בס"ד
הסבתא רבא של המדינה / הרב אליהו קאופמן
מידי פעם בפעם – כאשר המצב הפוליטי אינו
מוצא חן בעיני מען דהוא מה"שמנת" המקולקלת, מיד קם איזה ליצן תורן
ומשמיע את "הגיגיו" לגבי מה שכן היה צריך להיות במקומותינו וכבר איננו.
פעם זה היה דודו טופז ה"אגדי", שמנוחתו עדן, ואחריו צצו כפטריות מורעלות
אחר גשמי זעף, ליצנים אחרים כגילה אלמגור, ענת ווקסמן, יאיר גרבוז, יהושע סובול
ועד הסנונית האחרונה של הליצנות הישראלית – רבקה מיכאלי, שרוצה בחזרה את המדינה.
על הבמה הזו – של הליצנים מהצגות הילדים ומסרטי הפורנוגרפיה ה"קלה",
עולים גם בעלי דמיון וכישרון תעתועים הנקראים "סופרים" ו"משוררים"
כא.ב. יהושע, עמוס עוז, נתן זך ואחרים, ומעל אותן במות הם משמיעים שוב ושוב את
דעותיהם ה"נשגבות", שהמדינה חייבת לחזור לידי אלה שמהם היא נגנבה
ע"י גנבים שבאו באישון הלילה מארצות ערב ו/או בדמות החרדים ממזרח אירופה.
מיד עם כניסתה לתפקיד אמרה
שרת התרבות החדשה – גב' מרים רגב, כי כל נושא ה"תרבות" אינו אלא
"לחם ושעשועים" שצריך לספק אותו לאזרחים כחלק מחילוץ העצמות שלהם לאחר
יום עבודה מפרך. אני חושב שאפילו גב' רגב איננה יודעת עד כמה היא צדקה. המילה
"תרבות" מיוחסת בטעות לכול עניין הסרטים, ההצגות וההופעות הליצניות שכוכביהם
היו מאז ומתמיד "הוגי הדעות" של ה"שמנת" המקולקלת בישראל. המונח
האמיתי ל"תרבות" – עפ"י השפה הסוציולוגית, הוא שונה.
"תרבות", בלשון החברתית – המדעית, היא אוסף של ערכים ונורמות המתווים
דרכי התנהגות וחינוך חברתיים. זוהי התרבות האמיתית ואילו מה שמכונה בטעות כיום
כ"תרבות" הרי ששמה הסוציולוגי האמיתי הוא לא אחר מאשר
"פולקלור". דהיינו, כל אותם אמנים, שחקני בידור וכו' אינם אלא משווקי
הפולקלור של ה"לחם והשעשועים" לאוכלוסיה הישראלית. וכך מתרחשת האיוולת
הפוליטית של ישראל – שבחו"ל יש לה משמעות פחות כבדה. אותם משווקי הליצנות
והפולקלור הם גם אלה המתיימרים להנהיג את הדרך המדינית, התרבותית והפוליטית של
ישראל. ומשום כך הללו גם מעוניינים בהמשך כינוי הפולקלור שלהם בשם היומרני
"תרבות". אין להם ניסיון של ממש בחינוך, בביטחון, בעשייה חברתית וכו' אבל
יש להם ניסיון בהפקת דמיונות והפיכתם ל"ריאליזם". ההתנשאות והגזענות
שלהם באה מתוך אי הכרת המציאות האמיתית ומתוך ההיבט הפסיכולוגי המביא כל בעל דמיון
להאמין כי הדמיון הוא המצב המציאותי האמיתי וכול השאר עורבא פרח.
איננו חפץ לזלזל, חס ושלום,
בכותבי השירה והסיפורת אבל למעשה גם העולם הזה, של כתיבה "יוצרת", איננו
אלא עולם דמיון המבטא יותר את מה שהחולם רוצה שתהיה זו מציאות מאשר את המציאות
עצמה. וכך מתחברים חולמי החלומות מהשירה והסיפורת לחולמי החלומות של הפולקלור
וביחד טווים חלום של הנהגה. אבל מה לעשות ומידי בחירות ובחירות העם איננו מוכן
שחולמי החלומות ינהיגו עפ"י שיטה שאין לה קרקע במציאות?! אבל במציאות
הישראלית לבעלי החלומות יש מיגרעה נוספת, ואולי זוהי המיגרעה הבעייתית ביותר שלהם.
הסבתא רבא של הפולקלור הישראלי
- רבקה מיכאלי שמה, ביטאה שוב, לפני כשבועיים, את המגרעת הזו כשזעקה ש"אנחנו
צריכים להחזיר אלינו את המדינה". המדינה הציונית לא קמה כמו כול מדינה נורמאלית,
של עם המקים את מדינתו כתהליך של שחרור לאומי משותף של כול חלקי העם והחברה.
המדינה הזו קמה ע"י קבוצה פוליטית – עדתית – תרבותית – פולקלוריסטית מוגדרת
שרתמה את כול שאר בני ישראל והמהגרים הלא יהודים שבאו אליה, לעגלתה המיוחדת במטרה
לבנות ממלכה חילונית – מערבית וסוציאל דמוקרטית – צנטרליסטית לעולמי עד. בן גוריון
כבר זיהה את הבעיה הזו עם קליטת העלייה שלו, כששאל בקלם רם מה יהיה ציוויונה של
המדינה בעוד דור ושניים אח"כ, כאשר ליוצאי אירופה יגדלו שנים עד שלושה ילדים
ואילו לעולים המזרחיים יגדלו אותם עשרה ילדים ומעלה. בשנות השבעים של המאה העשרים שאלו
פקידי משרד הפנים של המפד"ל את אותה שאלה רק ביחס לערבים. את השאלה הזו שואלים
כיום כול החילוניים – מימין ומשמאל, לגבי החרדים. ומאז 1977 מנסים שוב ושוב מנהיגי
הפולקלוריסטים ההזויים לצרוח כי יש להחזיר את המדינה למקימיה הסוציאל דמוקרטים
הלבנים – חלונים. וכאן עולה הבעיה האמיתית, שרבים מזהים זאת עם התנשאות וגזענות.
אין
לי בעיה עם חילופי שלטון. אדרבא, הגיע באמת הזמן להחליף את הליכוד ואת נתניהו. מהיכרותי
את ח"כי הליכוד – ובמיוחד את שרי הליכוד, הרי שיש לזעזע את המערכת השלטונית
הזו לא רק מסיבות מדיניות אלא בעיקר מסיבות תרבותיות וחברתיות. אבל אלה הדוחפים
לשינוי אינם חפצים בשינוי אמיתי אלא מעוניינים בהחזרת האבידה לעריץ ההיסטורי שלו
שייכת האבידה, ושהוא יעשה בה אח"כ כרצונו. מאחורי ההשקפה הזו עומדים ליצני
הפולקלור והבידור בישראל, ובהתנשאות של עניים הם מוכנים שהחברה הישראלית תתפורר
ותירקב והעיקר שבני השכונות והעיירות עם החרדים והמתנחלים יחזרו להיות מיעוטים
תרתי משמע. זו טעות לחשוב שאותם ליצני ולבלרי פולקלור רדוד הם באמת יביאו את השלום
ויצרו "אחווה יהודית – ערבית".
הגב' מיכאלי למשל הייתה גב' לאומנית ומחרחרת מלחמה כאשר לפני מלחמת 1967 ביקשה
מנעמי שמר להכניס לשירה את הבית השני – על הכאב שהעיר העתיקה בי"ם נותרה אצל
הירדנים. דהיינו, עפ"י מיכאלי היה צריך לכבוש את ירושלים העתיקה רק לשם כיבוש
ובלי קשר להגנה כלשהי. מיכאלי, גרבוז, סובול, ווקסמן וחבריהם היו מעדיפים לקום
בוקר אחד ולמצוא שהתרבות והפולקלור המזרחיים – יהודים נעלמו יחד עם החרדים והיהדות,
אבל הם היו גם שמחים לראות את כול הערבים נמצאים מהעבר המזרחי של הירדן בלבד. אבל
מבין כול הגזענים הללו מבטא זאת הכי טוב דווקא פר' אמיר חצרוני.
לומר את האמת, הרי שאינני
מבין על מה הכעס על האיש הזה. להבדיל ממיכאלי, מגרבוז ומפוליטיקאים ומאחרים הרי שחצרוני
אומר את המילים ביושר ואולי גם נוהג פרקטית לרוחי. חצרוני איננו מיתמם והוא איננו מסתתר
מאחורי "מילים מכובסות" כמו "תרבות אוניברסאלית", "חברה
ערכית" וכו' אלא חושף את האמת הכואבת לו. להוריו ולהורי הפולקלוריסטים היה
חלום לבנות מדינה אירופאית וחילונית, וגם ללא ערבים. ללא יהודי המזרח וללא החרדים.
את זאת חושבים גם כל גרבוז, ווקסמן ומיכאלי למיניהם אבל רק לחצרוני יש את האומץ
לומר זאת בגלוי, ובעיקר לקרוא להגר מהמדינה הזן כשהמצוי כבר איננו הרצוי. את
המסקנה האחרונה של חצרוני – בעניין ההגירה מהארץ מתוך אמונה עקרונית בהשקפתו
הגזענית, הייתי מציע לכל העמוס עוזים, הגרבוזים, הווקסמנים וחבריהם לעשות, וכמה שיותר
מהר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה