בס"ד
החטא ועונשו / הרב אליהו קאופמן
למושג של חז"ל – שהקב"ה גאל
אותנו בעצמו, ולא ע"י מלאך אן שרף, יש גם משמעות הפוכה כשמחבלי
כרמים ביהדות מנסים לשנות את ההיסטוריה הדתית מלפני שלושת אלפים שנה, כיהודים
דתיים שעוזבים את הדת אבל נותרים ב"בגדי השבת" הדתיים שלהם רק כדי להזיק
ולשנות את היהדות ההיסטורית. או - אז, הקב"ה גונב להם את השכל והם נופלים
למלכודת שהם עצמם טמנו לעצמם עד לחשיפתם הנוראה במערומיהם, גם לאחר עשרות שנים,
וגם לאחר שהממסד עצמו כבר הכתיר אותם כ"החרדים החדשים".
זהו
איננו מאמר ביקורת באופן אישי – ואפילו אין בו
ביקורת על מעשים שלא יעשו. זהו מאמר אזהרה דתי לכול מי שבעתיד ימשיך לנסות לשנות
את מה שהקב"ה ייעד לעם ישראל לפני כשלושת אלפים שנה, לאחר יציאת מצרים – שאותה נחגוג בסוף השבוע הקרוב, בע"ה. וראשית אגש לשאלה: מה משותף
לארבעת השמות הבאים: יהודה משי זהב, עומר ינקלבי'ץ, דודי זילברשלג ושולי רנד ?
התשובה איננה שהם חרדים או קרובי משפחה. התשובה היא שמדובר בארבעה חרדים שבשלב
מסוים החליטו שהיהדות הטריוויאלית איננה עוד לטעמם ועליהם להשתנות רעיונית ואישית.
אז בכול זאת במה הללו שונים למשל מישראל סגל, מיצחק לוי הירושלמי, מדוב אלבוים ומאדם
ברוך ? הארבעה האחרונים – ועוד רבים כמותם, עזבו את היהדות ופנו לדרכם החדשה. חלק
מהם נותרו נאמנים ליסודות שעליהם גדלו בביתם וחלק אחר פשוט שינו כיוון לגמרי. אבל
כול הארבעה האחרונים ודומיהם היו ונותרו ישרים כאשר עברו מצד לצד ולא חפצו למשל
לפגוע בצד שעזבו ע"י משחקי שקר, שכילו נותרו "חרדים". אבל הארבעה
הראשונים – ויש עוד כמותם (שברוך ה', עדיין לא נכוו...), אמנם שינו את טעמם
הרעיוני והאישי אבל המשיכו להלך בבגדי המחנה שאותו עזבו בלאט. בדיוק הפוך מאנוסי
חצי האיברי האיברי, ואלה של משהד בפרס. האנוסים החליפו תלבושת ומראה אבל נותרו
ברעיון היהודי ואילו אלה עזבו את היהדות הטריוויאלית אבל נותרו בבגדיה. אבל יותר
מכך – הארבעה הללו - משי זהב, ינקלבי'ץ, זילברשלג ורנד, ניסו להכניס את העולם החדש
שבו דבקו לתוך העולם שאותו עזבו ולכן לא ויתרו על "בגדי המלך הישנים".
ואם לא די בכך הרי שהממסד הישראלי – מהשמאל האנטי דתי ועד "השטן העומד
לימינו", סככו על הארבה הללו והעניקו להם את כול הגיבוי האפשרי מתוך שימוש
בשם החדש : "החרדים החדשים". להויי ידוע כי חז"ל כבר קבעו
ש"יש להוציא ישן מפני חדש", וגם הטענה כי עושים זאת רק כשהחדש מפריע
לישן, איננה תופסת כי תמיד החדש נוצר כדי לשנות את הישן ולבוא במקומו. כול אחד
ואחת מהארבעה הללו סוייעו במשך שנים עד עשרות שנים בידי הממסד החילוני – מרשויות המחוקקים
והממשל דרך רשויות ביצוע החוק ועד התקשורת. גם המפלגות החרדיות וגם החרדים היותר
רדיקליים לא הצליחו לעצור את הארבעה הללו וקולם של המוחים החרדים היה בין רופף
לאילם. אבל לבסוף נפלו כול הארבעה שדודים כשהם נתפסים במרומיהם, תרתי משמע, ברגע
שבו עמדו לנסוק חזק יותר, ובמקום זאת נחתו מ"אירא רמה" לבירא
עמיקא".
ספר "ויקרא" פותח במילה
"ויקרא" כשהאלף הסופית של המילה הזו היא אלף זעירא. אחד הפרושים הוא
שכשהקב"ה קורא למשה רבנו – או לכול מי שמשתו מגדולי ישראל, הרי זה בבחינת
"ויקר", דהיינו, דבר יקר מאוד. כ"שבהגדה של פסח" אנחנו מצטטים
את דברי הקב"ה שגאלנו "לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף", אלא הוא
בעצמו עשה זאת, אנחנו מתמלאים גאווה שבורא העולם עצמו גאל אותנו ורק לו אנחנו חייבים
את הכרת הטוב. אבל לשני הפסוקים הללו יש גם את "הצד השני של המטבע".
כשלא שומעים לקב"ה, ועושים צחוק מתורתו, עד כדי הרצון לשנותה, הרי שפגיעתו של
הקב"ה קשה מאוד וחזקה ביותר מכול מלאך ושרף, שהרי היא לא נעשית ע"י מלאך
או שקרף אלא ריבון העולמים והמעשים בעצמו צריך לתת את במכה, ולכן המכה גם יקרה
מאוד. חילול ה' הוא הדבר המכוער ביותר בחטאו של יהודי – כך סוברים חז"ל. והקצה
הקיצוני של חילול ה' הוא הרצון לשנות את חוקי התורה שאותם העניק לנו לפני כשלושת
אלפים שנה. במיוחד חמורים הדברים כשהחוטא לא רק חוטא אלא בבחינת "גדול
המחטיאו". כול מי שניסה בעבר להחטיא את ישראל ולבנות דמות של "יהודי
חדש" – מתוך עם ישראל עצמו, נעלם ולא היה. עשרת השבטים – ללא מלך אחד לפחות צדיק
ובמשך מאות שנים, גלו ועתידם לוטה בערפל בין סברת רבי ישמעאל לסברת רבי עקיבא. המתייוונים
פסו ונעלמו למרות שהשלטון ההלניסטי נתן בידם את תפקיד "הכהן הגדול".
הצדוקים – שהיו להם כוהנים גדולים, ואף היוו את רוב עם ישראל בתקופות מסוימות בימי
בית שני, נעלמו לבלי שוב. כך גם כת האיסיים שדגלו ב"בל תוסיף". הקראים
האשכנזים נעלמו במזרח אירופה ואילו מן הקראים המצרים נשארו כמה עשרות ברמלה,
שצאצאיהם חזרו ליהדות. המושג "חרדים" איננו עניין של צאצא ל"אם
חרדית". המושג הזה איננו גם איזו מילה נרדפת לכת דתית יהודית ממזרח אירופה.
זהו מושג ברור וקבוע ליהודים הצמודים לתורת משה מאז שהיא ירדה בהר סיני, ולימים
אלה הובאה בכתב ברור ב"שולחן ערוך", שעליו חתומות כול עדות ישראל, כולל
יהודים חילוניים ומסורתיים שאינם סוררים ומורדים ושאינם מתכוונים לשבש את המסורה.
בארצות ערב והאסלאם המושג "חרדי" לא התקיים כי שם לא היו מהרסים
מתבוללים, מסכילים ו/או רפורמים וקונסרבטיביים, אלא הייתה שם יהדות יצוקה שהונהגה
בידי חכמי ישראל ומי שפרש ממנה לא בנה כת עצמאית.
משי זהב, עומר ינקלבי'ץ, דודי זילברשלג ושולי
רנד רצו לערב חדש בישן לצמרות דרך הדורות הסדורה. חיי הוללות, פגיעה בצניעות האישה
היהודייה, מלחמה נגד ה"שולחן ערוך" והכנסת תרבות יוון ותיאטרוניה לצד
יהדות סדורה אינם דבר יהודי והם כסתרי דסתרי ולכן אין להם מקום ביהדות.
וכש"המוזות החרדיות" שותקות נאלץ הקב"ה למצות את הדין. הבעיה היא
שגם מפעילי הארבעה הללו לא למדו דבר מההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את פסוק
ה"סיפה" שאומר "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אני יודע
היטב כי מלבד הארבה הללו ישנם עוד הרבה "שועלים קטנים" שמחבלים בכרם
ישראל בחסות השלטון האנטי דתי אבל בנתיים הם לא נחשפו במערומיהם. אם נאמר שיש
להיזהר מגחלת האש של תלמיד חכם, על אחת כמה וכמה יש להיזהר בגחלת של הקב"ה.
מחאת הציבור
הישראלי
את
עמדתי הדתית והתורתית כלפי הבחירות אני כבר הבעתי מספיק אבל לדעתי הציבור האזרחי בישראל
צריך אף הוא לעשות לעצמו חשבון נפש אם להצביע שוב בבחירות מועד ד' – שיא עולמי בטרטור
אזרחים. במשך שלוש מערכות בחירות לועגת ההנהגה הפוליטית לאזרחי המדינה הזו. זו גם
אולי המדינה היחידה בעולם הדמוקרטי –המערבי שבמערכת הפוליטית שלה ישנן כול כך הרבה
מפלגות אנטי דמוקראטיות שאיש אחד הרכיב כול אחת מהן והצניח אליהן
"מריונטות" שעושות דברו בלבד, מבלי באמת להותיר פתח לבחירות דמוקרטיות ולמוביליות
פוליטית של חברי המפלגות הללו. וממערכת בחירות אחת לשנייה רק גדלות "מפלגות
האוירה" שאין להן אפילו אויר לנשימה. יאיר לפיד – מועמד לראשות ממשלה, חי כבר
בראש המפלגה שהקים לפני כשבע שנים ללא אפשרות עבור חברי מפלגתו להביע דמוקרטית את
רצונם בעיצוב מפלגתם, וראה פשרת ח"כ עופר שלח למשל. התקנון האולטימטיבי שהוא
הכניס לפני כשבע שנים – לשריין את עצמו בראש מפלגתו, פג אמנם אבל לפיד חידש אותו, אולי
לעולמים, עפ"י דעתו. בראש אותה "כחול לבן" עמד איש אחד שבחר שלושים
וחמישה ויותר סטטיסטיים שיהפכו לחברי פרלמנט אח"כ. אפילו במדינות
הקומוניסטיות לשעבר היו מאבקי כוח פוליטים פנימיים – גם אם הם היו "מתחת
לשולחן" אבל ב"כחול לבן" זה לא קרה עד שבכול התפרק וגנץ ממשיך בשלו
בחלקתו הזעירה ששרדה. אריה דרעי שולט בש"ס – מאז מותו של הגר"ע יוסף,
באופן בלעדי כמנהיג וכמלך כנעני ואילו "מועצת חכמי התורה" שלו היא "תיאטרון
הבובות" שלו. ההבדל בין ש"ס ל"יהדות התורה" הוא בכך שבמקום
מלך כנעני אחד בראש "יהדות התורה" הרי ששם עובדים עפ"י שיטת השלטון
של "חמשת סרני פלישתים". איווט ליברמן היה חלוץ המפלגות הדיקטאטוריות
שהוקמו ללא מוסדות דמוקרטיים אמיתיים, ובמשך כמעוט שני עשורים זה נותר כך עד היום.
ממפלגתו עפים בכול פעם ח"כים חדשים – דווקא אם הם מוצלחים, ועיקרון החלפתם
הוא ב"מריונטות" נאמנות עפ"י השיטה ממנה הגיע ליברמן לארץ ישראל
כעולה חדש: שיטת הדיקטאטורה של העלובות במדינות הקומוניסטיות לשעבר, כמו למשל ימי
ניקולאי צ'אושסקו ברומניה. גם תע"ל – של ח"כ אחמד טיבי, בנויה בנוסח
הזה, ובמיוחד בשיטת הנפוטיזם. רק החרמת הבחירות ע"י ציבור ישראלי רחב – כמחאה
על המצב הזה, תביא אולי לזעזוע במערכת הפוליטית המרקיבה מיום ליום. ושלא יספרו
לאזרחי המדינה על "חובת ההצבעה של האזרח" ויאיימו על שלילת זכויותיו
משום שחובותיו האמיתיות של אזרח במדינה נורמאלית הן לשמור על החוק ולשלם מיסים.
עניין אי הבחירות היא זכותו של כול אזרח להביע את סלידתו מהשיטה הקיימת.
וכמה מילים לציבור הדרוזי. למרות שלציבור
הזה יש לא פעם יותר נציגים בפרלמנט באופן ממוצע מהדמוגרפיות שלו בחברה הישראלית,
הרי שמדובר בציבור המופלה ביותר בישראל לרעה על אף קיום חובותיו, שפיכת דמו למען
המדינה והיותו מכונס בתוך עצמו מבלי להפריע לחיי שאר הרבדים באוכלוסיה. החובות שלו
זהות ליהודים ולסלאבים אבל פיתוח כפריו וסביבתו לא פעם גרועים גם מאלה של הערבים
והבדווים. סטודנטים דרוזים לא פעם מופלים בכניסתם לדירות של מעונות הסטודנטים כשלסטודנט
היהודי הלאומני יש אפשרות לסרב לגור עימו. בעוד שהיהודים והסלאבים נעזרים בריבויים
ע"י "חוק השבות" הרי שישראל סירבה, גם בימי הסכנה לדרוזים בסוריה
(מ"דעאש"), לקבל מהם פליטים במסגרת "מיני חוק שבות" לדרוזים,
שעושים את חובותיהם ושאינם "סיכון בטחוני". אפילו בביקורים באתרים בטחוניים
– של תלמידי תיכון בישראל, לא פעם בני קצינים דרוזים, מופלים לרעה בגלל שמותיהם
הערביים ושפתם הערבית, ולא מתירים להם להיכנס למקום הביקור, בעוד שאצל יהוד
וסלאבים לא בודקים את הנער והנערה עפ"י "סיווג ביטחוני". אם
הדרוזים היו מתארגנים פעם אחת – במערכת בחירות
אחת, לא להצביע כמחאה על הפלייתם למעלה משבעים שנה, אולי מישהו היה מזיז את
כפתור האפליה לכיוון "אוף".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה