בס"ד
רנד מסדום / הרב אליהו קאופמן
הקרב המכוער בתקשורת
החילונית בין הזוג הגרוש – שולי רנד לגרושתו מיכל רנד, הוא אמנם חילול ה' נוראי
אבל אין להתפלא על כך. כבר קרוב לעשרים ושניים שנה הללו נותרו בהווייתם חילוניים
מעולם הסחי של הבמה הכפרנית ושל הקולנוע הטמא, שהתלבשו ב"מדים חרדים".
לא היית י עוסק בזאת אם קרוב לשליש מהחברה החרדית לא היה נמצא בסכנת הסחי הזו. ימי
הרב אורי זוהר חלפו. במקום מלאכים מסדום יש ביהדות החרדית מלאכי חבלה.
עד לאן הידרדרה היהדות החרדית אפשר לצפות
במלחמה המזוהמת והחולנית בין שולי רנד לאשתו מיכל, שני שחקני במה חילוניים המלובשים
ב"מדים חרדיים, למעלה משני עשורים. אילו באמצע שנות התשעים של המאה העשרים
היו מישהו מתבטא כי לאחר שני עשורים בלבד ילחמו שני בני זוג בעלי חזות חרדית
בפרהסייה ובזוהמה – זה מול זה, בכול התקשורת החילונית והזרה, הרי שכולם היו טוענים
שהטוען כך צריך אשפוז וודאי. אבל זה קרה. באמצע שנות התשעים של המאה העשרים עדיין
ידעו החוזרים בתשובה – ובמיוחד מעולמות הסחי של הקולנוע ההלניסטי – ציוני, כי
בבואם לבית ה' עליהם לנהוג כפי ששני המלאכים הורו ללוט בבריחתו מסדום העשנה – לא
להביט אחורה, שמא יהפוך לנציב מלח. אבל אשתו עשתה זאת והפכה מיד לנציב מלח. אבל
ככול שעברו השנים וסוכני הציונות חדרו לחברה החרדית כך גם נטמעו החוזרים בתשובה,
מעולם הסחי החילוני, בדרך אחרת לגמרי, וכך הם לא הפסיקו להביט בגעגועים לעבר סדום
הישנה שלהם, ולא רק שהם הפכו לנציבי מלח אלא יחד איתם הם הפכו יותר ויותר חרדים
בריאים לנציבי מלח. הסיבה העיקרית הייתה שבמקום מלאכים רוחניים אמיתיים שידריכו את
החוזרים בתשובה החדשים הרי שהציונים שלחו ליהדות החרדית ולחוזרים בתשובה מלאכי
חבלה. במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה העשרים עדיין הייתה החזרה בתשובה בתחילתה
בארץ ישראל ואילו החוזרים בתשובה ממסכי הקולנוע והבמה היו להם רק מספר נציגים
מעטים. הבולט שבהם דאז היו הרב אורי זוהר. הלה חזר בתשובה בתחילת שנות השמונים של
המאה העשרים. הוא חזר בתשובה לאחר שלפניו כבר חזרו שני נציגים אחרים של עולם
הבידור והסחי הישראלי: היו אלה איקה ישראלי ומרדכי ("פופיק") ארנון. אבל
הללו לא הצליחו – בשנות השבעים של המאה העשרים, ליצור את ההד שיצר לימים אורי
זוהר. הם היו פחות מפורסמים ממנו ואילו ראשית שנות השבעים של המאה העשרים הייתה
החזרה בתשובה כמעט שלא קיימת, ולכן היא גם לא הפחידה את הממסד הציוני – החילוני
והכפרני. החרדים היו אז ציבור שולי, שהרוב הכפרני האמין כי השקפתם והשפעתם הרי שאו
– טו - טו תחלוף מהעולם. לאיקה ישראלי ולמרדכי ארנון ייחסו "משבר
פסיכולוגי" בהפכם לדתיים – ועוד לחרדים. אבל לעומת זאת פרשת אורי זוהר הדליקה
"אור אדום" אצל הציונות ומרעייה. כבר בסוף שנות השבעים של המאה העשרים
החלה תנועה של חזרה ליהדות, ולא לזו הדתית – לאומית שהפכה ללאומנית יותר מדתית.
החזרה החדשה ליהדות באה מתוך חיפוש יהדות ממש ודחיקת הלאומיות הציונית הצידה, וכך
זה נותב לחרדיות. כבר בראשית שנות השמונים
של המאה העשרים זה תפס תאוצה, אבל עדיין זה סומן כ"הזייה"
וכ"בעיה פסיכולוגית". הממסד הכפרני ניסה להדביק את החזרה בתשובה גם
לעולם הפשע, ממנו נגאלו לא מעטים בזכות החזרה ליהדות. ואז הופיעה החזרה בתשובה של
אורי זוהר. אורי זוהר היה מפורסם יותר מאיקא ישראלי ומרדכי ארנון, והוא החל לחזור
כבר לא לבד ממש, אלא לצד אחרים, שרובם היו בני עדות המזרח שנותקו משורשיהם
היהודיים ע"י החינוך הציוני. זוהר אט, אט נתק את עצמו מהחברה החילונית – שבה
היה סמל להפקרות. הוא הגיע ממש מ"התחתית של החבית". עולם הקולנוע
והתיאטרון הוא בעצם עמוד ה"תרבות" החילוני, ומפיו שותים בצמא החילונים
בישראל. שורות אלה נכתבות בליל "זאת חנוכה" ממש של תשפ"א, וסמלי
הדבר שעולם המשחק וההבל הזה יהיו המשך להבל ההלניסטי, שבני משפחת החשמונאים שרפו
והרסו את היכלי התיאטראות והקירקסאות שלה.
הממסד הציוני –
כפרני מגיב
פרשת חזרתו של אורי זוהר והפיכתו לדגל
ההתעוררות של חוזרים בתשובה רבים אחרים – שכמותו, החוזרים מעולם חילוני אחר, הביאה
את הממסד החילוני להתאחד כדי לעצור את הזרם הזה. כך התאחד ממסד חילוני שמאלני עם
ממסד של חילוני הימין, ואף עם ה"כיפות הסרוגות". השמאלנים העדיפו את
הרעיונות הלאומניים של הדתיים – לאומיים משום דתיותם הרדודה של הללו ואילו הימנים
והדתיים הלאומיים העדיפו את החבירה לשמאל הציוני מפני סכנה אפשרית שהחוזרים בתשובה
יבואו גם מקרבם ויניחו בצד רעיונות לאומניים ויפנו לדת – נטו, נגדה יצאו אנשי
"המזרחי" וה"רויזיוניסטים בראשית המאה העשרים. במחצית הראשונה של שנות
התשעים של המאה העשרים עוד נשמעו קולות רדיקליים מש"ס – ובוודאי מ"דגל
התורה" ומעיתונה "יתד נאמן", כנגד החברה החילונית ובעד טובת
ההתנתקות ממנה. ש"ס גם הביאה את החזות החרדית לתוככי ערים ושכונות שעד אז היו
כולן חילוניות. עד לאמצע שנות השמונים של המאה
העשרים הי רגילים החילוניים בכך שמי שחזר בתשובה עקר לירושלים או לבני ברק,
ולכן התמלאות אזורים חילוניים בחרדים לא הייתה לרוחם של אלה שבשנות החמישים של
המאה העשרים עקרו את הדת מעולי המזרח ומחלק של עולי מזרח אירופה. באמצע שנות
התשעים של המאה העשרים גם עלו קולות המלחמה על היהדות בכול התחומים – ובראשם בענייני
השמירה על כבוד בתי העלמין, כנגד ראשי ערים חילוניות, ובראשם כנגד רוני מילוא, ראש
עיריית תל אביב. הממסד נרתם להגנה על המפיכה החילונית שלו והחליט על שליחת מלאכי
חבלה מצידו, ב"חזות חרדית", לעצור את התופעה של החזרה בתשובה, אך גם
להתמודד עימה במצב שתתקיים כזו תופעה ולהפכה לחלק מהחברה הישראלית הכופרת,
כשהחוזרים בתשובה לא יוותרו על על בסיס השקפתם ופעילותם החילונית, שאותה השילו
בעבר חוזרים בתשובה אחרים. כדי להצליח עם הקרב החדש הזה היו צריכים לשלוח מהממסד
שליחים חילוניים למחצה בתוספת חרדים מקולקלים ועוד מיני סוכני מרעין בישין להצליח
בדרך זו, ולהתבסס על כוח חרדי מרכזי שייתן את תמיכתו למערך הזה. כך החל תהליך החילוניזציה
של החברה החרדית וכך הצליחו כמה מלווייני הציונים – ב"מדים חרדים",
להפוך את שליטת הממסד הכפרני להחלטי על רבנים, על ארגוני תשובה ועל קהילות חרדיות
שלימות על אדמו"ריהן.
"תרבות"
הבמה ותסביכיה
לצד כניסת חרדים להסכלה החולנית והכפרנית
הרי שכניסת ה"תרבות" הכפרנית של הציונות, מהבמות המצחינות, הייתה לא
פחות קשה לחיי אלה שבכיכול חזרו בתשובה מעולם הליצנות, ושהמשחק החילוני הוא בעצם
בסיס הנוגדנים המבחילים של הרעלת הבארות של כול מי שנכנס לשם. זהו עולם השירותים –
שבו הנשמה עושה בדיוק את מה שהגוף עושה בשירותים, בהטלת המים והצואה. את ההגדרה
הזו נתן בשנינות גדולה אותו אורי זוהר, לאחר שחזר מהשבי של העולם הנחות הזה, שנקרא
"עולם התרבות". במיוחד קשה ומבחיל הוא עולם הסרטים והקולנוע. מדובר
בעולם של דמיון חולני ושלתסריטאים ולבמאים שלו, הרי שכול דמיונים הקשה והמכוער
משווק לחברה בדמוי "סרטים יוקרתיים". התסריטאים והבמאים הללו הם ברובם יצורים
מבחילים ומבולבלים שאת הבלבול והתסבוך שלהם הם משווקים לציבור והציבור פשוט מפנים
את מסרי התסבוך שלהם והופך אותם לדרך חיים ולמודל חיקוי. בדיוק כמו ש"האור
החיים" הקדוש פירש את הפסוק: "בשגם בשר הוא" – הפיכת התועבות והסחי
ל"דגל "תרבותי". סמים, פריצות, אלימות ודמיון חולני הם ממרכיבי אלה
שהפכו לתסריטאים, במאים, וכמובן שחקנים. אין ספק שמי שבא מהעולם ההוא ליהדות חייב
לברוח ממנו ולהימלט מחבריו לשעבר. איקה ישראלי, מרדכי ארנון – ובמיוחד אורי זוהר,
ניסו לעשות זאת אבל אלה שבאו אחריהם כבר נסחפו לגל החדש של מלאכי החבלה של הכפירה –
אלה שהושתלו בחברה החרדית, וכך הפכו אותם שחקני סרטים ותיאטרון רק לסרח עודף לחברה
החרדית ולסוכני רעל הנשמות ביהדות החרדית, והתנהגו בבהמיות גדולה יותר אף מאלה
שנמנו על הדתיים – הלאומיים. ולכן לא פלא בעיני שכיום הזוג לשעבר רנד פחתו זה על
זה פה של ביוב לעיני כול החברה הישראלית. הם לא היו מימיהם באמת חלק רוחני מהיהדות
ולי נודע כי הגב' מיכל רנד התוודתה, כשני עשורים, בפני מרצות דתיות כי קשה לה
לשמור שבת. ובאמת למה שלא יהיה קשה לאישה כזו לשמור שבת ?! בבית כמו זה של הרנדים
לשעבר היה תמיד קשר עם העולם הבהמי של הבוהמה והזוהמה הישראלית, ולא פלא יהיה
בעיני אם הזוג וילדיו – שגודלו בסחי הזה, חיכו כול שבת לדבר ולצלצל לעמיתיהם
החולניים – חילוניים שבקרב שחקני, במאי ותסריטאי הקולנוע והבמה. שפת הדיבור של
כאלה החיים חיים רוחניים כפולים איננה משתנה מרע לטוב וכך גם תגובותיהם. אבל חרדים
החיים בסביבתם רק נדבקים מהם לשלילה. "שיעורי התורה" שהם שומעים מפעם
לפעם נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהאוזן השנייה. הם חיים ב"דמיון יצירתי"
והסמים הם רק דרבון לדמיון הזה כדי שיצור שקרים מצליחים בעולם הקולנוע. בטוחני
שהרנדים אינם היחידים שהיהדות מעולם לא הייתה חלק מהם באמת. כך כנראה היה גם אותו
יהודה ברקן המנוח, שהמשיך להופיע בסצנות של פריצות עם "הסכמה מרב". כך
הם כנראה גם שחקני ההומור, התיאטרון והקולנוע "החרדים"
ש"ערכים","שורשים" ו"הידברות" משווקים אותם. זה החל
כבר בסוף שנות התשעים של המאה העשרים ביוזמת ארגון "ערכים" – שסוכני ההסכלה
החילוניים השתלטו עליו. ב"בית תרבות" חילוני בירושלים החילונית יותר
התקיים מופע ל"שחקני בימה שחזרו בתשובה", הציבור החרדי הוזמן אליו וגם
ציבור חילוני הוזמן לשם, כדי "לקרבו". היו שם המשת"ף דני נשיא
והליצן לסרי שהגג הרעוע והמחורר של "ערכים" סוכך על ההופעה הזו. למקום
לא הגיעו חרדים ממש – כי אז החברה החרדית עוד הייתה חרדית, וגם החילוניים לא הגיעו
לשם, כי הם לא היו טיפשים כדי ליפול בפיתיון כזה טיפשי ושקוף. אבל הגיעו לשם זוגות
של שבבניקים עם שביבניקיות, שכבר החלו לפרוץ דרך בחומת החרדיות אל החילוניות, והנה
משת"פי החרדים של "ערכים" העניקו להם דרך "חרדית" כדי
להיוותר "חרדים" אך כבר לחיות בעולם החילוני שעליו חלמו. זהו כרגע מצבה
של יותר משליש של היהדות החרדית בישראל כשפוקרים וכופרים ממש מיוצגים ע"י
התקשורת החילונית כ"החרדים החדשים". שמות כמו דודי ומלך זילברשלג, קובי
אריאלי, אלי ביתן, נתי טוקר, עומר ינקלבי'ץ ואחרים הם חיל החלוץ לשבירת היהדות
בחברה החרדית וחצייתה בין שני המושגים הללו באופן קוטבי. ומה עם
ה"גדולים" ? על כך נאמר כבר בספר שופטים": "ובימים ההם אין
מלך בישראל, איש הטוב והישר בעיניו יעשה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה