בס"ד
כוחות
הרשע ו"הקדמה" / הרב אליהו קאופמן
פסיקת בג"ץ האחרונה – לגבי הזכות להכיר
ב"גיורי" הרפורמים והקונסרבטיביים כ"גיורים לגיטימיים" לכול
דבר, וכמדד להיותם קריטריון להתאזרחות בן לילה, הרי שהם נתפסים ברחוב הערבי כמשהו
רחוק ולא קשור לערביי המדינה, אבל למעשה הפסיקה הזו היא הרחבת האפרטהייד האנטי
ערבי בישראל, והשארת הערבים לעולמי עד כמיעוט לאומי שסיכוייו לשנות את מצבו הגשמי
והאלקטוראלי שואפים לאפס. עיקר סימוא עיני הערבים בישראל מהאמת המרה הזו שייך לכול
מפלגות השמאל, ואף ליהודים הפעילים בחד"ש ובבל"ד.
ברחוב הערבי ישנה תחושה כאילו שפסיקות
בג"ץ – כולל האחרונה, בעד "גיורים" רפורמיים וקונסרבטיביים, הן
פסיקות שאינן נוגעות לציבור הערבי. יתרה מכך, בגלל אטימות המוח של השמאל הציוני –
ואף חלק לא מבוטל מהשמאל המתקרא "אנטי ציוני", הרי שישנו ציבור ערבי לא
מועט שבטוח כי הפסיקות הללו יקדמו את "כוחות הקדמה" בישראל להכניס
"גורמים מתקדמים" לחברה הישראלית, שיטיבו עם הערבים, כנגד הדתיים
והחרדים הלאומנים. אבל כול זאת איננו אלא קשקשת דמגוגית שמקורה בשמאל הציוני, שהוא
זה שבנה וממשיך את "הנכבה הערבית", ועושה זאת בעזרת משת"פיו בסקטור
הערבי, שאינם רק אלה שנמצאים בקרב המפלגות הציוניות – לאומניות אלא בעיקר באנשי
"השמאל המתקדמים", ושרבים מהם זלגו מזמן לתוך מפלגות "הרשימה
הערבית המשותפת".
ההיסטוריה של "הנכבה" הציונית
מאז מלחמת 1948 ואילך מתנהלת מלחמה דמוגרפית
בישראל – שהיא ההמשך ל"נכבה" של 1948 והמשך למלחמה הדמוגרפית ותהליך
הנישול הערבי שהחל בראשית בוא הציונות לארץ ישראל, ושקיבל תאוצה עם כיבוש ארץ
ישראל מידי הטורקים ונפילתה לידי הבריטים, שבאי כוחם בארץ זו היו בעיקר יהודים
ציוניים כמו הרברט סמואל, נורמן בנטובי'ץ, הקולונל פרדריק קיש (סבו של ח"כ
מהליכוד, יואב קיש) ורבים אחרים. המלחמה הדמוגרפית שבין הציונות לערבים התנהלה עד
1948 ע"י קניית אדמות ערביות לישוב הציוני, ובדרך כברה גם ל"טיהור
אתני" מיושבי האדמות, שהיו רובם ככולם ערבים. לצד זאת התנהלה המלחמה
הדמוגרפית הזו – בין 1918 ל-1948, גם בהגירות ציוניות מסיביות מאירופה והתנחלותן
בארץ ישראל, בדמות קיבוצים, מושבות ולימים גם מרכזיים עירוניים. יסוד המדינה
הציונית העניק למאבק הדמוגרפי הזה "רישיון חוקי". הפעם כבר לא היה צריך
לפלוש ב"עליות לא חוקיות" לאדמות ערביות שוממות או בלתי שוממות, ולהתנחל
שם. הפעם כול המאבק הלא חוקי הפך ל"חוקי" תחת חוקי אפרטהייד מחושב
וממולח שגם דרום אפריקה ורודזיה ההיסטוריות לא היו מצליחות להגיע לרמת ביצוע כה
מבריקה ואימתנית. חוקי המדינה הציונית הכשירו את מה שאפילו גדולי הציונות לא חלמו
עליהם לפני הקמתה. והיה שם חוק אחד שעלה כולם: "חוק השבות".
"חוק השבות" האגדי
"חוק
השבות" הציוני הפך כול יהודי שהיגר מחו"ל לאזרח אוטומטית, על אשתו
וילדיו, ואף נכדיו. ולמונח "יהודי" – ב"חוק השבות" הזה, הייתה
הרחבה מעל להגדרה הדתית של "נולד לאם יהודייה". החוק הזה הגדיר את אלה
שזכותם "ההיסטורית" וההיסטרית להיות אזרחים ככאלה שמספיק שהיה להם סבא
או סבתא יהודים, הריהם בבחינת "יהודים", ולהפיכת אזרחים בן לילה, על
נשותיהם, טפם וזקניהם. וכמובן שכול זאת חוקק לאחר שכבר התרחשה "נכבת"
הגירוש של ערביי ישראל, גם לכאלה ששיתפו פעולה עם ה"הגנה" ועם הממסד
הציוני, כמו למשל אלפי תושבי הכפר שי'ח מוניס, שלימים נהפך ל"אוניברסיטת תל
אביב הליבראלית". והיה בחוק הזה – "חוק השבות", עיקרון שינציח לנצח
את הערבים כמיעוט ע"י יבוא "יהודים" ממוחזרים, גם סעיף נוסף שמנהיגות
ערבית אמיתית הייתה צריכה להתקומם נגדו עד עצם הימים האלה ממש. זה היה הסעיף שדן
בנושא "הגיור". דהיינו, כול נכרי מחו"ל שיעבור "גיור"
ויהפוך ל"יהודי" בהווה אמינה יהיה זכאי להפוך בן לילה לאזרח ישראלי עם
זכויות שוות ועם "סל קליטה" כספי ורכושני. ו"הגיור" הזה לא
היה רק גיור אמיתי, עפ"י היהדות – שישמור את הדת היהודית, אלא שהעניין עורפל
ובמסווה "דתי" הפכו מאות אלפים ל"יהודים" גם אם מעולם לא שמרו
מצוות ואף המשיכו להחזיק בדת אחרת, ויחד עימם הגרו בני משפחותיהם שהפכו גם הם
ל"אזרחים שווים". כלפי חוץ האמתלה הייתה שרק "הרבנות הראשית
לישראל" רשאית "לגייר", ורק במדינת ישראל, אבל למעשה "הגרים"
סבבו עולם ומלואו עם כמות מוגדרת של "גיורים" לשנה בכול "בית
דין" כזה, ובכול מדינה שבה גילו איזה בני אדם עם "מוצא יהודי",
שתורגם ל"זרע ישראל". והנה השבוע הורחב החוק האנטי ערבי הזה וניתנה רשות
גם לחוגים אחרים – שמזמן כבר אינם באמת יהודים – כמו הרפורמים והקונסרבטיביים,
"לגייר" גם הם, ובמידה ובכמויות לא מוגבלות בכול העולם ומתוך כול הלא
יהודים בישראל, שאינם ערבים, דרוזים וצ'רקסים. מפלגה ערבית אמיתית וכנה הייתה כבר
קמה ונלחמת נגד התעלולים הללו. אבל הכול עבר בשקט, ועוד כשרוב תומכי
"הגיור" הגזעני הזה שייכים ל"מחנה הקדמה והדמוקרטיה", ובראשם
אנשי מר"צ ומפלגת העבודה. דהיינו, האפרטהייד בישראל מונצח ע"י
"לוחמי החירות והדמוקרטיה" שמשמאל למפה! ולצד החוגגים הללו נמצאות שתי
מפלגות גזעניות ולאומניות כ"ישראל בתנו" של אביגדור ליברמן ו"תקווה
חדשה" של הטרנספריסט הקיצוני, גדעון סער!
הנתון הדמוגרפי האמיתי והנסתר
לא לחינם השתתפו יחדיו השמאל הציוני והלא
ציוני עם בית המשפט העליון של בג"ץ לצד מפלגות הימין, בשמחה גדולה על התקנה
החדשה של בג"ץ, שאולי ניראת רק כמלחמה בדמוגרפיה החרדית בישראל, אבל היא
למעשה היא בעיקר המלחמה בדמוגרפיה הערבית לדורי דורות. בין נהר הירדן לים התיכון חיים כ-14 מיליון איש
במדינה אחת שלה שני שטחי כיבוש על עם אחד. במה שקרוי "מדינת ישראל" – או
"תחומי הקו הירוק", חיה אוכלוסיה של כתשעה מיליון נפש. בגדה המערבית –
שטח כיבוש ישראלי תחת השם "הרשות הפלשתינאית", חיים כשלושה מיליון
תושבים", ואילו ברצועת עזה – עוד שטח כיבוש ישראלי במסווה
"אוטונומי" ותחת כביכול "שלטון" החמס, חיה אוכלוסיה של כשני מיליון
נפש. "הרשות הפלשתינאית" איננה עצמאית ואין לה כלים מדיניים עצמאיים
כשכול דרכי הכניסה והיציאה שלה עוברים דרך ישראל, וללא נמל תעופה עצמאי. גם ברצועת
עזה – ששם חיים כשני מיליון פלשתינאים נוספים, אין עצמאות מדינית של ממש וגם
שכינתה על חוף הים התיכון איננה מזכה אותה בנמל עצמאי, ובוודאי שלא בנמל תעופה
משלה. שתי ה"אוטונומיות" הללו מגודרות בגדרי תיל ובחומות בטון, והיציאה
והכניסה אליהן תלויות בישראל, כולל רישיונות העבודה של תושביהן בישראל. למרות
שמדובר באותו עם פלשתינאי בשטחי הכיבוש הללו הרי שהוא מפוצל פוליטית וכשמנסים ראשיו
לגשר על הפערים הפוליטיים בין הגדה המערבית לרצועת עזה הרי שישראל מיד מתערבת
להפסיקם ולהשאיר את המצב ב"סטאטוס קוו". בואו ונתחיל בדמוגרפיה. מתוך תשעת מיליוני
תושבי מדינת ישראל הרי שכשני מיליון מהם ערבים. בגדה המערבית חיים כשלושה מיליון
ערבים וברצועת עזה חיים עוד שני מיליו ערבים. צרפו את המספרים הללו ותגלו שחצי
מ-14 מיליון התושבים שמחיים במדינת ישראל בשטליה הכבושים הם כשבע מיליון ערבים.
אבל זה עדיין איננו הכול. בשטחי "הקו הירוק" של מדינת ישראל אין באמת
שבע מיליון יהודים – כדי לאזן לכחצי את הדמוגרפיה בין העמים, אלא רק כחמש וחצי ציון
עד שש מיליון יהודים שהם באמת יהודים מבחינה אתנית, בעוד שבין מיליון וחצי
ולמיליון בלבד הם תערובות של עמי חבר העמים ושאר לאומים מאירופה, מאמריקה ומאסיה
שהיגרו לישראל דרך ספיחי "חוק השבות" ודרך "גיורי" הסרק שלו,
ושאותם פסיקת הבג"ץ חפצה ל"ייהד". אז כיצד יתכן שלמרות קיומן של
"מפלגות ערביות" הוזנח המאבק הזה בעוד שעניין ציון "הנכבה"
תפס כותרות בשני העשורים האחרונים ?
הפוליטיקה הערבית לדורותיה
התשובה לכך מתחילה בקשירת גורלן של המפלגות
הערביות הללו – ובראשון חד"ש והקומוניסטים, לטבורן של מפלגות המרכז - שמאל
בישראל, ולזה של התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שגם הן חלק מהשמאל הישראלי.
בראשית הקמת המדינה הוקם "ממשל צבאי" לערבים שנותרו בתוך "הקו
הירוק" של מדינת ישראל – ממשל צבאי שהיה קיים עד שנת 1966. ממשל צבאי זה הצר
את צעדי האזרח הערבי עד למאוד וכך הייתה תקופה של כמעט שני עשורים שמפחד הממשל
הישראלי הרי שרוב האוכלוסייה הערבית הצביעה למפלגות ציוניות ואו למפלגות בת ערביות
של המפלגות הציונית – ובראשן של מפלגת השלטון
הישראלית, מפלגת מפא"י, ולימים מפלגת העבודה. המפלגה העצמאית בסקטור הערבי –
שהייתה עד שנת 1984 בלעדית כמפלגה עצמאי ת ערבית, הייתה המפלגה הקומוניסטית בשמותיה
המתחלפים, ממק"י ורק"ח ועד לחד"ש. אבל עד שנת 1990 הייתה גם מפלגה
זו בשליטה יהודית למרות שלימים הצביעו לה יותר מתשעים אחוז ערבים. בימי קיומה של
בריה"מ ההיסטורית היו היהודים ממובילי המנהיגות הקומוניסטית של מפלגה זו
והמזכ"ל שלה (שהיה האיש מספר אחד שלה) היה תמיד יהודי כמו שמואל מיקוניס,
ולימים מאיר וילנר.עד לניתוק קשריה של בריה"מ לשעבר עם ישראל – לאחר מלחת
1967, הייתה הפעילות הפוליטית של הקומוניסטים למען הערבים בגדר של פיקוח עליהם שלא
יפרצו קדימה מדי כדי לא לערער את יחסי ישראל – בריה"מ לשעבר, באותם ימים.
הקומוניסטים היו גם חלק ממערכת הקמת מדינת ישראל, ובסייען לה בהבאת הנשק מצ'כיה
הקומוניסטית ובתמיכה פוליטית מבריה"מ לשעבר ומשאר גרורותיה במזרח אירופה. הקומוניסטים
לקחו חלק ב"נכבה" האנטי ערבית ומלבד הנשק שהובא על ידם עבור הציונים,
לגרש בו את הערבים, הרי שאף המנהיג הקומוניסטי הערבי הבכיר שלהם, תאופיק טובי,
השתתף בעקירת וגרושם של ערביי חיפה. כד להותיר את הציבור הערבי עירום ממנהיגיו הרי
שלאחר מלחמת 1948 גורשו כול מנהיגי הערבים האותנטיים ורק הקומוניסטים שבהם הורשו
לחזור. בשנת 1965 התפלגה מק"י ורוב יהודייה עברו לקו ציוני – בראשות שמואל
מיקוניס ומשה סנה. מה שהייתה מק"י ההיסטורית עבר רעיונית לרק"ח – שרק
מיעוט יהודי דבק בה, ורוב רק"ח הייתה ערבית, אבל זה לא הפריע לבריה"מ
לשעבר להעמיד בראש המפלגה הזו את ראש המיעוט היהודי המבוטל. באותה שנה קמה ברחוב
הערבי מפלגה ערבית עצמאית נוספת בשם "אל ערד" אבל עוד לפני הבחירות של
אותה שנה היא הוצאה מחוץ לחוק, דבר שהשאיר את הקומוניסטים של רק"ח כבלעדיים
בסקטור הערבי העצמאי לכמעט עוד שני עשורים. רק בשנת 1984 הוקמה "התנועה
המתקדמת לשלום" – כעוד מפלגה ערבית עצמאית בנוסח של "מפלגה יהודית –
ערבית", אך בראשה עמד ערבי. אחריה כבר הוקמו "הדמוקראטית" של דרוושה,
ולימים בל"ד, תע"ל והתנועה האסלאמית הדרומית, שכולן כבר היו מפלגות
ערביות נטו. אבל גם הן כאילו נזהרו מלגעת ב"אש" ששמה "חוק
השבות", ולהבין מה עומד מאחורי "הגיור המקסימאלי". ובאמת, מה מנע לימים
ממפלגות כמו "המתקדמת", "הדמוקרטית", בל"ד – הכביכול רדיקלית,
תע"ל, האסלאמית הדרומית ואף חד"ש, שבשנת 1992 העמידה ערבי בראשונה בראשה,
להילחם נגד "חוק השבות" ומסכת "גיוריו" האיימתנים ?
תעלולי השמאל הישראלי
המדינה הציונית נזרעה והוקמה ע"י יסודות
השמאל הציוני שתמיד דגל ב"כיבוש הארץ" מבחינה דמוגרפית. גם כיום אפילו
מר"צ השמאלית מבין "כוחות השלום והקדמה" שבשמאל טוענת למדינה
פלשתינאית תחת הנימוק הגזעני של "הדמוגרפיה". מפלגות המרכז והשמאל אינן
טוענות לזכויות הפלשתינאים בשטחי הכיבוש הישראלים רק משום שזו זכותם של מדוכאים
להקים מדינה עצמאית אלא משום שאם היא לא תוקם הרי ש"הסכנה הדמוגרפית"
תשתלט על ישראל וישראל תהפוך מ"מדינה יהודית" למדינה "דו
לאומית", שהרוב בה יהיה ערבי, דבר שבעצם מתרחש כבר משנת 1967. אי לכך שותפות
כול אותן מפלגות מרכז ושמאל לרעיון "חוק השבות" במימדיו הרחבים ביותר
היא אחת, גזענית מבחינה דמוגרפית. המפלגות הללו – יחד עם הימין הציוני, שבנתיים
גדל ותפח לממדיים של רוב מוחלט, מעוניינים ברוב דמוגרפי עפ"י נוסח "העם
היהודי החדש", שבו קריטריוני הדת היהודית לא יגבילו עוד את ההצטרפות של המוני
נכרים פרו ציונים או חסרי גב כלכלי ל"עם היהודי החדש" דרך "חוק
השבות" ותפיחת ה"גיורים" המפוקפקים. כדי לתת לכול הגזענות הזו
הסברים "הומניטאריים" של שכוחות השמאל מתהדרים בהם הרי שהם מדברים על
"חופש דת ופולחן", "פלורליזם דתי ויהודי", ועוד מיני קלישאות
שמסתירות את האמת הגזענית שמטרתה להשאיר לנצח את הערבים כמיעוט מבוטל – כולל בשטחים
הכבושים, שעפ"י החלטת בג"ץ בנושא "הגיור", הרי שבגדה המערבית
יתחילו להשתכן יותר ויותר "גרי חלומות" ש"יגוירו"
ב"גיורים" הרפורמיים וקונסרבטיביים שאושרו ע" הבג"ץ האחרון.
לא לחינם צוהל ליברמן – שהרי לאחר החלטת בג"ץ הוא כבר ישתול בכול אחת מחמש
עשרה מדינות חבר העמים "רבאים" רפורמים וקונסרבטיביים ש"יגיירו"
המוני סלאבים אנטי ערבים ויהפכו אותם ל"אזרחי מדינת ישראל", עוד לפני
דריכתם בנמל התעופה בלוד. למר"צ השמאלנית יש את אותו אינטרס כמו לליברמן. גם
היא חפצה לגדול אלקטוראלית והרחבת "הגיורים" ע"י בג"ץ –
שעמדותיו תואמות את עמדותיה, היא ההזדמנות של מר"צ "לגייר" את
עוזרות הבית הפיליפיניות ולייבא את "אנשי הקדמה" שלהם מארה"ב
ומאירופה. "הערכים ההומניטריים" הללו ו"השקפות הקדמה" הללו הם
גם חלק מהשקפות ראשי חד"ש היהודים בעיקר – אך גם של איימן עודה ואעידה תומה –
סלימן, שמסתירים מהרוב הערבי בחד"ש שמאחורי הקשר שלהם לכול "כוחות הקדמה"
האנטי דתיים מסתתרת "נכבת" הגזענות והטיהור האתני לערבים. חד"ש
ממשיכה את מסורת בגידתה באינטרסים האמיתיים של הערבים – בדיוק כפי שעשו זאת בעבר
מק"י ורק"ח. השלטון הישראלי הוא פיקח ביותר ויודע כיצד לסמא את עיני
הערבים ולזרות שקרים בתוכם – ע"י השמאל, ואף ע"י חלק ממפלגותיהם, ובכלל
לטעון שההתנגדות "לחוק השבות המורחב" ו"לגיורים הפלורייאליסטים"
הם רק עניין של "חרדים קיצוניים", ובוודאי שאינם חלק מבעיה ערבית. גם
קבוצת היהודונים שקיימת בבל"ד היא מאלה המניפים את הדגל "הפלורייאליסטי"
האנטי דתי – יהודי ועם כול רוממות" הקדמה" שבפיהם הרי שחרב "הטיהור
האתני" האנטי ערבי בידיהם. כול המפלגות הערביות העצמאיות שקמו בישראל זכו
לתמיכה בזכויות המיעוט הערבי ואף לכיוון של פשרה טריטוריאלית עם הפלשתינאים דרך
מפלגות השמאל בישראל ולכן חששו שוב ושוב לצאת נגד בסיס התביעות של אותן מפלגות שמאל,
בסקטור היהודי, כמו ענייני "הגיור הליבראלי" או אי המאבק ב"חוק
השבות". אבל אותם פוליטיקאים לא הבינו מעולם כי כול עוד ימשיך "חוק
השבות" להתקיים הרי שהם – כערבים, יהיו תמיד שבויים בידי הציונות ואילו המיעוט
הערבי יישאר מיעוט לדורי דורות. יתרה מכך, לציבור הערבי אין גם פרבילגייה לגדול
בשיטת האפרטהייד הזו משום שנישואי ערבים לנשים או גברים מבני עמם, החי בשטחים
הכבושים או בשאר ארמות ערב והאסלאם אינם הופכים את בני הזוג הללו לאזרחי מדינת
ישראל, ואף צאצאיהם של הזוג הללו לא יהיו אזרחי ישראל. כול זאת מתרחש כשאנשי השמאל
מקדמים במדינה וברשויות המוניציפאליות חוקים שאנשי התועבות שלהם יוכלו להיחשב
כ"זוגות" גם לענייני אזרחות של נכרים מחו"ל, על צאצאיהם ועל
אבותיהם וזקניהם ! הרפורמים והקונסרבטיבים
תקועים עמוק בתוך מערכת הכזב של השמאל, כמו במפלגת העבודה (גלעד קריב), במר"צ
(ענת הופמן), ב"יש עתיד" ואף בחלק מחד"ש (דב חינין ועופר כסיף) ואף
בבל"ד. תנועות הרפורמים והקונסרבטיבים הן ציוניות מובהקות והן אלה שהשיגו
בשנת 1948 את הכרת ארה"ב במדינה הציונית (היו אלה אבא הלל סילבר וספון וויז)
והן גם תומכות בבעלות ציונית בהר הבית – דרך מאבק עתידי לתת ל"תפילה
מעורבת" של נשים וגברים יהודים להתרחש בהר הבית. אבל מסתבר שאיימן עודה, עופר
כסיף ואעידה תומה סלימן, יחד עם אמנון רז, סמי שטרית ויהודה שנהב – שהרבני יודעים
להסתיר זאת יפה מאוד מעיני המוני המצביעים של חד"ש, בל"ד ואף תע"ל.
השותף הטבעי לעתיד
למעשה הרי שראשי המפלגות הערביות יכולים היו
להתקשר דווקא לציבור החרדי – שהאינטרסים בעניין הגבלת "העולים" לישראל
זהים, אבל קשקושי "הקדמה" וה"אנטי קלריקליזם" של השמאל הציוני
והאטי ציוני מסתירים את שיתוף הפעולה הזה ומשחירים בעיני הערבים את היהדות החרדית.
כאן יש לציין כי בימים שמפ"ם (היום חלק ממר"צ) נישלה את ערביי ישראל
ב"נכבה" מאדמתם ולימים סירבה להחזיר את עקורי עיקרית וברעם, הרי שהיהדות
החרדית של 1948 לא השתתפה ב"נכבה" הזו. בימים ש"מפלגות
הפועלים" זכו ב"הצהרת בלפור" והתחילו את הנישול והכיבוש הרי שהסכם
השלום הראשון של השושלת האשמית – יחד עם המופתי הירושלמי, שי'ח אמין אל – חוסייני,
נחתם עם ה"עדה החרדית" ובעטיו התרחש הרצח הפוליטי הראשון בישראל, כאשר
פר' יעקב ישראל דה האן נרצח ע"י הציונים, ובראשם יצחק בן צבי. כאשר אורי אבנרי
– מיד לאחר כיבושי 1967, צהל בכותרת העיתון שלו, "העולם הזה", כי יש
לכבוש את דמשק ("קדימה לדמשק") הרי שאנשי "נטורי קרתא" החרדים
סייעו הומניטארית וכספית לפצועים פלשתינאים בבתי החולים במזרח ירושלים, ואילו
האדמו"ר מסאטמר הוציא קונטרס בשם "על הגאולה ועל התמורה", ויצא נגד
הכיבוש הציוני, תוך צוואת דורות לשומעי לקחו לא לעבור את ה"קו הירוק"
ולא לבקר במקומות הקדושים של היהודיים כדי לא להודות לצבא הציוני על "שחרורם".
נכון אמנם שגם בצד החרדי קיימים מחסומים לא מעטים לברית כזו אבל מהצד הערבי איש
עדיין לא ניסה ליזום דבר כזה, משום שתמיד "כוחות הקדמה" בשמאל מסייעים לימין
הציוני הקיצוני ומונעים קשר ישיר בין היהדות החרדית – גם זו הרדיקלית, לערבים.
במקום זאת הרי שגב' אעידה תומה סלימן מגיעה לבית שמש החרדית והפרו ערבית כדי
להילחם נגד צניעות הנשים החרדיות, כשלצד אותה תומה סלימן נמצאות כול הנשים
הציוניות הקיצוניות ביותר נגד הערבים. אני תקווה שרע"מ תצליח להשתחרר מכבלי
ההשקפות המסמאות הללו ומכבלי "הציונים המתונים" המונעים ממנה קשר ישיר
עם הציבור החרדי, ושתדע בדיוק כיצד לצאת כנגד מה שבאמת מציק לציבור הערבי והופך
אותו למיעוט דמוגרפי לעולמי עד.
פרשת "הנכבה"
בשני העשורים האחרונים הועלה דגל
"הנכבה" למרומי הציבור הערבי עם מסע מחאה שנתי ב"יום העצמאות"
הציוני. במקביל קמה עמותת "זוכרות" לשם הנצחת ה"נכבה" והלחימה
לחזרת הפליטים הערביים. לכאורה מדובר בעניין לאומי – פלשתינאי רדיקלי וחיובי. אבל
זהו בעצם מכשול לפיתרון האמיתי – מדינת כול אזרחיה ופירוק כבלי "חוק
השבות" וה"גיורים" המנופחים של הבאת חלקי חילוף ציונים, גם במקום שני
מיליון המהגרים שהיגרו מישראל לעולם המערבי. לא פלא הוא שהקו הכיתתי של השמאל הציוני
והאנטי ציוני – גם של "הקרן החדשה לישראל", ממשיך גם בעמותה ששמה
"זוכרות", שנשלטת ע"י הזויי השמאל שהממסד הציוני יודע כיצד לציירם
כ"רדיקליים" בעיני הערבים אך מנגד למנוע מהערבים לשנות פרקטית את
האפרטהייד הישראלי. כמו שהרפורמים מונעים מהערבים לצרף חרדים ל"וועד נגד
הגזענות" – מתוך גזענות שורשית ליהודים חרדים, אך גם צמרת
"זוכרות", המורכבת מיהודונים שמאלנים אנטי דתיים ואנשי תועבות, מונעת
מחרדים ומשאר קבוצות האוכלוסייה הישראלית מלהצטרף לעמותת "זוכרות", ובכך
להותירה הזויה ומבודדת באוכלוסיה הישראלית. רק פעיל ערבי ממשי מניע את פעילות
העמותה הזו אך הוא רק שכיר ואיננו הראש שלה. מקים העמותה – איתן בורשטיין, הודח
ממנה ובמקומו השתלטו עליה נשים הזויות משולי החברה השמאלנית. כול הצעקנות והבברברנות
בעניין חשיפת "הנכבה" היא לשם התפרנסות מתרומות של תמימים כשלמעשה אין
עתיד מעשי לפעילות זו. כול הסיורים בכפרים הנטושים הם יפים אבל ללא תכלית. החזרת
חמשת מיליוני הפליטים למקום עקירתם איננה ריאלית, בוודאי שלא בימים ש"חוק
הלאום" עבר בפרלמנט הישראלי. הדיונים בעמותת "זוכרות" הם כמובן לציבור
"השמאל הלבן", ואין להם גם כוונה שציבור ערבי יתפוס שם את ההנהגה וידחוף
לכיוונים נוספים. כדי לעצור את המשך "הנכבה" בישראל צריך היה לעבור
לעניין תחוקתי ולנסות – גם ע"י מחאה עולמית, כדי לעצור את המשך "המהפכה
הציונית" שמתרחשת דרך "חוק השבות", "גיורי" הסרק והרחבתם
ע"י הבג"ץ ובתמיכת "האגודה לזכויות האזרח", במסווה של
"דמוקרטיה" ו"פלוריאליזם". הקרב צריך להיות בעצירת מראה
המדינה הציונית במתכונתה מאז 1948 ולהפכה למדינה נורמאלית עם חוקי הגירה – קשים כשיהיו
(גם כנגד מסתתנים שלא רק מאיימים על החברה היהודית אלא גם על החברה הערבית, אבל
לאנשי השמאל הם נוחים כדי לייצר מהם את "העם החדש" שיקרא בפיהם
"העם היהודי הליבראלי"), אבל גם עם סוף לאזרוח של כול נווד מחו"ל
ע"י "חוק השבות" ובעזרת "גיורי החלומות". אם חוק כזה היה
קיים לאחר 1948 המדינה הייתה ניראית מזמן אחרת, ודי לחכימה ברמיזא. בסין העממית –
וגם הלאומנית, לא כול מהגר ותייר סיני ממלזיה ומסינגפור הופך לאזרח בן לילה. לא
כול איטלקי מניו יורק ומשיקגו הופך לאזרח איטלקי בן לילה באיטליה. המיעוט האיטלקי
בשוויץ איננו הופך אוטומטית לאזרחי איטליה ואילו גרמני משוויץ איננו הופך אוטומטית
לאזרח בגרמניה או באוסטריה. האנגלו – אמריקאים הם ממוצא אנגלי אבל הם לא יהפכו בן
לילה לאזרחים בריטיים בשל כך. וכך הלאה וכך הלאה. גם כיום חיים בישראל חרדים לא
מעטים שלא ויתרו על האזרחות הזרה שלהם והם אינם אזרחי ישראל אבל הרפורמים,
הקונסרבטיבים וכול השמאל והימין החילוני דואגים להגירת אנשיהם שהופכים לאזרחים בן
לילה ואח"כ גם למתנחלים על אדמות ערביות בישראל ובשטחיה הכבושים. הדת היהודית
איננה קושרת בין ישוב ארץ ישראל לאזרחות ציונית או של המדינה השליטה על ארץ ישראל –
ובימי שלוט הטורקים בארץ ישראל חיו עשרות אלפי יהודים דתיים, שאזרחותם הייתה בכל
אירופאית ואמריקאית. לעומת זאת הציונות – על מפלגותיה השמאליות ביותר, קושרת כול
הגירת יהודי ולא יהודי מהמערב, מאסיה ומאפריקה עם הפיכתם לאזרחים אוטומטית ובן
מלילה, משום מגוריהם בארץ ישראל. וזה כמובן בא ויבוא על חשבון הערבים, הדרוזים
והצ'רקסים. הדרך הערבית היחידה לצאת מסינדרום זה היא לפעול להפיכת ישראל למדינה
דמוקרטית נורמאלית, להפרדת הדת מהמדינה ומניצול היהדות ללאומנות, וכל לפעול עולמית
כדי ש"חוק השבות" יעלם ואילו הגיורים יהיו עניין דתי בלבד ללא קשר
להתאזרחות. ושוב, החרדים הם הציבור הקרוב ביותר לערבים לשינוי הזה, ועוד על רקע
הפסיקה הגזענית האחרונה של הבג"ץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה