בס"ד
מחאת הבחירות / הרב אליהו קאופמן
הניסיון לגרור שוב לקלפיות
את הבוחרים החרדים – מהסברה שקטה ועד זיופים והצבעה בתעודות זהות של מתים, הוא חילול
ה' הגדול ביותר. רבני הדור הקודם – ובמיוחד רבני הספרדים, הורו לא להצביע לפרלמנט
הישראלי וחז"ל כבר הורישו לנו כי חכמי הדור שבו אני חיים הם כחמורים לעומת חכמי
הדור הקודם. מאז קום המדינה גדלה השנאה לדת ישראל, גם ה"סטאטוס
קוו" נפרץ יותר ויותר, כך נכנסו נכרים בקהל ישראל ע"י "גרות"
שאיננה גרות אמיתית, וההלכה והדיינות נקבעים עפ"י הבג"ץ האנטי דתי.
להצביע לנציגים הללו – הגורמים לכך, על מדיהם השחורים – לבנים, הוא החילול ה'
הגדול ביותר.
השנתיים האחרונות הראו לנו היטב כי אזרחי
המדינה הפכו לעדר מובל ע"י שרשרת של שקרים ואמתלות שבראשם עומדים כמה דיקטאטורים
קטנים המשתמשים במילה "דמוקרטיה" כמניפולציה להשליט כאן, בישראל,
אנדרלמוסיה פוליטית ןדיקטאטורה מסווית. לתרגיל הזה – שמגיע מהמפלגות החילוניות
הרבות שצצו כמפלגות אויר של איש אחד עם הרבה "בובות על חוט", שותפות גם
המפלגות החרדיות. לאמיתו של דבר הנציגים החרדים היו אמורים להיות "שלוחי
מצווה" של רבניהם ותו לא. אבל מה שקרה היה תהליך של שחיקה, שבו "הרבנים
הקובעים" הפכו בעצמם לעדר קטן שמאשר את מה ש"מושכי החוטים"
והעסקנים קובעים. חז"ל לימדונו כי כול רבני דור ודור – בגלל ירידת הדורות, הם
בעצם כחמורים לעומת רבני הדור הקודם. הניסיון של המפלגות החרדיות לנפנף ברבני הדור
הזה, המחייבים כול יהודי חרדי לבחור, מאלץ אותי לזוז דור אחד אחורה, ובמיוחד בקרב
בני עדות המזרח החרדים, ולראות מה באמת ציוו לנו רבני הדור הקודם, שרבני הדור הזה
הם רק כחמורים לעומתם.
הרבנים
שהתנגדו לבחירות
נהוג לטעון כי רק האדמו"ר המנוח
מסאטמר – הרב יואל טיטלבאום, היה בעיקר זה שבדור הקודם ציווה לא להצביע אבל לא
בדיוק כך הם הדברים. הרב מבריסק – הרב זאב סולובייצי'ק, היה אף הוא מאלה שהורה
לשומעי לקחו לא להצביע, וכול חוג בריסק לא היה שותף ל"אגודת ישראל". גם
הה"חזון אי"ש", שבשמו מנפנפים הליטאים בהוראותיו להצביע, לא התבטא
מעולם בעד ההצבעה לפרלמנט הישראלי, אלא אך ורק לעיריית בני ברק, משום ששם הייתה רשימה
חרדית מאוחדת והעיר הייתה חרדית לגמרי עם שליטה חרדית אבסולוטית. ואמנם
ה"חזון אי"ש" מעולם לא הצביע בעצמו לפרלמנט הישראלי ואף הורה כך
לאנשיו הקרובים, וכך גם נהג הרב מבריסק. הרב שמואל הלוי וואזנר – שחי ממש בדורנו,
נמנע אף הוא מהצבעה וכך גם הורה לשומעי לקחו. הרבנים האשכנזים – שכיהנו
כ"רבנים ראשיים", לא זוהו מעולם עם הציבור החרדי ולימים גם הציבור הדתי –
לאומי לא ראה בהם מנהיגיו, בעיקר מיום היבחרו של הרב ישראל מאיר לאו ל"רב
ראשי". דהיינו, מ"הרבנים הראשיים" האשכנזים בוודאי שאי אפשר ללמוד
על עניין ההשתתפות החרדית בקונצנזוס הממלכתי, שבין השאר זו גם ההצבעה לפרלמנט
הישראלי. בראש המערכת האשכנזית – חרדית נגד ההצבעה בבחירות לפרלמנט הישראלי עמדו
מאז ומתמיד רבני "העדה החרדית" – שבשנת 1948 קיבלו עליהם את תקנת אי
ההליכה לבחירות של האדמו"ר מסאטמר זצקו"ל. אבל מסתבר שדווקא בקרב בני
עדות המזרח החרדים עמדו רבניהם – כמעט באופן מוחלט וחזק יותר נגד ההשתתפות בבחירות
לפרלמנט הישראלי, ורק הגר"ע יוסף היה ראשון הגדולים המזרחיים שצידד בכך, לא
מעט בשל היותו "רב ראשי" – דהיינו, רב מטעם השלטון הישראלי.
גדולי רבני הספרדים כנגד ההצבעה בבחירות
אחת הטעויות הנוספות היא המחשבה כי גדולי
ישראל הספרדיים היו מאז ומתמיד "הראשונים לציון". זה היה נכון במשך מאות
שנים עד שנת 1918. בשנה זו הפך התפקיד ל"פקיד הדת" של התנועה הציונית
החילונית, ולימים של מדנת ישראל. הציונות החילונית רצתה בכלל להעלים את התפקיד הזה
– שהיה התפקיד הרבני הבכיר ביותר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914. התנועה
הציונית חפצה להפוך את הרב יצחק אברהם קוק ל"רב הראשי" בישראל, שיהיה גם
בעל הבית מטעמם על רבני עדות המזרח. אבל אז הסתבר שהספרדים בישראל של אז – שהיו
כולם שומרי תורה ומצוות באותם ימים, עמדו להתחבר ל"עדה החרדית" של
החרדים האשכנזים ולבקש מהשלטון הבריטי לבטל את הרעיון הציוני על "רב ראשי".
אחד מראשי פקידי השלטון הבריטי בישראל דאז – נורמן בנטובי'ץ, יהודי במוצאו, הבין
כי יש לערוך "הפרד ומשול" כדי למגר את האיחוד הדתי – חרדי – ספרדי בארץ
ישראל, כדי שהתנועה הציונית תתחיל לשלוט בישוב היהודי דאז, שבו היא הייתה עדיין
בבחינת מיעוט מספרי. ואמנם בנטובי'ץ הצליח לבטל את ביטול תפקיד "הראשון
לציון" אך כפף אותו לבחירתם של הצירים החילוניים של התנועה הציונית ולא
עפ"י נציגי בתי הכנסת בלבד, בארץ הקודש. כמו כן "הראשון לציון" לא
היה עוד הרב הראשי הבלעדי אלא התחלק בתפקיד עם "הרב האשכנזי הראשי".
לארץ הוחזר הרב יעקב מאיר – שבתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש כרבה של סלוניקי
ביוון, לאחר שגלה לסלוניקי לפני מלחמת העולם הראשונה בשל היותו מודרני מדי לטעם
הישוב הספרדי הישן. גם הרב יעקב מאיר וגם הרב בן ציון עוזיאל, שנבחר אחריו
ל"ראשון לציון", ללא היו עוד גדולי הדור של הספרדים בארץ ישראל, וכך גם
הרב יצחק ניסים, שנבחר אחריהם, כבר בזמן קיומה של המדינה. בין שתי מחמות העולם
ולפני קום המדינה הרי שגדולי הרבנים הספרדים בישראל היו הרב שלמה אליעזר אלפנדרי -
"הסבא קדישא", הרב יעקב חיים סופר – "הכף החיים", הרב שאול
דוויק הכהן , הרב משה אלשייך והרב צדקא חוצי'ן השני. כול אותם רבנים דגלו בהתנתקות
מהתנועה הציונית ועל רקע עמדה זו הוקמה "העדה החרדית הספרדית", לצד
"העדה החרדית" האשכנזית. ה"כף החיים" אף קרא להחרמת
"הרבנות הראשית לישראל", ובמיוחד הוא יצא נגד הראי"ה קוק, וכך עשו
גם הרבנים המצויינים לעיל. ה"סבא קדישא" אלפנדרי אף התנגד להקמת
"אגודת ישראל", גם בימים שהרב יוסף חיים זוננפלד ו"החפץ חיים"
היו חלק ממנה. ראשי היהדות החרדית הספרדית המשיכו בקו הרדיקלי הזה גם כנגד ההכרה
בשותפות עם התנועה הציונית לאחר הקמת המדינה. מהקמת המדינה ואילך התנגדו ראשי
"העדה החרדית הספרדית" להצבעה בבחירות לפרלמנט הישראלי והוציאו מטעמם
מנשרי חוצות נגד ההצבעה הזו. כך נהגו הרב צדקא חוצי'ן השני, הרב יעקב מוצפי, הרב
חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, הרב עזרא עטיה – ראש ישיבת "פורת יוסף"
בירושלים, הרב זרוק – רבה של העדה הלובית, הרב יהודה צדקא – אף הוא לימים ראש
ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, הרב בן ציון אבא שאול וכיום הרב יעקב חיים
סופר – בן נכדו של "כף החיים". בואו לארץ ישראל של הרב ישראל אבו חצירה –
"הבבא סאלי" (בשנות החמישים של המאה העשרים"), הוסיף עמוד תווך ענק
למתנגדי ההצבעה מראשי רבני הספרדים. בתחילה – בראשית שנות החמישים של המאה העשרים,
שב "הבבא סאלי" למרוקו משום שנמלט מההצעה למלא את מקומו של הרב בן ציון
חי עוזיאל המנוח, כ"הראשון לציון". לאחר היבחרו של הרב יצחק ניסים
לתפקיד חזר "הבבא סאלי" לארץ ישראל וחתם עם הרב יעקב מוצפי על כרוז ההתנגדות
להצבעה בבחירות, מעטם "העדה החרדית הספרדית", בשנת 1965. בשנת 1981
זייפה "אגודת ישראל את חתימתו של "הבבא סאלי" (לקחו את חתימתו
מכרוז חסד שחתם עליו וצילמוה תוך הכנסת עניין הבחירות במקום עניין החסד המקומי
שעליו חתם) מפחד רשימת תמ"י שקמה אז, בראשות אהרון אבו חצירה, אחיינו של
"הבבא סאלי". "הבבא סאלי" ביקש ממקורביו לא להגיב כדי לא
לחולל חילול ה'. בימים אלה – במיוחד מאז מותו של הגר"ע יוסף, מפיצה ש"ס
כי "הבבא סאלי הורה להצביע לה, בו בזמן שהאמת היא כי "הבבא סאלי"
נפטר חצי שנה לפחות קודם הקמת ש"ס... דהיינו, רבני הספרדים בדור הזה, המורים
להצביע לפרלמנט הישראלי, הינם כחמורים – עפ"י חז"ל, לעומת רבני הספרדים
מהדורות הקודמים שהורו לא להצביע לפרלמנט הישראלי, ולפני כן גם לא לקחת חלק בחיבור
מעשי ופוליטי עם התנועה הציונית החילונית.
המשחק השפל של
המפלגות החרדיות
הניסיון של המפלגות החרדיות להוכיח כי ללא
ההשתתפותן בבחירות הללו הרי שהיהדות לא הייתה פורחת בימים אלה, ולא ניחן היה
להחזיק כספית מובסדות תורה ממשים, הינה עורבא פרח. הניסיון להטות את הצורך
בהשתתפות בבחירות מתוך צרכים גשמיים של הציבור החרדי, הוא הטעייה מהעניין המרכזי.
גם אלה שצידדו – ביהדות החרדית, להיות מיוצגים בפרלמנט הישראלי, נימקו זאת ברצון
להילחם למען הדת היהודית כדי שעם ישראל לא ידרדר במדרון ההתבוללות וכדי שלמדינה
הזו יהיה "צוון יהודי". אלה שחלקו על כך טענו כי מטמא לא תצא קדושה וכי
הנהגה הכופרת בתורה לא תצליח להביא לשינוי החברה החילונית, אלא תשמש כ"עלה תאנה"
לחילוניים בטענה לבעלות על ארץ הקודש בפני אומות העולם. לימים אמנם הוכח כי למרות
גידול הציבור החרדי בארץ ישראל (מריבויו הטבעי כמובן ומחזרת חילוניים אל התורה והיהדות מעצמם, ולאו דווקא
בגלל השלטון הנלחם בתופעות הללו) הרי שהדת רק נשחקה במהלך השנים. השתלטות המדינה –
בפוליטיקה ובבית המשפט, על הדת הפכו את ענייני הדיינות הדתיים ואת הכשרות ליותר
ויותר חילוניים. ה"גרות" הפכה לעניין של הצטרפות לעם היהודי ללא קיום תורה
ומצוות – דבר שבפועל איננו שונה מהפרוגרמה הרפורמית. ה"סטאטוס קוו"
בשמירת שבת ברחבי הערים והעיירות בישראל נפרץ לגמרי עד כדי קיום תחבורה ציבורית
ביותר ויותר ישובים חילוניים בשבתות ובחגים. חוקי תועבה – שמדינות רבות בעולם
דוחות אותם, עברו בישראל מזמן ואילו תל אביב הפכה לבירת הלהט"בים בעולם! גם
הניסיון להתנגדות פוליטית בפרלמנט הישראלי הפך לעקר לגמרי בגלל שליטת בית המשפט
העליון והבג"ץ על חוקי הדת בישראלי. דהיינו, ככול שהכוח הפוליטי החרדי גדל כך
גם נרמסת היהדות. זו באמת בדיחה לטעון במצב הזה כי חובת ההצבעה למפלגות חרדיות היא
עניין של "פיקוח נפש". נהפוך הוא, אם הציבור החרדי בישראל היה נמנע
ברובו מלבחור זו הייתה הצבעת מחאה שהעולם כולו היה מבין איזה דברים נוראים ואנטי
דתיים מתחוללים בטאץ הקודש, וכי הטענה הישראלית כעל "זכות אבות מכוח
התנ"ך", היא טענת שקר בלבד. ובצד כול זאת הכוח הנוצרי הסלאבי והכוח
האוונגליסטי המיסיונרי רק עולים ועולים. באשר לטענת הממון לבניין בתי כנסת, ישיבות
וכו' הרי שהללו היו יכולים להיות ממומנים
ע"י גבירי היהדות החרדית בארץ ובחו"ל – ומנגד להיות בשל כך
עצמאיים מהשפעות חילוניות ואנטי דתיות, וכמשל ניתן לראות בקיומם של מוסדות
"העדה החרדית", החיים על כספי היהדות של חסידות סאטמר בעולם.
"המדינה היהודית" לא העניקה מקלט מהאנטישמיות, ולראיה כול אותן מפלגות
אנטי דתיות המסיתות נגד התורה והיהדות מימי "העולם הזה" עבור דרך
ר"צ ומר"צ של שולמית אלוני ובהמשך דרך "שינוי" הראשונה
ו"שינוי" השנייה, ועד ל"יש עתיד" ו"ישראל בתנו".
באחרונה הוכיחו נציגי החרדים בפרלמנט הישראלי את אוזלת ידם הגדולה בחוסר הגנה על
הציבור החרדי מול התנהגותה הפרועה והברוטאלית של המשטרה, ועל ההסתה התקשורתית שוב
ושוב נגד היהדות החרדית, ובמיוחד כנגד היהדות תוך טווית תוכניות לעג וארס על היהדות,
ואף כנגד הקב"ה. ציווי חכמי ישראל וההוכחה כשהיהדות רק נרמסת מעצם היותה
מיוצגת פרלמנטארית, חייבים לשכנע כול יהודי מאמין כי יש להדיר רגליו מהקלפי ביום
הבחירות.
האויבים מבית ומחוץ
ולסיום, הצהרות הנציגים החרדים על עתיד
פעילותם לאחר הבחירות והסכמתם לקואליציות עם הגרועים שבאויבי היהדות, חייבים לשכנע
כול יהדי חרדי כי עליו לברוח ממקום הקלפי כמטווחי קשת. ח"כ יעקב אשר
מ"דגל התורה" מדבר על שותפות עם "המסית הלאומי" – איווט
ליברמן, ואילו חברו של אשר ויו"ר מפלגתו, משה גפני, מדבר על קואליציה עם
המפלגה המסוכנת ביותר ליהדות החרדית במערכת הבחירות הנוכחית, עם מפלגת העבודה.
יו"ר המפלגה הזו – מירב מיכאלי, היא האויבת לא רק של דת ישראל אלא של כול
חברה שמרנית ונורמאלית, ובמיוחד בתחום מלחמתה בתא המשפחתי. מספר ארבע ברשימה הזו
הוא גלעד קריב – יו"ר התנועה הרפורמית בישראל, שכול כולו ממתין לחוקק חוקים
שיביאו, חס ושלום, את ממדי ההתבוללות של יהודים רבים בארץ הקודש, עפ"י
המתכונת של ארה"ב למשל.
שם הוא לא רצוי
ועוד לכול התמיכה הזו, במרעי ישראל
המחופשים ל"חרדים", קוראים ביום הבחירות: "קידוש ה'"! זהו חילול
ה' הגדול ביותר ומי שימנע את עצמו מלהצטרף אליהן, הוא זה שיקדש שם שמים
בבחירות הללו, מעצם מחאתו נגדן.
