יום שבת, 25 באפריל 2020

יישר כוח


בס"ד
                       יישר כוח ! / הרב אליהו קאופמן
         רבני חב"ד החליטו לשים קץ להידרדרות בסיסייה החרדיים של החסידות – ובכלל זאת, בענייני הצניעות והסגידה לסמלים נכריים, ולכן הם יצאו בכרוז נגד גב' חנה ליפשיץ, והכריחו אותה לוותר על הדלקת המשואה ב"יום העצמאות". ומסתבר גם שבכלל משרד התרבות הישראלי לא היה היוזם של רעיון הדלקת המשואה ע"י הגב' מנפל.
       הרבה חיזוק ו"יישר כוח" מגיע לרבני חב"ד שגרמו לביטול הדלקת המשואה של גב' חנה ליפשיץ, אשת שליח חב"ד (יחזקאל ליפשיץ) בבירת נפל, קטמנדו. התקשורת החילונית כמובן ראתה את החלק הצר והסטריאוטיפי שבעניין החלטת רבני חב"ד. התקשורת החילונית – שרוב ימות השנה היא ביקורתית כנגד הציונית העכשווית – מעשית, פתאום שמה דגש על כך שהחלטת רבני חב"ד היא ההוכחה לאנטי ציונות של התנועה, ובלי לומר ממש הרי ששוב נשמע הפזמון: "חרדי נשאר חרדי". אבל העניין הוא סבוך יותר ולא פשוט בכלל. העניין אמנם נוגע לבעיות עקרוניות של חב"ד החרדית ולמונחים החילוניים של המדינה ושל "יום העצמאות" אבל ישנה כאן גם פינת התנגדות גדולה למעלליה של גב' חנה ליפשיץ, ולאו דווקא במישור ההתנגדות האישית לגב'. זו איננה הפעם הראשונה שרבני חב"ד יצאו נגד הדלקת משואה מצידו של בן קהילתם ב"יום העצמאות", אבל זו הפעם הראשונה שהם הצליחו לבטל הדלקת משואה מטעם אחד מבני קהילתם.
                                           המהפך בחסידות חב"ד
           חב"ד ההיסטורית – מאדמו"רה הראשון, "בעל התנייא" ועד לאדמו"ר הלפני אחרון ("המוהרי"צ", חמיו של האדמו"ר האחרון), הייתה חסידות רדיקלית שלחמה נגד ההסכלה, נגד ה"מודרניזציה", ולימים גם נגד הציונות. האדמו"ר האחרון שינה רבות בדרך הזו ואילו בנושאי ההסכלה, ה"מודרניות" והיחס למדינת ישראל הוא שינה והתפשר (המלמד הפרטי שלו היה ציוני...) אבל הותיר אצלו נקודות מעט יותר רדיקליות שהיו עדיין שייכות לעבר של חב"ד. מאחר והוא ראה את עצמו כ"משיח" הרי שהוא התנגד לכול פשרה טריטוריאלית ישראלית עם הערבים, בהאמינו שאין להחזיר את שטחי הכיבוש של שנת 1967 אלא לתפוס בהם עד בוא המשיח, קרי – בואו והתגלותו שלו עצמו. מנגד, הרי שהאדמו"ר האחרון לא ראה את מדינת ישראל באמת כ"אתחלתא כגאולה", ובוודאי שהציונות הייתה אצלו בבחינת טריפה. בכך הוא היה אפילו יותר קיצוני מראשי המחנה הליטאי של "דגל התורה", של ימי הרב שך. ולראייה, הרי שבימים שבישיבת פונובי'ז בבני ברק תלו את דגל המדינה ב"יום העצמאות" הרי שבשום ישיבה של חב"ד לא תלו אותו מעולם ב"יום העצמאות". בכך חב"ד שונה בתכלית מתנועת "המזרחי", שקשרה את גורלה עם הציונות כבר מסוף המאה ה-19, ע"י הרבנים ריינס, ולימים גם קוק. שיתוף הפעולה של האדמו"ר האחרון של חב"ד עם המדינה ועם "זרועות הביטחון" שלה נעשה מתוך עניין של "קרוב יהודים ליהדות", וגם משמירה על "ריבונות יהודית" בארץ ישראל עד בוא המשיח, אבל מעולם לא הייתה הסכמה כלשהי, גם בימי האדמו"ר האחרון, לקיומה האינסופי העתידי של המדינה, ובטח שלא עם סמליה ועם "חגיה". עבור חב"ד "יום העצמאות" חל  בספירת העומר, האסורה בשמחה, ואילו הצפירות, טקסי האבל של המדינה וכו' הם עבורם "מנהגי הגויים" שאסור להיטמע בהם. בחב"ד יש דרכים אחרות להנציח את מותם של חללים יהודים והם עושים זאת בכול הזדמנות אך ללא ראוותנות. זו הייתה הסיבה שרבני חב"ד יצאו נגד שמעון רוזנברג – חמיו של גבריאל קרוזנברג הי"ד, שנרצח לפני כעשור בבומביי, שבהודו. רוזנברג לא ציית לרבני חב"ד וטען כי מעשהו הוא "קידוש ה'". בהדלקת המשואה שלו (בשנת 2011) הוא הוסיף למשפט "לתפארת מדינת ישראל" את המילים "ארץ ישראל", דבר שמעמיק את הבלבול בין מדינה חילונית לארץ קדושה, השורר בחסידות חב"ד, מאז המהפך ההשקפתי שחולל האדמו"ר האחרון מול השקפת העבר של החסידות האנטי ציונית לשעבר. אבל בפרשת גב' חנה ליפשיץ לא במקרה הייתה התגובה של רבני חב"ד חריפה הרבה יותר, ומסיבות נוספות.
                                      סטייתם הרעיונית של "השלוחים"
        עולם "השליחים" בחב"ד הוא פרויקט עתיק בן למעלה ממאתיים שנה. עד לאדמו"ר האחרון הקו של שליחת שליחי חיזוק בחב"ד היה בנוי על חיזוק הדת במקומות חלשים. לכך היו שתי בסיסים. אחד מהבסיסים היה לשלוח שליחי חיזוק אך ורק למקומות חלשים מבחינה דתית ואילו הבסיס השני עמד על כך שהשליחות מעיקרה היא כדי להפוך את המקומות שלשם נשלחים שלוחי חב"ד, לשומרי מצוות ממש ולא להותירם כלא שומרי עם גוון של "עזרה סוציאלית". מאז עלייתו של האדמו"ר האחרון - ובמיוחד לאחר מותו, שני הבסיסים הללו הורעו. כיום שלחי חב"ד מגיעים גם לריכוזים שאינם חילוניים או חלשים במצוות אלא אפילו לקהילות חרדיות, כשמטרתם להשפיע מיסיונרית על הנמצאים שם לאמץ אך ורק את שיטת חב"ד, דבר שאיננו קיים בשום מקום בעולם אצל גוף דתי – יהודי כלשהו. אי לכך לא פלא הוא שקהילות שלימות מחרימות את חב"ד, ובראשן קהילת בולטימור בארה"ב והיהדות הסורית – חלבית, שהיא רוב רובה של קהילת יהודי מכסיקו. גם הבסיס השני נפרם וכיום יותר ממחצית שליחי חב"ד אינם מתאמצים על כך שהמגיעים אליהם ישמרו אח"כ מצוות אלא כול סיועם הוא סוציאלי וחברתי לחילוניים ישראלים, ומבחינה לוגיסטית בעולם, כולל סיוע ל"מוסד" הישראלי. ברוב מקומות הפעילות של חב"ד בעולם לא פעם מעודדים את המגיעים אליהם להיוותר חילוניים. גם נשות חב"ד, החברות בארגון "יד לאחים", דואגות למשל שנשים יהודיות שחיו בכפרים ערבים תסרנה את לבושן הצנוע, לאחר שהן חוזרות למשפחותיהן בישראל, ותתלבשנה עפ"י "צו האופנה" הלא צנוע של ישראל. לכן לא פלא הוא שגם אנשי השמאל הישראלים אוהבים את תנועת חב"ד הלאומנית. לפני מספר שנים אפילו העלו ציפי לבני ואלעזר שטרן הצעה לשחרר את חסידי חב"ד מהצבא על פעילותם בחו"ל, אבל סערה חילונית מוצדקת עצרה את האפליה הזו. בוודאי ש"בעל התנייא" – הוא האדמו"ר הראשון של החסידות, לא חלם לאן תידרדר יוזמתם הקדושה שלו ושל ממשיכיו עד האדמו"ר הלפני אחרון.
                             הסטייה הרעיונית והמעשית של גב' ליפשיץ
          גב' חנה ליפשיץ איננה אשת שליח חב"ד רגילה. היא אחת שחרתה על דגלה להרים את דגל שיויונה של האישה החרדית בכלל ושל נשות חב"ד בפרט. היא דאגה – מזה שני עשורים, ליצור קשרי תקשורת שיהפכו אותה לעיקר – "כשליחת חב"ד" בנפל, ואילו את בעלה, יחזקאל ליפשיץ, לגמד ולהופכו ל"בעלה של שליחת חב"ד". מלבד כול הופעותיה הבומבסטיות בתקשורת החילונית – שכול כך אוהבת "חרדיות מהפכניות" כמותה, הרי שהיא החלה להופיע, בביקוריה בארץ, כשחקנית תיאטרון ו"לדגמן" את שליחותה בקטמנדו, לנשים חילוניות. בסדרה "קטמנדו", על שליחי חב"ד בנפל, בפרקי הסיום, ישנה סצנה בה שליחי חב"ד המקוריים מוחלפים בזוג חדש, ואילו בסצנת החפיפה שביניהם ניראת אשת השליח היוצא כשהיא מפרקת באירוע דתי את המחיצה בין גברים לנשים בטענה ש"אני עדיין השליחה כאן", וזאת כביכול כדי "לקרב" את החילוניים. אין ספק שהסצנה הזו היא כול עולמם של מתעבי הדת היהודית והיא בעצם משרתת את הרפורמים. בראיונות שלאחר יציאת הסדרה משבחת חני ליפשיץ את הסדרה, ואף את הסצנה הזו. רבני חב"ד מסתמא הבינו לאן חותרת הגב' הזו – האוהבת כבוד ופרסום, והם החליטו שבין חב"ד לבינה עדיף להם לוותר עלייה, והפעם גם לנזוף בה בקול רועם יותר מאשר בשמעון רוזנברג. עלייתה של גב' ליפשיץ להדלקת משואה הייתה עורכת עוד מהפך בניסיון נשים לא מעטות לתפוס את ההנהגה על חשבון הגברים בחב"ד, בעידן שאחרי מות האדמו"ר האחרון. כאן יש לציין כי לפני כשנה נערכה קריאת מגילה בשכונת "קרוואן הייט (שכונה חב"דית) שבברוקלין הניו יורקית, שבארה"ב, ובה קראה את מגילת אסתר אישה מחב"ד עבור נשים, ונוכחו שם גם מספר גברים. הנושא בער בחב"ד וותיקי החסידות רתחו מזעם. חנה ליפשיץ היא עוד לבנה נופלת בקיר האורתודוכסי של חב"ד. אבל מסתבר שעניין הדלקת המשואה אליה הוזמנה הייתה בכלל – יצח"נות פרסומית נטו, של גב' ליפשיץ, ולא עפ"י פנייה אותנטית של משרד התרבות הישראלי.
                                         המניפולציה של גב' ליפשיץ
        באתרו של הרב חיים שאולזון – "עולמם של חרדים", התפרסמה ידיעה, החתומה בשמו של העורך שאולזון עצמו, כי מקורביה של גב' ליפשיץ צרו על שרת התרבות מירי רגב וממש שגעו אותה באובססיביות לתת לגב' ליפשיץ את ההדלקה, למרות שהשרה רגב לא הייתה נעולה על כך במאה האחוזים. מה שגב' רגב לא ידעה היא העובדה שהפנייה הזו כלל לא הגיעה מחב"ד, וכי רבני חב"ד לא היו בין הלוחצים. מקורביה של גב' ליפשיץ יצרו את התחושה שכביכול חב"ד כתנועה מעוניינת בכך. הדבר הגיע לרבני חב"ד והללו – עפ"י מה שנכתב ע"י שאולזון, פנו אל הגב' ליפשיץ כדי שתוותר מרצון על ההדלקה אך היא סירבה בכול תוקף ולכן יצא המכתב הברור והמושחז מרבני חב"ד. לאחר מעשה מסתבר כי השרה רגב בכלל לא הצטערה ממש על הביטול. מנגד מסתבר שגב' ליפשיץ אמנם נכנעה לרבניה אך סנטה בהם בחוצפנות, כאשר טענה בתקשורת, ומול משרד התרבות, כי היא מצטערת על הביטול וכי כול הביטול הזה נעשה כנגד רצונה. תגובה זו היא מעין סטירת לחי לחסידות חב"ד כגורם מלכד ועצמאי, ובמיוחד זו סטירת לחי לכוחם וזכותם של רבני חב"ד להורות הלכה של היתר ואיסור, כפי שנהוג בעולם הרבנות.
    


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה