוד התלייה של הכישלון הבא של עמיר פרץ בפרט ושל מפלגת העבודה בכלל. מחד גיסא, זה נראה טבעי וחברתי החיבור בין פרץ לאורלי לוי- אבוקסיס, מבחינה חברתית, אבל מנגד הרי שגב' לוי – אבוקסיס איננה בדיוק חיבור מפלגתי אלא עוד "אשת אוירה" שאפילו לא גרדה את אחוז החסימה. יתרה מכך, הגב' הזו נאמה בנאום ההתלכדות עם פרץ על כך שהיא מבטלת כול הגדרה של ימין ושמאל לטובת משהו חברתי אמורפי. עד לניצחונו במפלגת העבודה העלה פרץ שוב ושוב את הדגל השמאלי לצד ההשקפה החברתית והנה ביום אחד הוא התקפל מזיהוי רעיוני לטובת פיה של שותפתו החדשה, ומי יודע כמה פעילים ובוחרים הוא עוד יפסיד בשל כך, עד לירידה מתחת למפלסו של אבי גבאי. הגב' החדשה איננה בדיוק המשך רעיוני של אביה הגדול. דוד לוי הלך באש ובמים עם תנועת ה"חרות" ואח"כ עם גח"ל והליכוד. גם מעידתו ב"ישראל אחת" לא מנעה ממנו לחזור לליכוד, וגם בימים ששהה מחוץ לליכוד הוא לא ניסה להמציא אידיאולוגיה אמורפית שאיננה ימין או שמאל. הבת שלו, גב' לוי – אבוקסיס, התחילה את הפוליטיקה שלה מכיוון רעיוני לא ברור, עד עצם היום הזה. בתחילה היא ניהלה מו"מ עם מר"צ שבשמאל ולבסוף נחתה כעב"ם במפלגת הימין הסלאבית של ליברמן. הגב' הזו מעולם לא נשמעה בפרלמנט הישראלי בעמדות ימניות בנואי חוץ וביטחון למרות שבאותם ימים ליברמן וחבריו הטיחו את הקיצוניות שבעמדותיהם הלאומניות. לא במקרה הגב' הזו מדברת על כך שערפל הימין – שמאל עדיין מכסה אותה, אולי כהכנה לרגע הבא שבו היא תערוק למפלגה אחרת.

       מבט היסטורי מהיר איננו עושה הרבה הבדל בין ה"זיגזגיות" של אהוד ברק לזו של פרץ. פרץ החליף יותר מפלגות מברק, ולמרות שפרש מהעבודה בראשות יחימובי'ץ בטענה שזו תשב עם נתניהו הרי שמיד אח"כ הוא עצמו ישב עם נתניהו, וכשר זוטר עם תיק של "איכות הסביבה", בזמן שברק לפחות קיבל שנים לפני כן את תיק הביטחון מנתניהו. ההבדל ביניהם הוא שפרץ מעולם לא היה ראש ממשלה ואילו אהוד ברק כבר היה כזה. פרץ צריך לדעת שגב' לוי – אבוקסיס הגיעה אליו לא משום שהיא באמת תאומתו החברתית אלא משום שב"כחול – לבן" לא רצו להזיז בשבילה את אבי ניסקורן, דמות חברתית בפני עצמה, ואילו בעבודה המרוסקת של פרץ קל לקבל את המקום השני עם עוד שני שריונים לחיילים/ות האלמוניים/יות שלה.

           חבל על כול דאבדין פוליטית.  

    

השפן הקטן

בס"ד

                       השפן הקטן / הרב אליהו קאופמן

      הרב רפי פרץ – איש הקבינט המדיני ושר החינוך, לא היסס לשנות את דעתו תוך 48 שעות בלבד לגבי "טיפולי ההמרה" ואף טען כי מעולם לא חשב כך, למרות ששתי יממות קודם לכן אמר את ההיפך. או שהוא או שאנחנו איבדנו את השכל ואת הזיכרון.

         לפני יותר מעשור – בהיותי רבה של קהילת "אוהל שרה" ברומניה, ניהלתי ויכוח – דיון עם ח"כ לשעבר ממפלגת העבודה, מנחם הכהן, שכיהן אז כ"רבה הראשי של רומניה". בין השאר שוחחנו על הרב דר' יחזקאל מרק שקדם לו ברומניה ושהתמנה ל"רב ראשי" שם לאחר מותו של הרב משה דוד רוזן, שנתיים לאחר מותו של האחרון. מנחם הכהן סיפר לי בין השאר כי דר' מרק – יותר איש אקדמיה (באוניברסיטת בר אילן ברמת גן) מרב, נכשל ברומניה לא מעט משום שרגע אחר שהחליט משהו הרי שמיד אח"כ שינה את החלטתו לאור בקשת ציבורו החילוני והנהגת הפדרציה היהודית המתבוללת שם. האיש הפך לסמרטוט ולצחוק, דבר שחייב את ההנהגה הפדרטיבית לשולחו לישראל, יותר מבושת מינויו על ידם מאשר מהתנגדותם לעמדותיו. "אדם המשנה את החלטתו מיידית שוב ושוב איננו בעל עמוד שידרה וזהו הדבר הגרוע ביותר שמנהיג ורב יכולים להקרין שלילית", טען מנחם הכהן. אם בזמנו הסכמתי לטענת הכהן הרי שלאחר היוודע השינוי בדעתו של הרב רפי פרץ – יו"ר ה"בית היהודי", נזכרתי שוב בדיון ההוא, ביני למנחם הכהן ברומניה, ולמה שטען מנחם הכהן על כישלונו של דר' מרק.

            "סוף מעשה במחשבה תחילה" היא בסיס אמת ומחשבה יהודית ידועה ולכן איש חובש כיפה – המתיימר להנהיג ציבור דתי, חייב לדעת זאת לפני שהוא מוציא מפיו איזו מילה פרובלמאטית או משפט טעון. אבל גם אם כבר נפלט המשפט הטעון מפיו של המנהיג הדתי הרי שהנסיגה ממנו חייבת להיות טקטית והגיונית ולא לחזור בו ממנו אחרי 48 שעות ולטעון כי מעולם לא חשב כמו שאמר 48 שעות קודם לכן. זו לא רק טיפשות פוליטית אלא גם אווילות אישית החושבת שאלה שלהם נאמרים הדברים הם טיפשים יותר ממנו, וגם יאמינו לכך. עניין "טיפולי ההמרה" בעניין הסטיות הלהט"ביות הם חלק מהשקפת עולם מוצקה, ובמיוחד אם מדובר בדברי אדם דתי. נכון אמנם שהרב פרץ גילה שהמשפט שלו, בעניין חיוב "טיפולי ההמרה" קירב יותר את איילת שקד לראשות ה"בית היהודי" מאשר קודם להתבטאות שלו, אבל גם אם הוא רצה לסגת מכך הרי שהוא היה יכול היה למצוא דרך אמינה, פוליטית וחכמה יותר, כמו למשל לטעון שהוא נכנע לסדר היום החדש של החברה הישראלית, או אולי לעמוד מאחורי ההלכה היהודית ולהישען עלייה אבל בוודאי שלא לטעון כי מעולם לא חשב ש"טיפולי ההמרה" הם חיוביים וכי זו הייתה דעתו מאז ומתמיד, וזאת רק 48 שעות שלפניהן הוא אמר את ההיפך ואף שלח אחרים לתקשורת להגן על עמדתו. אינני מתפלא שהכהניסטים החרד"לים מצאו שפה משותפת טובה יותר עם איילת שקד החילונית מאשר עם הרב פרץ, הקורא לעצמו "חרד"לי". שקד היא אמנם חילונית אבל מה שבפיה – רעיונית, הוא גם מה שנמצא בליבה ובדעתה, בעוד שמה שאמר ואומר הרב פרץ הוא דבר והיפוכו והוא אינו מחזיק יותר מיומיים מקסימום. ממותו של זבולון המר המנוח אין יותר בקרב הציונות הדתית מנהיג שירים את דגל הרעיון הטהור שבו הוא מאמין וינהיג אח"כ את הציונות הדתית. המר היה אחרון לדור של מנהיגים ציונים דתיים שמעולם לא חששו לעמוד על דעותיהם מול החילוניים מחד גיסא ומול החרדים מאידך גיסא, ולא פעם גם לומר בבירור ובאמת מתי הם שינו את דעתם מבחינה רעיונית באמת ובתמים ולא שינוה משום איזשהו תרגיל פוליטי מדרג ח' או ט'. הרב פרץ – שר המחזיק בתיק כול כך רעיוני ואחראי כחינוך, וחבר בקבינו המדיני, הכול כך רגיש, צריך לאחר דבריו המהופכים לחשוב טוב אם להמשיך ביומרותיו הפוליטיות. האיש ששינה את דעתו כול כך מהר ובצורה כול כך מגוחכת בפרשת "טיפולי ההמרה" עלול לעשות זאת ושוב בענייני החינוך המורכבים ובענייני המדיניות והביטחון. ומעל לכול הרי שחברי, ראשי ורבני הציונות הדתית חייבים להבין איזה נזק עלול איש כזה להביא בעתיד למפלגתם, ולתפקידים המורכבים והחשובים שהוא נושא בחינוך, בקבינט ובראשות ה"בית היהודי". זהו איש קטן עם ראש קטן ועם נזק עתידי גדול.

      דווקא בגלל תפקיד העבר שלו – ה"רב הצבאי הראשי", הרי שאינני מופתע שכך נהג הפעם, בפרשת "טיפולי ההמרה", ובהפכפכות שלו. מאז פרישתו של הרב שלמה גורן המנוח מתפקיד ה"רב הצבאי הראשי" הפך התפקיד הלה לחסר תוכן וכול ממלאיו פשוט היו ה"יסמנים" של המערכת החילונית הצבאית, בבואה להכשיר עוד ועוד נקודות חילוניות בצבא ותת להן "הכשר דתי". קצרה היריעה מלהרחיב את ההוכחות על כך ולהתחיל להביא הוכחות שמיות אבל לכול חייל וקצין ששירתו בצבא הישראלי ברור היה ויהיה ברור שה"רבנות הצבאית" היא הייתה ותהיה תמיד "חותמת גומי", אולי חוץ מימיו של הרב גורן המנוח בתפקיד. הרב רפי פרץ – קצין דתי ממושמע בעבר לקצונה החילונית, ממשיך בדרכו זו וכעת הוא ממושמע לעסקונה הפוליטית - החילונית, כדי שישתלב בה לעתיד. אין ספק שהקואליציה נגדו – מ"התנ"ך לפלמ"ח, שהחלה בשר המשפטים עמיר אוחנה מהליכוד והגיעה עד יו"ר מר"צ, ניצן הורבי'ץ, הפחידה אותו מאוד באשר לעתידו הפוליטי ואז הוא פלט את הכחשתו המוזרה שהסתיימה במשפט המצחיק ש"אינה משתמעת לשתי פנים". מסתבר שלרב פרץ יש לא רק דעות עם שתי פנים אלא גם שני פרצופים שונים, והוא גם מאמין שע"י הצי'זבטים שלו הוא יצליח להסתיר את שני הפרצופים מציבור האזרחים הישראלי בכלל, ובמיוחד מציבור בוחריו הציונים – דתים.

                                            ראשון לציון הנה הינם

        השבוע הצטרף עוד ראש עיר אחד לעניין הפעלת הנסיעות הציבוריות בשבתות ובימים טובים בעירו. אחרי תל אביב, טבריה, רמת גן, פתח תקווה וחיפה הגיעה "שעתה היפה" של החילונית במושבות העבר הציוניות לזעוק את זעקת האנטי דתיות שלה, וזוהי ראשון לציון. רז קינסליך – ראש העיר הטרי בעיר הרביעית בגודלה בישראל, מבין שאם ל יכריז מלחמה על השבת הרי שבבחירות המוניציפאליות הבאות יכריזו בראשון כנגדו מלחמה על שלא נלחם בשבת. ובאמת, כוחם של חובשי הכיפות בראשל"צ החילונית רק יורד, ואת התנופה לכך החל כבר מאיר ניצן, ראש העיר הקודם של הקודם, להניף כאשר ידע למנוע את בנייתן של שכונות חרדיות ודתיות במזרח ובמערב העיר, לאחר שסכסך בין ש"ס ל"יהדות התורה". וכול זאת בימים שהבנייה הנדל"נית הייתה בשיאה בראשל"צ, וזו הייתה אז העיר המתפתחת ביותר בתחום הבנייה והצמיחה האורבנית, גם יותר מירושלים הבירה.

           אחד מאלה שהתייפח ב"דמעות תנין" נגד "חילול השבת" הצפוי בעיר היין היה לא אחר מיו"ר ש"ס בעיר, אריה כהן, ומי שרק לאחרונה סגרו במשטרה את התיקים נגדו, באופן די מוזר. כהן טען כי איננו מאמין שקינסליך יעשה זאת וכי לראשל"צ ישנה היסטוריה של שמירת שבת מיום הקמתה, בשנת 1882. אז כמה עובדות לאדם שלא כול כך אוהב כשחושפים בפניו את העובדות. ראשית, "חילול השבת הציבורי" הרועם התרחש בראשל"צ כבר לפני יותר מעשור. ראש העיר דאז – מר מאיר ניצן, הגיע בליל שבת עם רכבו ל"אירוע דתי" של "שומרי שבת", ואח"כ נאם ונסע משם, שוב בחילול שבת. יש לציין שמי שהזמינו לאירוע ואף נכח בו היה לא אחר מסגנו החדש דאז ששמו היה...אריה כהן מסיעת ש"ס! ובאשר להיסטוריה של ראשון לציון הרי שהיא הייתה רחוקה מלהיות היסטוריה דתית. עד שנת 1900 הוקמו כול המושבות החקלאיות דאז ע"י שומרי שבת דתיים, בימים שעדיין לא התחלקו שומרי המצוות בין "דתיים לאומיים" ל"חרדים". יסוד המעלה וראש פינה הצפוניות נבנו ע"י בני הישוב הספרדי הישן מצפת ומטבריה. נס ציונה הייתה גרעין של חסידי חב"ד, ועל כך העיד גם הרצל בביקורו במושבה הזו. מזכרת בתיה הייתה המושבה היחידה ששמרה שמיטה כהלכה בשנת 1887. פתח תקווה הייתה מושבה מיסודם של בני הישוב האשכנזי הישן מירושלים והרב שלזינגר היה מנהיגה מטעם הרבנים הירושלמים מהרי"ל דיסקין ושמואל סלנט. רחובות אף היא הייתה מושבה שהוקמה ע"י שומרי תורה ומצוות וכך גם גדרה. רק ראשון לציון הוקמה בידי חילוניים גמורים ובה הקים הברון רוטשילד את יקב היין שלו, שלימים הוחרם ע"י הציבור הדתי וע"י רבניו בשל פעילותו האנטי דתית של הברון רוטשילד, של פקידיו ושל ראשי היקב שלו בראשל"צ.

         אבל לאמיתם של דברים הרי שראשל"צ – כמו כול עיר חילונית, תמיד חיללה את השבת, וכול ניסיון אחר לתארה הינו שקר גמור. מילדותי בעיר הזו אני זוכר כי תמיד התחבורה הציבורית – ובמיוחד בימות הקיץ, לא חיכתה שמוצאי שבת תוכרז לאחר יציאת שלושת הכוכבים הידועים. "אגד" תמיד החל לנסוע רשמית ומעשית משעה ארבע אחה"צ ואילך ולזה יקרא חילול שבת. מכוניות פרטיות נסעו בעיר הזו הלוך ושוב וחוף הים – שאז היה הרבה יותר מרוחק מההמון העירוני, היה פתוח ופרוץ לחילולי שבת כמובן. מזללות הבשר ומועדוני השחץ פעלו בלילות שבת, ואף ביום השבת עצמו. לא פעם נקראו תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר ל"פעילות חברתית" בעיצומה של שבת קודש. אז על איזה "מסורת" – לכול הרוחות, מדברים כול צבועי הכיפות כאשר הם מבקשים לשמור על "סטאטוס קוו", שמשמעותו איננה הלכתית או השקפתית – תורתית ?! וכמובן שכחתי את הכדורגל שתמיד פעל בשבת עם קופות פתוחות לגביית כספים ועם שוטרים וסדרנים עירוניים.

       הערים החילוניות אינן בעלות "אופי יהודי" – ובמיוחד אלה שלא נבנו מעולם ע"י שומרי תורה ומצוות. כמו שהוספת מועדון לילה או ירידה במספר מועדוני לילה בעיר פוקרת וחילונית זו או אחרת איננו מעלה או מוסיף, ובטח לא משנה את אופייה של העיר הפוקרת ליותר או פחות פוקרת, כך גם הפעלת התחבורה הציבורית העירונית לא תהפוכנה את רמת גן, ראשון לציון והרצלייה ליותר כופרות באופיין מאשר הן היו בעבר. הנציגים הדתיים – ובמיוחד החרדים, עושים עצמם כ"לוחמים למען השבת", כדי להבטיח את ייצוגם במועצת העיר הבאה וכעוד סיבה להביא מצביעים חובשי כיפות דווקא אליהן.

        ואסיים בסיפור שאירע השבוע לראש עיריית רמת גן – כאמל (כרמל) שמע. לאחר אירוע דתי פרטי ניגש אל ראש עיריית רמת גן יהודי בעל חזות חרדית ולחץ לו את ידו תוך שהוא מברכו על כך שבמעשיו הוא גרם ליותר ויותר חילוניים לשמור שבת. שמע פתח זוג עיניים רחבות והאיש החרדי טען לטובתו כי בזכות התחבורה הציבורית ששמע הנהיג ברמת גן הרי שפחות חילוניים ייסעו ברכבם הפרטי ויחללו את השבת ומנגד הם יעלו על אוטובוסים ציבוריים שיהיו נהוגים בידי נכרים ערבים וסלאבים. שמע והציבור מסביבו לא התאפקו ופרצו בצחוק רועם, תוך כדי לחיצת יד חמה ליהודי החרדי הלה.