בס"ד
פוליטיקה של
עקרונות ולא של עסקנות / הרב אליהו קאופמן
את ח"כ דוד ביטן אני מכיר משחר
נעוריי. גדלנו יחד בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, בימים שמאחוריה השתרעו רק חולות,
לכוון הים שבמערב. מצעירותו חפץ היה להיות ח"כ. בילדותינו – כשכל החבר'ה שלשלו אסימון עם חוט כדי לשוחח חינם בטלפון הציבור, דוד הינוקא
שלנו הצהיר כי לא יאה לו לעשות כן שאחרת ידבק בו רבב שיכשילו מלהיות ח"כ. שם משפחתו
המקורי י היה ביטון אבל בחוש העסקני שלו הוא קלט כי שם כזה – ועוד בימים שעדיין ההגמוניה המערבית הייתה חזקה בפוליטיקה פי כמה מהיום,
רק יגנוז את חלומו הפרלמנטארי ולכן הוא דאג לשנות לכל בני משפחתו הרחבה, מחיפה ועד
באר שבע, את שם משפחתם מביטון לביטן. הרצון לנקיות הכפיים היה אצלו ערך מוסף וכך
יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת ת"א ואמנם הפך לימים למשפטן ועו"ד מצליח,
שלא פעם סייע חינם ללקוחות דלי אמצעים. אבל בעיקר הוא היה תמיד מתון ומחושב,
קונצנזואלי וסימפטי. עד שהגיע לפרלמנט הישראלי והפך לח"כ...
במשך שלושים ושתיים שנה של עסקנות ציבורית
ומוניציפאלית בעיר ראשל"צ הוא היה הדבק הפוליטי של כולם. כאיש ליכוד הוא תמיד
שידר מתינות, חבריו לא היו רק ממפלגתו אלא גם ממפלגות העבודה, ש"ס ואפילו
ממר"צ. כסגן ראש העיר הוא היה אדם ממלכתי ומנגד היה מאוד מינורי בתקשורת
המקומית והאזורית. הוא היה מעין כחלון או אולמרט של מחוז השפלה בליכוד, משם נבחר
להיות ח"כ. העשייה הייתה תמיד העיקר אצלו וכשהסתבך כיו"ר קבוצת הכדורגל
של עירוני ראשל"צ הוא לא היסס להוציא כספים מכיסו כדי לחסות את חובותיה של
הקבוצה. קדנציה אחר קדנציה נגוז חלומו ומישהו אחר – בהפרש קולות קטן, נשלח ממחוזו לייצג את הליכוד כח"כ ואילו הוא נותר
כ"סגן ראש העיר הנצחי" של ראשל"צ, אפילו אחרי עידן הדינוזאור ששמו
מאיר ניצן. הוא היה נקי כפיים עד כדי כך שמעולם לא נבחר לראש העיר משום שסירב
לתקוף את יריביו לתפקיד. הכול היה ורוד ויפה עד שהוא נבחר לח"כ...
עם היבחרו שמחתי בשמחתו למרות הבדלי
ההשקפות התהומיים שתמיד שררו בינינו. תמיד זכרתי כיצד גדלנו יחד, סייענו איש
לרעהו, קידמנו יחד פרויקטים שכונתיים ולימים
גם עירוניים. מגילאי העשרים המוקדמים שלנו היינו מסובים על סיר הבשר שהותיר לנו
אביו מידי יום ביומו. גם כשלא הייתי בארץ ומערכת בחירות התרחשה, אזי, אבי המנוח
היה ניגש ומביא את חבריו לקלפי כדי לתמוך בבחירות המוניציפאליות אך ורק בדוד ביטן, אם בליכוד ואם ברשימה העצמאית
שהקים לא פעם. אז באמת למה שלא אשמח בשמחתו של מי שאני חייב לו הכרת הטוב?! אבל
משהפך לח"כ קיויתי כי המסלול שלו, להמשיך את הסמן של הפשרה בליכוד, ימשיך
ביתר שאת ככל שיתקדם. אבל לצערי הרב הוא בחר במסלול עוקף אורן חזן ומירי רגב וחבל,
וכל זאת דווקא בימים שדני דנון ביקר בדובאי ואילו איוב קרא הופיע, ברוב פיקחותו,
על במת הזיכרון לרצח רבין.
מהיכרותי את אחי – חברי דוד ביטן הרי שאינני מתפלא על שינוי סגנון המשחק הפוליטי שלו. אבל
גם כשמשחקים כסופה באגפים אסור לשכוח שאסור לעבור את קווי המגרש, אל מחוץ לתחום.
ואת זה שכח דוד ביטן כשטען כי רצח רבין לא היה פוליטי. בעשרות שנות פעילותו
המוניציפאלית הוא שיחק על מגרש עירוני בעיר גדולה שבה מצביעי הליכוד לא היו יותר
ממחצית התושבים. במגרש כזה הוא ידע להיזהר וגם כלא דתי הוא הקפיד להיראות רק
במסעדות כשרות והופיע בכול "תפילת נעילה" של יום הכיפורים בבית הכנסת
הקרוב לביתו. בעיר כמו ראשל"צ ידע ביטן כי בבחירות המוניציפאליות לא מצביעים למען ארץ ישראל השלימה ולכן צריך
להיות מתון כדי שגם אנשי מרכז ושמאל יצביעו עבורו למען עשייה מוניציפאלית נטו. אבל
כהוא הגיע לפרלמנט הישראלי – דרך המחוז, הוא
הבין כי עתידו הפוליטי יעבור דרך מרכז הליכוד ודרך הרשימה הארצית של מפלגה זו, ושם
הבוחרים הם ימינה יותר מהח"כים, מהשרים ואפילו מראש הממשלה. ביטן הפנים היטב
מה קרה לאנשים כמו דן מרידור, בני בגין, אסעד עסעד וכל אנשי "קדימה"
שערקו מהליכוד והפכו את עורם הרעיוני לכוון השמאל. מנגד צפה ביטן בעלייתם המטאורית
של דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב, אופיר אוקוניס ויריב לוין רק משום התבטאויותיהם
הקיצוניות. ביטן תמיד היה פרגמטיסט פוליטי והמילה "פוליטיקה" לא סימלה
עבורו רעיון אלא עסקנות ותככים. ולכן לא פלא הוא שהאיש המתון מראשל"צ – ידידה של עו"ד עדי גיסיס ממר"צ ושל ראש העיר דב צור שעבר כבר
במפלגת העבודה וב"שינוי", יהפך כח"כ לרוח הגבית של החייל עזריה
ולשולף החרב מנדנה נגד התקשרות שמשמאל. אבל עם רצח רבין הרי שביטן החליק על בננה
דביקה.
בהצהרתו על רצח רבין הבהיר ביטן כי בעניין
הבנת הפוליטיקה כרעיון ולא כעסקנות כיס הרי שהוא לא עלה כיתה, אלא אולי אפילו ירד
כיתה. אצל אנשים נהורים ולוחמים הפוליטיקה איינה רק אמצעי אלא בעיקר דרך רעיונית.
יגאל עמיר – רוצח קיצוני, ירה
ביצחק רבין לא משום תככים עסקניים אלא משום ניגודים רעיוניים. אבל אצל דוד ביטן – שבמשך עשרות שנים שימש השם "פוליטיקה" כשם נרדף לעסקנות של
קידום אישי זוטא, הרי שהמילה פוליטיקה נותרה במשמעות השכונתית, כמילה נרדפת לתחכום
של מוביליות ותו לא. פעם – לפני שנים רבות,
שאלתי את ביטן מה לו ולהפגנה שצעירי הליכוד ניהלו מול ביתו ח"כ לשעבר, אל – וואב דרוושה, שפרש ממפלגת העבודה והקים את מפלגתו הערבית העצמאית.
תשובתו של ביטן הייתה די מחויכת וללא שום הסבר רעיוני אלא פשוטה: " צריך
להתקדם בחיים". אבל מה שעבד עם דרוושה בשנות ה-80 של המאה ה-20 כבר איננו
עובד עם רצח יצחק רבין בשנות האלפיים. רבין לא נרצח על רקע רומנטי וגם אם עסקנים
פוליטיים קטנים לא רצחו את רבין (למרות שהסיתו נגדו השתי והערב...) הרי שהוא נרצח מסיבות פוליטיות וע"י אדם
פוליטי ורעיוני.
דוד ביטן הוא אדם שקול ומתון, לא נתניהו הוא
זה שעומד מאחורי "חוכמותיו" החדשות אלא זהו ביטן עצמו. הכעס שדברי השטות
שלו – ברמת הפוליטיקה של
וועד שכונה, עוררו חייבים לשמש לו "תמרור אדום". ילמד דוד ביטן מחברו
השר ישראל כ"ץ – ובמיוחד מהשר צחי
הנגבי, כיצד צריך לא פעם לרסן את הריצה המטורפת ימינה, רק לשם הצגה. כל זאת לפני
שהוא ימצא את עצמו מחוץ למגרש הפוליטי כמו שלמשל מצאו את עצמם מיכאל בן יאיר, אריה
אלדד וסמני ימין אחרים. ושוב, אני באמת מאחל לו הצלחה ציבורית ומבטיח לכל הקוראים
כי מדובר באדם מתון יחסית ובעל חסד שפשוט ירד מפסי הרכבת הפוליטית הטריוויאלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה