קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות

בס"ד

       קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות / הרב אליהו קאופמן

  הערב – יום שני ב-ו' חשוון תשע"ז, התקיימה הפגנה נגד האיש שאחראי לגיוס החרדים לצבא הציוני, בבסיס הקליטה ב"צל השומר" שבמרכז הארץ. האיש מתגורר בשכונת רמת בית שמש א', ברחוב נחל דולב ומארגני ההפגנה נגד המשך הגיוס מצאו את מקום מגוריו כתחנת ההפגנה הרצויה. הרחוב ממוקם רק מספר רחובות ליד הרחוב שבו אני מתגורר, נחל מיכה. אבל הדרתי את רגלי מהפגנה זו ושכנעתי גם לא מעט יהודים משלומי אמוני ישראל האמיתיים לא להגיע לשם. ומדוע?

    אתחיל בעניין העקרוני הפשוט. הגמרא מלמדת אותנו שאין הגרזן יכול לחטוב את העצים ללא קת העץ שלו. כל הרעש – של גיוס החרדים, לא התחיל בגלל איזה רשע חובש כיפה סרוגה או איזה חרדי מודרני מרמת בית שמש א'. הכול התחיל כאשר לפני למעלה מחמש עשרה שנים כשהותר הממזר ששמו "צה"ל" לבוא בקהל החרדי, ולפני שנים מועטות אישרו את הממזר הזה ואת הגיוסים שלו בתוך היהדות החרדית, מפלגות "יהדות התורה" וש"ס. אבל אם נלך עפ"י שיטת "חד גדיא" הרי שנגיע לכך ששתי המפלגות הללו לא היו נותנות קולן לכך אלמלא "סמכות רבנית" שהייתה חותמת להן כי הגיוס הטרף הזה הוא "כשר למהדרין". האיש שחתם על כך היה הרב לייב שטיינמן מרחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5 בבני ברק. זה כבר התחיל בימיו של הרב אלישיב, כאשר הרב שטיינמן העניק גושפנקא לחזיר ששמו ה"נח"ל החרדי".

     כאשר אדם משקר "טאקטית" כדי להסתיר את עקרונותיו הרי שבסופו של דבר הוא גם יאמין עם הזמן בשקריו. הרבנים החרדים הציונים (לעניין זכויות ולא חובות...) ניסו להסתיר את הסיבה האמיתית לאיסור הגיוס לצבא הציוני, וזאת כדי שהלגיטימציה שלהם וכספיהם לא יפגעו ע"י ה"קונצנזוס הלאומי" של הציונים, שנגדו נלחמו בשצף קצף גדולי ישראל. האיסור להתגייס לצבא הזה הוא מדאורייתא. אין הצבא הזה נשמע לתורת ישראל, לא מלך יהודי ולא כהן גדול עומדים מאחוריו ובודאי שה"אורים והתומים" אינם נר לרגליו. זהו צבא ערב רב של פריצים ופרוצות, מהגרועים שבצבאות הגויים עלי אדמות. זהו צבא שתפקידו גם "חינוכי": להעביר על הדת כל שומר מסורת שנכנס אליו, ובמיוחד ע"י התרת הזנות והעריות בתוכו. אותם ליצנים אגודאים – ולימים הש"סניקים העלובים, ידעו היטב שאת האמת אסור לומר לציבור החרדי – ובוודאי שלא בפרהסיה בפני החילונים, ולכן אותם בדאים אוהבי שלמונים המציאו את הסיפור של "לימוד התורה" וקשרו את הבדותא הזו להצלחת הציונים ולצבאם המטונף. הטענה החלה לצמוח שאם באמת החרדים ישוחררו וילמדו תורה עבור החזיר הזה הרי שצבא הפרוצות יצליח. לאט, לאט החלו הבדאים להאמין בשקריהם, וכשלומדי תורה סרחו מעט והיה צריך לחזקם הרי שהבדאים הללו, רבנים ועסקנים חרדים, הקריבו את האומללים הללו על מזבח הגיוס, והעיקר שבני הבדאים לא יגויסו. מכאן החלה התיאוריה הליטאית – ציונית – שמקורותיה עוד בהתנשאות ההיסטורית הליטאית על המוני היהודים במזרח אירופה, שמי שלא לומד יתגייס לצבא. העסקנים האגודאים הנאלחים הפכו לסוחרי הקנטוניסטים של ימינו, לצבא הצאר הציוני. על בסיס רעוע וציוני זה הוקם ה"נח"ל החרדי" ורבני הליטאים הציונים, ובראשם הרב שטיינמן, תמכו ברעיון הזה. עפ"י השיטה שלהם הרי שהבעיה איננה עם הצבא הטמא הזה אלא עם לימוד התורה של הנער החרדי, ולכן אותם בדאים לקחו על עצמם לחרוץ לשבט את דינם של חרדים רבים לשמד ציוני בצבא הציוני. הכול החל במחשבת פיגול זו, ולימים המחשבה הזו הולידה את ההסכמה לגיוס החרדים לצבא בהסכמת "יהדות התורה" וש"ס הרפורמית.

        לראשי המפגינים מול ביתו של ה"פוליטרוק" מרמת בית שמש א' אין את האומץ להפגין ולצאת נגד האיש שהתיר את השמד הזה ולכן הם מפגינים לא במקום שאבד להם הכסף אלא ע"י הפנס שיש בו אור. ה"פוליטרוק" מנחל דולב לא ישקר אם יתגונן ויטען כי עשה זאת בהכוונת ובהסכמת "גדולי ומאורי הדור" (שדרך אגב, הם היום על תקן של גבאי צדקות לקרנות שגנבים מסתובבים שם וגונבים את כספי התורמים לעניי ישראל...). את ההפגנה הזו היו צריכים מארגניה לערוך מזמן מול ביתו של הרב שטיינמן, ברחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5, בבני ברק. במיוחד לאחר פגישתו עם הפרס הטמא. אנשים שמפחדים לקיים את הפסוק "לא תגורו מפני איש" אינם מסוגלים לנהל קרב אמיתי נגד הצבא הציוני. אנשים כאלה אינם מעוניינים במלחמת ה' – אותה ציוו לנו גדולי ישראל, אלא שהם מעוניינים רק לשחרר את צאצאיהם מגיוס לצבא בדומה לחילוניים לא מעטים.

    סיבה אחרת שהרחיקה אותי מעדת צבועים אלה היו המודעות והכרוזים שחולקו לפני ההפגנה. מלחמתו של האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר ומלחמתם של ראשי ה"עדה החרדית" עד לפני דור, כנגד הגיוס לצבא הציוני, כללו מלחמה כוללת נגד הישות הציונית הברברית שבאה להתגרות באומות העולם ונגד צבא הפרוצים שלה, שהוא האמצעי לכך. במודעות נגד הגיוס ב"מאה שערים" מעולם לא הופיעו סיסמאות ציוניות – לאומניות נגד הערבים, עוד אלמנט דיכוי של הציונים. להיפך, אי הגיוס לצבא הודגש ע"י שלומי אמוני ישראל כנקודה נוספת המפרידה את החרדי מהציוני בכך שהוא איננו משתתף בהתגרות באומה הערבית. הגרי"ז מבריסק זצקו"ל טען כי אסור להתגייס לצבא משום שלא החרדים יצרו את הסכסוך עם הערבים. אבל במודעות ובכרוזים של מארגני ההפגנה בבית שמש הוכנסו רעיונות לאומניים וכהניסטים שמעולם יהודי שלם לא היה מעז להוציא תחת ידיו כתב פלסתר כזה. כך נאמר שם כי החרדי שמגוייס איננו "אחמד בן שרה" אלא בן להורים חרדים, ולכן יש להצילו מהצבא הציוני. המילה "אחמד" כיכבה בכרוז הזה כדי להביא עוד כמה חרדים לאומנים להפגנה וליצור להפגנה תדמית "חרדית – לאומית" של לומדי תורה ש"מגנים בתורתם על עם ישראל" ועל צבא הפרוצות של הציונים. יתרה מכך, במודעה התווספה הטענה כי הגיוס לצבא רוצה "להפוך את משה למוחמד". זו הרי קלישאה לאומנית – ציונית אנטי מוסלמית של חרדים ציונים ואשכנזים תלושי המציאות שכל כוחם בהסתה לאומנית נוסח אמנון יצחק, בן ציון מוצפי ועוד מספר אופורטוניסטים עם זקן ופאות. הצבא הציוני והציונים שונאים כל אמונה ב- ה' באשר היא ולראייה הרי שהציונים מנהלים מסע התקרבות לנצרות המיסיונרית ומלחמה באסלאם. אבל מאז שאנשי הפלג הירושלמי של ממשיכיו של הרב קוק, התחברו ל"עדה החרדית" הרי שהציוויון של שלומי אמוני ישראל נעלם כלא היה ובמקומו הגיעו הטריקים והשטיקים של נתי גרוסמן וצעצועיו מה"פלס" – תואם "יתד נאמן". להם אין עקרונות אלא רק טקטיקה. אצלם מקדשים את ההתלהמות של הרחוב כדי להרויח עוד כמה מצביעים לאומנים. אצלם לוחמים בעיתון בעד הציונות בדיוק כמו ב"מבשר" וב"יתד נאמן" את "המודיע", אבל כשצריך לגייס את הלאומנים האלה הרי שמיד הם מגיבים בהפגנות של פרזיטים בדיוק כמו הצ'חצ'חים החילוניים של הליכוד.

    זהו איננו כתב פלסתר נגד מפלגת "בני תורה". יש במפלגה זו יהודים יקרים ויראי שמים כמו הרב זיכרמן, כמו משפחות דביליצקי ושולדינר ועוד. אבל ישנם שם כמה עסקנים המונעים השפעה תורתית על ציבורם ומנגד הם מנסים להשפיע ציונית על ה"עדה החרדית" ועל סאטמר. אם יעקב לבין ויהושע פולק הם "קנאים" הרי שאני חובש כיפה סרוגה. ה"פלס" מסקר כל תועבה וכל רימה ותולעה וגם נותן עצות לצבא הציוני כיצד להילחם בערבים, אבל את קרבן העבודה הזרה שלו הוא לא מוכן להקריב לצבא הציוני. בעיריית י"ם אנשי הסיעה של "בני תורה" העניקו תקציב ל"שיעורי תורה" לרפורמים!  זו בושה וחרפה לראות אברכים עם הכובעים הירושלמים ועם תלבושת הפסים של חסידויות "תולדות אהרון" ו"תולדות אברהם יצחק" כשהם מחזיקים תחת בית שחיים את עיתון ה"פלס" הציוני שאותו עורך האיש שבעיתונו הוא ביזה את הגאון דוד שמידל ותמך בחילוי שבת במרכז השכונות החרדיות. אם "בני תורה" חפצים להילחם את מלחמת החורמה נגד הצבא הציוני, אזי, עליהם לקבל את מרותו של ה"יואל משה" עד לניתוקם מהציונות ומכל מוסד נבחר שבו נשבעים אמונים לעגל הזהב של המדינה הציונית. קהל היראים יותר ב"בני תורה" צריכים להקיא מקרבם את אלה שמחר יחזרו בגאון לחיקו של הרב שטיינמן אם יזרקו להם איזו עצם פוליטית וכופתאה של שררה.

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות

בס"ד

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות / הרב אליהו קאופמן

        את ח"כ דוד ביטן אני מכיר משחר נעוריי. גדלנו יחד בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, בימים שמאחוריה השתרעו רק חולות, לכוון הים שבמערב. מצעירותו חפץ היה להיות ח"כ. בילדותינו – כשכל החבר'ה שלשלו אסימון עם חוט כדי לשוחח חינם בטלפון הציבור, דוד הינוקא שלנו הצהיר כי לא יאה לו לעשות כן שאחרת ידבק בו רבב שיכשילו מלהיות ח"כ. שם משפחתו המקורי י היה ביטון אבל בחוש העסקני שלו הוא קלט כי שם כזה – ועוד בימים שעדיין ההגמוניה המערבית הייתה חזקה בפוליטיקה פי כמה מהיום, רק יגנוז את חלומו הפרלמנטארי ולכן הוא דאג לשנות לכל בני משפחתו הרחבה, מחיפה ועד באר שבע, את שם משפחתם מביטון לביטן. הרצון לנקיות הכפיים היה אצלו ערך מוסף וכך יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת ת"א ואמנם הפך לימים למשפטן ועו"ד מצליח, שלא פעם סייע חינם ללקוחות דלי אמצעים. אבל בעיקר הוא היה תמיד מתון ומחושב, קונצנזואלי וסימפטי. עד שהגיע לפרלמנט הישראלי והפך לח"כ...

    במשך שלושים ושתיים שנה של עסקנות ציבורית ומוניציפאלית בעיר ראשל"צ הוא היה הדבק הפוליטי של כולם. כאיש ליכוד הוא תמיד שידר מתינות, חבריו לא היו רק ממפלגתו אלא גם ממפלגות העבודה, ש"ס ואפילו ממר"צ. כסגן ראש העיר הוא היה אדם ממלכתי ומנגד היה מאוד מינורי בתקשורת המקומית והאזורית. הוא היה מעין כחלון או אולמרט של מחוז השפלה בליכוד, משם נבחר להיות ח"כ. העשייה הייתה תמיד העיקר אצלו וכשהסתבך כיו"ר קבוצת הכדורגל של עירוני ראשל"צ הוא לא היסס להוציא כספים מכיסו כדי לחסות את חובותיה של הקבוצה. קדנציה אחר קדנציה נגוז חלומו ומישהו אחר – בהפרש קולות קטן, נשלח ממחוזו לייצג את הליכוד כח"כ ואילו הוא נותר כ"סגן ראש העיר הנצחי" של ראשל"צ, אפילו אחרי עידן הדינוזאור ששמו מאיר ניצן. הוא היה נקי כפיים עד כדי כך שמעולם לא נבחר לראש העיר משום שסירב לתקוף את יריביו לתפקיד. הכול היה ורוד ויפה עד שהוא נבחר לח"כ...

      עם היבחרו שמחתי בשמחתו למרות הבדלי ההשקפות התהומיים שתמיד שררו בינינו. תמיד זכרתי כיצד גדלנו יחד, סייענו איש לרעהו, קידמנו יחד פרויקטים שכונתיים ולימים גם עירוניים. מגילאי העשרים המוקדמים שלנו היינו מסובים על סיר הבשר שהותיר לנו אביו מידי יום ביומו. גם כשלא הייתי בארץ ומערכת בחירות התרחשה, אזי, אבי המנוח היה ניגש ומביא את חבריו לקלפי כדי לתמוך בבחירות המוניציפאליות אך ורק בדוד ביטן, אם בליכוד ואם ברשימה העצמאית שהקים לא פעם. אז באמת למה שלא אשמח בשמחתו של מי שאני חייב לו הכרת הטוב?! אבל משהפך לח"כ קיויתי כי המסלול שלו, להמשיך את הסמן של הפשרה בליכוד, ימשיך ביתר שאת ככל שיתקדם. אבל לצערי הרב הוא בחר במסלול עוקף אורן חזן ומירי רגב וחבל, וכל זאת דווקא בימים שדני דנון ביקר בדובאי ואילו איוב קרא הופיע, ברוב פיקחותו, על במת הזיכרון לרצח רבין.

      מהיכרותי את אחי – חברי דוד ביטן הרי שאינני מתפלא על שינוי סגנון המשחק הפוליטי שלו. אבל גם כשמשחקים כסופה באגפים אסור לשכוח שאסור לעבור את קווי המגרש, אל מחוץ לתחום. ואת זה שכח דוד ביטן כשטען כי רצח רבין לא היה פוליטי. בעשרות שנות פעילותו המוניציפאלית הוא שיחק על מגרש עירוני בעיר גדולה שבה מצביעי הליכוד לא היו יותר ממחצית התושבים. במגרש כזה הוא ידע להיזהר וגם כלא דתי הוא הקפיד להיראות רק במסעדות כשרות והופיע בכול "תפילת נעילה" של יום הכיפורים בבית הכנסת הקרוב לביתו. בעיר כמו ראשל"צ ידע ביטן כי בבחירות המוניציפאליות לא מצביעים למען ארץ ישראל השלימה ולכן צריך להיות מתון כדי שגם אנשי מרכז ושמאל יצביעו עבורו למען עשייה מוניציפאלית נטו. אבל כהוא הגיע לפרלמנט הישראלי – דרך המחוז, הוא הבין כי עתידו הפוליטי יעבור דרך מרכז הליכוד ודרך הרשימה הארצית של מפלגה זו, ושם הבוחרים הם ימינה יותר מהח"כים, מהשרים ואפילו מראש הממשלה. ביטן הפנים היטב מה קרה לאנשים כמו דן מרידור, בני בגין, אסעד עסעד וכל אנשי "קדימה" שערקו מהליכוד והפכו את עורם הרעיוני לכוון השמאל. מנגד צפה ביטן בעלייתם המטאורית של דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב, אופיר אוקוניס ויריב לוין רק משום התבטאויותיהם הקיצוניות. ביטן תמיד היה פרגמטיסט פוליטי והמילה "פוליטיקה" לא סימלה עבורו רעיון אלא עסקנות ותככים. ולכן לא פלא הוא שהאיש המתון מראשל"צ – ידידה של עו"ד עדי גיסיס ממר"צ ושל ראש העיר דב צור שעבר כבר במפלגת העבודה וב"שינוי", יהפך כח"כ לרוח הגבית של החייל עזריה ולשולף החרב מנדנה נגד התקשרות שמשמאל. אבל עם רצח רבין הרי שביטן החליק על בננה דביקה.

     בהצהרתו על רצח רבין הבהיר ביטן כי בעניין הבנת הפוליטיקה כרעיון ולא כעסקנות כיס הרי שהוא לא עלה כיתה, אלא אולי אפילו ירד כיתה. אצל אנשים נהורים ולוחמים הפוליטיקה איינה רק אמצעי אלא בעיקר דרך רעיונית. יגאל עמיר – רוצח קיצוני, ירה ביצחק רבין לא משום תככים עסקניים אלא משום ניגודים רעיוניים. אבל אצל דוד ביטן – שבמשך עשרות שנים שימש השם "פוליטיקה" כשם נרדף לעסקנות של קידום אישי זוטא, הרי שהמילה פוליטיקה נותרה במשמעות השכונתית, כמילה נרדפת לתחכום של מוביליות ותו לא. פעם – לפני שנים רבות, שאלתי את ביטן מה לו ולהפגנה שצעירי הליכוד ניהלו מול ביתו ח"כ לשעבר, אל – וואב דרוושה, שפרש ממפלגת העבודה והקים את מפלגתו הערבית העצמאית. תשובתו של ביטן הייתה די מחויכת וללא שום הסבר רעיוני אלא פשוטה: " צריך להתקדם בחיים". אבל מה שעבד עם דרוושה בשנות ה-80 של המאה ה-20 כבר איננו עובד עם רצח יצחק רבין בשנות האלפיים. רבין לא נרצח על רקע רומנטי וגם אם עסקנים פוליטיים קטנים לא רצחו את רבין (למרות שהסיתו נגדו השתי והערב...)  הרי שהוא נרצח מסיבות פוליטיות וע"י אדם פוליטי ורעיוני.

     דוד ביטן הוא אדם שקול ומתון, לא נתניהו הוא זה שעומד מאחורי "חוכמותיו" החדשות אלא זהו ביטן עצמו. הכעס שדברי השטות שלו – ברמת הפוליטיקה של וועד שכונה, עוררו חייבים לשמש לו "תמרור אדום". ילמד דוד ביטן מחברו השר ישראל כ"ץ – ובמיוחד מהשר צחי הנגבי, כיצד צריך לא פעם לרסן את הריצה המטורפת ימינה, רק לשם הצגה. כל זאת לפני שהוא ימצא את עצמו מחוץ למגרש הפוליטי כמו שלמשל מצאו את עצמם מיכאל בן יאיר, אריה אלדד וסמני ימין אחרים. ושוב, אני באמת מאחל לו הצלחה ציבורית ומבטיח לכל הקוראים כי מדובר באדם מתון יחסית ובעל חסד שפשוט ירד מפסי הרכבת הפוליטית הטריוויאלית.

ההגמוניה ההיסטורית של השופטים

בס"ד

 ההגמוניה ההיסטורית של השופטים / הרב אליהו קאופמן

     בישראל עולה שוב ושוב הויכוח על זכותה של מערכת השיפוט להתערב בנושאים עקרוניים. יתרה מכך, זכות הווטו של השופטים על ממשיכיהם רק יוצר הגמוניה נוספת לקבוצה מצומצמת ורעיונית שהפכה את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת שלה. בחו"ל– ולא כל כך משנה היכן שם, הרי שהבעיות הללו אינן עולות לסדר היום בתדירות כל כך גבוהה כמו אצלנו. ומדוע?

     הסיבה לשוני בין ישראל לעמים – בתחום הקונפליקט על השיפוט, היא מאוד פשוטה. בחו"ל ידוע לכולם כי מערכת השיפוט העליונה היא מערכת שיפוט נטו וללא יומרות רעיוניות לשינוי החברה וההשקפה המקומית. זוהי מערכת האמורה לשרת כל משטר במדינה, שהציבור יבחר בו. אם בכל זאת מערכת השיפוט האמריקאית או הבריטית למשל מתערבת בנושאים רעיוניים הרי שהיא עושה זאת רק כדי להמשיך להחזיק את החוק מעל לויכוח רעיוני זה או אחר, ולהפריד בין מבנה המשטר ורעיונותיו לבין ענייני החוק. אבל בישראל תמיד המצב היה שונה. המדינה קמה על מהות רעיונית ברורה – מדינה חילונית ומערבית עם צבעי הסוציאליזם הרדוד שלה. השופטים שקמו אח"כ היו אמורים להיות "כלבי השמירה" של העיקרון הזה, במיוחד כנגד שינוי הציוויון של מדינה סוציאל דמוקראטית – חילונית – מערבית. גם השופטים הלא אקטיביסטים דגלו ודוגלים בשיטה הזו. "זכות הווטו" של השופטים הללו היא בעצם האפשרות ההיסטורית להנציח את מערכת השיפוט המיוחדת הזו, שעומדת מעל המדינה ושומרת שהמדינה "לא תברח" לכיוונים "בלתי רצויים" להקמתה ההיסטורית. במדינות האחרות מערכת השיפוט עושה ההיפך: שומרת על המדינה מפני התערבות בתכניה הרעיוניים. זה כל ההבדל.

    שעתה הגדולה של השרה איילת שקד – ואולי של ממשלת נתניהו, היא לכרות את הענף שעליו יושבת מערכת השיפוט הישראלית, שמנציחה את עצמה מדור לדור כדי למנוע שינויים דמוקרטים במדינה, עפ"י רצון העם. אם באמת – ולא לשם מיקוח פוליטי זעיר, מעוניינים גב' שקד, נתניהו וחבריהם להפסיק את "זכות הווטו" של השופטים הרי יפה יעשו זאת שעה קודם לכן ויובילו בישראל את המהפך הדמוקרטי האמיתי שעדיין לא התרחש בה מאז כינונה של מדינת בן גוריון ומפא"י ההיסטורית. השופט הישראלי צריך להיבחר עפ"י כישוריו המשפטיים אבל אלה אינם מעניקים לו זכות פטרייאכלית לקבוע את ממשיכיו לדורות, כדרך המונרכיה. כמו שהעדפת בן של רופא על פני אזרח כישרוני אחר – בקבלה לפקולטה של הרפואה, הוא עניין של אפליה הרי שבוודאי שהענקת הזכות לשופט נבחר לקבוע מי יהיה ממשיכו מעלה אפליה זהה ואף קשה יותר. ברגע ש"זכות הווטו" תבוטל ותילקח מהשופטים הרי שממשיכיהם לא יבחרו עוד מקרב אלה המעזים להתערב בשיפוטם בתכנים רעיוניים לא להם כ"כלבי השמירה" ההיסטוריים של מנגנון פוליטי ורעיוני. ועכשיו נותר לנו רק לראות האם השקד פורח?

   

   

יריב לוין הוא רק המשל

בס"ד

                יריב לוין הוא רק המשל / הרב אליהו קאופמן

      נא לא להתקיף יותר מדי את יריב לוין – שר התיירות, רק משום שטען באוזני ח"כ עיסאווי פרג' ממר"צ, כי "לא היה שום טבח בכפר קאסם". אני באמת מאמין ללוין שהוא לא התכוון לשקר באותם רגעים, הוא פשוט רק נהג את "מנהג המקום" בישראל הפוליטית – לשקר לעצמך ולהאמין לשקר שלך.. ומדוע אני כל כך "סלחן" כלפי לוין? משום שיריב לוין איננו רק "פשיסט" מהליכוד המייצג דעות כאלה אלא שיריב לוין הוא דווקא ה"רוב הישראלי הדומם". בכך לוין איננו שונה מאנשי ה"מחנה הציוני", מ"כולנו" וכמובן מ"יש עתיד"ושאר הגורמים הפוליטיים של ה"קונצנזוס הלאומי", אשר מיד מכחישים אולטימטיבית כל פשע ישראלי – ציוני היסטורי גם אם העובדות מצביעות אחרת. זוהי תסמונת אמוציונאלית של הכיבוש – שלא התחיל דווקא בשנת 1967, ואולי אפילו לא רק בשנת 1948. זוהי תסמונת של פחד מלהודות כי ישראל עורכת פשעים נגד האנושות בדיוק כמו מדינות אחרות בעולם. זוהי התסמונת שלהאמין לשקר שאתה עצמך המצאת כדי להמשיך להאמין לשקר אחר שלך: היותך "סגולה מוסרית" לכל העולם. זוהי התסמונת שצריך להצדיק כל פשע כחול – לבן כדי שלא להתלכלך בלכלוך שכבר התלכלכת בו, ושכולם יודעים שהתלכלכת. מדור לדור המנהיגות הישראלית נעשית טיפשית יותר ולכן מה שידע בן גוריון לכבד, כשנתפס בקלקלתו בכפר קאסם, כבר לא יודעים לעשות זאת נתניהו ואפרוחיו.

     הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שגניבת ילדי תימן הייתה ונבראה. הטבח ה"ממלכתי" הזה היה ונברא בדיוק כמו שראשי הציונות התעלמו מניטבחי השואה. הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שבמחנה עין שמר רצחו השומרים יהודי מתימן שמחה על חילול השבת. הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שעולי המזרח הופלו לרעה מלכתחילה בעלותם לארץ, ובדיוק כמו שראשי המחתרת הציונית בעירק הניחו פצצות בבתי הכנסת בבגדד. הבעיה מתחילה רק כשאומרים את האמת בפרצוף הישראלי, ואז יש לא רק לוין אחד אלא הרבה לוינים, ומכל המפלגות.

      כמדברים על כפר קאסם מיד יקפוץ לוין כזה ויכחיש. כשמדברים על מעללי הציונות בשואה מיד יקפוץ לוין אחר ויכחיש. כשמדברים על עקירת הדת במחנות העולים מיד יקפוץ הלוין השלישי ויכחיש. כשמדברים על גניבת ילדי תימן מיד יקפוץ הלוין הרביעי ויכחיש. וכל לוין כזה יכחיש את הלוין האחר. כי כל לוין כזה מגן בחירוף נפש על המחנה ה"טהור" שלו, שנתפס בקלקלתו. הבעיה היא שעדיין לא קם גוף אחד ומאוחד של כל קרבנות ה"ישראליות הטהורה" הזו, ושיאחד תחת שורותיו את כל אלה שהעובדות ההיסטוריות מוכיחות שהם נפגעי "מעשה המרכבה" של המדינה הזו. דרך אגב, בגרמניה, בארה"ב, ברומניה ובטורקיה למדו מזמן להתייחס אל הפשעים המקומיים בביקורת עצמית והיסטורית. כאן עוד חזון למועד...

הגנון של דרעי

בס"ד

              הגנון של אריה דרעי / הרב אליהו קאופמן

      התפטרותו של שר הפנים – אריה דרעי, מהפרלמנט הישראלי לטובת מיכאל מלכיאלי, מורה היטב על הדרך הפרלמנטרית שאותה טווה דרעי לנבחרים הבאים של ש"ס, דרך שכל כולה בנייתם של "ייסמנים" מהרמה הנמוכה ביותר. מלכיאלי התפרסם לא מכבר כמי שנעדר מישיבת מועצת עיריית י"ם ובגלל היעדרותו עברו שם מספר החלטות שהובילו לחילולי שבת ציבוריים בעיר. כשזה קרה מיד הזדעק הגר"ש כהן – יו"ר מועצת "חכמי התורה" וביקש להדיח את מלכיאלי ואף סירב לראות את פניו. אבל בש"ס – ועוד בעידן דרעי שלאחר מות הגר"ע יוסף, הרי שה"מקריות" איננה חלק מהמפלגה הזו. דרעי עצמו טען כי לא על דעתו נעשה הדבר אבל מי שמכיר את ש"ס – ועוד את דרעי, רק מילא פיו שחוק ולעג. והנה עכשיו – במינוי ה"יוקרתי" הזה יצא המרצע מהשק והסתבר לכולם שרק דרעי הוא האיש שהורה למלכיאלי להיעדר, ואף אילץ את הגר"ש כהן לשבור את מילתו ולקבל את הזאטוט של דרעי ל"ברכה" מטעם ובלי טעם. שהרי מה לדרעי ולשמירת שבת – והרי לוחמי השמאל נגד השבת כבר העידו שדרעי הוא בן בריתם לצד זהבה גלאון ממר"צ...

     מלכיאלי הוא הרמז לחמישה ח"כים מש"ס כי בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי הם יצאו לגמלאות. מדובר בשר הדתות דוד אזולאי (שמלכיאלי הושתל אצלו כ"עוזר" ע"י דרעי...), יצחק כהן, יצחק ועקנין, יעקב מרגי ובנצור. כמו שמיכאשוילי, אמנון כהן, וניסים זאב סיימו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם בש"ס כך אמורים גם חמשת האחרים לסיים אותה. יגאל גואטה – המתלהם התורן של דרעי, וה"פודל" מלכיאלי הם הדוגמא לח"כים הבאים של ש"ס. ח"כים חלולים, צעירים ואשר מה שמעניין אותם הוא רק מה יאמר הבוס דרעי. זהו גנון פוליטי שגם יאיר לפיד ואיווט ליברמן נראים לידו כחסידי הדמוקרטיה המפלגתית. דרעי – שלאחר מות הגר"ע יוסף, איננו מחויב עוד לתת אפילו דו"ח תאורטי לבדיחה ששמה "מועצת חכמי התורה". את זאת ביטא השבוע בכאב הרב משה מאיה, חבר אותה "מועצת חכמים". דרעי יכול גם לערוך כרצונו רשימות מועמדים לפרלמנט ואח"כ גם להורות לנבחרים להתפטר לטובת בובה זו אחרת שלו (כפי שעשה למשל לחיים ביטון). היה טוב אילו רבנים מכובדים כהגר"ש בעדני, הגר"ש כהן והגר"ר אלבז יקומו בזמן ויתפטרו עם הגר"מ מאיה מהקרקס שהקים דרעי. מידיעה ממשית אני רק יכול לומר כי הגר"ש בעדני התכוון לעשות זאת אך איומי בריוני דרעי עצרו מבעדו להתפטר. 

הזכות להגדרה עצמית

בס"ד

             הזכות להגדרה עצמית / הרב אליהו קאופמן

        שני מקרים שאירעו בסוף השבוע הזה ממחישים יותר מכל כי "רוח הליבראליזם" ורעיונות ה"קידמה" הם לא פעם היפכא מיסתברא. מסתבר כי ה"קידמה" וה"סובלנות" של חוגי השמאל והימין החילוניים כאחד אינם אלא כפייה חילונית כנגד קבוצות אוכלוסיה עצמאיות, החפצות לחיות את חייהן כבימים עברו. המקרים הם שונים לגמרי עם השקפות פוליטיות שונות אבל העיקרון – של ניסיון כפיה חילוני, בשם ה"קידמה", על המיעוט, הוא אותו עיקרון דיקטטורי.

        במהלך סיור בשכונת "מאה שערים" בירושלים נטען ע"י חיילת בשם שדמי כי הותקפה ע"י חרדים מקומיים בחיתולים צואים , בבקבוקים וכו'. אני מניח שהייתה שם התקפה אך לאור ניסיוני העיתונאי מזה עשרות שנים ספק אם באמת כל ה"אינסטרומנטים" שהוזכרו בתלונתה באמת נזרקו עלייה ועל קבוצת העולים מחו"ל, שאותה "הדריכה". אביה כמובן שיצא להגנתה ואף שלח מכתב ישיר לנשיא ריבלין , ובין השאר האשים את החרדים כי פגעו בביתו משום מדיה הצבאיים. עד כאן העובדות מהצד האחד של המטבע. אבל ישנו גם צד שני של המטבע הזה.

         בשכונת "מאה שערים" עוברים עשרות ומאות חיילים – וגם חיילות, מידי יום ביומו ואינם זוכים לשום התקפה. מכאן שלאוו דווקא מדיה של גב' שדמי הם אלה שהביאו עלייה את ההתקפה. בשכונת "מאה שערים" עוברים, מידי יום ביומו, אלפי חילוניים ונכרים ואף אחד מהם עוד לא "זכה" לחיתול צואה או לבקבוק בראשו. אבל כאשר קבוצה של "עולים חדשים", תרתי משמע, מגיעה לשכונה האדוקה הזו ומלובשת בלבוש פרוץ, ותוך כדי ביקורה מחוים אנשיה בקולניות את דעתם השלילית על תושבי השכונה, כשמדריכתם החיילת מעודדת זאת, הרי העובדות הן כבר שונות. עבור קבוצות מטיילים חילוניים – שחלקם אנטי דתיים במוצהר, הביקור בשכונת "מאה שערים" הוא כמו ביקור ב"גן החיות התנכ"י" וכמו שמותר להרגיז ולצחוק על החיות כך מותר לעשות גם לתושביה החרדים של השכונה הזו, החיים שם למעלה ממאה שנה, עוד לפני שהחיילת, אביה וה"עולים החדשים" הללו חלמו על ארץ הקודש. בטוחני שאבי החיילת היה יוצא מזעפו אילו קבוצות של יהודים חרדים היו מארגנים סיורים בשכונתו ובדרך אגב, הם היו מצביעים עליו ועל שכניו כילידים מפגרים שאוכלים וסובאים ללא שום תרבות רוחנית. זוהי דרך ההמשך – של אותם "ליבראלים" ישראלים, לדרכי ה"קידמה" הכפייתיות נגד הדת וערכי האמונה שהביא הקומוניזם, מראשית המאה העשרים.

        ובמקום אחר – בעיר הערבית כפר קאסם, התפרץ ה"ליבראליזם" הזה באופן אחר. לפני יום השנה השישים לטבח בכפר קאסם שלחה קבוצת נשים מקומית , שארגנה את הצעדה, בקשה לכל הנשים האורחות (במיוחד ליהודיות שבהן, אלה מה"שמאל הליבראלי"...) להגיע למקום בלבוש צנוע. הנשים הערביות מכפר קאסם לא ביקשו מהאורחות לחבוש רעלות או כיסויי ראש אבל בסה"כ הן ביקשו מהן לא להגיע מעורטלות ובלבוש קצר ונועז. והנה אותן אורחות קמו ודרשו את עלבונן, שהרי הן באו להזדהות עם המסר הפוליטי ולכן מותר להן להגיע כנראה גם בעירום. הזעקות היו כמובן בשם ה"ליבראליזם" וכנגד "דיכוי האישה ברחוב הפלסטיני". אבל מי שביקשו את הבקשה לא היו האיממים הגברים אלא היו אלה נשים מוסלמיות דתיות ועצמאיות כאחד. היו אלה הנשים שכל השבוע עמלו על הכנת היום ואשר חפצות היו לשמור את עירן במסכת הצניעות שבה חונכו מאז ומעולם. גם כאן – כמו ב"מאה שערים", עלתה החוצפה ה"ליבראלית" שבאה לכפות אורח חיים פרוץ ומתירני על יושבי העיר המקומית, ולכפייה הדיקטטורית הזו הם גם קוראים "קידמה".

        בעולם ההפוך של מדינת ישראל הרי שכל פריצות וערטול הם "קידמה" ואילו שמרנות וצנעה הם "פרימיטיביות". כל תועבה היא קידמה" וכל מאבק נגד התועבות הוא "מאבק בקדמה". זו מחשבתם של אנשי השמאל הסהרוריים שחדרה אט, אט (אבל בטוח...) למחוזות הימין החילוני.  אנשי ה"לחם והשעשועים" הם אלה המנהיגים כיום את החברה הישראלית וטווים את ערכייה.

        יפה היו עושים הח"כים הדתיים, החרדים והאיסכמיים אילו היו בונים שדולה פרלמנטארית כנגד הכפייה החילונית הזו, כמו גם למשל זכותם של חיילים דתיים לא להיות אנוסים לשמוע שירת נשים, שאיננה שייכת כלל לתפקידם. הדוגמאות הן עוד רבות אבל לא ירחק היום שבו נהיה עדים לכפייה אנטי דתית ומצפונית עפ"י חוק, וכאשר בית המשפט יעמוד בראשו, כדי לדכא דת ותרבות, כפי שלמשל פעלו לפני מספר שנים במערכת השיפוט נגד "שמחת בית השואבה" בשכונת "מאה שערים" בירושלים". ישראל אמנם איננה אירן אבל אסור שתיהפך לצפון קוריאה.    

החלטה הזויה אך מחויבת המציאות

בס"ד

החלטה הזויה אך מחויבת המציאות / הרב אליהו קאופמן

       כאשר הוקמה ה"רבנות הראשית לישראל" – בשנת 1921, קם הרב יוסף חיים זוננפלד – רבה של העדה האשכנזית – החרדית, ולא רק שביקש להחרים את הגוף החדש אלא קרא לעשות הכול כדי למנוע מהגוף הזה לקבל תחת אחריותו את המקומות המקודשים לעם ישראל, ובראשם הר הבית והכותל המערבי. רבנים לא מעטים – שהיו שייכים דווקא למחנהו של הגר"ח זוננפלד, ל"אגודת ישראל" ההיסטורית, לא הבינו כיצד האיש שנלחם לפני 1918 נגד הערבים על זכותם של יהודים (בימי השלטון העות'מני) להגיע לכותל המערבי בכל מחיר, הפך למתנגד בימי הבריטים להעברת אותו הכותל הקדוש לידי יהודים, ועוד חפץ להשאירו בידי ה"וואקף" הערבי?! התשובה של הרב זוננפלד הייתה ברורה וחד משמעית.

     הגר"ח זוננפלד טען כי "משרד הרבנות" ( שמה הראשון של ה"רבנות הראשית לשראל") אינו אלא פיקציה חילונית של הממסד הציוני, ובמיוחד של מפלגות השמאל כדי לקעקע את דת ישראל עפ"י הרעיונות השמאלנים, ואילו השליטה על המקומות הקדושים אמורה לתת לציונים – ימין ומשמאל גם יחד, את הכוח לשנות את הציון הדתי שלהם ל"לאומי", ובכך להשתמש בהם לצורך סיבת התנחלותם בארץ ישראל. הסוף עלול להיות שאם השליטה הדתית תהיה בידי כופרים ופוקרים יהודים, שישנו את ציוויון המקומות הקדושים לנו, הרי שלבסוף אומות העולם עלולות לטעון כי אין שום קשר בין היהדות והיהודים למקומות הקדושים בארץ הקודש ובראשם לכותל המערבי. ולכן, עדיף שנכרים ישלטו במקומות הקדושים שלנו אך ציוויונם היהודי - דתי לא ישתנה, אף אם יוזנחו פיזית, ואף אם ייאסר על יהודים להיכנס אליהם, מאשר, חס ושלום, ישתנה ציוויונם הקדוש, עד שאיש לא יכיר עוד בין קדושתם ליהדות וליהודים". בדעתו של הגר"ח זוננפלד החזיקו גם כל רבני היהדות החרדית – האשכנזית דאז וגדולי הספרדים ובראשם הגאון רבי שלמה אלפנדרי (ה"סבא קדישא"), ה"כף החיים", הרב שאול דוויק הכהן והרב צדקא חוצין (החרדים והספרדים היו אז רוב רובו של הישוב). הסוף ידוע: הכותל המערבי וכל המקומות הקדושים עברו לידי ה"רבנות הראשית לישראל" וציוויונם השתנה ללא הכר. ראייתו ארוכת הטווח של הגר"ח זוננפלד התקיימה בתחילת שנה

זו – תשע"ז, בצפי של ההחלטה ההזויה של אונסק"ו, שלעם היהודי אין קשר לכותל המערבי ולהר הבית.

    כבר בשנת 1929- בפרעות הערבים, התגלה לכול כי החשש של הגר"ח זוננפלד קורם עור וגידים. הפיכתה של ה"רבנות הראשית" הלאומית של הרב קוק לאחראית בנושאי דת הביאה את ההתגרויות של אנשי בית"ר בניסיון לעלות להר הבית שוב ושוב. פרעות 1929 – לאחר תשעה באב של אותה שנה, היוו את פיצוץ הפרובוקציה. לאנשי בית"ר החילוניים לא היה דבר עם היהדות, ובוודאי שהם לא נשמעו לצו ההלכתי – של גדולי וקדושי ישראל, לא לעלות להר הבית. הר הבית והכותל המערבי היו עבור אלה שבתשעה באב אכלו ושתו (הערבים קראו בגללם ליום הזה "עיד אל גזוז" – משום השתייה התאוותנית שלהם לגזוז המיתולוגי), רק אמצעי לאומני לנסות להצדיק את התנחלותם הקולוניאלית בארץ ישראל. אבל הימין הרוויזיוניסטי לא היה לבד במרמה הזו. אלמלא "מפלגות הפועלים" ובריתן עם ה"מזרחי" הסרוג הרי שמצב הפיכת מורשת היהדות לאמצעי חילוני ולאומני לא היו מתרחשים. אפילו מפ"ם הסופר חילונית קראה ליישוביה ולקיבוציה האנטי דתיים בשמות תנ"כים קדושים. השימוש בסמלים הדתיים ובמקומות הקדושים ליהדות – למטרות לאומניות אנטי דתיות, היה יותר מצבוע. לימים הפכו קברי אבותינו מקדושים לדגל לאומני כמו בקבר יוסף בשכם. הכותל הערבי הפך ל"מרכז אירועים" חילוני וצבאי (השר לשעבר ממר"צ – רן כהן, אף הגיש בעבר הצעת חוק להפוך את הכותל המערבי מאתר דתי ל"לאומי"), קבר רבי שמעון בר יוחאי מיועד – חס ושלום, להפוך לאטרקציה תיירותית ואילו הר הבית הפך לאתר עליה לא חוקי של יהודים, למרות הקונצנזוס של כול גדולי ישראל לא לעלות אליו. גדולי ישראל וההלכה כבר אינם שולטים על המקומות הקדושים, אלא שהאחרונים מנוהלים ע"י פקידים חילוניים (שלא פעם הם אנטי דתיים) ופקידים "דתיים" שכפופים למערכת החילונית. קברים יהודים – בכל רחבי הארץ, נשדדים ע"י הארכיאולוגים עצמות המתים וכך זה עם כול ממצא עתיק שהקבר מכיל, וכל זאת תחת עיני "משרד הדתות", שבובה "דתית" ו/או "חרדית" מנהלת אותו עבור הפטרון הממשלתי והאנטי דתי. בימים שהצבא, הלאומנים החילוניים, הארכיאולוגים ובית המשפט האנטי דתי הפכו לשליטי המקומות הקדושים בארץ הקודש הרי שלא פלא הוא שהקב"ה הסיר חינו מאלה המתעטפים בשלמה ה"דתית" לצורך קולוניאלי בלבד. ולכן גם לא פלא שאומות העולם אינן עוד רוצות לראות קשר בין אותם מקומות קדושים יהודיים לבין המדינה וההנהגה המיצגים כביכול "יהדות" במדים אך במעשים הם אתאיסטים. ומעל לכול, סערת העלייה להר הבית – המנוגדת לדת ישראל, היא אחד הגורמים העיקריים להחלטת אונסק"ו. כבר בשנת 1974 הורחקה ישראל מאונסק"ו בגלל חפירותיה בהר הבית, ורק בשנת 1979 הוחזרה לארגון לאחר לחץ ואיומים אמריקאיים. ארכיאולוגים חילוניים לא היו מעולם קנה מידה עבור יהודי ירא שמים לאמיתות התורה ולקשר למקומות הקדושים, אבל אותם ארכיאולוגים הם שרתי הלאומנות הישראלית לביסוס תביעות קולוניאליות של משטר ישראלי – אתאיסטי.

    אבל ישנה עוד סיבה להצלחת ההחלטה הזו – של אונסק"ו. הסיבה הזו היא גם ריאקציה של הסיבה הראשונה – כהתנגדות ללאומנות הישראלית, אבל היא נעוצה גם בשנאה לדת ה' לשם שנאה. עיקרון יהודי עתיק, שמקורו בדברי הגמרא ובאזהרת חז"ל, אומר שמאחורי כל התנגדות נכרית לדת ישראל עומדים יהודים מומרים. הנחת חז"ל קובעת כי הנכרי, אף אם הוא השונא הגדול ביותר לישראל, הרי ששנאתו נובעת מקנאה גשמית והוא משמש רק שליח ה' להתרות בעם ישראל, אך דת ישראל היא בעינו דבר מקודש. כך למשל פחדו הבבלים והרומאים להיכנס לקודש קדשי בית המקדש ושלחו לשם יהודים. כך למשל התירו בימי הביניים וגם בעת החדשה המשטרים האנטישמיים ביותר, לחכמי ישראל לנהוג ביהודים וביהדות כהבנתם. כך למשל פנו שליטים נכרים לרבנים כדי לקבל החלטות ועצות. וכך הלאה וכך הלאה. אבל רק בתנאי אחד יכולים אותם נכרים להפוך לשונאי דת ישראל – כאשר יהודים כופרים ומומרים יוצאים נגד דתם היהודית ומסיתים אותם לכך. שריפת התלמוד בצרפת, ואח"כ גירוש היהודים משם, התרחשה בגלל מומרים כאלה. הצאר הרוסי הפסיק את הנהגת הרבנים ביהדות רוסיה בגלל בקשת אנשי ה"השכלה" היהודית שם. קרל מרכס היהודי הביא את השנאה הקיצונית ביותר שקמה אי פעם ליהדות בדמות הקומוניזם, שראשיו המשיכו להיות יהודים מומרים. ברומניה שבין שתי המלחמות התגלה שמומר יהודי עמד מאחורי ההסתה של ארגון "מסדר הברזל" האנטישמי נגד היהדות. וכך הוא המצב גם במקרה שלנו עם אונסק"ו. בשמאל הציוני והלא ציוני צמחה קבוצה – שהלוחמה שלה בדת ישראל, היא מהקשות ביותר של מלחמות אנטי דתיות, נגד היהדות, שצמחו אי פעם בהיסטוריה היהודית. האנשים הללו עושים – בעשרות השנים האחרונות, את כל שביכולתם כדי להשניא כל מושג יהודי לא רק על יושבי הארץ הזו אלא גם בחו"ל. הם החלו כבר מיום הקמת המדינה הזו להלחם בדת ישראל – ומצאו שלל רב בהתנגדותם לאלה שעסקו בניצול הדת היהודית לאמצעים לאומנים, כדי לרדוף את היהדות. זה החל מאורי אבנרי ויונתן רטוש שרצו להמציא את ה"עם הכנעני" כרעיון התבוללות עם הערבים ומחיקת היהדות (למזלנו הרב הערבים דחו את הרעיון הזה בשתי ידיים...) וזה המשיך בגב' שולמית אלוני שעלילותיה על היהדות הזכירו את חשכת ימי הביניים ואת המומרים היהודים שסייעו לשטן הנוצרי – האירופאי, וזה ממשיך ב"חוקרים" חדשים כדוגמת אותו פר' תימהוני בשם חצרוני, בעיתונאי גדעון ספירו ובמיוחד ב"היסטוריון" שלמה זנד. במסווה של "מלחמה בכיבוש הציוני", וכביכול "דאגה הומאנית" לערבים, הרי שעיטם ומיקרופונם נוטף ארס שאיננו באמת אנטי ציוני אלא אנטי יהודי. הללו מכחישים את קיומו של העם היהודי כעם וכדת, ואח"כ ממציאים "תזות" קונספיראטיביות על כך שמעולם לא נתגלו ממצאים ארכיאולוגיים על אמיתות התנ"ך (אבנרי חוזר על כך שוב ושוס...) ומסיתים שקברי ישראל והאמונה הדתית הם אלה שהביאו את הלאומנות האנטי ערבית (פר' סמי סמוכה הוא אבי הרעיון הנואל הזה), ולצורך זאת הם נודדים מכפר ערבי אחד לשני כדי להשריש את הסתתם. הללו אינם מסתפקים בכתיבה בעברית אלא מתרגמים את ההסתות שלהם לא רק לאנגלית אלא לעשרות שפות. ולכן לא פלא ששונאי דת ישראל אלו – המנצלים את אחיזת הלאומנות הדתית והחילונית בקודשי ישראל, הם גם אלה שסיפקו לאונסק"ו ולשאר הגורמים העולמיים את הרעיונות בדבר אי קיומו של העם היהודי והמצאתו, ובמיוחד את תיאוריית ההזיה שלהם על אי קיום הקשר בין העם היהודי להיסטוריה שלו, שאתרי הקודש שלנו מוכיחים את ההיפך כבר למעלה משלושת אלפי שנים.

      היהדות התורתית – שהיא עם ישראל האותנטי, נעלמה ונבלעה בתוך הכוחות הלאומנים שמנצלים צינית את מורשת ישראל, ומנגד היהדות התורתית איננה עושה דבר להלחם השקפתית, בישראל ובעולם, כדי להזים את שיקרי אותם "חוקרים" משמאל שעליהם נאמר כבר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". אותה "אגודת ישראל" – שהוקמה ע"י ה"חפץ חיים" כדי להגן על היהדות מפני הציונות וה"מזרחי", הפכה משנת 1937 לגרורה שלהם, אבל ברוב חוצפתם הם מנכסים לעצמם את הגר"ח זוננפלד.

על הצביעות של ערב יום הדין

בס"ד

          על הצביעות של ערב יום הדין / הרב אליהו קאופמן

  בערב יום הכיפורים – לפני תפילת המנחה האחרונה של שנת תשע"ו, הונחו בבתי הכנסת החרדים - ספרדים', מעין כרוזים- דפי יללה והסבר. הכאב של כותבי וחותמי הכרוז הזה נסב סביב גיוסם של בני התורה הספרדים לצבא הישראלי. הרבה דיו נשפך מאותם כרוזים שניסו להסביר כי סכנת שמד מרחפת על כל בן תורה ושומר מצוות שיתגייס לצבא השמד. הרבה אותיות מאירות הסבירו שם את הצורך במאבק בלתי מתפשר נגד גזירת השמד הצבאית, ונגד הרצון לפגוע בשמירת המצוות של הדור הצעיר החרדי – ספרדי. לומר את האמת, הרי שגם אני הייתי חותם על כרוז כזה אבל לא עם חותמי הכרוז הזה, ומדוע?

    על הכרוז הזה חתמו מספר רבנים חרדים – ספרדים ידועי שם, ובראשם הרב דוד בצרי – ראש ישיבת "נהר שלום" בי"ם, והרב בן ציון מוצפי. אז באמת, עם רבנים כאלה זו "עבירה" לחתום? הבעיה איננה בשמותיהם של הרבנים או ברמתם התורתית אלא בצביעותם המעשית. החבורה הזו – ובראשה הרבנים בצרי ומוצפי, תמכו בבחירות האחרונות במפלגת ש"ס. הרב בן ציון מוצפי למשל נמנע כל ימיו – עד לבחירות האחרונות (לא כולל...) מלהצביע לפרלמנט הישראלי, ואף לעיריית י"ם, כי זו הייתה דרכו בקודש של אביו המקובל האלוקי סלמן מוצפי ושל בן דודו של אביו, הגאון יעקב מוצפי, שעמד בראש ה"עדה החרדית הספרדית" עד יום מותו, בשנת 1982. והנה, בבחירות האחרונות דווקא - כשהגר"ע יוסף כבר היה בעולם האמת הפך הרב מוצפי את עורו ושינה את חברבורותיו והצטרף לש"ס – זו של דרעי  ושל הגב' הרפורמית ששמה זכייה בר שלום. מה הניע את הרב מוצפי להצטרף לש"ס דווקא בימים שרמתה התורתית נושקת לרצפה ושהפכה להיות, ממפלגתו של הגר"ע יוסף למפלגתם של אנשי השמאל, דרעי ובר שלום, רק ה' הטוב יודע. והנה בתוך

החבורה הזו – של ה"רבנים הספרדים המתעוררים" ל"קנאות בע"מ", נמצאים גם רבנים ספרדים שרבניהם הם בכלל הרב שטיינמן והרב קנייאבסקי, האשכנזים. הרבנים הספרדים הללו – המרחפים בין ש"ס הרפורמיסטית ל"דגל התורה" ה"ליבראלית", הולכים לחפש את העקרונות שאבדו להם נגד הפנס החילוני במקום לחפשם במקום ששם הם אבדו באמת, ונגד מי שגרם לאבדונם.

      גמרא עתיקה מספרת על כך שהגרזן טען כלפי העצים – שקבלו על חטיבתם על ידו, כי לולא קת העץ שלו הרי שלא יכול היה לחטוב אפילו חלקיק מהם. וכך זה גם בסיפור הצבאי שלפנינו. לפני כשנתיים – עת שהיתי במנצ'סטר שבבריטניה, הועבר בפרלמנט הישראלי החוק שלמעשה הכריז על גיוס הנוער החרדי, ובכללם המוני בני התורה. אחד האברכים הוותיקים בעיר מנצ'סטר, שמקורותיו מארץ הקודש, הליט את ידיו על ראשו ופלט כי "מי היה מאמין ש"אגודת ישראל" תתמוך בגיוס חרדים ובני תורה לצבא"?! ואמנם אגו"י, דגה"ת וש"ס תמכו בכל פה בגיוס הזה ובמתווה הזה. הרבנים שטיינמן וקנייאבסקי לא פצו פה נגד ההצבעה הזו ואילו הרב שלום כהן לא יצא נגד תמיכת ש"ס בגיוס החרדים. אין

ספק שגיוס החרדים לצבא הוא פרי הבוסר של הנהגת החרדים הציונים ושל רבניהם. לולא תמיכה זו שלהם בודאי שהממסד הישראלי לא היה מעז לצאת למלחמה, שכל השנים נחשבה אבודה. מלבד הגר"ש אוירבך ואנשיו מ"בני תורה" הרי ששום גורם חרדי – ציוני איננו יוצא נגד הגיוס הזה לצבא (מחוץ לאנשי "בני תורה" שבראשות הגר"ש אוירבך) שבו תערובת הנשים והגברים היא הקשה ביותר מכל ימי העבר של אותו צבא, ומכלל אומות העולם.

     אבל חבורת הרבנים הספרדים הללו – שחתמו על הכרוז, מליטים ראשם כבנות יענה ובמקום לצאת בגלוי נגד הרבנים והאדמו"רים שחתמו על אישור כרת לחרדי הצעיר, הרי שאותם רבנים יוצאים רק נגד הממסד החילוני, שאיננו מחויב לתורה ולמצוות ולהמצאת ההשתמטות החרדית – ציונית, המספרת את האגדה שמי שאינו מתגייס אלא לומד תורה הוא גם זה שמחזיק את קיומה של המדינה הזו. לחילוניים אין השקפה תורתית ולכן הם אינם מחויבים בכלל להאזין לאלה המספרים להם ציז'בטים בלבוש תורתי, אבל לרבנים שטיינמן, קנייאבסקי, שלום כהן, בעדני ולכל האדמו"רים ה"צדיקים" ישנה משנה תורתית סדורה המדברת על "ייהרג ובל יעבור" כשהעריות, העבודה הזרה ושפיכות הדמים קוראים ליהודים תמימים להצטרף אליהם במסווה של "פטריוטיות". אבל אותם רבנים – שחתמו על "זעקת הדל" נגד הגיוס, רחוקים להיות "מאורי הדור" ועוד מיני סופרלטיבים שהלבישו לעצמם ע"י גבאיי פרסום, ולכן הם פוחדים לכוון את אש האשמה כלפי הרועים שלהם, שזנחו את צאנם לאנחות, לעריות ולהתפקרות. יואילו בבקשה הרבנים הללו לקיים את הפגנותיהם מול רבני "דגל התורה", מול בתי אדמו"רי אגו"י ומול ביתם של דרעי וגב' בר שלום הרפורמית (שהרי בש"ס מזמן נעלמו "רבני האמת" מאז מותו של הגר" יוסף...), כי שם הבעיה, ב"רבנים הללו" ולא בקרב החילוני המשכל את בניו ובנותיו. יפנו הרבנים הצבועים והפחדנים הללו לדבריו של בעל "חידושי הרי"מ" מגור ויגלו כי כאשר נשאל מדוע החילוניים מצליחים לא פעם יותר מהחרדים, אזי, הוא ענה כי מה שהחרדים עושים כמצווה הרי שהוא לא פעם נעשה בכפייה ולא מלב, ואילו החילוניים עושים לא מעט עבירות מתוך תמימות ואי הבנה כנה.

     ובאשר לרב בן ציון מוצפי, הרי שהאיש הזה – שפעם הוא עולה על בימת ש"ס הרפורמית ובפעם אחרת הוא עולה על דוכן ה"עדה החרדית" האנטי ציונית, ידוע כלאומן פרו ציוני המסית השכם והערב לצאת למלחמה בערבים, ואף מוסיף מנייה ובייה על הצורך שהצבא הישראלי יהלום גם באומות העולם, והלה מתגרה באומות העולם השתי והערב. אז מנין לקח האיש הזה את הרשות לשחרר את ילדיו וקרוביו מהצבא הישראלי, שלו הוא איננו מתנגד כאשר שם נהרגים חילוניים, דתיים – לאומיים ונכרים, ואילו את צאצאיו הוא הציל בבחינת "ואני את נפשי הצלתי"? אין זאת כי קולו אינו אלא מעורב בשפיכות דמים ובעבירה של "לא תעמוד על דם רעך". אני כואב על כל חרדי הנכנס דתי לצבא ויוצא חילוני ממנו, אבל על צאצאיו של בן ציון מוצפי לא אבכה אם יגויסו לצבא.

    גם אנשי ה"עדה החרדית" – שהפגינו נגד הרב הבלין מקריית גת, על אשר גרם לחתימת הסכם גיוס של בני חב"ד לצבא, התנהגו באופן לא אחראי. שהרי מה להם להלין על רב חב"די וציוני שמתוך השקפתו קרא לחב"דניקים ציונים להתגייס לצבא, שאותו הם רוצים לראות כצבא ארץ ישראל השלימה? ההפגנות הללו הם כמו להפגין נגד הכיפות הסרוגות, בגין גיוסם לצבא הישראלי. בבקשה שיקירי ה"עדה החרדית" ושאר אגפי האנטי ציונית יואילו לעזוב את ביתו של הרב הבלין ולגשת להפגנות ומחאות מול בתיהם של הרב שטיינמן, הרב קנייאבסקי, האדמו"ר מבלזא, הרב שלום כהן וכל שאר הרבנים ששתיקתם כהודאה בזכות גיוס החרדים.

  

הדרת היהדות

בס"ד

                   הדרת היהדות / הרב אליהו קאופמן

    החלטה שלא לקיים את מסע הסליחות – לקראת יום הכיפורים, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, תציב את מדינת ישראל בכלל ואת העיר תל אביב – יפו בפרט, ברשימת המדינות הבלתי סובלניות שקמו מעולם, ובראשן המדינות הקומוניסטיות שנכחדו וצפון קוריאה שנותרה למשמרת ארכיונית( כמשטר אנטי סובלני שראה את עצמו כ"שיא הקדמה"). אין ספק שאילו בלונדון למשל היה ראש העיר המקומי (ועוד זה הפקיסטני...) מסרב להעמיד כיכר עירונית לאירוע דתי – יהודי, מיד היו כל הלאומנים ו"אנשי הקדמה" הישראלים גם יחד  צווחים יחדיו "אנטישמיות"! אבל בתל אביב ההחרמה הזו מותרת.

      העיר תל אביב הוקמה אמנם כ"עיר העברית" הראשונה - במובן החילוני של המילה, אבל ההיסטוריה שלה שזורה גם ביהדות ובגדולי עולם. לקראת הבחירות הראשונות לעיריית תל אביב קמו שלוש שכונות בעיר והעמידו למאיר דיזנגוף – המועמד המוביל דאז לראשות העיר, ומי שבאמת נבחר אח"כ לתפקיד, אולטימאטום ברור, שבו איימו עליו כי אם השבת תחולל ציבורית בת"א הרי שהן תחזורנה להיות חלק בלתי נפרד מיפו הערבית. השכונות הללו היו "נווה שלום", "שבזי" ו"נווה צדק". דיזנגוף קיבל וכיבד את האולטימאטום כל ימי שלטונו בתל אביב. תל אביב הייתה שנים רבות ערש החסידות ובה חיו אדמו"רי ויז'ני'ץ, בלזא, ביאלה, ואסלוי, מודזי'ץ, קוז'ני'ץ, הויסטין, סדיגורא ואחרים. איזור הבילויים והמרכז של היום – ברחובות שינקין ואחד העם, היה בעבר כמיני קריה חרדית שבה מוקמו מוסדות חסידות בלזא (בית הכנסת ובית המדרש המרכזי, ישיבה גדולה, ישיבה קטנה ו"חיידרים") וה"חיידרים" של חסידות גור והכול לא רק מ"בית דבר" המיתולוגי. תל אביב הייתה סמל ליחסי הדו קיום בין חילוניים רדיקלים וחסידים רדיקלים. לצד מוסדות הדת של ויז'ני'ץ, גור ובלזא שכנו "בית דבר" משמאל ו"בית ז'בוטינסקי" מימין. ועל ידם שכן "חוג הנוער השמאלי הפתוח" של תנועת "מוקד", שלימים נבלעה במר"צ. גם בתל אביב של היום עדיין היהדות איננה בבחינת "כינור שני". הדרום הוא אזור דתי ואף חרדי, ברחוב בן גוריון עומד ה"שטיבל" החסידי של חסידות "ואסלוי" ואילו לא רחוק משם עומד בית מדרשו של הרב אוירבך. חסידויות הויסטין, סדיגורא, מודז'יץ, ביאלה וקוז'ני'ץ עדיין פעילות באופן רחב. בתחנה המרכזית פעיל כשמונה עשרה שעות בית הכנסת ע"ש "דוד המלך" ומנינייו ושיעורי התורה שלו מתחרים בכבוד בבית הכנסת המקביל, של התחנה המרכזית בירושלים, עיר הקודש, המלאה בדתיים ובחרדים. תל אביב איננה עיר חילונית רגילה עם בתי אוכל של כשרות "רבנות" רגילה או ללא כשרות בכלל אלא רבים מבתי האוכל והמלון שלה הם בבחינת "מהדרין", דבר המוכיח היטב על שיעור האוכלוסייה הדתית והחרדית בעיר. והנה באים ריקים ופוחזים – שחלקם איננו כלל מזרע ישראל, ומנסים למנוע את העברת הכיכר המרכזית בעיר, לכמה שעות בלבד, שבהן יאוחדו לבבות יהודים באשר הם.

    כיכר מלכי ישראל פתוחה לכול – לאנשי התועבה מחו"ל, להפגנות הימין והשמאל החילוני, למופעי שחץ, לשנאת אחים ולשנאת עמים, ל"תרבות" הזויה של מיעוטים שצצים ונעלמים ולכל דורש. אבל ליהדות הכיכר הזו סגורה ומסוגרת, למרות אחוזם הניכר של שומרי המצוות בעיר. מארגני הסליחות הללו, שעומדים לוותר ללא מאבק על הזכות להרים את היהדות גם בעיר הזו עוד יתבעו בבית הדין של מעלה על פרימת הערבות של "ישראל ערבים זה לזה" ו"ישראל ערבים זה בזה". המופע של "מרימים לכיפור" איננו עניין דתי וחרדי אלא לב ליבו של העם היושב בציון, אך גם בתל אביב. לא יתכן שמיעוט בדלני והזוי יכתיב לעם הספר את דעותיו ואת מורשת התועבה שלו. בגיבויו של ראש העיר – רון חולדאי, הרי שהיהדות הודרה מת"א. לטיעון שתל אביב היא "עיר חילונית" אין שום בסיס במשטר ליבראלי אמיתי. בטענה הזו – של "ציוויון העיר", אפשר ביד אחת לפסול את כל האירועים החילוניים בירושלים. אבל החרדים בעיר ירושלים – על הקיצוניים ביותר שם, לא תבעו מעולם לפסול אירועים חילוניים ב"כיכר ציון" למשל.

      גם הטענה כי המופע של "מרימים לכיפור" הינו על בסיס "הדרת נשים" הוא טיעון צבוע שכל מטרתו הדרת היהדות בלבד. על כיסאות השיפוט הפלילי הישראלי השתלטו אנשי המיעוט האנטי דתי הרדיקלי, הפועלים בהשארת תכנים רפורמיים שמתאימים להם ומנסים רעיונית לכפות את עמדותיהם הרעיוניות המינוריות דרך כס השיפוט, שניתן להם למטרות פליליות ואזרחיות של קיום חוק יבש ולא לשם כפייה חילונית ותרבותית. והנה, בעיר יפו – שהיא חלק בלתי נפרד מת"א, מקיימת התנועה האסלאמית אירועים נפרדים לנשים ולגברים, ובמקומות עירוניים – ציבוריים, אך ה"ליבראלים" מהעירייה ומכס השיפוט מעולם לא ביקשו לבטלם. זה גם מה שקורה באום אל פחם - תחת עירייה אסלאמית, אך אותן "נשות הצדק" מבית המשפט ה"נאור", לא ביקשו מעולם לנעול בעיר הזו אולמות ציבוריים בפני מפגשים דתיים נפרדים. בעיר נצרת שלטה עשרות שנים תנועת חד"ש ובראשה עמדו ראשי עיר קומוניסטים אך הללו מעולם לא ביקשו הללו לסגור אולמות בפני מפגשי התנועות האסלאמיות, על אף היריבויות ביניהם. מכאן ההוכחה כי האנטי דתיים בישראל – בחסות כס המשפט, אינם נלחמים בעד ה"ליבראליזם הנאור" שלהם אלא כנגד היהדות בלבד. מעניין גם ש"אירועי נשים" – תצוגות אופנה למשל אך גם אירועים לנשים חרדיות (גם בת"א), לא נפסלו משום "הדרת גברים"...

     לפני מספר שנים – כשעלה גל הנגד בנושא "הדרת הנשים" בישראל כתבתי במדור זה מכתב גלוי ליועץ המשפטי של הממשלה דאז, לעו"ד יהודה ווינשטין. במכתב ביקשתי ממנו לתבוע אותי על "הדרת הנשים" בביתי משום שאשתי איננה מקדשת על היין ושאיננה רשאית להתפלל בבית הכנסת הקהילתי שלנו, אלא ב"עזרת הנשים". במכתב הזה טענתי כי כל מלחמת האנטי דתיים נגד "הדרת נשים" היא בעצם הרצון החילוני – הכפייתי – רדיקאלי להעלים, חס ושלום, את דת ישראל. היהדות בנויה על חלוקה ברורה באיסורים ובהתרות לגבר ולאישה והנשים הדתיות והחרדיות בחרו בדעה צלולה להיות חלק מהיהדות הזו. אם באמת יתבטל מופע "מרימים לכיפור" בת"א הרי שצריך לערוך הפגנה גדולה באותה כיכר מלכי ישראל נגד הדרת היהדות – עם כל התקשורת העולמית, כדי לגלות את הפרצוף האמיתי של המיעוט האנטי דתי שהשתלט על המדינה הזו.

רדיפה פוליטת

בס"ד

                      רדיפה פוליטית / הרב אליהו קאופמן

    ישנם הרבה נושאים בוערים שמציפים אותנו בתפר שבין צאת תשע"ו לכניסתה של שנת תשע"ז, אבל בטוחני שאם היו כיום פושטים על משרדי "שלום עכשיו" ועוצרים חלק מראשי הארגון בהאשמה שקיבלו כספי תרומות מארצות חוץ "לא ידידותיות" לישראל, אזי, הייתה קמה המולה והכול היה נדחה לקרן זוית, בחוגי השמאל הציונים, עד יעבור זעם. אבל כשזה קורה למפלגה ערבית - פלשתינאית כבל"ד הרי שהכול מחרישים, ואולי ישנם גם כאלה בשמאל שהיו שמחים שמפלגה זו תעבור מהעולם הפוליטי של ישראל, בחושבם שכך ירווח לשמאל הישראלי ואהדתו בחוגי הימין תעלה שבעתיים.

      חלק מראשי בל"ד מואשמים ומוחשדים כיום בשחיתות, בעצם ניהול כספי התנועה הזו, שהיא חלק בלתי נפרד מה"רשימה הערבית המשותפת". אבל חוצנו של המשטר בישראל – ולא רק של הימין בלבד, יוצא נגד גיוס הכספים שמנהלת המפלגה מחוץ לגבולות ישראל, במדינות  שמכונות בתקשורת הישראלית "מדינות עוינות". אז רבותי, מסתבר שאלה לא בדיוק "מדינות עוינות" אלא מדינות שאין להן יחסים רשמיים עם ישראל אבל גורמים ישראלים פוליטיים וכלכליים נמצאים שם השתי והערב כמו בקטר, בחריין, איחוד הנסיכויות ועוד. וגם אם תבוא טענה של כספים מ"גורמים עוניים" הרי שהטענה מכוונת רק נגד הערבים. כך למשל אין חוקים שאוסרים על מפלגות ציוניות – ובמיוחד ימניות, לקבל כספים מ"גורמים עוינים" יהודים או אחרים התומכים בגזענות אנטי ערבית וחסידי הטרנספר האנטי ערבי. כך למשל אין חוק האוסר קבלת כספים מארגוני המיסיונרים הנוצרים בארה"ב שמטרתם לפגוע ביהדות ולדלל את האוכלוסייה המוסלמית בישראל. כל כהניסט יהודי בחו"ל יכול – כגורם פרטי ו/או כארגון, להרעיף כספי עתק על כל מפלגה גזענית בישראל ועוד לבקש ממנה שתתחייב לעמוד בגזענותה משום קבלת הכספים הללו. בדקו היטב מיהם ראשי התורמים של הליכוד, ה"בית היהודי" ו"ביחד" הכהניסטית ואז תבינו שאלה "גורמים עוניים" הרבה יותר ממדינות המפרץ. אבל מאחר ומדובר במדינה גזענית עם חוקי יסוד גזעניים הרי שרק על בל"ד ועל קבוצת הכדורגל של העיר סכנין מעזים שוב ושוב להתנפל כאמתלא להוצאה מחוץ לחוק.

      יתכן שההשקפות הפוליטית של בל"ד אינן מקובלות על רובם של אנשי השמאל הציוני, ואף על זרמים ב"רשימה המשותפת" אבל הדמוקרטיה והסובלנות מחייבים מלחמה למען פלו ריאליזם פוליטי. מי שחושב שאם בל"ד תיעלם ע"י הרדיפות הפוליטיות הללו, אזי, ייטב לו אז כדאי שידע שלאחר שיסיימו עם בל"ד שוב יגיעו החקירות לפתחן של עמותות השמאל, משום שלמקרתיזם אין גבולות. ולכן היה כדאי שכבר בקרוב יארגנו בשמאל ובקרב הגורמים הליבראלים הפגנה גדולה נגד רדיפת השווא של בל"ד, ע"י הממסד הישראלי, רק משום שהללו מבקשים מה שכל אזרח פשוט נהנה בכל מדינה חופשית בחו"ל: מדינת כל אזרחיה, וללא התניה של עליונית לאומנית ותרבותית זו או אחרת.

דוד מלך ישראל חי וקיים

בס"ד

         דוד מלך ישראל חי וקיים / הרב אליהו קאופמן

 אני אשאר תמיד – כל חיי בע"ה ובלי נדר, נאמן לנקיטת עמדה ודעה אך ורק עפ"י נגיעת הנושא לתורת ה' ולדת ישראל. מותו של מר שמעון פרס יכול להיבחן באלף כיוונים אבל כיוון הבחינה שלי עליו הוא אך ורק עפ"י היהדות. וכדי שלא תיטעו הרי שהכיוון שלי איננו לבחון את מר פרס עפ"י כמה כספים הוא העביר למוסדות תורה או כמה חרדים הוא שחרר מהצבא בעת שהשאר לחמו בין שמים וארץ להצלת עצמם ומשפחותיהם. היהדות אצלי היא יחסו של כל אחד לא רק לגדולי ישראל – יחס חיובי שיכול לנבוע מאינטרסים פוליטיים צרים, אלא היחס לקדושי ישראל. ובראש רשימת קדושי ישראל עומד מי שהוא או צאצאו יהיה מלך המשיח: דוד המלך. ובנקודה זו לעולם לא אשכח את מה שעולל שמעון פרס לדמותו של האיש המסמל יותר מכל את גיבור האומה היהודית – רוחנית וגשמית כאחד, דוד מלך ישראל, שהוא היחיד בתורותינו שעליו נאמר לא במקרה גם "חי וקיים". לצערי הרב מר שמעון פרס מעולם לא התנצל על ביזויו של קדוש ישראל, ביזיון שגם שונאי דת ישראל כשולמית אלוני, אורי אבנרי והבן והאב לבית לפיד לא העזו לעולל.

    ב-19 לדצמבר 1994 עלתה בפרלמנט הישראלי הצעת אי אמון בממשלה מטעם סיעות "יהדות התורה", המפד"ל (ה"בית היהודי של היום) וסיעת "מולדת" של ח"כ המנוח רחבעם זאבי. ההצעה אמנם נדחתה אבל דיון סוער התקיים אז סביב ביזויו של דוד המלך. גם ח"כ האשם מחמיד – איש חד"ש וראש עיריית אום אל פחם, נחלץ לצד הח"כים החרדים והדתיים, להגן כבוד המלך שבוזה, ואף טען כי באסלאם רואים בדוד המלך נביא קדוש, אף גבוה יותר ממעלת המלכות שלו. הדיון הזה עלה לאחר שבדיון קודם התעורר ויכוח בין הח"כים החרדים לממשלת השמאל, ומר שמעון

פרס – כדי לפגוע ברגשות החרדים ושאר היהודים המאמינים שנציגיהם לא היו חברים בממשלתו, הוא ביזה את דוד המלך וטען שהוא עצמו איננו כדוד המלך, שטייל בין הגגות בשעת מלחמה כדי לחפש נשים. זו לא הייתה עוד אמירה פוליטית, במסגרת דיונים רעיוניים, אלא הכפשת הגדול והקדוש לדת ישראל, ומסתבר שגם לאסלאם. זו הייתה פגיעה של פוליטיקאי יהודי בקדוש מכל ליהודים ומתוך בורות רעיונית ומחקרית ואי ידעה והכרה של מדרשי חז"ל. בהגדה של פסח הרשע נקרא כך ומובדל משלושת הבנים האחרים משום שהוציא עצמו מכלל ישראל כששאל "מה לכם העבודה הזו"?, ולכן אנחנו מצווים להקהות את שיננו נגדו. שמעון פרס – בפוגעו בדוד המלך, הוכיח כי מקומו שלו איננו קבוע במורשת הקודש היהודית אלא שהוציא עמנו מהכלל. במפלגת העבודה – ואפילו במר"צ של אז, התביישו כולם בביזוי הזה. ח"כ חרדי אחד – הרב אברהם ורדיגר ע"ה, מפא"י, אף לקה בליבו ופונה לבית החולים במהירות, בעקבות שמיעת דברי הבלע הללו. השר דוד ליבאי – אז שר המשפטים, עלה לענות בשם הממשלה ורק משפט אחד הוא שחרר מבושה: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

    מאז עברו לא פחות מעשרים ושתים שנה. שמעון פרס – רוה"מ, שר החוץ, נשיא המדינה, שר הביטחון ועוד מיני תפקידים ותארים, הסתובב בכל העולם ובכל מקום העניק כבוד ויקר למורשת העם שאותו ביקר, ומעל לכל הוא העלה על נס והאדיר את האפיפיור הנוצרי מרומא בפגישתו עימו. יתכן שמעשיו אלה היה להם יסוד חיובי ביחס ישראל לאומות העולם, אבל בכל אותם מסעות, בארץ ובחו"ל, הוא לא מצא דקה אחת להתנצל על דברי הבלע שהטיח נגד האיש הקדוש מכל לעם ישראל, עלי אדמות ושליח ה', אותו מלך שהוא הדמות למלך המושלם ביהדות, ולנביא האמת והצדק באסלאם. אותו מלך שכולנו מצפים לו, או ליוצא חלציו, שיגאלנו שנית.

     יתכן שמר פרס העביר כספי עתק למוסדות תורה ושחרר עשרות אלפי תלמידי חכמים מהצבא, אבל לפי יחסו לדוד המלך הרי שלא מאהבת מדרכי היהודי הוא עשה זאת אלא מתוך אינטרס צר ולא יותר מכך, ומכאן שכל נכרי היה יכול לעשות זאת מתוך אינטרסים פוליטיים אוהדים יותר. יתכן שמר פרס היה "מר ביטחון" בעיני רבים אבל מי שמטיח עלבונות במלך השיח איננו יכול להיות דוגמא יהודית לביטחון אמיתי לעם ישראל, מתוך האמונה הצרופה ב- ה' ובמשיחו, אלא שהוא עוד אחד שמאמין במשפט ההבל של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". אינני מתפלא שנושא השלום מעולם לא צלח לאיש הזה כי המילה "שלום" היא שמו של הקב"ה ומי שאיננו מבין שללא קשירת שמו של הקב"ה לכל השתדלות של שלום לא יהיה שלום, הרי שברור שהשם הטוב יפר את עצת ההשתדלות שלו לשלום. הערבים – וכל גורם זר אחר, אינם פועלים בחלל עצמאי אלא עושים את רצון השם יתברך והשם יתברך הוא זה שנתן להם שוב ושוב להפר את השתדלות השלום של פרס, שהרי אין לטמא זכות לזכות את הטהור

    בשולי מותו של מר פרס תהדהד שוב ושוב התנגדותו וזעמו של אותו פרס על ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר רק לפני כחודשיים ביקש נתניהו לפתוח את תיקי האימוץ וגנזך פרשת ילדי תימן ואילו פרס, זה שהיה באותם ימים אפלים איש אמונו של בן גוריון – רוה"מ בימי העלמם של ילדי תימן, קם בסערה נגד הפתיחה הזו. יש כאן יותר מתחושה נעלמה שלמר פרס היה בהחלט מה להסתיר. ימים יגידו...

     כל אותם חרדים – ורבניהם, המצטרפים לבכייה הגדולה על פרס, ובמיוחד מציינים את הכספים להם זכו ממנו, הם גם עוקרים במעשה זה את הקרקע של נאמנותם לדת ישראל, ובראש ובראשונה לבואו של מלך המשיח. כיום "יהדות התורה" וה"בית היהודי" נוהגים באותה צביעות שנהגה ש"ס באותו דיון של לפני 22 שנה בפרלמנט הישראלי. ש"ס – שהייתה חברה אז בממשלת השמאל, הדירה רגליה מהדיון ההוא, והעדיפה את "כבוד הכופתאות" על פני האמונה במלך המשיח.

       הפעם - בהלווייתו של האיש שלא עשה תשובה ונפטר בחודש התשובה, ש"ס הצבועה כבר לא לבד. גם ה"בית היהודי", ובמיוחד "יהדות התורה", ניצבים לידה כמפקדי משמרת הצביעות.  

כפר קאסם כמשל

בס"ד

                 כפר קאסם כמשל / הרב אליהו קאופמן

       אחד הרגעים האיומים בתודות מדינת ישראל היה אותו רגע שבו ירו חיילי משמר הגבול הישראלי בדם קר באותם אזרחים תמימים שחזרו לבתיהם – בכפר קאסם הקטן, מעמל העבודה היומי שלהם. אבל היה רגע יותר איום מרגע הירייה הזה, זה היה ברגע שדרגים "ממלכתיים" החליטו על הרצח הזה והזמינו עוצר כאליבי לרצח. והיה גם רגע הרבה יותר איום – הרגע שתנועה פוליטית – קולוניאלית החליטה כי "טיהור אתני" הוא בסיס קיומה הפוליטי. ולא תמיד "טיהור אתני" חייב לכלול רצח.

        היום – שישים שנה לאחר טבח כפר קאסם, אי אפשר עוד להסתיר כי הכול היה מתוכנן וכי לא היו כאן "חריגות מהנהלים" או "גורמים קיצוניים שפעלו על דעת עצמם". הכול כמעט נחקר ונלעס - הייתה כאן כוונת "טיהור אתני" שיל רצח פרטים, שאח"כ יביא למנוסת ההמונים הערבים מהמשולש לעבר ירדן דאז, שהרי לא במקרה כותר כפר קאסם משלושת צדדיו ורק הדרך מזרחה, קרי ירדן, נותרה למנוסת ההמונים כאשר ייבהלו מהרצח. אבל לא רק כפר קאסם תוכננה ל"טיהור אתני" אלא כל כפרי המשולש הדרומי, אך בכפרים האחרים סירבו החיילים הישראלים רבים לבצע את פקודת הרצח. רבים מתוכם היו ניצולי שואה בילדותם, והטראומה הזו עצרה בעדם. כחיזוק לכל אותה מזימה נפשעת אפשר להביא כהוכחה את ניסיון השתקת התקשורת, ואח"כ את העונשים הסמליים על מבצעי הרצח. ההשתקה באה מלמעלה – מהשלטון הישראלי של אותם ימים. הללו פחדו שכל חקירה תגיע אליהם. הם הרי שהיו נותני הפקודות. ולימים הסתבר כי העונשים המגוחכים שקיבלו מבצעי הרצח – ובראשם אותו שדמי, באו לסכור את פיות המאשימים שעל כס האישום, כדי שלא יאלצו לחשוף מי עמד מאחרי פקודות הרצח שאותם ביצעו. לבן גוריון לא חסרו אז צרות, שהרי מלחמת סיני הייתה הכישלון הפוליטי החמור ביותר שבן גוריון נחל אי פעם. חשיפת עמידתו מאחורי טבח כפר קאסם הייתה שולחת אותו לשדה בוקר כמעט עשור לפני שהגיע לשם. אבל לעניות דעתי כל ראש ממשלה ישראלי דאז היה מבצע את מה שחושדים כולם, שבן גוריון ביצע מכיס האדריכלות המדינית שלו.

     כל קיומה של התנועה הציונית – כתנועה קולוניאליסטית, בנוי על "טיהור אתני", ולא רק נגד עמים זרים, כפי שנהוג בעולם הקולוניאליסטי. ההבדל בין קולוניאליזם לאמפריאליזם הוא בעניין ההתיישבות בשטח הכיבוש. בעוד שהאימפריאליזם מסתפק בכיבוש הטריטוריאלי עצמו – לשם הכפפת אוצרות הנכבש ונאמנותו אליו, הרי שהקולוניאליזם מתכוון – לאחר שלב הכיבוש ומיצוי הרודנות, גם לרשת את העם הנכבש ולהתנחל פיזית ודמוגרפית במקומו. בעוד שהאימפריאליזם מסתפק ברודן מקומי או בנציב מטעמו להשליט את כוחו הרי שהקולוניאליזם חפץ לצרף לממלכתו את השטח הנכבש כחלק טריטוריאלי בלתי נפרד ממנו. בהיסטוריה העולמית היו משטרים אימפרייאלים בלבד והיו גם משטרים ומעצמות שהיו קולונייאלים מלכתחילה. אבל היו גם אימפריות שבחלק משטחי כיבושן הן הצטמצמו לאימפריאליות בלבד, ובחלק אחר הן הפכו לקולוניאליות ממש. דוגמא כזו אפשר למצוא באימפריה הרומית. בחלקי הכיבוש הרומיים – שהיו רחוקים מבסיס האימפריה שבאיטליה, הרי שההנהגה הרומית לא גרשה מלכתחילה את העמים שחיו שם, אלא רק הציבה עליהם נאמנים רומיים ממש, או אפילו רק נאמנים מקומיים. כך זה היה במדינות צפון אפריקה והמזרח (ובהן גם בפרובינציה יהודה). אבל במדינות סמוכות לאטליה – כמו צרפת, ספרד ועד גרמניה הרי שהרומיים התנחלו שם, כדי להרחיק את גבול העימות מאיטליה. ה"טיהור האתני" לא היה רק נחלת הקולוניאליזם אלא גם נחלת האימפריאליזם נטו. האימפריאליזם נטו השתמש ב"טיהור האתני" כדי לסלק אוכלוסיות בעייתיות ולייבא במקומן אוכלוסיות אחרות, שלא היו חלק מהארץ הנכבשת קודם לכן, וזאת מחשש של התקוממויות של ילידים. "טיהור אתני" היא גם שיטת הגליית העמים שהאשורים והבבלים השתמשו בה, ולימים גם הרודן הסובייטי סטלין נתן את ידו לכך ושימש דוגמא לעוד כמה משטרים מסוגו. אבל בעוד שה"טיהור האתני" איננו הכרח מתוכנן מראש אצל האימפריאליסטים נטו הרי שאצל הקולוניאליסטים זהו הכרח בפני עצמו, שהרי כוונת ההתנחלות על אדמה אחת – במקום העם הנכבש, מחייבת "טיהור אתני", ולכן בהכרח הזה מגיעים גם לרצח עם, כפי שלמשל עשו זאת הקולוניאליסטים הלבנים בארה"ב, שלימים הקימו את "אם הדמוקראטיות בעולם החופשי".

     להבדיל מהקולוניאליזם הרגיל הרי שהציונות באה לארץ ישראל לא רק כדי להתנחל פיסית על חשבון הילידים הערבים אלא גם כדי לבנות "עם יהודי חדש". בחלק השני של הצרכים – בניית ה"עם החדש", הייתה הציונות צריכה להתמודד עם הצורך בהעלמת החרדים ויוצאי המזרח היהודים שחיו בארץ ישראל לפני בוא הציונות. בהפקת ה"עם החדש" הייתה הציונות צריכה להתמודד עם שינויים של עולים יהודים מהמזרח ומקרב דתיי וחרדיי אירופה. כל ההפקה הציונית – של ה"עם החדש", נועדה לבנות "עם יהודי" חילוני ומערבי. על כך היו מאוחדים כל הציונים: מהימין הרויזיוניסטי של ז'בוטינסקי ועד השמאל המהפכני הציוני של טבנקין, כצנלסון, חזן, יערי וחבריהם. ה"טיהור האתני" הציוני קיבל לפתע כמה צורות ושיטות – שהרי לרצוח ולגרש יהודים אי אפשר לעשות זאת כשהקולוניאלי מציג את עצמו כ"נציג היהודים".

      מהכיוון של הציונות מול הערבים הרי שהערבים היו חייבים – עפ"י המורשת הציונית, להיעלם מארץ ישראל. רק בור ועם הארץ – או לחילופין שקרן מדופלם, יאמין שהציונות הגיעה לארץ ישראל ללא יומרת נישול ודיכוי אלא מתוך "אחוות עמים", כפי שמספרת האגדה הציונית, במיוחד זו שמשמאל. הויכוח בתוך הציונות – על הכיוון הקולוניאלי שלה, נסב אך ורק עד לאן יגיע גבול הכיבוש הזה, אם עד הירדן או אם עד המדבר הסעודי – עירקי, ואיזו כמות של ערבים יגורשו, יוכו וכו', במסגרת ה"טיהור האתני". עד הקמת המדינה הציונית פעלו הציונים בכיוון של גרושים מקומיים ומחיקת כפרים ושבטים ערבים לשם הקמת ישוב ציוני מקומי (תל אביב היא הדוגמא הראשית לכך) או ע"י קניית שטחים מיושבים בערבים ולאחר קנייתם מאפנדי ערבי זה או אחר, פעלו הציונים ב"דרך חוקית" לגירוש הערבים מקומיים כדי להקים אח"כ עיר, מושב וכמובן קיבוץ. במשך מלחמת 1948 – וזאת גם עפ"י עדותו הברורה של יצחק רבין, הרי שגירוש הערבים הפך לקולקטיבי והוא היה בכוח הזרוע וההרג ממש, וכמובן אח"כ תורץ ה"טיהור האתני" בבריחת הערבים לאחר קבלת הפקודה מצבאות ערב הפולשים. "פנקס שירות" של רבין ומחקרים רבים מפריכים את טענות ההנהגה הציוניות, ומסתבר היסטורית שהגירוש כלל גם כפרים ערבים שסייעו ל"הגנה" הציונית, וראשם הכפר שיח מוניס, שעל חורבותיו נבנתה רמת אביב.

      מול הצבורים היהודים שלא היו רצויים לציונות פעל ה"טיהור האתני" – לפני קום המדינה, בשיטות אחרות. גניבת ילדים החלה עוד קודם להקמת המדינה ובכך הרויחו הציונים פעמיים. אותו ילד שנגנב הקטין את עדות המזרח (במיוחד את התימנים) ואת החרדים ואילו לציונים הוא הוסיף עוד אדם. את השיטה הזו אימצה המדינה הציונית שקמה בשנת 1948 גם לגבי העולים שעלו אליה, וראשם עולי תימן. ממחקרים ועדויות מסתבר שלאחר מלחמת 1967 נוסתה השיטה הזו גם בקרב ערי הכיבוש הפלסטיניות, ובראשן קלקיליה. שיטת "טיהור אתני" נגד ציבור יהודי הייתה שיטת המרת הדת בכוח והיא למעשה ממשיכה עד ימינו אלה. גם בשיטה הזו הציונות יצאת בריווח כפול – יהודי חרדי ו/או דתי שהופך לחילוני ובכך הוא גם ממעיט את המיעוט וגם מעצים בעוד אחד ועוד אחד את הציונות. אבל – מאז קום המדינה, משמים עובדים הפוך ולכן ה"חזרה בתשובה" בקרב היהודים כל כך מרגיזה את הציונים – משמאל אך גם מימין, והם מנסים להפסיקה בשיטת ה"מקל" של מלחמה בדת והצגת הדת כגורם נלעג, אך גם בשיטת ה"גזר", ע"י הניסיון ליזום קבוצות לשמירת ה"סטאטוס קוו" הציוני, ובניסיונות להחדיר את ה"השכלה" החילונית לחרדים ולגייסם במקביל, כדי שבצבא יחליפו הללו את הדת בלאומניות ובחילוניות. לפני קום המדינה הציונית עשו הציונים הכול – בגיבוי הבריטים, כדי שלארץ ישראל לא יעלו חרדים ובני עדות המזרח אך השואה טרפה להם את הקלפים. יש לציין כי עד למנדט הבריטי – בימי האימפריה הטורקית לדורותיה, הרי שיהודים חרדים ודתיים בלבד עלו לארץ ישראל וללא יומרות מדיניות והתיישבו בעיקר בערים הוותיקות, ובקרב אוכלוסיה ערבית ממש כמו ירושלים, צפת, חברון, טבריה, עכו, עזה, שכם, כפר יאסיף ועוד ואף לימים הקימו הללו מושבות כפתח תקווה, ראש פינה, יסוד המעלה, מזכרת בתיה, נס ציונה ועוד, ואילו הערבים לא התקוממו נגדם אלא דווקא סייעו לישוב היהודי הזה להתפתח, מעצם אי היותו קולוניאליסטי.

      הקמת מדינת ישראל – בצל השואה המרה שהשמידה גם חלק ניכר מהפוטנציאל

הציוני – קולוניאליסטי, העמידה בפני הציונים את העובדה כי הפעם העולים יהיו חייבים להיות ברובם מקרב עדות המזרח ומניצולי היהדות החרדית באירופה. אי לכך החל ה"טיהור האתני", של גניבת ילדים והמרת הדת לצבור כוח ותאוצה. למרות הגירוש העצום – של מאות אלפי הפלסטינים במלחמת 1948, הרי שהישוב הציוני לא שבע נחת מ"מיעוט המגורשים", עפ"י טעמו ולכן רעיונות ה"טיהור האתני", כמו גרוש ונישול תחת "משטר ממלכתי", לא הופסקו, אבל ירדו למינון נמוך יותר. מלחמת סיני הייתה עבור הקברניטים הציונים הזדמנות מעולה להיפטר מערביי המשולש הדרומי ולחדש את ימי ה"טיהור האתני" של 1948. מסתבר שלימים השיטה הזו לא הצליחה אך כפר קאסם שילמה את מחיר הניסיון הזה. לא במקרה קברניטי המדינה – כולל שרי ממשלה ממפלגות השמאל, עמדו ועומדים בסירובם להופיע והתנצל "ממלכתית" על הטבח. הכרה בטבח כטבח היא בעצם חשיפת הסוד האפל של הציונות : קיומה של הציונות תלוי ועומד על "טיהור אתני".

       סוג של "טיהור אתני" הנימשך בימינו באופן יומי הוא אותו "חוק השבות" הגזעני המייבא למדינת ישראל "חלקי חילוף לבנים" – שבכמעט ממחצית המקרים הם גם אינם יהודים, כדי לבולל ולהקטין את החרדים ובני עדות המזרח, ומנגד לצמצם את המיעוט הערבי. במקביל נאסרת אזרחותם של בני זוג ערבים כדי למנוע מלחמת נגד כלפי אותו "טיהור אתני". עניין ה"גיור הליבראלי" במדינת ישראל – שגם השמאל הציוני שש עליו כמוצא שלל רב, הוא אמצעי ל"טיהור אתני", בעצם הוספת אוכלוסיה ציונית – טהורה ולבנה על חשבון המיעוטים במדינת ישראל תוך שימוש בקוד "ציונות" כאמצעי הגנה גזעני. גם נגד הסקטור הערבי ניסו – בראשית קום המדינה, ניסו להשתמש במונח "גיור". בן גוריון לא היה שבע רצון מכמות הערבים שנותרו בארץ ישראל לאחר מלחמת 1948. מנגד, הוא קלט שקיים הבדל שבטי ואורבני בין הבדווים – בעיקר אלה של הנגב, לבין אחיהם הערבים. או – אז הוא הגה את רעיון "גיורם" של הבדווים והכניס בתוכניתו את ראש אמ"ן דאז (חיים

הרצוג – לימים נשיא המדינה הציונית ואביו של יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה...), את ה"רב הראשי" דאז – יצחק הרצוג הרצוג (אביו של חיים הרצוג...), את הרמטכ"ל דאז, צבי צור ואת ה"רב הצבאי הראשי", שלמה גורן (לימים ה"רב הראשי" בישראל ועמוד האש של המתנחלים לעתיד). יהושע כהן – איש הלח"י, אמור היה להיות האחראי על המבצע ומנחם הכהן (לימים ח"כ מפלגת העבודה והמער"ך) היה אמור להיות ה"רב" ש"יגייר" עשרות אלפי בדווים. לימים התכנית לא יצאה לפועל מפחד הציונים מאומות העולם אבל ההיסטוריון ואיש מפלגת העבודה, ח"כ לשעבר מיכאל בר זוהר (מנאמני בן גוריון) לא התבייש לכתוב רשמית כי עבור הציונים זו הייתה "בכייה לדורות" משום שכך הם הפסידו עשרות אלפי "יהודים חדשים" ומנגד הם היו מוחקים עוד עשרות אלפי ערבים. לא לחינם מאוחדים הימין והשמאל הציוני ב"גיור ליבראלי" ש"לא עפ"י ההלכה", בהנהגת הרפורמים הציונים, שרובם בכלל אינם אזרחי מדינת ישראל.

     כדי למחוק את חרפת הטבח בכפר קאסם הרי שהמאבק הציבורי והפוליטי חייב להיות בהפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחייה" תוך ביטול "חוק השבות" הגזעני והפיכת ה"גיור" לעניין דתי – יהודי בלבד, שאין לו שום קשר עם מעמד האזרחות, ההופך כל "מתגייר" בעלמא לאזרח ישראלי בין לילה. מאבק כזה חייב לרכז את המיעוטים השונים – ערבים, חרדים ובני עדות המזרח שאינם נהנים מהשלטון הציוני, ובכך להפסיק את ה"הפרד ומשול" הציוני שאותו מתאמים ציונים משמאל ומימין כדי שהציונות תמשיך לשלוט בארץ הקודש וליצור מצג שווא של מיעוט שהוא רוב ושל רוב שהוא מיעוט.

      יהיה זכרם של חללי כפר קאסם ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים.