כך יוצרים אנטישמיות תקשורתית

בס"ד

 כך יוצרים "אנטישמיות" תקשורתית / הרב אליהו קאופמן

        מידי מספר חודשים עולות שוב ושוב כתבות על "אנטישמיות אירופאית" – ובכללן ה"אנטישמיות בבריטניה". אמצעי התקשורת הישראליים מגויסים לטובת סיפור ה"אנטישמיות" בבריטניה, לא מעט כדי לגרום לכך שיהודי המדינה הזו יהגרו לישראל. "תאגיד השידור הישראלי" הציג בינואר 2020 כתבה רדודה ומגמתית על המצב בלונדון – מבחינת חיי היהודים, בהתבססו על נתוני המיעוט שבמיעוט הישראלים שם, תוך התעלמות מוחלטת מכול שאר השכונות היהודיות של לונדון, שאינן נגועות בשנאת יהודים. כך למשל, כתבת החוץ של כלי תקשורת מרכזי בישראלי, היא גם קשורה לפעילות הסוכנות היהודית", בהעלאת עולים לישראל...

       זה מספר שנים – מעט לאחר הקמת "תאגיד השידור הישראלי", ששוב ושוב אני נוכח לדעת כי אין הרבה אמת בכתבות החדשות המשודרות, של "תאגיד השידור הישראלי", על ה"אנטישמיות בבריטניה", לבין העובדות בשטח. מישהו לחש על אוזני כי גב' אנטוניה ימין – הכתבת של הערוץ הטלויזיוני "כאן", במערב אירופה, היא גם מעורבת בעבודתה כ"שליחת הסוכנות היהודית", להעלאת עולים לארץ. מכאן שאו – אז הבינותי כבר יותר טוב את הקשר בין חוסר הדיווח על המציאות הריאלית לבין הדיווח על ה"עליה באנטישמיות" בבריטניה. מאחר ואינני משועבד למכשיר הטלויזיה הרי שלא פעם – במסגרת עיון עבור חומר למאמריי, ספריי או כתבותיי, אני מגיע דרך ה"יוטיוב" לשידורי מהדורות החדשות בטלויזיה, ובאיחור מה. כך זה קרה לי השבוע, משצפיתי בסרט על כתבת מוסף ל"כאן חדשות" של "תאגיד השידור הישראלי". בכתבה הזו רואינו רבנים, ובעיקר ישראלים, שדיברו על "אנטישמיות גואה" בלונדון, וגם טענו שהאנטישמיות הזו מתבטאת כיום גם ב"אנטי ציונות". הפעם החלטתי לצפות בכתבה הזו ולהתחקות היטב מיהם מאויניה ועל איזה אזורים יהודים מדובר. מהתמונה שעלתה לעיני הבנתי בדיוק כיצד בונים כתבה מטעם ובלי טעם לשרות העלייה של הסוכנות, ללא קשר לעובדות, ובמיוחד סומכים על בורותו של הצופה בכול הנוגע והקשור לאי הכרתו את בריטניה, את לונדון הבירה ואת המפה היהודית שם.

                       התבססות על שכונות שוליות ועל מקרים נדירים

       הכתבה הייתה בינואר 2020, כשברקע הייתה בחירתו של ג'ימי קורבין למנהיגה של מפלגת "הלייבור" הבריטית, ותחילת ההסתה שלו נגד היהודים. עד כאן התפאורה אמינה והגיונית אבל המוזר הוא שמקרי האנטישמיות שהובאו בכתבה הזו היו משכונות יהודיות קטנות והמרואיינים היו גם הם דמויות יהודיות שוליות. היה גם ערבוב בין יהודים מקומיים – שהכתבה פחות הדגישה אותם, לבין מהגרים ישראלים, שתמיד חשו את עצמם בבריטניה כאורחים וזרים. שכונות "מיל היל", ובמיוחד "בלייז פארק", הן שכונות שבהן אחוז היהודים נמוך ביותר וגם המניין בבתי הכנסת שם הוא רדוד, משום האוכלוסייה היהודית המעטה שם. המרואיינים היו גם במקרה כאלה ששמשים תועמלנים ישראלים, ואשר תמיד "מושכים אש" בהדגישם את האינטרס הישראלי הזר לפני האינטרס היהודי – בריטי. נהג ההסעות שרואיין – אריק מרקובי'ץ (ידיד טוב שלי מזה כשלושים שנה...) דיבר אמנם על "אנטישמיות" אבל הודה שהוא מעולם לא נתקל בה, ורק נוסעת אחת שלו (במשך 30 שנות עבודתו כנהג הסעות...) נתקלה בכך. מרואיינות אחרות היה שתי ישראליות – פעילות ידועות מטעם הסוכנות, ולכן גם שם יש לבדוק אם ה"אנטישמיות" הזו, אם לא הגיעה מהכיוון הפוליטי, ולאו דווקא משום שנאת יהודים. בכול אופן, ב"עניין הישראלי" יש לבדוק היטב אם אין כאן מכשלה שקשה לשפוט דרכה בפרמטר אובייקטיבי, את מצב ה"אנטישמיות" בבריטניה בכלל, ובלונדון בפרט. במשך חיי ופעילותי בבריטניה נתקלתי בטענות חוזרות ונשנות מצד גורמים יהודים בריטים מהקונצנזוס היהודי האנגלי – וגם החילוני, כנגד התנהגותם הבלתי אחראית של הישראלים שם נגד השלטון הבריטי, ואף כנגד בריטים ונכרים אחרים שרק הביעו דעה שונה מההשקפות הציוניות – ישראליות. כך למשל האשימו לא פעם אנשי העיתון "גו'איש כרוניקל" ( העיתון היהודי המוביל של יהודי בריטניה) את הגורמים הישראלים ב"אי הבנת עניין החיים בגלות ובפגיעה בצורך לכבד את השלטון הבריטי על מה שהוא מעניק ליהודים". עורכי העיתון טענו כי הביקורת הישראלית המושמעת בקולי קולות נגד הבריטים – ע"י מהגרים ישראלים, היא בבחינת חוצפה ולא פעם מסכנת את חיי היהודים הברטים לצד שכניהם. בלונדון למשל פועל עיתון ישראלי בשם "עלונדון", שמימונו מגיע בעקיפין מגורמים ממלכתיים ישראליים. בעיתון זה כותב עיתונאי ישראלי שבכלל איננו חי בבריטניה, אלא בישראל (בעבר חי בלונדון תקופה קצרה), ושמו שאול צדקה. לא פעם סנט האיש – בטורו בעיתון הזה, בראשי הממלכה הבריטית רק משום שהללו הביעו דעות מתונות, וכנגד הימין הקיצוני בישראל. כך למשל ביזה הלה את המלכה הבריטית רק משום שבקרה בנסיכויות הנפט שבמפרץ הערבי! עורכת העיתון – ענת קורן, היא אחת מאלה שכתבי "כאן" של "תאגיד השידור הישראלי" מסתמכים עליה בהכנות כתבותיהן, כשמדובר באישה שהיא אשת מיעוט בקרב היהדות הבריטית ושכול אינטרסיה בנויים לשרת הגירה יהודית מבריטניה גם תמורת סיפור הכזב ששמו "אנטישמיות". אבל הבעיה העיקרית של אנשי התקשורת הישראליים – ובמיוחד אלה של "כאן", איננה רק במה שכתבו אלא בעיקר במה שלא כתבו, ובמיוחד באותה כתבה של סוף ינואר 2020.

                                               ומה שלא נכתב

          אנשי "כאן" התרכזו בכמה שכונות קטנות של לונדון, מהסיבות שכנראה שמורות עימם, אבל בכול אותה כתבת מגזין הם כלל לא יצאו למרחב היהודי האמיתי של לונדון בפרט, ושל בריטניה בכלל, ששם הם היו מגלים לבטח תמונה שונה, ובוודאי שגם הפוכה ממה ששידרו. בעוד שהם חיטטו בשולי הצפון – מערב של יהודי לונדון הרי שהם כלל לא ביקרו במרכז הצפון – מערב הזה, ואף לא בקצה הצפוני ביותר של אותו צפון – מערב. שכונת עדווגו'אר שוכנת בקצה הצפוני של צפון – מערב לונדון. זוהי שכונה שבשני העשורים וחצי האחרונים התחרדה מאוד ומהווה "סינתזה" של אוכלוסיה דתית וחרדית מודרנית וצעירה (שנדדה לשם משכונות "גלדרס גרין" והנדון" שנמצאות במרכז הצפון - מערב הלונדוני) לצד אוכלוסיה חסידית צעירה (שנדדה לשם משכונת "סטמפורד היל" החסידית, שבצפון – מזרח לונדון), ולצד אלה חיה גם האוכלוסייה החילונית הוותיקה. בשכונת עדווגו'אר קיימים כשנים עשר בתי כנסת, כוללים וישיבה אחת. גם ישראלים מתגוררים שם (כמו אותו נהג שרואיין, ששמו אריק מרקובי'ץ). בשכונה הזו מספר מרכולים יהודים, כמו כן ישנן מספר מסעדות כשרות וכמובן שקיימים שם מספר אטליזים כשרים ומאפיות כשרות. בשלושים שנות התפתחותה של השכונה הזו הרי ש האירועים האנטישמים היה ונותר – בלי עין הרע, על אפס. מעבר לעדווגו'אר – צפונה יותר, קיימות עוד מספר שכונות יהודיות חילוניות לגמרי עם אוכלוסיה יהודית גדולה מאוד, שגם שם האנטישמיות שואפת לאפס ("סטאנמור", "רדלייט", "בושי", "אלסטרי", "בורנווד" ו"פינאר") אבל החבר'ה מ"כאן" העדיפו כמובן להתרכז ביהודים המואטים שבשכונת "מיל היל" שבקצה האזור הזה...

                                      דילוג על המרכז היהודי הגדול

    שכונות "גלדרס גרין" ו"הנדון" הן מרכז ההוויה של צפון – מערב לונדון. בכול שכונה כזו קיימים כעשרים וחמישה בתי כנסת לצד כוללים, ישיבות ומרכזי קניות ומסחר יהודים הומים. אבל מסתבר שגם על השכונות הללו – הידועות לכול יהודי וישראלי (חילוניים כדתיים), העדיפו אנשי "כאן" לפסוח, כי פשוט לא הייתה שם אנטישמיות בנמצא, שאם – חס ושלום הייתה, הם היו בטח לא שוכחים לצלם ולראיין שם. "פינצלי" רבתי היא קומפלקס של שכונות יהודיות בשם הזה – הסמוכות ל"גלדרס גרין", עם מספר בתי כנסת וחנויות יהודיות, וגם עם כמה בתיה"ס יהודיים שמרוכזים, שם אבל גם שמה נפקד משום מה מכתבי "כאן". בכתבה הזו אמנם ציינו את שכונות "המפסטיד" הקרובות לשם אבל דובר בגרפיטי אחד, שמשום מה הם טענו כי הוא מתחדש יומית, כמובן להד"ם. הם אבל שכחו לציין כי שני הרחובות היקרים ביותר בלונדון עוברים בשכונת "המפסטיד סאבב גרדנס" (בה התגורר לפני מספר שנים האוליגרך לייב לבייב...) ושמם "בישופ אבניו" ו"וולינגטון רואד", ושם רוב הדיירים הם בני מהגרים (מלפני שלושה עד ארבעה דורות) מעירק – ערבים ויהודים גם יחד, החיים בהרמוניה. כך הוא המצב גם בשכונות סנט.ג'וסווד ו"מרבל ארג" שבמרכז לונדון. אבל עיקר מערכת היחסים ההרמונית – בין יהודים לנכרים בכלל ולמוסלמים בפרט, נמצאת בצפון – מזרח לונדון.

                                           הדילוג הגדול ביותר

        האזור הידוע ביותר בשכנות הטובה בין יהודים לנכרים – ובעיקר עם המוסלמים, הוא איזור שכונת "סטמפורד היל" החסידית בתוך רובע "הקני". באזור הזה קואליציית מועצת העיר - הרובע, מורכבת מיהודים חסידיים וממוסלמים, שרובם אפגניים ופקיסטנים. עד לפני כעשרים וחמש שנה היה האזור הזה מועד לפשע ולמסחר בסמים ובנשים, אך כניסת המהגרים המוסלמים, ושיתוף הפעולה שלהם עם היהודים החרדים, מחקה את הבעיה. לא כאן המקום להרחיב על השכנות הטובה השוררת שם – בלי עין רעה, בין החרדים למוסלמים, ואף לשחורים, אבל מסתבר שמקום מיוחד כזה איננו מעניין את אנשי "כאן" למרות גודלו ומאווייו החיוביים והמיוחדים, וזאת משום שהאנטישמיות והמריבה נעדרים משם. בקצה המזרחי של הצפון – מזרח שוכנת שכונת "הילפורד", שם נמצא הריכוז היהודי והישראלי הגבוה ביותר בלונדון, לצד הבריטים הלבנים, אך גם לצד המהגרים המוסלמים. מסביב קיימות עוד כמה שכונות יוקרה יהודיות כ"צ'יקוואל", "לאוטן" ו"ווטפורד". אבל גם לשם לא הגיעו צלמי וכתבי "כאן".

                                        ללא פוליטיקה הכול נראה אחרת

       מרכזים יהודים גדולים – בבריטניה, קיימים גם במנצ'סטר , גייסהד, לידס, ליברפול ושפילד. לא אכנס כאן לדוגמאות חיוביות ביחסים עם הנכרים, המעפילות על אלה השליליות, אבל רק אציין שלדעתי חוסר המקצועיות של "כאן" וערוצי תקשורת ישראליים אחרים – המוציאים לעז על יחסים בין יהודים לנכרים, הם אלה הגורמים אח"כ לאנטישמיות הנכרית, כשהנוכרים מגלים כיצד התקשורת הישראלית פוגעת בהם. באותה כתבה התראיינו גם כמה ישראלים – מבעלי מסעדת הפלפל "בלאדי" בלונדון, כאשר אחד מהם טען כי כול עוד הפוליטיקה איננה נכנסת בין לקוחות המסעדה הרי שהיחסים והחיים מצוינים. לצערי הרב הרי שאת הפוליטיקה הקיצונית לא מכניסים הנכרים בבריטניה – נגד היהודים, אלה הישראלים, המעוניינים להשתמש ביהדות בריטניה לצרכי הפוליטיקה הישראלית הצרה. ערוצי התקשורת הישראליים – ובראשם "תאגיד השידור הישראלי", הם האמצעי הפוליטי של אותם מרעים מישראל.

        

       

יישר כוח

בס"ד

                       יישר כוח ! / הרב אליהו קאופמן

         רבני חב"ד החליטו לשים קץ להידרדרות בסיסייה החרדיים של החסידות – ובכלל זאת, בענייני הצניעות והסגידה לסמלים נכריים, ולכן הם יצאו בכרוז נגד גב' חנה ליפשיץ, והכריחו אותה לוותר על הדלקת המשואה ב"יום העצמאות". ומסתבר גם שבכלל משרד התרבות הישראלי לא היה היוזם של רעיון הדלקת המשואה ע"י הגב' מנפל.

       הרבה חיזוק ו"יישר כוח" מגיע לרבני חב"ד שגרמו לביטול הדלקת המשואה של גב' חנה ליפשיץ, אשת שליח חב"ד (יחזקאל ליפשיץ) בבירת נפל, קטמנדו. התקשורת החילונית כמובן ראתה את החלק הצר והסטריאוטיפי שבעניין החלטת רבני חב"ד. התקשורת החילונית – שרוב ימות השנה היא ביקורתית כנגד הציונית העכשווית – מעשית, פתאום שמה דגש על כך שהחלטת רבני חב"ד היא ההוכחה לאנטי ציונות של התנועה, ובלי לומר ממש הרי ששוב נשמע הפזמון: "חרדי נשאר חרדי". אבל העניין הוא סבוך יותר ולא פשוט בכלל. העניין אמנם נוגע לבעיות עקרוניות של חב"ד החרדית ולמונחים החילוניים של המדינה ושל "יום העצמאות" אבל ישנה כאן גם פינת התנגדות גדולה למעלליה של גב' חנה ליפשיץ, ולאו דווקא במישור ההתנגדות האישית לגב'. זו איננה הפעם הראשונה שרבני חב"ד יצאו נגד הדלקת משואה מצידו של בן קהילתם ב"יום העצמאות", אבל זו הפעם הראשונה שהם הצליחו לבטל הדלקת משואה מטעם אחד מבני קהילתם.

                                           המהפך בחסידות חב"ד

           חב"ד ההיסטורית – מאדמו"רה הראשון, "בעל התנייא" ועד לאדמו"ר הלפני אחרון ("המוהרי"צ", חמיו של האדמו"ר האחרון), הייתה חסידות רדיקלית שלחמה נגד ההסכלה, נגד ה"מודרניזציה", ולימים גם נגד הציונות. האדמו"ר האחרון שינה רבות בדרך הזו ואילו בנושאי ההסכלה, ה"מודרניות" והיחס למדינת ישראל הוא שינה והתפשר (המלמד הפרטי שלו היה ציוני...) אבל הותיר אצלו נקודות מעט יותר רדיקליות שהיו עדיין שייכות לעבר של חב"ד. מאחר והוא ראה את עצמו כ"משיח" הרי שהוא התנגד לכול פשרה טריטוריאלית ישראלית עם הערבים, בהאמינו שאין להחזיר את שטחי הכיבוש של שנת 1967 אלא לתפוס בהם עד בוא המשיח, קרי – בואו והתגלותו שלו עצמו. מנגד, הרי שהאדמו"ר האחרון לא ראה את מדינת ישראל באמת כ"אתחלתא כגאולה", ובוודאי שהציונות הייתה אצלו בבחינת טריפה. בכך הוא היה אפילו יותר קיצוני מראשי המחנה הליטאי של "דגל התורה", של ימי הרב שך. ולראייה, הרי שבימים שבישיבת פונובי'ז בבני ברק תלו את דגל המדינה ב"יום העצמאות" הרי שבשום ישיבה של חב"ד לא תלו אותו מעולם ב"יום העצמאות". בכך חב"ד שונה בתכלית מתנועת "המזרחי", שקשרה את גורלה עם הציונות כבר מסוף המאה ה-19, ע"י הרבנים ריינס, ולימים גם קוק. שיתוף הפעולה של האדמו"ר האחרון של חב"ד עם המדינה ועם "זרועות הביטחון" שלה נעשה מתוך עניין של "קרוב יהודים ליהדות", וגם משמירה על "ריבונות יהודית" בארץ ישראל עד בוא המשיח, אבל מעולם לא הייתה הסכמה כלשהי, גם בימי האדמו"ר האחרון, לקיומה האינסופי העתידי של המדינה, ובטח שלא עם סמליה ועם "חגיה". עבור חב"ד "יום העצמאות" חל  בספירת העומר, האסורה בשמחה, ואילו הצפירות, טקסי האבל של המדינה וכו' הם עבורם "מנהגי הגויים" שאסור להיטמע בהם. בחב"ד יש דרכים אחרות להנציח את מותם של חללים יהודים והם עושים זאת בכול הזדמנות אך ללא ראוותנות. זו הייתה הסיבה שרבני חב"ד יצאו נגד שמעון רוזנברג – חמיו של גבריאל קרוזנברג הי"ד, שנרצח לפני כעשור בבומביי, שבהודו. רוזנברג לא ציית לרבני חב"ד וטען כי מעשהו הוא "קידוש ה'". בהדלקת המשואה שלו (בשנת 2011) הוא הוסיף למשפט "לתפארת מדינת ישראל" את המילים "ארץ ישראל", דבר שמעמיק את הבלבול בין מדינה חילונית לארץ קדושה, השורר בחסידות חב"ד, מאז המהפך ההשקפתי שחולל האדמו"ר האחרון מול השקפת העבר של החסידות האנטי ציונית לשעבר. אבל בפרשת גב' חנה ליפשיץ לא במקרה הייתה התגובה של רבני חב"ד חריפה הרבה יותר, ומסיבות נוספות.

                                      סטייתם הרעיונית של "השלוחים"

        עולם "השליחים" בחב"ד הוא פרויקט עתיק בן למעלה ממאתיים שנה. עד לאדמו"ר האחרון הקו של שליחת שליחי חיזוק בחב"ד היה בנוי על חיזוק הדת במקומות חלשים. לכך היו שתי בסיסים. אחד מהבסיסים היה לשלוח שליחי חיזוק אך ורק למקומות חלשים מבחינה דתית ואילו הבסיס השני עמד על כך שהשליחות מעיקרה היא כדי להפוך את המקומות שלשם נשלחים שלוחי חב"ד, לשומרי מצוות ממש ולא להותירם כלא שומרי עם גוון של "עזרה סוציאלית". מאז עלייתו של האדמו"ר האחרון - ובמיוחד לאחר מותו, שני הבסיסים הללו הורעו. כיום שלחי חב"ד מגיעים גם לריכוזים שאינם חילוניים או חלשים במצוות אלא אפילו לקהילות חרדיות, כשמטרתם להשפיע מיסיונרית על הנמצאים שם לאמץ אך ורק את שיטת חב"ד, דבר שאיננו קיים בשום מקום בעולם אצל גוף דתי – יהודי כלשהו. אי לכך לא פלא הוא שקהילות שלימות מחרימות את חב"ד, ובראשן קהילת בולטימור בארה"ב והיהדות הסורית – חלבית, שהיא רוב רובה של קהילת יהודי מכסיקו. גם הבסיס השני נפרם וכיום יותר ממחצית שליחי חב"ד אינם מתאמצים על כך שהמגיעים אליהם ישמרו אח"כ מצוות אלא כול סיועם הוא סוציאלי וחברתי לחילוניים ישראלים, ומבחינה לוגיסטית בעולם, כולל סיוע ל"מוסד" הישראלי. ברוב מקומות הפעילות של חב"ד בעולם לא פעם מעודדים את המגיעים אליהם להיוותר חילוניים. גם נשות חב"ד, החברות בארגון "יד לאחים", דואגות למשל שנשים יהודיות שחיו בכפרים ערבים תסרנה את לבושן הצנוע, לאחר שהן חוזרות למשפחותיהן בישראל, ותתלבשנה עפ"י "צו האופנה" הלא צנוע של ישראל. לכן לא פלא הוא שגם אנשי השמאל הישראלים אוהבים את תנועת חב"ד הלאומנית. לפני מספר שנים אפילו העלו ציפי לבני ואלעזר שטרן הצעה לשחרר את חסידי חב"ד מהצבא על פעילותם בחו"ל, אבל סערה חילונית מוצדקת עצרה את האפליה הזו. בוודאי ש"בעל התנייא" – הוא האדמו"ר הראשון של החסידות, לא חלם לאן תידרדר יוזמתם הקדושה שלו ושל ממשיכיו עד האדמו"ר הלפני אחרון.

                             הסטייה הרעיונית והמעשית של גב' ליפשיץ

          גב' חנה ליפשיץ איננה אשת שליח חב"ד רגילה. היא אחת שחרתה על דגלה להרים את דגל שיויונה של האישה החרדית בכלל ושל נשות חב"ד בפרט. היא דאגה – מזה שני עשורים, ליצור קשרי תקשורת שיהפכו אותה לעיקר – "כשליחת חב"ד" בנפל, ואילו את בעלה, יחזקאל ליפשיץ, לגמד ולהופכו ל"בעלה של שליחת חב"ד". מלבד כול הופעותיה הבומבסטיות בתקשורת החילונית – שכול כך אוהבת "חרדיות מהפכניות" כמותה, הרי שהיא החלה להופיע, בביקוריה בארץ, כשחקנית תיאטרון ו"לדגמן" את שליחותה בקטמנדו, לנשים חילוניות. בסדרה "קטמנדו", על שליחי חב"ד בנפל, בפרקי הסיום, ישנה סצנה בה שליחי חב"ד המקוריים מוחלפים בזוג חדש, ואילו בסצנת החפיפה שביניהם ניראת אשת השליח היוצא כשהיא מפרקת באירוע דתי את המחיצה בין גברים לנשים בטענה ש"אני עדיין השליחה כאן", וזאת כביכול כדי "לקרב" את החילוניים. אין ספק שהסצנה הזו היא כול עולמם של מתעבי הדת היהודית והיא בעצם משרתת את הרפורמים. בראיונות שלאחר יציאת הסדרה משבחת חני ליפשיץ את הסדרה, ואף את הסצנה הזו. רבני חב"ד מסתמא הבינו לאן חותרת הגב' הזו – האוהבת כבוד ופרסום, והם החליטו שבין חב"ד לבינה עדיף להם לוותר עלייה, והפעם גם לנזוף בה בקול רועם יותר מאשר בשמעון רוזנברג. עלייתה של גב' ליפשיץ להדלקת משואה הייתה עורכת עוד מהפך בניסיון נשים לא מעטות לתפוס את ההנהגה על חשבון הגברים בחב"ד, בעידן שאחרי מות האדמו"ר האחרון. כאן יש לציין כי לפני כשנה נערכה קריאת מגילה בשכונת "קרוואן הייט (שכונה חב"דית) שבברוקלין הניו יורקית, שבארה"ב, ובה קראה את מגילת אסתר אישה מחב"ד עבור נשים, ונוכחו שם גם מספר גברים. הנושא בער בחב"ד וותיקי החסידות רתחו מזעם. חנה ליפשיץ היא עוד לבנה נופלת בקיר האורתודוכסי של חב"ד. אבל מסתבר שעניין הדלקת המשואה אליה הוזמנה הייתה בכלל – יצח"נות פרסומית נטו, של גב' ליפשיץ, ולא עפ"י פנייה אותנטית של משרד התרבות הישראלי.

                                         המניפולציה של גב' ליפשיץ

        באתרו של הרב חיים שאולזון – "עולמם של חרדים", התפרסמה ידיעה, החתומה בשמו של העורך שאולזון עצמו, כי מקורביה של גב' ליפשיץ צרו על שרת התרבות מירי רגב וממש שגעו אותה באובססיביות לתת לגב' ליפשיץ את ההדלקה, למרות שהשרה רגב לא הייתה נעולה על כך במאה האחוזים. מה שגב' רגב לא ידעה היא העובדה שהפנייה הזו כלל לא הגיעה מחב"ד, וכי רבני חב"ד לא היו בין הלוחצים. מקורביה של גב' ליפשיץ יצרו את התחושה שכביכול חב"ד כתנועה מעוניינת בכך. הדבר הגיע לרבני חב"ד והללו – עפ"י מה שנכתב ע"י שאולזון, פנו אל הגב' ליפשיץ כדי שתוותר מרצון על ההדלקה אך היא סירבה בכול תוקף ולכן יצא המכתב הברור והמושחז מרבני חב"ד. לאחר מעשה מסתבר כי השרה רגב בכלל לא הצטערה ממש על הביטול. מנגד מסתבר שגב' ליפשיץ אמנם נכנעה לרבניה אך סנטה בהם בחוצפנות, כאשר טענה בתקשורת, ומול משרד התרבות, כי היא מצטערת על הביטול וכי כול הביטול הזה נעשה כנגד רצונה. תגובה זו היא מעין סטירת לחי לחסידות חב"ד כגורם מלכד ועצמאי, ובמיוחד זו סטירת לחי לכוחם וזכותם של רבני חב"ד להורות הלכה של היתר ואיסור, כפי שנהוג בעולם הרבנות.

    

סכנת הקורונה מהמשטרה והצבא

בס"ד

   סכנה ה"קורונה" מהמשטרה והצבא / הרב אליהו קאופמן

     כאשר מכולנו נדרשת החובה לעטות מסכות וללבוש כפפות הרי שדווקא אנשי החוק – המשטרה והצבא, שאמורים לשמור על הסדר כדי שחיינו יהיו בטוחים יותר, הם אלה שמצפצפים על החוק בקשת ובאים במגע עם אזרחים ללא חבישת מסכות, בטוענם שהם פטורים מהן. ואיפה שרי הביטחון, הביטחון פנים והבריאות ? הללו כבר מכינים לעצמם את השררה הבאה של ממשלת אחדות המרעים.

     זה אירע בשעת בוקר של יום ד' – ה-22 לאפריל 2020. לאחר סידורים דחופים בשכונת רמת בית שמש ב' שמתי את פעמי לתחנת האוטובוס כדי לשוב לביתי בשכונת רמת בית שמש א'. והנה שומעות אוזניי – ברחוב רבי יהודה הנשיא בו צעדתי, צעקות אימים של המון נגד המשטרה. הרמתי את עיני ומולי עמדו שתי ניידות משטרה (אחת במסווה "אזרחי") ובהן מספר שוטרים לצד אדם לבוש אזרחית, שהיה חלק מהצוות שלהם, ואילו מהעבר השני של השדרה עמד גי'פ צבאי עמוס חיילים ובראשם קצין בדרגת סגן. כשהתקרבתי קלטתי את עומק השערורייה. הסיפור הזה הזכיר לי סרטון מלפני מספר שבועות, מתחילת התפשטותה של המחלה. השוטרים והחיילים לא עטו מסכות והיו ללא כפפות. הם גם לא שמרו על מרחק של שני מטר ביניהם ובינם לבין הקהל הרב שסבב אותם.

                                   שטחי כיבוש בתוך ה"קו הירוק"

        ראשית דבר, לפני שהמשטרה והצבא הגיעו למקום – בערך בשעה 10.30 בבוקר, הכול היה רגוע ולא הייתה שום סיבה שהמשמר הזה יכנס לרחוב יהודה הנשיא ויסטה לשם מהמסלול היומי, לאור רחוב נהר הירדן. אבל מסתבר שהמשטרה נוהגת בציבור החרדי - וגם בציבור הערבי, כפי שנהוג לנהוג עפ"י ההוראות על אוכלוסיית כיבוש, גם אם זו חיה בתחומי הקו הירוק. ברחוב הזה הסתובבו מעט אנשים – כול אחד הלך לדרכו הנצרכת, חבושי מסכות ולבושי וכפפות. החנויות העמידו את הצרכנים מחוץ להן, כדי שלא יהיו בחנות יותר מדי קונים, שלא על פי התקן. אני בטוח שברחובות דיזנגוף וארלוזורוב בת"א לא הייתה מגיעה פלוגה משרטתית פלוס צבאית לערוך "ביקור פתע" כזה, ועוד כשהכול בסדר. אבל שטח כיבוש הוא שטח כיבוש, והפעם זה לא עניין גאוגרפי אלא אתנוגרפי – סוציולוגי. אם באמת המשטרה והצבא היו נוהגים בדרך ההיגיון והחוק הם לא היו נכנסים לאזורים שקטים וממושמעים גם אם הללו רשומים אצלם כ"אזורים בעייתיים". אבל הבעיה קשה הרבה יותר, והיא ממש חודרת לעניין של פיקוח נפש.

                                        קלות הדעת בפיקוח נפש

       אחד החיילים שהיה שם טען – כשלחצו אותו בעניין המסכות, כי אין להם שום חיוב להטות מסכות על פניהם ו/או לשמור מרחק סביר ביניהם ובינם לבין הקהל. מסתבר שכאן הבעיה. בעת "הפעילות המבצעית", של אותם "אנשי חוק", הרי שבשטח חשוף הקהל למגע עם שוטרים וחיילים שאינם מוגנים במסכות והמחלה, חס וחלילה, יכולה לעבור בקלות מ"איש החוק" לאיש בשטח או להיפך, וזה בוודאי שכבר לא צחוק. זו שערורייה לחזות במצב שאנשי החוק הם אלה המסכנים את הציבור שעליהם לשמור עליו וכול זאת בזמן שראשי החוק דורשים אמצעי בטיחות מקסימאליים מעובדי בתי אבות, מעובדי הרפואה השונים ומכול עובד ציבור. זהו מעשה הפקרות חלמאי שאין לו אח ורע. שרי הבריאות, הביטחון ובטחון הפנים הם האשמים העיקריים, ואילו שר הבריאות האומלל של המדינה, יעקב נח ליצמן, עומד כמו גולם ומחריש מול התופעה הזו ומול הפיכת הציבור החרדי לציבור כיבוש בארצו.

                                            בריון בחסות המשטרה

         אבל זה לא הסוף. משביקשתי לצלם ולתעד את הפרופים החשופים של השוטרים והחיילים הרי שאז התנפל עלי בברוטליות ובצעקות אותו אחד בלבוש אזרחי (איש שמנמן, מקריח ןמעט שחום הלבוש מכנסים שחורות וחולצת טריקו לבנה) וחל לאיים עלי פיזית. השוטרים כמובן שלא ניסו לעצור אותו...

בבא כמה

בס"ד

                   בבא כמה ? / הרב אליהו קאופמן

         מה שמתחולל בימים אלה סביב ההבטחות השקריות של        "קופת העיר בני ברק" הוא בבחינת הונאה פלילית, ויותר מכול חילול שם שמים. שמו של רב קדוש וחשוב מנוצל להונאה עסקית תוך פגיעה בחולי ה"קורונה", כשהרב עצמו איננו יודע על "הבטחת הסגולות" שלו, בתמורה כספית! כיצד הגיעו אלה המתיימרים להיות ממשיכי ה"ליטאות" של לוחמי העבר נגד אחיזת העניים והמסחר ב"סגולות" וב"ברכות", לכך שהם היום עומדים בראש תעלולי ה"ברכות" וה"סגולות" השקריות ? ומדוע שותקים על כך במערכת השלטון החילוני – מימין ועד השמאל ?

      כבר מספר שנים שאני טוען כי מה שמתחולל סביב הרב חיים קנייאבסקי היא בעצם המהדורה האשכנזית – ליטאית של מה שהועתק ממה שהתחולל בעבר סביב הרב יצחק כדורי, אבל ברמה הרבה יותר וולגרית וזולה. המושג "בבה" מקורו בהררי הקודש של יהדות מרוקו. נכון שלמושג הזה התהוו סיפורי המופתים של רבני וצדיקי מרוקו, אבל לא רק שהם היו אמיתיים אלא שלא מסחרו בהם לעולם. מחוללי הנפלאות הללו לא רק שלא רצו שכר על ברכותיהם ומופתיהם אלא שמעולם לא תלו זאת בעצמם, אלא בקב"ה בלבד, ועד שהפכו לכול כך נערצים הם לחמו על תורת ישראל ועל קיומה בהידורי ההידורים. כזאת הייתה למשל משפחת אבו – חצירה המהוללה. זה נמשך גם לימי עליית המשפחה הזו לארץ ישראל, כמו בימי הקדוש האלוקי – רבי ישראל אבו – חצירה, הוא ה"בבא סאלי". זה אירע גם בימי רבה הבלתי מוכתר של רמלה – ה"בבא חאקי", אחיו של ה"בבא סאלי", וזה המשיך גם בימי של "בבא מאיר" – בנו הבכור של ה"בבא סאלי". אבל עם הימים למדו לא מעטים להפוך את "מגידות העתידות" ואת עניין ה"ברכות" וה"קמעות" לעניין מסחרי בלבד ולנצל את תמימות ו/או טיפשות ההמונים לצרכיהם.

                     "יתד נאמן" ההיסטורי והעולם הליטאי ההיסטורי

         לפני כשני עשורים וחצי יצא העיתון "יתד נאמן" בראש מוקיעי הדרך הנלוזה הזו – של מכירת "ברכות" והענקת "קמעות" תמורת תשלום, ועוד ע"י ארחי פרחים, שתמול שלשום היו עבריינים של ממש או סתם בורים ונקלים. התופעה הזו – של הפיכת הקדוש לישראל למסחר של רמאים, תפסה כוח גם אצל צאצאי אדמו"רים חסידיים, שאמנם ירדו מדרך התורה אבל המשיכו להתלבש ב"שמונת בגדי הכהן הגדול" כדי לנצל את זכות אבות החסידות למסחר ב"ברכות" וב"קמעות". לא לחינם יצא היעיתון "יתד נאמן" בראש המלחמה הזו, משום שהוא ייצג את ההשקפה האשכנזית – ליטאית שלחמה מאז ומעולם נגד אחיזת עיניים. זו הייתה המלחמה של הגאון מוילנא נגד החסידות – בחושדו בה כתעתוע שיגרום להמוני ישראל לתלות את מבטחם בסגולות ועקב כך ירדו מקיום המצוות. זו הייתה מלחמתו של הרב יעקב עמדין – בגרמניה, נגד הרב יונתן אייבשיץ, סביב הענקת "קמעות" ע"י הרב אייבשי'ץ, ולימים זו הפכה להיות גם מלחמתם של הרבנים הליטאים בארץ ישראל – ובראשם ה"סטייפלר" (הרב ישראל קנייאבסקי – אביו של הרב חיים קניאבסקיי...) והרב שך נגד אחיזת העיניים של כול "רבני הברכות" ו"רבני הקמעות". הרב יעקב הלל – רבה של ישיבת "אהבת שלום", כתב לפני כשלושה עשורים ספר בשם "תמים תהיה". בספר הזה מבתר הרב הלל את כול עניין שיווק ה"ברכות" ומוכיח כי הכול הבלין. יתרה מכך, בנוגע לעניין ה"קמעות" מוסיף הרב הלל כי כאן מדובר לא רק בהבלים וברמאויות ואחיזות עיניים אלא בעניין שיכול להתהפך לרעה, מהכיוון התורתי. כתיבת שמות מלאכים קדושים לכול יהוד באשר הוא יכולה לגרום – מבחינת תורת הסוד, לקטרוג נגד מקבל ה"קמע", על כך שמדובר בכתיבת שמות קודש לבטלה, עבור מי שאיננו ראוי לכך, ואז המקבל עלול לקבל את עונשו משמים. אבל מסתבר שבמשך פחות משני עשורים שינה העולם ה"ליטאי" בישראל את עורו והחליף את חברבורותיו.

                                        המהפך ב"השקפה הטהורה"

          בעשור האחרון למדו העסקנים הליטאים את חברבורות הלוואי השליליות של העולמות הספרדים והחסידיים, ובמקום לסגל את הטוב והיקר שבעולמות הללו הם סיגלו את תופעות הלוואי השליליות והפכו את הטפל שם לעיקר אצלם. לכך קדמה פרשת ניצולו של הרב יצחק כדורי – צדיק תמים בפני עצמו, למטרות פוליטיות נלוזות וקטנות מצד צאצאיו, ולימים מצידם של ראשי ש"ס, ובראשם אריה דרעי. הרב יצחק כדורי נודע כתלמיד חכם – ובמיוחד בתורת הסוד. כיום כולם בטוחים שהרב כדורי והגר"ע יוסף היה מאז ומעולם בבחינת "חד המה" אבל לא כך הם הדברים עפ"י שלשלת העובדות. מלימודיהם בישיבת "פורת יוסף" ועד לתחילת שנות התשעים לא היו השניים בני ברית של ממש. עדיין לא כאן המקום לפרט את כול המחלוקות וההיבטים אבל רק אציין שהרב כדורי היה מקורב יותר לרב מרדכי אליהו ואילו הגר"ע יוסף לא אחז מכול ה"הילה הקבלית" שבה עטפו את הרב כדורי. האיחוד בין השניים נעשה לא הרבה מלפני הבחירות לפרלמנט בשנת 1996, כשהיה זה יותר איחוד פוליטי ופחות תורתי והילכתי. מחד גיסא היו בנו ונכדו של הרב כדורי ה"שושבינים" לאיחוד הפוליטי הזה מצד משפחת כדורי ואילו מצד הגר"ע יוסף היה זה כמובן אריה דרעי, ה"שושבין" המרכזי. דרעי הבין שבבחירות 1996 הוא חייב להצליח בדרך הרגש ולאו דווקא בדרך ההיגיון. ש"ס הייתה לאחר ארבע שנות ברית עם השמאל ששלט בישראל ולאחר ברית יותר ממוזרה בהסתדרות עם מר"צ (!), וכשברקע הסכם אוסלו המדמם ואכזבת אנשי הימין שהצביעו לה, מכול המצב הפוליטי הזה. דרעי גם ידע שהשבר בין ש"ס ל"יהדות התורה" ולפטרוניו הליטאים לשעבר הוא מוחלט, וברקע עמדה מפלגת "תלם אמונה" של הרב יוסף עזרן, שפרש מש"ס והיה בעצם הימין הימני והפרו ליטאי גם יחד שכנגד ש"ס, בבחירות 1996, במגזר החרדי והמזרחי גם יחד.  דרעי היה כבר בתוככי משפטו הפלילי וכול מעידה פוליטית שלו הייתה סופית מרחיקה אותו מעוד ניסיון לבלום את המשך התגלגלות משפטו לעבר עברי הפי פחת. לימים הוא עצמו יזלזל בציבור המזרחי בכלל – ובמצביעי ש"ס בפרט, ויטען לפני כותב ב שורות אלה כי "הייתי חייב לפנות לכיוון הרגשי משום שהספרדים הם רגשיים ופחות שכליים". הדרך ה"רגשית" של דרעי הייתה להביא לפני הציבור המזרחי המסורתי – זה שאיים לנטוש את ש"ס בגלל הסכמי אוסלו ובכך גם למוטט את ששת המנדטים שלה למינימום ממש, אפשרות הצבעה לש"ס עפ"י הרגש המסורתי שלהם, ולנתקם מהעובדות השכליות. כבר בבחירות 1988 הצליחה "אגודת ישראל" להתרומם לחמישה מנדטים משניים שקיבלה בשנת 1984. הנסיקה הזו באה בזכות הצהרת התמיכה של הרבי מלויבאביטש ב"אגודת ישראל" לפני בחירות 1988. אבל זו הייתה קריאה של מנהיג ידוע ופופולארי לתמוך בהמלצתו, ולא דרך מכירת עוד "קמע" מבקבוק שמן שדרעי יזם ערב בחירות 1996. דרעי תכנן את הרעיון הזה קודם לבחירות והגיע למסקנה שרק אמצעי של שבועה והוראה פופוליסטית – שאין לה קשר ממש עם התורה ו/או עם ההיגיון, תציל אותו ואת ש"ס. לשם כך היה עליו למצוא אדם דתי וחרדי חדש שלא היה שייך לש"ס – ובקומה זקופה ומוארת לפחות כמו הגר"ע יוסף, שגם האחרון כבר נתפס כחלק ממשלת השמאל, כמי שהיה חלק מהסכמי אוסלו וכמי שנתן את הסכמתו חלק לברית האנטי דתית של ש"ס – מר"צ. מנגד דרעי היה זקוק לאיש דת כזה אבל גם שישלט על ידו – וע"י עזרת עוזריו, שגם עליהם ישלוט דרעי, ולא יהיה זה באמת רב עצמאי מדי. לא לחינם הבחירה של דרעי נפלה על הרב יצחק כדורי. הרב כדורי היה ידוע כקדוש, ול"מופתים" שלו יאמין המון העם. ומנגד הוא לא היה אדם בעל מרפקים עצמאיים. דרעי ידע שאת הרב כדורי מקיפים ומניעים אחרים ובראשם בני ביתו. הקשר של הרב כדורי עם הרב אליהו, ומנגד הענן שעבר תמיד בינו לבין הגר"ע יוסף, יכול להשתנות אם אלה שמקיפים אותו יבינו שלהם תצמח תועלת מהקשר החדש לש"ס. למרות שמשרדי הממשלה היו כבר בסכנת בחירות, ואז הם היו עדיין מועטים בשליטת ש"ס (בפנים, בדתות ואולי קצת בחינוך, תחת סגן שר מש"ס) הרי שלש"ס הייתה נדוניה טובה מאוד, שגם במחיר ריסוק בבחירות עדיין הנדוניה הממלכתית הזו לא תסור ממנה. לנדוניה הזו קראו ההסתדרות. ש"ס – במסגרת הקואליציה שלה עם מר"צ ועם פורשי העבודה משמאל (רמון, פרץ ואביטל), קיבלה מספר תיקי ניהול ורווחה גדולים בהסתדרות. המשכורות שם עמדו על עשרות אלפי ש"ח (ועוד בימי שנות ה-90 של המאה ה-20!...), ולהבדיל מהשירות הציבורי של המשק הרי ששם לא היו זקוקים המנהלים לקריטריונים של השכלה וכישורים. לכול משרד כזה היו תקציבי ענק שמברקר המדינה לא היה מעורה בהם אלא היה שם מעין "מבקר ההסתדרות" שהיה חלק מהשיטה הזו. לנכדו של הרב כדורי – יוסי כדורי, זה בהחלט נעם. מכאן ועד להעברת הרב כדורי לכיוון ש"ס לא ארכה הדרך. הגר"ע יוסף הסכים לעניין בשתיקה משום שהוא הבין כי זה המוצא האלקטוראלי האחרון מהמשבר הפוליטי שנקלעה ש"ס לפני בחירות 1996, מהבריתות המשונות שערך דרעי עם השמאל במשך ארבע שנות ממשלת רבין השנייה, לצד מר"צ. הרעיון של דרעי היה למצוא "קמע" שהרב כדורי יעניק להמוני המזרחיים המסורתיים, ותמורתו יתחייבו הללו להצביע ש"ס. דרעי ידע שהענקת סגולה כזו יכולה בהחלט להשכיח את טראומת הסכם אוסלו, כשלא מדובר במתנחלים שלא שוכחים דבר אלא באנשי ימין מסורתיים ואמוציונאליים שבמקום תורה אפשר גם לקנות אותם בטיפות של שמן. והשמן הזה היה באמת המתכון להצלחתו של דרעי. את המתכון הזה ניסה דרעי בחלוקת שמן בברכת הרב כדורי, במספר ישובים לספרדים מסורתיים (כמו מישור אדומים למשל) טרום בחירות 1996. התוצאות הצליחו באופן יוצא דופן ולפני בחירות 1996 התייצבה ש"ס לקרב ללא כידוני הסברה והשקפה אלא עם רוגטקת השמן של הרב כדורי, בבקבוקים זעירים. רוב מקבלי בקבוקונים התלהבו והאמינו שברכה תמורת הצבעה היא בעצם סידור לעולם הזה וגם הבא. גם היותן של הבחירות – בפעם הראשונה בישראל, בשני פתקים (לראשות הממשלה ולמפלגה בנפרד), הקלה על חלק ממצביעי הליכוד והימין להצביע לנתניהו בפתק אחד לראשות הממשלה ובשני הם הצביעו לש"ס. לא לחינם עלתה ש"ס – בבחירות 1996, משישה מנדטים לעשרה מנדטים, וכול זאת לאחר שלא התנגדה קודם לכן להסכמי אוסלו ואף עמדה בברית עם מר"צ, וזאת גם לאחר יציאתו של הרב שך נגדה. השמן עשה את שלו. זו הייתה פעם ראשונה בישראל שמפלגה דתית ו/או חרדית השתמשה בסגולות ובענייני קודש למטרות פוליטיות לשם רמייה. אבל הברית הזו– עם הרב כדורי החזיקה מעמד רק עד שנת 2003. בין בחירות 1999 לאלה של שנת 2003 נשלח דרעי לכלא והרב עובדיה יוסף הדיחו מיו"ר התנועה, ובמקומו נבחר ע"י הגר"ע יוסף ובני ביתו – ליו"ר ש"ס, אלי ישי. לישי לא נעמו בבחירות  2003 דרישותיו של יוסי כדורי בתחומי השררה ולקראת 2003 החליט יוסי כדורי לתפעל את סבו לכיוון של רשימה עצמאית. הרשימה כמובן נכשלה וכדורי גו'ניור לא רק שלא הפך לח"כ אלא שגם הפסיד את מנעמי ההסתדרות. בבחירות 2006 – ממש לפני מותו, חזר הרב כדורי לתמוך בש"ס. לאמיתו של דבר ישנן עדויות ברורות כי משנת 1996 ועד יום מותו ממש לא היה ליבו של הרב כדורי באמת ובתמים עם ניצולו לענייני הבחירות. אחד מסיפורי האגדות נוגע לימים שש"ס הביאה אותו במסוק לכול אסיפות הבחירות שלה. לא פעם התלונן הרב כדורי – בימים שעבר מבמה אחת לשנייה במטח אוירי, ושמזמן עבר את גיל התשעים פלוס, על כך שכול אותן טיסות והורדות על כתפי עוזריו הן בבחינות טורח ועינוי עבורו, ולא פעם פלט משום כך קללות עסיסיות בערבית. מששאלו השומעים את סובביו לפשר דבריו הרי שהסובבים אותו ענו כי "הוא אומר שמות של מלאכים קדושים". בפעם אחרת – כך מספר האגדה על ימי הרשימה העצמאית שלו, הגיעו אנשי הטלויזיה, במוצאי שבת קודש, לישיבתו של הרב כדורי ("נחלת יצחק") ואילו יוסי כדורי ביקש מסבו לומר דברי תמיכה ברשימה העצמאית שלו. לרב כדורי חרה כי נכדו מאלץ אותו לעשות ולהצהיר דברים כנגד רצונו, ומול מצלמות הטלויזיה, ולכן הוא צעק מלוא גרונו הניחר:"רק ש"ס! רק ש"ס"! האגדה מספרת שיוסי כדורי וחבורתו שילמו סכום עתק לטלויזיה כדי שהללו יגנזו את הריאיון האומלל הזה. לא פעם יצאו "שלוחי מצווה" מטעמו של הרב כדורי למסעות בחו"ל – במיוחד לארה"ב, כדי לגייס כספים, ובאמתחתם בקבוקי מים רגילים שאותם מכרו כ"סגולות מרפא" מטעם הרב כדורי. לאחרון לא היה מושג בכול השחיתות הזו. גם הכשר כשרות עם הוקם "בנשיאותו" של הגר"י כדורי – מבלי שיהיה מעורב בו כלל, הכשר שהמשיך לתפקד שנים לא מעטות לאחר מותו וללא הסרת שמו... כאן יש לציין כי הרב כדורי היה שייך לאסכולה רבנית שמקורה מעירק אשר גדולייה היו בקיאים בתורת הסוד אך יראתם קדמה לחוכמתם ומעולם לא השתמשו בתורת הנסתר לענייני דיומא, חס ושלום. דרעי ונכדו של הגר"י כדורי הפכו את מה שגאוני הקבלה מעירק שמרו כלימוד תורה ליחידי סגולה, למקח וממכר בשוק הפוליטי, וברמה הנמוכה ביותר. ואם בארזי המזרח נפלה שלהבת הרי שלמה שלא תיפול שלהבת נוספת בארזי ליטא של אשכנז?

                                  ינקי קניאבסקי מחליף את יוסי כדורי

       מותו של הרב שך – בשנת 2002, הביא לרפיון ונפילה בהשקפה הליטאית האיתנה. מודל יוסי כדורי החל להיות מועתק לנכדי הרבנים הליטאים – שבעבר החוג הזה עמד כחומה בצורה נגד אחיזת העיניים וניצול אמונה קדושה לשם מרמה וקיצור דרך מהצמוות ע"י "סגולות" שניתנו עבור שלמוני שוחד. בעוד שבימי הרב יוסף שלום אלישיב – שמילא את מקומו של הרב שך, הרי שנכדו של הרב אלישיב היה רק מאחרי עניני על רשמיים, ומאחרי הורדת הנטל מהרב אלישיב הרי שנכדו של הרב חיים קניאבסקי החל לטפל בכול ענייני סבו. לאחר מותו של הרב שטיינמן (מחליפו של הרב אלישיב) התחזק כוחו של יענקי קנייאבסקי הנכד. הרב חיים קנייאבסקי הפך לאיש החזק אצל הליטאים למרות שהרב גרשון אידלשטיין החליף רשמית את הרב שטיינמן. הרב אידלשטיין נותר רק כ"מרן" רשמי אבל הרב חיים קניאבסקי הפך ל"שר התורה", ובמיוחד ל"מחולל הישועות". מודעות הרחוב והפשקווילים הליטאים הודיעו בראש חוצות כי עבור תרומות תתקבלנה ברכות לאריכות ימים, לפרייה ורבייה וכו' מהרב חיים קניאבסקי. הנכד – וחבורת עסקנים פשוטים אך מתוחכמים, החלו למסחר את תורת ה' והפכוה שוות נפש לכול אחד, עפ"י תנאי תשלום והוראת קבע. עניין ה"נכדים" והצאצאים בעולם הליטאי היה לזרא בעיניהם. רבנים נחשבו עפ"י גדולתם בתורה בלבד, ועניין "הבן יורש" היה קיים רק כשהיורש היה באמת תלמיד חכם ולא "מעכר" נוסח גבאיי שירותים. בעולם הליטאי, שאחרי הרב שך, זנחו את ימי הגאון מוילנא ועברו לשיטת "הנכדים והמשמשים" מהעולם החסידי והפסדו - מזרחי. כבר בראשית שנות השבעים של המאה העשרים צפה את התהליך הלה יהודי מלונדון בשם הרב ירחמיאל דאמב. בספרו "העתקות" הוא לעג לאימוץ עניין "הנכדים" של העולם הליטאי, בזמן  שרשי הליטאות לחמו נגד זאת מייסדי החסידות. אבל בעוד שיוסי כדורי ניצל את האמונה הזכה על סבו לרווחים פוליטיים ואישיים הרי שיעקב קניאבסקי משווק את ה"ברכות" ו"קדושת המשקאות החריפים שבורכו ע"י זקנו" (עוד עניין שהליטאות סלדה ממנו!...) גם על גבם של עמך ישראל התמימים ו/או אולי המטומטמים. "קופות העיר" הן ארגוני צדקה שהיו אמורות לסייע פילאנטרופית לכול דכפין מתושבי הערים והריכוזים החרדים, ללא הבדל מוצא וחוג, אבל לאחרונה מסתבר שגם המשטרה נתנה את דעתה למתרחש שם, ובמיוחד זו של בני ברק. בשנים האחרונות דואגות "קופות העיר" לאסוף סכומי כסף אדירים ל"ענייני צדקה", כשבישראל הן עושות זאת בעזרת הוראות קבע ידניות או בכרטיסי אשראי ואילו בחו"ל זה נעשה בעיקר במגע אישי עם תורמים. לא רק איסוף הכספים הוא דרכן של הקופות הללו אלא גם חסימת מבקשי צדקה שמגיעים לגבירי חו"ל, שלא דרך הקופות. מנגד, דואגות הקופות הללו להשתמש בחתימתם של רבנים מוכרים בעולם החרדי – ובראשם הרב חיים קניאבסקי, לשם עוצמה כוחנית ולשררה. ברוב המקרים אין לרב הקורא לתרומה כלל ידע כי השתמשו בשמו להתרים, ועוד ע"י הבטחות סרק של "ניסים ונפלאות". "קופת העיר" בני ברק היא שורש הראש פורה ולענה של כול השיטה והקופות הללו והכוח המניע אותה הוא כמובן ינקי קניאבסקי. לא מעט סיפורים מסתובבים על "קופת העיר" של בני ברק. כך למשל טען לפני מספר שנים אחד מהעובדים שם – אברך בשם יעקב בן דוד, שמקורו משכונת "סטמפורד היל" שבלונדון, כי "אם התורמים ידעו לאן הולך הכסף הם לא יתרמו אגורה". סיפורים אחרים קשורים לכך – שפטרוני הקופה מאיימים לא פעם על נתמכיה, שאם לא יצביעו ל"יהדות התורה" לפרלמנט או ל"רשימה החרדית המאוחדת" של בני ברק הם יפסיקו לקבל את תמיכתם. אבל באחרונה – בימי הכאב והשכול של המחלה המרחפת עלינו, עברו חסרי הלב הללו את הגבול. כמו עוד הרבה סיפורי סבתא – שהגר"ח קניאבסקי איננו יודע על השימוש בשמו, כך גם הפעם החליטו בקופה הזו לעשות שוב קופה על ציבור האומללים ולחייבם, למען הקופה הזו, בהוראות קבע בסכום של לא פחות משלושת אלפים ₪, בתשלומים כמובן. מי שרצה פחות הרי שסיפרו לו את השקר ש"הרב קניאבסקי אמר שחייב להיות סכום של ממש, ואם לאו לא תמומש ברכתי". ולאיזו ברכה הם התכוונו ? הם סיפרו שבעבור החתימה על הוראת הקבע הזו ייתן הגר"ח קניאבסקי "ברכה" ו"קמע" שהם יהיו החיסון מ"מחלת הקורונה"! שרלטנות ואכזריות כזו עוד לא נשמעו גם בקרב רמאיי העבר. לוקחים מחלה איומה ומנסים דרכה לסחוט את המסכנים כדי שכיסם של "עובדי השמנת" של הקופה יטפח, והכול בניצול שמו של "שר התורה", שלא שמע ולא ידע על כך! זו איננה הפעם הראשונה שהגר"ח קניאבסקי מולך שולל ע"י הערב רב הזה, שבראשו עומד נכדו. בעבר הוכנס אליו אפריקאי והוצג לפניו כמלך של ממש והגר"ח בירך על ראייתו בברכת שם ומלכות. בפעם אחרת הונו אותו ראשי ההכשר הליטאי החלש, ששמו "שארית ישראל", כאשר טענו לפניו כי אזור מלון "שרתון" בתל אביב סודר "מבחינת גדרי הצניעות", וזאת כדי שהגר"ח יאפשר להכשר הזה לתת כשרות על המלון שנמצא מול חוף הים המעורטל של תל אביב, כשלצידו "גן העצמאות" השוקק "פעילות להט"בית"! בפעם אחרת נכנס לרב קניאבסקי את שמעון ביטון, נציג של ארגון "לב לאחים" בבאר שבע, והלה הביא עימו את ראשי קבוצת הכדורגל בעירו,"עבור ברכות", בטוענו כי "הקבוצה שומרת שבת כהילכתא". הוא רק שכח לספר לרב קניאבסקי כי בסוף כול ניצחון של הקבוצה הייתה היו"ר – גב' אלונה ברקת, מונפת על כתפי האוהדים הגברים... יש לציין שעד לפני כעשר שנים עוד ניתן היה להיכנס לרב קניאבסקי באופן חופשי אבל בשנים האחרונות טוענים רבים כי "ללא תמורה לנכד אין כניסה". פרשת ניצול מחלת ה"קורונה" האיומה היא ה"קש ששבר את גב הגמל". הבעיה היא שראשי העולם הליטאי – כולל הרב יעקב הלל, מחבר הספר "תמים תהיה", לא מעיזים לצאת נגד המצב הזה כי מדובר במחנה אשכנזי "אקסקלוסיבי" עם "מפתחות " קבלה בלעדיים לרוב הישיבות בארץ ובעולם, ועם טרור של ראשי תלמודי התורה, ולכן שצריך כנראה לעצום את העיניים כשהללו עושים ועוברים על העבירות הגרועות ביותר נגד היהדות ונגד התורה. גם העיתון "יתד נאמן" הושתק ובשנים האחרונות הוא הפך לעיתון של המודרניים החרדים ותו לא. להבדיל מהציבור התמים שהאמין להבלי אריה דרעי – יוסי כדורי הרי שהציבור הליטאי יודע על הרמייה אבל משתף עימה פעולה הן משום תלות כלכלית והן משום מורא מפני כנופיית ינקי קניאבסקיו.

                                   הפטרון החילוני האנטי – דתי

       לא לחינם הכוחות החילוניים ה"אנטי דתיים" שותקים. מישהו תמיד לוחש לאוזנם שעדיפה השחיתות הליטאית הזו בפרט והחרדית בכלל על פני עקרונות תורתיים אמיתיים כי השחיתות הזו היא של מחנה ליטאי שבעבר היה קיצוני ולימים לא רק ש"התמתן" אלא שהוא כיום עושה דברם של אלה המעוניינים להוריד את התורתיות לאפס דרך "חוק הגיוס", דרך ה"השכלה החרדית באקדמיה", דרך "שיויון מעמד האישה החרדית" ודרך הכנסת תרבות הזמר ההולל לחברה החרדית. והנכס העיקרי של הליטאים לחברה החילונית האנטי דתית הוא בהצגתם כ"קיצוניים" באמצעי התקשורת החילוניים בזמן שהליטאים הללו הם מבצעי זממם האנטי דתי של הממסד הישראלי. אם לא היו הסיבות הללו קיימות מזמן "קופת העיר בני ברק" הייתה נסגרת ופרשת הנפקת הכסף מחולי "קורונה" אומללים, ע"י הוראות קבע והבטחות שקריות, היו כבר מביאות את עסקני הקופה לדוכן המשפט ובראשם את יענקי קניאבסקי ואת שאר חבריו.

      

cc

על חומת הכשרות

בס"ד

             על חומת הכשרות / הרב אליהו קאופמן

     המחלה הזו – זו שכולנו כלואים בגלל התפשטותה, היא עוד מגיפה עולמית שמקורותיה ושרשם בדרך אכילת בעלי חיים. היהדות – ובמיוחד בפרשיות "שמיני" ו"ראה" בתורתנו הקדושה, נתנה לעם ישראל את מתכון מיגור המגיפות הללו במערכת של אכילה מבוקרת שכותרתה המוכרת היא "כשרות". אבל גם במדינת ישראל – ואפילו תחת שרי בריאות בעלי חזות חרדית, הרי שמערכת השלטון והבריאות מתעלמים ממה שעם ישראל קיבל כחיסון ממחלות ומגיפות, עוד לפני שלושת אלפים שנה.

    המגיפה המשתוללת בימים אלה בעולם מותירה אותנו המומים כיצד ביום אחד כול העולם ננעל, כיצד "איחודים" מלאכותיים כמו "האיחוד האירופאי" למשל, קורסים וגבולות לא כול כך עתיקים חוזרים לתפקד ולהינעל, וכיצד שוב ושוב יש למה שאנחנו אוכלים קשר בלתי מנפרד ממה שאנחנו סובלים בריאותית. בפרשת השבוע שחלף – "פרשת "שמיני", עניין הכשרות – ובמיוחד של בעלי החיים שאנו אמורים לאכול, הוא הנושא המרכזי. לא לחינם מופיעה הפרשה הזו – על נושאה המרכזי, בספר "ויקרא", שהוא ספר הכוהנים. הכוהנים הם אלה הממונים על הנהגת הדת והקרבנות ועניין כשרות המאכלים הוא בעצם בסיס הנהגת התנהגותו של כול יהודי ויהודי. חיות, בהמות, עופות ודגים נחלקים ביהדות לכשרים וללא כשרים. הבסיס לחלוקתם של בעלי החיים הוא כמובן הסימנים אבל הסימנים הללו באים על פי חלוקה ברורה קודמת. בעלי החיים שאין להם את הסימנים הכשרים הם בעלי חיים טורפים החיים על ציד ואכילת בשר. בעלי הסימנים הכשרים הם בעלי חיים שאינם טורפים ואינם מאוכלי הבשר. החשיבות בחלוקה הזו היא בכך שמי שאוכל בעל חיים טורף יבליע לתוכו את התכונות השליליות של הטורף, וכמובן את מנת האלימות והתוקפנות של אותו בעל חיים. אבל הכשרות הזו – של בעלי חיים, איננה מסתיימת רק בסיווג הטורף והבלתי טורף. יש לעניין הכשרות ואכילת בעלי החיים גם המשך. חיות, בהמות ועופות אינן יכולות להיאכל ע"י יהודי אלא אם הומלחו והוכשרו במלח, וזאת משום שהדם הוא נפש בעל החיים הלה, ועפ"י "טעמי המצוות" של הרמב"ן הרי שהדם הוא עוד יסוד לעניין קבלת תכונות אלימות מבעל החיים הנאכל. עד כמה הדברים מורכבים ביהדות נלמד מפסיקתו של ה"בן איש חי" (גדול רבני עירק בדור האחרון שחי מאמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20) שאסר על אכילת המוח, הלב והכבד בטענה שבמוח ובלב של כל בעל חי ישנם אלמנטים שישפיעו שלילית על תכונות מי שאוכל אותם, ואילו שאריות הדם בכבד (גם לאחר הצלייה) אינם עניין של "מיץ" אלא דם ממש, שעלול להשפיע על האוכל זאת. גם עניין אכילת ה"חלב" ( חלק מהשומן שנמצא בחלק האחורי של הבהמה) של הבהמה נאסר באכילה והרמב"ן שוב מסביר גם זאת, בספרו "טעמי המצוות", שמדובר בחלק שהופך את האדם לקר ולבלתי אכפתי ובלתי אנושי. ולכול אותן בהמות וחיות יש גם דרך שחיטה ברורה המכילה סודות והסברים שאם לא כך תהיה השחיטה, אזי, האכילה תזיק נפשית לאוכל. לא לחינם לדגים הכשרים, ושאינם טורפים, ישנם קשקשים. דג בלי קשקשים חופשי לצאת לציד בהיותו גלוי ואילו דג מקושקש הוא דג שתנועתו לציד ולטרוף חסומה והוא חי ממה שאיננו בשרי. הקביעות הללו – של הכשרות, הן מוחלטות ואינן ניתנות לשינוי, ולא פעם אנחנו עדים לתופעות ומחלות קשות רק משום שמדענים כופרים ניסו לשנות את תוואי הבריאה של הקב"ה, בהשפעה על התנהגות בעלי החיים. לפני למעלה מעשור וחצי צצה בבריטניה הגדולה מחלת ה"פרה המשוגעת". לא לחינם הופיעה המחלה הזו, שאח"כ היו לה גם השפעות בבני אדם, והרבה גם מעבר לממלכה הבריטית המאוחדת. מדענים בריטים ניסו לברר כיצד תתנהג פרה כאשר יאכילוה בשר. התפרצות המחלה הייתה משום שהפרה לא יכולה הייתה לשנות את טיב סעודותיה, אותן טבע הקב"ה. וזה אירע בכול פעם שאי אלו מדענים כופרים ניסו לשנות טבע של חיות, מבלי להבין שמה שהיה הוא מה שיהיה. גם המחלה הנוכחית פרצה מניסויים ומאכלים בחיות אסורות, והפעם באזור הבעייתי ביותר בכדור הארץ, מבחינת ציות לדרך השם וחוקיו, בכול עניין הגסטרונומיה: באזור המזרח הרחוק.

                                       אזור מועד לפורענות האכילה

       הכשרות שניתנה ליהודים זלגה עם השנים גם לדתות המונותאיסטיות החדשות שנוצרו מהיהדות, ובמיוחד לאסלאם, שאסר על מאמיניו לאכול בשר חזיר, הוא גם אסר עליהם לאכול חיות בר, ואף העמיד תנאי שכול שחיטה תהיה עם ברכה לקב"ה. גם העולם הנוצרי החל לסווג את חיות הבר משולחנו, ובמיוחד את שרצי היבשה. אבל במזרח הרחוק – שם העבודה הזרה המשיכה להשתולל, "העסקים הטרפים" היו כרגיל. בהודו הברהמניסטית – בגלל סגידתם לפרות וכו', עברו רבים מהם לצמחונות ולטבעונות, ואילו כמה מאות מיליונים באותה הודו היו בכלל מוסלמים, אבל הזוועה הקולינארית המשיכה במדינות כמו סין, מדינות הודו – סין, במונגוליה ובחצי האי הקוריאני, ואף בפיליפינים ובפולינזיה. כול דבר שזז היה ונותר שם בבחינת אכיל. הדברים הללו השפיעו ומשפיעים על התנהגותם של העמים הללו – ובמיוחד בתחומי אכזריות הנפש. לא לחינם יפן היא ערש משחקי ההאבקות וההתגוששות האכזריים ביותר. לא במקרה הסינים ידועים באכזריותם – אפילו כלפי בני עמם, ללא רגשות חמלה מיותרים. בתאילנד, בורמה ובויטנאם הפכו חיי המשפחה והצאצאים להפקרות עד כדי מסחר בקטינים. ולכן לא פלא הוא שהמחלה האחרונה הגיעה מסין העממית. כאן כדאי להזכיר את אכזריות השבטים המונגולים לאורך כול ימי ההיסטוריה, בכיבושיהם ובהתפרצויותיהם לרחבי המזה"ת, ולימים לאירופה עצמה. יש להזכיר ש"המגיפה השחורה" בימי הביניים – באירופה, מקורה היה בשבטים המונגולים שפלשו לחצי האי קרים ואח"כ לאירופה, והביאו עימם את המחלה הזו. ההשפעות הקולונאריות של המונגולים פלשו גם לאירופה וגם לאמריקה והתוצאות הנפשיות והרוחניות נראות בכול פינה. המדע – השותף בתאוות היום – יומיות להווי החיים שמגיע מאסיה הצהובה, אינו מנסה לשפוט אובייקטיבית את התאוות להן הוא מכור ולכן בניסיון לעקור מחלות המגיעות מדרכי אכילה הוא פשוט סוטה מהאמת, שהיהדות מזמן עמדה עליה. התורה, הגמרא וספרי חכמינו מלאים בהסברים רפואיים אדירים לעצור ולמנוע מחלות כאלה אבל גם מדינת ישראל – החיה תחת השקפה שאיננה יהודית, היא קרבן לכול אותן מחלות ומגיפות שמתעוררות שוב ושוב.

                             הצד היהודי בבחינת ה"שותפות" למחדלים

      "אין פורענות באה לעולם אלא בשל ישראל". זהו משפט חז"ל ידוע ומאוד מורכב, שהרי האשמה בכול אסון עולמי נופלת על היהודים, ומדוע ? הבסיס התורתי למשפט הזה הוא שבגלל ההידרדרות בקרב העם היהודי בשמירת התורה והמצוות הרי שנפגע גם העולם, משום שהיהדות איננה נגלית אליהם בבחינת ייעודו של עם ישראל כ"עם סגולה". ולראיה, הרי שבארה"ב ובאירופה, בעניין הכשרות – ובמיוחד בנושא הבשר, ישנה בהחלט השפעה על העמים הנכרים, שהחלו לקנות כשר בשווקים היהודים, אבל זה עדיין בבחינת "טיפה בים". ומה עוד אפשר לדרוש מהנוכרים כשרוב היהודים עצמם חיים כפרניים, ומתכחשים לתורתם שאיננה אלא מדע מדיוק, ובמיוחד בנושאי הכשרות והאכילה ? במדינת ישראל כיהנו שלושה שרי בריאות חרדים – שניים מש"ס (שלמה בניזרי וניסים דאהן) ומ"יהדות התורה" (יעקב נח ליצמן) אבל הם מעולם לא ניסו להוביל – דרך משרד הבריאות, לסדר קולינארי. מסעטות שרצי הים – שעפ"י היהדות מוגדרים השרצים הללו כ"מטמטמי לב" ו"פוגעי מוח", מעולם לא פוקחו כמו שצריך ע"י השרים החרדים הללו, ובוודאי שמרכולתם לא נאסרה. בישראל – ובמיוחד בתל אביב, באילת ובעוד כמה ריכוזים חילוניים, קיימות גם מסעדות המוכרות בשר חיות בר ממש אך פועלות באופן "חצי חוקי". המערכת הרפואית – שתחת השרים החרדים ששלטו ושולטים במשרד הבריאות, מעולם לא סגרה אותן ומעולם לא פיקחה על העניין. כול יהודי דתי יודע שפיקוח נפש הוא העיקר ואילו מה שמתחולל בעולם הקולינארי הישראלי – המביא את השפעת העולם הקולינרי הפראי של מדינות העולם, כולל אלה של המזרח הרחוק, הוא בבחינת סכנה לנפש ולגוף גם יחד. משרד בריאות יהודי אמיתי היה מפנים את הפסקת עניין אכילת בעלי החיים הללו ואת הניסויים הרפואיים בהם כיעד למיגור מגיפות באשר הן, אבל מי שחפץ לנהיות "ככול הגויים מחנה ישראל" יהיה תמיד רחוק ממה שהקב"ה מסר לנו להיזהר בו, ע"י חכמינו הדגולים.

יש דין ויש דיין

בס"ד

                 יש דין ויש דיין / הרב אליהו קאופמן

      עמיר פרץ עומד לסיים את תפקידה ההיסטורי של "המפלגה שהקימה את המדינה". ישנם רבים שמכים על כך, וישנם אחרים שלא מבינים כיצד זה קרה. אז רבותי, הרי שראשית דבר זה כבר קרה במדינות אחרות, ושנית דבר הרי שהמפלגה הזו לא הייתה מעולם "נופת צופים" וכול מעלליה מלכתחילה לא היו בבחינת "טעויות של עשייה". מסתבר שיש דין ויש דיין. ואין מתאים יותר מלפרק את המפלגה הזו מעמיר פרץ – האיש שהכלנתריזם הוא בסיס היסוד הפוליטי שלו.

        מפלגת העבודה נמחקה. גם אם אמיר פרץ יחזור בו – או שמוסדות מפלגת העבודה יחליטו אחרת ממה שפרץ הצהיר (להכניס את מפלגת העבודה כ"חטיבה לכחול לבן"), הרי שהפור נפל. בבחירות הבאות המפלגה הזו תשבוק חיים, היא לא תבחר שוב לפרלמנט הישראלי. אין ספק שפרץ תכנן את הכול עוד לפני הבחירות האחרונות – וביחד עם בני גנץ. יתרה מכך, תחקיר מקיף עוד יעלה שהשכר של פרץ יהיה בהעמדתו לבחירה כנשיא המדינה. לאמיתו של דבר הרי שכבר לפני בחירות 2006 עמד להתרחש התרחיש הזה: בליעתה של מפלגת העבודה בתוך גוש גדול. היו אלה ימי ה"עדנה" שלני הקמת "קדימה" בהנהגת אריאל שרון. האיש שעמד אז לחסל פוליטית את מפלגת העבודה היה האיש שהיה סמלה שנים רבות ובן טיפוחיו של דוד בן גוריון: לאיש הזה קראו שמעון פרס. העסקה להצטרפות המפלגה ההיסטורית לגוש עתידי עם מתפלגי הרוב מהליכוד הייתה דומה כנראה לזו שפרץ רוקם בימים אלה. שמעון פרס היה אמור להיות נשיא המדינה אם הגוש לש רוב מתפלגי הליכוד ורוב מפלגת העבודה היו עולים לשלטון כגוש פוליטי חדש ומרכזי, בראשות אריאל שרון. זה היה אמור להיות מפץ כפול: שרון יכה בליכוד ופרס יכה בעבודה. אבל הסיפור הלה נדחה לכמעט חמש עשרה שנה בגלל איש אחד, שכיום הוא כונס הנכסים של מפלגת העבודה: לאיש ההוא קוראים...עמיר פרץ! כשהוא כבר נושק לגיל התשעים, הרי ששמעון פרס עמד להגיש את מועמדותו שוב ליו"ר מפלגת העבודה. סיכוייו היו גבוהים ביותר לנצח. הוא גם החזיר את ה"בן האובד" – את עמיר פרץ, מ"עם אחד", למפלגת העבודה. אהוד ברק היה כבר שנוא על רוב אנשי מפלגת העבודה, עמרם מצנע ובנימין בן אליעזר היו חסרי סיכוי ואילו במפלגת העבודה העדיפו סוס זקן שעדיין דוהר על פני סייחים שהפכו לפגרים. פרס בנה קבוצה מסביבו על "מחנה הבטון" שיביא עימו – למפלגת העבודה, "מחנה בטון" בראשות עמיר פרץ. אבל התקלה הייתה בכך שהבלתי צפוי קרה. לאחר שנות הגמוניה לבנה – ששמעון פרס היה בין אדריכליה הגדולים במפלגת העבודה, הרי שה"סוס השחור" החליט להפיל את ה"רוכב הלבן", וזה קרה דווקא במפלגה הלבנה ביותר – וזו שסימלה את הגזענות הישראלית הלבנה והאשכנזית, ששם משלו רק יו"רים אשכנזים. ההפתעה הייתה שעמיר פרץ הגיש מועמדות ליו"ר – כשהוא עצמו בקושי שב למפלגת העבודה. והנה הגיע ה-9 בנובמבר 2005 ועמיר פרץ המזרחי מעיירת הפיתוח שדרות גבר על פטרונו לשעבר, על שמעון פרס, בסה"כ יותר של 2.5 אחוז ממתחרו (42.5 אחוז של עמיר פרץ מול 40 אחוז של שמעון פרס). לראשונה מפלגת העבודה העמידה בראשה מועמד מזרחי – להתמודדות על ראשונות הממשלה. בעבר כבר נבחר בנימין בן אליעזר לעמוד כמזרחי בראש המפלגה אבל כשהגיעו הבחירות הפרלמנטאריות הוא הודח ועמרם מצנע הפך למועמד המפלגה, כמובן מהסיבה העדתית הידועה... הפעם פרץ שוריין גם לעמוד בראש המפלגה בבחירות הפרלמנטאריות שאח"כ. עד לבחירתו של פרץ עוד האמינו שרון – ראש הממשלה מהליכוד, ושמעון פרס מהעבודה (אז הייתה "ממשלת אחדות") כי שמעון פרס יבחר לראשות מפלגת העבודה, וזמן מועט אח"כ יפלג שרון את הליכוד ויתחבר לרוב מפלגת העבודה, וכך תוקם מפלגה קונצנזואלית שתעלים את הליכוד והעבודה גם יחד, וכול זאת גם לאחר ההתנקות מרצועת עזה. וכל יבנה מערך פוליטי חדש בישראל. אבל הפסדו של שמעון פרס לא הותיר סיכוי לכך – ועוד לאחר שעמיר פרץ (הפוך מביימים אלה...) הודיע אז שהעבודה תפרוש מהממשלה כדי שבבחירות אח"כ תחזור באופן בלעדי לשלטון. עשרה ימים אח"כ אמנם פרש שרון מהליכוד – עם רוב של ח"כים מהליכוד, ואילו קבוצת פרס מהעבודה הצטרפה אליו, ובראשה עמדו שמעון פרס עצמו, חיים רמון ודליה איציק. וכך הוקמה "קדימה". בימים אלה – כמעט 15 שנה לאחר אותם ימים, עומד עמיר פרץ לעשות ההיפך ממה שהוא עצמו מנע בשנת 2005, ומנגד לחקות את כוונת יריבו דאז – שמעון פרס, בהכנסת מפלגת העבודה לחטיבה פוליטית גדולה יותר ולפירוקה, כנראה בתמורה לאותה הבטחה היסטורי, ההבטחה להיבחר כנשיא.

                                            הכלנתריסט הנצחי

           מי שמכיר – בשני העשורים האחרונים, את עוללות הפוליטיקה במפלגת העבודה, אולי היה צריך לצפות שעמיר פרץ יעשה את מה שעשה. לאיש הזה יש מסורת כלמנתריסטית לא קטנה, והוא משול למשגיח כשרות של מסעדה בעייתית – ששם המשגיח יוצא ונכנס. הוא היה מראשית דרכו אופוזיציונר במפלגת העבודה, שהפיל את הנהגת ההסתדרות המפלגתית שלו שם, והעבירה לקואליציה מוזרה שבראשה עמדו הוא וחבריו המורדים מהעבודה ( הח"כים דאז חיים רמון ושמואל אביטל), אח"כ הוא הקים את מפלגת "עם אחד" שאליו חבר מי שהיה לימים שר בליכוד, חיים כץ. בקדנציה שאח"כ הוא נפטר מאותו חיים כץ – שעבר לליכוד, וצרף אליו פליט מש"ס החרדית, דוד טל המנוח, עד שהוא עצמו חזר שוב למפלגת העבודה וכבש את פסגתה. לאחר שהוא הודח מראשותה, ופעמיים אח"כ הפסיד לאחרים על היו"רות ( לאהוד ברק ולשלי יחימובי'ץ), הוא עבר למפלגת "התנועה" של ציפי לבני משום שפחד שלאחר בחירות 2013 יחימובי'ץ תכנס לממשלת נתניהו. אבל האמת הייתה הפוכה: יחימובי'ץ והעבודה נותרו באופוזיציה ואילו פרץ ו"התנועה" נכנסו לממשלת נתניהו, ואילו פרץ הפך ל"שר לאיכות הסביבה" בממשלה ההיא. אח"כ – לפני בחירות 2015, חזר פרץ לעבודה כמשוריין של אנשי לבני, וכשזו הודחה ע"י גבאי הוא חזר באופן מלא למפלגת העבודה כדי להדיח את גבאי אבל נכשל. בקרב האחרון – מל סתיו שפיר, הוא אמנם ניצח אותה על ראשות המפלגה אבל היה זה "ניצחון פירוס". מהמפלגה של פעם – "שהקימה את המדינה", לא נשארו הרבה עצמות ובמועד א' של בחירות 2019, המפלגה קיבלה פחות מעשרה מנדטים. במועד ב' של בחירות 2019 הייתה מפלגת העבודה זקוקה לחיבור עם "גשר" שלא עברה קודם לכן את אחוז החסימה, ואילו בבחירות מועד ג' של 2020 חברה גם מר"צ המצטמקת לעבודה ול"גשר" וכך נותרו בפרלמנט הישראלי אך ורק שלושה ח"כים נטו של מפלגת העבודה ההיסטורית! פרץ – זגזגן ידוע ומוכשר, וכלנתריסט מומחה, הבין כבר לפני מועד ג' כי מפלגת העבודה בראשותו מחוסלת, ולפני שיערפו לו שם את ראשו ( כמו שעשו לכול יו"רי העבודה בשני העשורים האחרונים...) הרי שפרץ כבר תיאם עם גנץ , לפני מועד ג', את כניסתו ל"כחול לבן", אם הללו יהיו בקואליציה של נתניהו, כדי שפרץ יפרוש אח"כ בכבוד לבית הנשיא בעוד זמן קצר, ואילו נתניהו והליכוד לא יערימו קשיים. בדרך הוא הצליח להונות את מר"צ ואת המנדטים הספורים שעוד חפצו שמפלגתם ההיסטורית לא תיעלם. בחירתו של פרץ לנשיא – אם אמנם תתרחש, תטיל חרפה פוליטית גדולה יותר על המוסד הזה, שהפך לארכאי, זו תהיה כנראה בושה גדולה אפילו יותר מבחירתו של משה קצב לנשיא המדינה. הבעיות עם קצב היו בדיעבד בעוד שבחירתו של פרץ כ"קומבינה" פוליטית מכוערת היא מעשה בישין מלכתחילה. גם ה"דילים" האחרונים לנשיאות – שהיו מנת חלקו של הנשיא ריבלין, לא העלו במיוחד את יוקרתו של התפקיד הזה, ששמו "נשיא המדינה", ושאותו רבים, ובראשם בנימין נתניהו עצמו, חפצים היו לבטל. כדאי כאן להוסיף כי מאז 1999 החלה מפלגת העבודה ב"חרקירי" של התפוררות ובעשור האחרון – מלבד עמיר פרץ, יצחק הרצוג ואיתן כבל הרי שרוב ח"כיה והמתמודדים על ראשותה הו גייסות זרים וקטנים מבחוץ, ולא עוד כאלה שגדלו במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. היו אלה ברובם טרמפיסטים פוליטיים שהיה להם נוח לקפוץ על עגלה פוליטית וותיקה, כמפלגת העבודה, ולימים גם לקפוץ ממנה כשזו החלה לחרוק ולהתפרק.

              מעשה שמים מחושב כדוגמת ה"צל האדום" ממזרח אירופה

       אבל עם כול הניתוחים והפרשנויות הללו הרי שכותב שורות אלה הוא קודם כול יהודי מאמין שכול מה שמתרחש מעל ומתחת לשמש הם מעשיו של ריבון העולמים, הדיין האמיתי שכול מה שמתרחש הוא בבחינת פסק וגזר דין שלו. הרבה מקוננים על נפילתה של "המפלגה שהקימה את המדינה". אחרים לא מבינים אייך שזה קרה. עבורם זה כמו שמפלגות כמו הרפובליקנים או הדמוקרטים מארה"ב תיעלמנה פתאום. עבורם זה כמו שהשמרנים או "הלייבור" בבריטניה יתמוטטו סופית. אבל ראשית דבר, מקרים כאלה כבר קרו. בבריה"מ לשעבר – ובגרורתייה האירופאיות, האסייתיות והאפריקאיות זה כבר קרה בין 1989 ל-1990. הקומוניזם התמוטט אז ומפלגות השלטון הקומוניסטיות התפרקו לכול עבר. שנית – בדומה להתמוטטותה של מפלגת העבודה, הרי שגם המפלגות הקומוניסטיות הלו התמוטטו כדי שהקב"ה יוכיח כי יש דין ויש דיין, וכי לא לעולם חוסן עבור מפלגות שדיכו את חופש הפרט, רוששו אנשי עמל ומעשה, חמסו עושר ואושר של אזרחים ובני אדם תמימים, ושלטו ללא מצרים כסוכנויות דיכוי של איש אחד או כמה שכמותו.

                                     היסטוריה של דיכוי ודימום

         המפלגה הזו – מפלגת העבודה, ושלימים עברו נקראה בשמות נוספים שהתחברו זה לזה כדי להמשיך את שלטונן ( "פועלי ציון", "הפועל הצעיר", "מאפ"י ו"אחדות העבודה"), היא גם זו שאשמה בכל ה"נכבות" והאסונות שאירעו בישראל מבחינה סוציולוגית, עדתית, לאומית ודתית. זו המפלגה שעמדה מאחורי הרצח הפוליטי הראשון בישראל – רציחתו של פר' יעקב ישראל דה האן בשנת 1924. המפלגה הזו היא זו – שעוד לפני שקמה המדינה, הביאה לארץ הקודש, באמתלות דתיות, עולים מתימן והפכה אותם לעבדים הקשורים לחמורים והמוכים ע"י שוטים. זו המפלגה שלא העניקה פרנסה למעוטי יכולת – אלא אם להללו היה את ה"פנקס האדום" של המפלגה. זו המפלגה שבוחרים רבים בישראל חששו לא להצביע לה רק משום שפחדו להרים פתק בחירה אחר גם לאחר שהיו מאחורי פרגוד ההצבעה. זו המפלגה שעדיין מסתירים בישראל את חלקה בטבח השואה. זו המפלגה שמיוחסת לעמידתה בראש גניבת ילדי תימן והמזרח. זו המפלגה שאנשיה גזזו את פאות ילדי ישראל הדתיים, כשהללו הגיעו לארץ הקודש כניצולי שואה, או שעלו מארצות המזרח. זו המפלגה שריססה ב"די-די-טי" כמעט כול עולה שעלה מהמזרח. זו המפלגה שערכה את ה"נכבה" גם לערבים ששיתפו פעולה עם ארגון ה"הגנה" במלחמת תש"ח (תושבי שי'ח מוניס, כיום רמת אביב, כמשל...). זו המפלגה שאחראית על הממשל הצבאי על ערביי ישראל (משנת 1948 – 1966). זו המפלגה שטבח כפר קאסם היה באחריותה אך ראשייה טייחו זאת, ואף לא באו להתנצל עליו, בזמן ששני נשיאי המדינה מהליכוד שמימין עשו זאת, בביקורם בכפר קאסם (משה קצב וראובן ריבלין). זו המפלגה שבעטייה אירעו מאורעות ואדי סאליב, ולימים הפגנות "הפנתרים השחורים". זו המפלגה שכיום מתגלים הפרוטוקולים של ראשייה – האחראיים מלכתחילה באפליה ובגזענות, בין יהודים ליהודים, עפ"י מוצא עדתי. סיפורי ה"טעויות" כבר אינם מקובלים. עפ"י מה שהתגלה ומתגלה בפרוטוקולים ובעדויות האחרונות מסתבר שאלה לא היו "טעויות של קליטה" אלא אלה היו מעשים ברורים ומכוונים של תכנית גזענית ודיקטטורית במסווה "דמוקרטי"." וזו המפלגה שבכול מערכת בחירות – מעל במתה, עולבים במי ששונה מהם מבחינה דתית ועדתית (מדודו טופז ועד גרבוז).

                                            הבטחה בלי שום נדר

          אז רבותי, לא פלא הוא שלפני "חג החרות" הרי שהמפלגה הזו מסיימת את דרכה משמים כמו שהמפלגות הקומוניסטיות ששלטו בבריה"מ לשעבר ובעולם הקומוניסטי, סיימו את דרכן בהפלתן ע"י מנהיגיהן שלהם. עמיר פרץ הוא פשוט ממשיך דרכם של גורבצו'ב וחבריו. בלי שום נדר מראש, אני מבטיח להעניק קידוש הודיה ושבח להשם הטוב בשבת, לבית הכנסת שלי כשההתפוררות והסיום של מפלגת העבודה יהיו רשמיים.

חזק וברוך

בס"ד

                      חזק וברוך! / הרב אליהו קאופמן

         הצעת הסיוע של ח"כ ווליד טאהא – איש "התנועה האיסלאמית הדרומית", ב"רשימה הערבית המשותפת", לעיר בני ברק, היא לא רק סממן הומניטארי חשוב אלא גם צעד פוליטי באפילת המחשכים שזורעים הימין והשמאל גם יחד לפיצול המכוון נגד שיתוף פעולה חרדי – ערבי.

        תודותיי לח"כ וואליד טאהא, מ"הרשימה הערבית המשותפת", שהביע את הסולידיות שלו עם העיר בני ברק בפרט ועם הציבור החרדי בכלל. ח"כ טאהא, השייך ל"תנועה האסלאמית הדרומית", בתוך "הרשימה הערבית המשותפת", לא רק שעשה צעד הומניטארי חשוב אלא שהוא גם הרים כפפה פוליטית חשובה לא פחות. הציבור החרדי והערבי חיים מחוץ לקופסת הלגיטימציה הישראלית, הם נסבלים כי הם חיים כאן פיזית אבל אם ל"קונצנזוס החילוני" – ימין ומשמאל, הייתה אפשרות להקיאם לים הם היו עושים זאת בשמחה, ועם ברכה לשמה. החרדים מותקפים שהם אינם חלק מה"איטנגרציה הלאומית" אבל כשכבר מביאים אותם למרכז הבמה הרי שהתקשורת, האקדמיה, המשפט ושאר המושלים בלי הכיפה מכניסים לתוך ה"קונצנזוס" רק את אלה מבין החרדים שמתאימים לחברה החילונית, ואילו את אלה שבאמת מיצגים את ההשקפות החרדיות האמיתיות הם כמובן דוחים אותם. מנגד, קיימת אותה סלקטיביות – ואפילו גדולה פי כמה, כשמדובר בייצוג ערבי. ה"תקשורת הערבית" וה"תקשורת החרדית" הם בבחינת גטאות שהוקמו לאנשי התקשורת הערבית והחרדית ע"י לאלה שעדיף להם ששמאלנים ייצגו את הערבים ושהימנים ייצגו את החרדים. מתחת לפני השטח קיימים לא פעם חיבורים בין החרדים לערבים – ואפילו מבחינה פוליטית זעירה, אבל הימין הציוני מהלך אימים על החרדים לא להרחיב את הקשר הזה ואילו השמאל, ציוני ולא ציוני כאחד, עושה הכול כדי לזרוע שנאה בקרב הערבים נגד החרדים, משום שאם לא תתקיים שנאה כזו הרי שלשמאל כבר לא יהיה תפקיד במסגרת ה"הפרד ומשול" שלו. ח"כ טאהא – כאיש "התנועה האסלאמית", פרץ שוב פרץ לשיתוף פעולה בין שני הצבורים, שהם באמת "מלח הארץ" האמיתי, ואשר חיו ופעלו במשותף לפני שהקולוניאליזם הסוציאליסטי – ציוני הגיע מאירופה, ולפני שהרויזיוניסטם מימין החלו לחרחר פרובוקציות. ליהודים השותפים ב"רשימה הערבית המשותפת" חלק גדול מאוד – אם לא הארי, בחוסר ההתקדמות הזה, של סולידיות של מדוכאים, בין ערבים לחרדים. רובם של היהודים בחד"ש, וגם רובם של היהודים בבל"ד, הם אנטי דתיים נגד הדת היהודית בלבד עם שנאה ליהדותם, ושחלקם אפילו אינם יהודים ממש אלא מתבוללים וצאצאי מתבוללים. ככאלה הם מעדיפים להפוך פיקציות מיעוט של רפורמים וקונסרבטיביים הזויים לסמל ה"דת היהודית", ולכן בוודאי שנוח לאנשי השמאל הללו שהחרדים והערבים יחיו בקונפליקט. טאהא איננו הפוליטיקאי הערבי הראשון שניסה לשבור את "תקרת הזכוכית" הזו ולהביא לחיבור, שבע"ה בעתיד יהיה אפשרי. הציבור החרדי הרבה יותר קרוב השקפתית ותרבותית לערבים, לדרוזים ולצ'רקסים מאשר ללציבור המהגרים הסלאבים הלא יהודים, שלחלקם יש שורשים היסטוריים אנטישמיים. ואילו הערבים קרובים יותר בהשקפת חייהם ותרבותם לחרדים מאשר לאנשי השמאל ההזויים, נושאי דגלי התועבות והאנרכיזם.  יש לציין כי בעבר, דווקא בתחום הבריאות, היו הצבורים הללו מחוברים גם דרך משרד הבריאות, שבראשות ליצמן, וגם דרך הקמת ארגון "איחוד הצלה" בכפר קאסם, ע"י הארגון המרכזי שלו, מהעיר החרדית אלעד. חיבור אמיתי ועל בסיס הומניטארי יפרוץ פרץ בעתיד גם למפץ פוליטי.

          אני תקווה שהפרץ הערבי – שנפרץ מהפתח ההומניטארי, יזכה גם להבנה ולפרץ דומה מהצד החרדי, כשהצד הערבי יזדקק לכך בעתיד, אפילו במצבים פוליטיים. החרדים מעולם לא נשלו ערבים מאדמתם, החרדים היו הראשנים שיצרו קשר עם הערבים לשלום לאחר מלחמת העולם הראשונה, כנגד השמאל והימין הציוני גם יחד, ולימים גם לאחר מלחמת ששת הימים. החרדים לא השתתפו בטבח כפר קאסם ולא הנהיגו את הממשל הצבאי עד 1966. אבל השמאל הישראלי – בשיתוף עם הימין הישראלי, מציגים לערבים מצג שווא כמו שהימין מנסה להסית את הציבור החרדי על כך שכול צרותיו באות מהערבים ותו לא. החרדים צריכים לבוא בקשר עם ההנהגה הערבית באשר היא, ולאו דווקא עם כזו שהליכוד וספיחיו מתמרנים את החרדים אליו. חזק וברוך לח"כ טאהא ולראש עיריית כפר קאסם. לא במקרה הפתח הגיעה מהעיר הזו, שאיננה שבויה בידי השמאלנים האנטי דתיים ואשר רוח האסלאם האמיתי וההיסטורי מפעם בה, למרות צרות ההיסטוריה שעברו על תושבי העיר הזו בשנת 1956.

                                   לפטר את יעקב נח ליצמן ולאלתר

         יש לבדוק את הטענות בדבר האשמות נגד שר הבריאות – נח ליצמן, על מחדליו האישיים שהביאו להדבקתו במחלת ה"קורונה". ואם נכון הדבר הרי שיש לפטרו לאלתר. במקביל יש גם לחקור את התנהלותו של אברהם רובינשטיין – ראש עיריית בני ברק, בעניין המגיפה בעירו. אבל את הכשל הארגוני והאישי – של השניים, אפשר היה לחוש ולהכיר עוד הרבה לפני שהמחלה פילסה את דרכה בממדים גדולים. מי שאשם בכול המינויים הקלוקלים הללו היא התנועה הפדרטיבית ששמה "יהדות התורה". שם ממנים עפ"י התככן הפוליטי החשוב ביותר, שאחרת היו אנשי "יהדות התורה" מוצאים מספיק חרדים מוכשרים בתחום הרפואה (גם ללא תואר רפואי רשמי...) שינהלו את משרד הבריאות, מטעמה. הרב אלימלך פירר הוא הדוגמא הבולטת בנושא הזה אבל הוא בוודאי שאיננו יחידי. ארגוני ה"הצלה" ו"זק"א" הם רק ה"דובדבן שבקצפת" המוכשרים הללו, אבל מה לעשות ומי שנבחר לפרלמנט הישראלי ולמוניציפאליות הישראלית, מטעם "אגודת ישראל" ו"דגל התורה" איננו נבחר עפ"י כישוריו ולימים הוא הופך ל"מסמר בלי ראש" עד מאה עשרים בין שאר המאה העשרים. ליצמן, אייכלר, גפני ופורוש תקועים בפרלמנט הישראלי עוד מימי האלף הקודם. מתחילת הפעילות נגד המחלה הזו נראה היה שליצמן – שר הבריאות, פשוט רוחו מרחפת מעל הנושא אבל רגליו במקום אחר. הוא היה ונשאר עב"מ בתחום משרדו. התקשורת כמובן שיודעת להסית נגדו בכיוון היותו חרדי, ולכן הוא איננו מתאים לדעתה אבל אם למשל היו דרעי או גפני צריכים לעמוד בראש המשרד הזה הרי שהכול היה נראה אחרת, ובוודאי שנתניהו לא היה צריך לשאת כול כך חזק בנטל. כדי למנוע גם את המשך האנדרלמוסיה המיניסטריאלית הזו, וגם כדי למנוע את המשך חילול ה', הרי שאת ליצמן צריך לפטר, ובעתיד על "יהדות התורה" להציג מועמד ראוי יותר, או לחילופין לוותר על תיק הבריאות לטובת תיק מיניסטריאלי אחר, שיהיה קל יותר עבור עסקן בא בימים להתמצא.

           אבל עם כול הכשל של ליצמן אין עדיין שום הצדקה לבוא ולהאשים ציבור שלם בכשל הלוחמה במחלה הזו רק משום ששר כושל הגיע מהציבור הזה. כאשר גולדה מאיר ומשה דיין נכשלו במלחמת יום כיפור אף אחד לא טען שזהו כשל החילוניים או לחילופין של האשכנזים. המומרים לשנאת חינם – ובראשם כמאל שמה (ראש עיריית רמת גן), איווט ליברמן והעיתונאית רינה מצליח, עטו על הכשל של ליברמן כדי שוב להסית נגד הציבור החרדי שעינם הרעה יוצאת מחורה בגלל התרבותו (בלי עין הרע...), פריצתו לארבע כנפות ארצינו הקדושה, והצלחתו להשתלב בפוליטיקה, על רקע נפילת מפלגות העבר החילוניות שלהם, שבנו את הגזענות והאפליה בארץ הזו. צריך להזכיר לשונאים הללו כי הרפואה בישראל היא מוחזקת יום, יום ע"י חרדים הנשלחים לסייע בחרום רפואי ע"י "הצלה", "איחוד הצלה" וזק"א. החרדים הללו אינם בודקים מין וגזע, ובוודאי שלא עפ"י עמדה פוליטית, למי הם מסייעים. יש לזכור כי בתי האוכל של החרדים משרתים אוכלוסיה חילונית, ואף נכרית, שהמדינה הזו זרקה אותם לכלבי האפליה ולפחי הרווחה. בבני ברק – וגם בריכוזי החרדים בחלק מירושלים, המצב קשה משום שכאשר אחד נדבק הוא מדביק עימו עוד חמישה עד עשרה מבני ביתו. ליהודי בבני יש, ברוך ה', משפחה גדולה והוא איננו מונה שתי נפשות עם כלב ו/או חתול מחמד. בבני ברק ישנו מצבור לא קטן של זקנים – וכך גם בשכונותיה החרדיות של ירושלים, משום שהחרדים בבני ברק אינם זורקים לבתי האבות את הוריהם ואת זקניהם, והם אינם כולאים את "ילדיהם המיוחדים" במוסדות, אי שם בארץ. אין ספק שזהו עוד דמיון בין החברה החרדית (שהיא באמת החברה היהודית האותנטית) לחברה הערבית. מעניין הוא שכאשר יוצאים לריכוזי החברה החרדית , אזי, מגלים שבני ברק ושתי שכונות בירושלים אינן כול הסיפור. בערד הדרומית – ובחצור הגלילית, שם קהילת חסידי גור של השר ליצמן היא הדומיננטית, אחוזי הנדבקים בקרב החרדים הם נמוכים. כך גם בשאר שכונות ירושלים וכך גם בחיפה, ששם ישנו ריכוז חרדי גדול, ואילו המחלה מקננת שם באחוזים נמוכים. גם בית שמש ואשדוד אינן תחת סכנה קשה, וכך גם צפת. אבל כנראה שכול זה איננו מעניין את ליברמן, מצליח ושמה.

         אני בהחלט מגנה את אירועי ההתנגדות למשטרה ול"מגן דוד אדום" בשכונה חרדית אחת או שתיים אבל חוששני שהגורמים המלבים שם את האש נגד הממסד הם עצמם שליחי הממסד – בימים רגילים, שמטרתם להכפיש את ההשקפות החרדיות הרדיקליות. לא כאן המקום לפרט, אבל במרוצת השנים גילינו כיצד אותם "מנהיגים חרדים קיצוניים" – שכונו "קמב"צים", עברו לפתע לצד השני של המתרס הפוליטי והפכו לציונים גדולים.

         ולסיום, הכללת החברה החרדית כשלילית ע"י זרזירת המיקרופון, רינה מצליח, מחייבת לאחר המשבר הזה שהיהדות החרדית תדרוש את פיטוריה מהמסך, ומכול עמדה תקשורתית, בהיותה מסיתה ומדיחה במקום לעבוד כעיתונאית אובייקטיבית. לא כול יום אני מאמץ רעיון של יאיר נתניהו אבל הרעיון שלו, שהיהדות החרדית תחרים את מוצרי המפרסמים ב"ערוץ 12", עד שהערוץ יפטר את גב' מצליח, הוא רעיון מעולה.