הכישלון הציוני

בס"ד

             הכישלון הציוני / הרב אליהו קאופמן

  מאז בחירתו לנשיאות מרבה מר ראובן ריבלין – הנשיא הנבחר, לקונן על מר גורלה השסוע של החברה הישראלית. שוב ושוב פולש מר ריבלין לנושא ה"בעייתי" מבחינתו ובוכה כי בעוד פחות מעשרים שנה יהיה בארץ ישראל רוב של חרדים וערבים. ולאחרונה, הוא גם קונן כי חצי מתלמידי בתיה"ס הם אינם ציונים. עם כל הכבוד לאיש ולאצילותו אבל התוגה שלו איננה צריכה להתפרץ כלפי אלה שהולכים בדרכי אבותם מאז ומעולם, רק משום שבעלי דמיון האמינו – לפני קצת יותר ממאה שנה, כי ניתן להעביר מהעולם את מה שמשה רבנו העניק ויצק לנו מפי הגבורה. במקום לקטר ולרמוז שהאחרים אינם בסדר משום שהם אינם משתנים עפ"י מיעוט מלאכותי עם אידיאולוגיה אמורפית ששמה ציונות, עדיף שמר ריבלין יבדוק ויעשה חשבון נפש שמא כל החלום הזה, להקמת אומה חדשה, היה בטל בשישים וסופו לקרוס עם כל העזרה שקיבל מהבאת נוכרים ו"חלקי חילוף" אנושיים בלבן וחילוניים במסגרת "חוק השבות", שבינו לבין יהדות אין ולא יהיה שום דבר משותף.

   מר ריבלין – כמו רבים מעמיתיו החילוניים מימין ומשמאל, בטוח כי הציונות היא המתכון הכי יעיל לעם היהודי ולכן הוא וחבריו אינם מבינים מדוע התבשיל הזה – שהמרשם שלו נרקח ע"י מתבוללים לפני כמאה שנה, אינו מצליח. ריבלין וחבריו גם דורשים – ישירות ובעקיפין, שצבורים דתיים וחרדים מלאי ערכים ותוכן, יפנו את מה שירשו מאבותיהם, ויתמזגו עם המעט הוירטואלי שכמה מחולמי ההתבוללות היהודים של אירופה החליטו שזו הדרך היהודית הקלה להיות ככל העמים מחנה ישראל. אבל מר ריבלין צריך להבין כי מי שנכשל צריך גם להודות בכישלון, והדמוגרפיה היא התשקיף האמיתי למרות המאמצים הציוניים שהושקעו לשנותה, ולא פעם בדרכים "לא קונבנציונאליות" מבחינת ההומניזם והיהדות גם יחד. ואם הציונות נכשלה אז כנראה שהעגלה השנייה – הטעונה בכל טוב של ערכים ונורמות חיוביות, היהדות התורתית, היא זו שהצליחה ואותה צריך לסגל וסביבה לאחד את העם היושב בציון ובחו"ל, לפני שעוד רבים מבניו יתאדו בהתבוללות המרה. במקום לבכות על כך שחצי מהתלמידים בישראל אינם ציונים הייתי מציע למר ריבלין לבכות על כך שמחצית מהתלמידים היהודים לא שמעו על "שמע ישראל" והם אינם לומדים מי היו באמת רבי עקיבא איגר, ה"חת"ם סופר", ה"בן איש חי", ה"אביר יעקב" ועוד רבים וטובים. מר ריבלין צריך לעשות חשבון נפש רציני ומעמיק מה יצא לנערים ולנערות היהודים בישראל מכל הספרות והשירה שלמדו מסופרים ומשוררים חדשים, שאבותינו לא שיערום. הספרות והשירה הזו לא הצילה אותם מהסכינאות והחיים חסרי התוכן, שבגללם הם אינם מביאים בשמחה ילדים רבים לעולם אלא עסוקים לא פעם בהפלות של פרי בטנם. מר ריבלין צריך להכות על חטא שילדים יהודים הפסידו היסטוריוגרפיה וערכים שכל בן עם אחר היה מתחנן לינוק רק עשירית מהם. ומר ריבלין צריך את העוז שהיה למר חזן האגדי ממפ"ם ההיסטורית שהודה כי הוא ושכמותו רצו לבנות דור של אפיקורסים ובמקום זאת קיבלו דור של בורים ועמי ארצות.

    הרעיון הציוני היה להתנחל על אדמת אבותינו עם הקושאן של ההבטחה האלוקית לאבותינו אבל בלי לקיים את מה שההבטחה האלוקית התנתה עם עמינו. יתרה מכך, הציונות חפצה להנחיל "ערכים אוניברסאלים" שהיו מנוגדים למורשת היהודית. בגישה הזו לא היו חילוקי דעות בין הימין לשמאל הציוני ורק על התוכן האלטרנטיבי – הנוכרי, היו פה ושם חילוקי דעות. לגבי הערבים, הגישה הייתה שהם יעקרו ברובם מהארץ לארצות ערב ומיעוטם יקבל בשמחה את האדנות התרבותית של ה"עם החדש", כהכרת הטוב של היליד לציויליזצייה שמפתחת אותו. עניין הדמוגרפיה לא הפחיד את המתנחלים החדשים משום שהם האמינו כי היהדות והילודה שלה יהיו נחלת העבר כמו גם הילודה הערבית, לאחר שתתרחש ההגירה הערבית, ולאחר המודרניזציה. אבל לא כך היו פני הדברים, ואם מר ריבלין – שבודאי שאיננו צר אופקים וראייה, אינו מבין שהציונות השחצנית טעתה, הרי שזה מתוך אמוציונאליות סובייקטיבית.

    שנים רבות של הבאת עולים מתימן הושקעו ברה סוציאליזציה הציונית. עשרות שנים של "כור היתוך" חד צדדי עברו על עולי המזרח ועל החרדים. אמצעי תקשורת חד כיוונים הופעלו כדי שה"עולים" ישכחו מעברם ויתמזגו ב"נוף הציוני". והעיקר הובאו לכאן כמעט שני מיליון בני לאומים אחרים שהיו תלושים מהיהדות ומהעולם היהודי והמזרחי כדי להשפיע אתנוגראפית לכיוון הציוני המערבי הרצוי וההפוך. אבל כול זאת לא עזר. היהדות – בעלת המטען המלא והערכי, חזרה לנגן כינור ראשון, המושג "ילדים זה שמחה" הפך מציניות ליסוד תרבותי, הערבים בכל זאת נותרו בארץ ומסרבים להודות למי שרצה לשחברם מחדש, ואילו רבים מבני היעד של החילוניות הציונית מאסו בערכיה ויצרו אנטי ציונות בועטת ונושמת. דהיינו, הרעיון הציוני אינו מתאים ליהודים ולנכרים גם יחד.

      אז מר ריבלין היקר, לעולם לא מאוחר לשוב הביתה, ליהדות. גם ברגר – ברזילי, הקומוניסט הראשון בארץ הקודש, חזר אליה לימים מסיביר הקפואה כשומר תורה ומצוות שסיים את חייו ב"שטיבל" של חסידות ויזני'ץ בת"א. גם אפלטון – פילוסוף יווני נוכרי, הפך בסוף ימיו לגר יהודי. גם נירון קיסר והגב' שלו – מיסיס פומפיאה, הפכו לגרים יהודים. וכך הלאה וכך הלאה. מר ריבלין אל תתעצב שחצי מהילדים בארץ אינם ציונים, כי כנראה שלחלק היהודי של אותם לא ציונים ישנם ערכים טובים יותר שנקראים יהדות ושחבל לוותר עליהם תמורת משהו דלוח מבחינה ערכית, ואילו החלק הנוכרי של אותם ילדים לא ציונים אינם רוצים להתבולל בציונות ההרצליאנית, כי כנראה שגם להם ישנם ערכים טובים יותר. מר ריבלין מתלונן על האנדרלמוסיה שנוצרה במדינה בין ארבעה צבורים המפוחדים זה מזה ( חילונים, ערבים, חרדים ודתיים), דבריו הם נכונים אבל בבקשה ממנו לא להטיל את האשם על הצבורים המפוחדים הללו אלא את מי שהביא למצב הזה להתהוות, כאשר ניסה להקים עם מלאכותי כמו שמבשלים צו'לנט.

     מה שלא הצליחו לעשות עמים אחרים ליהדות, כמו היוונים והרומאים – עם תרבויות ענק באמת, בודאי שלא יצליחו לעשות לה ארגוני ה"הסכמה האזרחית" וה"רעיון הציוני" של הציונות. עדיף להיות תלמיד חכם עני אך מלא עונג ערכי מאשר לייצר בפס נא גנבים יהודים עשירים. ואם תודה על האמת היהודית הזו, מר ריבלין היקר, הרי שקנית את עולמך בעולם הזה ולעולם הבא.