ישראל השלישית / הרב אליהו קאופמן
בשבועות האחרונים הוקפצה שוב – ע"י
העיתונאי אבישי בן חיים, "מלחמת העדות", כמוטיב לתמיכה העממית בנתניהו.
האומנם "מלחמת העדות" בישראל עדיין רלוונטית גם בפתח העשור השלישי של
המאה העשרים ואחת ? ואולי בכלל ממלחמת שתי עדות – זו בזו, אנו עדים כיום למלחמה
"רבת עדות", במסגרת בניית "כור ההיתוך" הציוני, שהחל עוד לפני
המדינה ומסתמא שסיומו עדיין לוטה בערפל סוציולוגי ?...
בשבועות האחרונים שוב עלה לדיון הויכוח
הסוציולוגי – שגילו זהה לגילה של המדינה: האם עדיין חיה, קיימת, נושמת ובעיקר
בועטת בעיית "ישראל השנייה". אבישי בן חיים – עיתונאי ואיש טלויזיה, החי
עדיין את הקונפליקט העדתי ממקור ראשון, טען כי התמיכה העממית בבנימין נתניהו נובעת
מהמשך קיום הקונפליקט העדתי, בין אשכנזים למזרחיים כמובן. בן חיים השווה את תמיכת
המזרחיים של הליכוד בנתניהו, לתמיכתם במנחם בגין ההיסטורי, יותר מאשר תמיכתם למשל
בשמיר, ואפילו בשרון.
יש בעיה כזו אבל הא מורכבת הרבה יותר
לא אשלול אוטומטית את הגישה הזו אבל היא
הרבה יותר מורכבת בימים אלה. הטענה כי המזרחיים העממיים הם בסיס התמיכה של נתניהו
כבר איננה מדויקת. שנות התשעים של המאה העשרים שינו לא מעט את המפה הדמוגרפית של
ישראל ולצד "אשכנזים מול מזרחיים" הופיעו שני צבורים חדשים, בעוצמה דמוגרפית
עולה: החרדים ויוצאי חבר העמים. גם בתוך החרדים ישנו חתך בולט בין אשכנזים לספרדים
אבל כחרדים יש להם את הייחוד הסוציולוגי המאחד אותם מול האשכנזים והמזרחיים שבחברה
החילונית. מנגד, יוצאי חבר העמים הם ברובם יוצאי אירופה אבל הם מעדיפים את זיהוים
הסוציולוגי כ"יוצאי חבר העמים" מאשר הצטרפות אוטומטית למחנה האשכנזי
(כפי שלפנים עשו זאת יוצאי חבר העמים שהגיעו לישראל עד שנת 1990), ולא מעט משום
שרבים מהם אינם כלל יהודים, אשר אינם מחויבים לבסיס הדתי היהודי או לשפה העברית.
ישראל בהווייתה הינה מדינה בעייתית בחיתוכים האתנו – חברתיים שלה, ואולי בשל כך
היא גם בין המדינות הגזעניות ביותר במהותה החברתית, אם לא הכי גזענית שבעולם. בעוד
שחתכי ההפרדה הסוציולוגיים במדינות העולם הם ברורים ומעטים הרי שבישראל הם לא רק
הרבה יותר מרובים אלא גם פולשים זה לתוך זה, כאשר מדובר בקונפליקטים ציבוריים ואתניים.
בארה"ב למשל קיימת ה"אליתא הלבנה" של האנגלו – סכסים וישנם שאר המיעוטים
(עם רוב שחור גדול) ופילו זכר לחורבן האינדיאני. הדת הנוצרית היא כמעט שלטת
אבסולוטית ברוב רובם של אזרחי ארה"ב. גם במדינות אירופה ה"אליתא"
השלטת היא לבנה עם מהגרים כמיעוט. כיום גם הקונפליקט הנוצרי – מוסלמי חדר לשם. וכך
אפשר להפליג בכול העולם, אבל בישראל המצב שונה. כאן ישנו אמנם קונפליקט יהודי –
ערבי אבל בתוך היהודים קיימת בוקא ומבולקא. כאן ישנו קונפליקט אשכנזי – מזרחי,
וישנו קונפליקט חרדי – חילוני שנמצא בתוכו קונפליקט נוסף בין אשכנזים למזרחיים,
וישנו קונפליקט דתי בין יהדות לאסלאם ובין היהדות לנצרות ובין האסלאם לנצרות ובין
דתיים יהודים לאנטי דתיים יהודים, וישנם גם יוצאי חבר העמים שנחצים בין יהודים
לסלאבים ובין דתיים לחילוניים ובין יהודים ונוצרים, ויש גם קונפליקט בין לבנים שהם
אשכנזים, סלאבים ומזרחיים לבין השחורים, שהם בני העדה האתיופית, והכול במסווה של
"עם אחד" עם "לב אחד". אי לכך הרי שמושגי ה"אליתות"
והמיעוטים אינם ברורים דיים בחברה הישראלית, ואילו המעמד הסוציו אקונומי איננו
איננו דווקא הביטוי להשתייכות ל"אליתא" או ל"תחתיתה".
ההיסטוריה של האנדרלמוסיה הישראלית
מדינת ישראל נבנתה למטרה של בניית מדינה
מערבית במזרח התיכון תחת, כביכול, המוטיב של "ישות יהודית". עוד לפני
הקמת המדינה הזו – יהודית וחילונית עם תרבות מערבית, כבר הניחה התנועה הציונית את
בסיסיה לחברה הזו, לפני הקמת המדינה (מרגע הכיבוש הבריטי בשנת 1918) ובעצם הניחה
הציונות גם את אדני הסכסוך והקרבות העדתיים – דתיים – לאומיים וכו' שאנו חווים
כיום. הטשטוש וחוסר האחודות במושג "יהודי" הביאו היום לקיטובים הקיימים
בחיינו כשחלק מה"יהודים" הינם גם נכרים והמושג "אשכנזי" כולל
גם גויים.
השינוי של שנת 1990
כאמור, עד ראשית שנות התשעים של המאה
העשרים הרי שה"אליתות" בישראל היו צבועות בצבע לבן והיו אלה יוצאי
אירופה ואמריקה האשכנזים ומולם עמדה "ישראל השנייה" של בני עדות המזרח
העממיים. גם החתך הסוציו אקונומי היה ברור עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים:
אשכנזים למעלה ומזרחיים למטה. אבל אז החלו רבים מבני עדות המזרח לטפס סוציו
אקונומית – בעיקר ממסחר, ולימים גם ממקצועות חופשיים, אבל הם נותרו משום מה,
ברובם, "ישראל השנייה". מנגד, המהגרים הסלאבים הביאו, משנות התשעים,
שכבה סוציו אקונומית נמוכה של יוצאי אירופה שהיו לחילופין לא פחות משכילים מיושבי
המדינה הוותיקים. הסלאבים הללו היו חלקם יהודים, חלקם נכרים "חסרי דת"
וחלקם נכרים נוצרים. הם לא השתלבו ב"אליתות" המערביות שהיו לבנות, כצבע
עורם שלהם עצמם. כך נוצרו לבנים מה"אליתות" שהיו דוברי עברית וכך נוצרו
לבנים שלא מן ה"אליתות" שהיו גם הם לבנים אך דוברי רוסית. ואז החלה לצוץ
עוד קבוצה – שהציונים הוותיקים האמינו, עשרות שנים קודם לכן, שהיא תיעלם מאליה.
אלה היו החרדים. הם היו מקשה דתית אחת אבל הם היו גם אשכנזים וגם מזרחיים – עם קונפליקטים
עדתיים משלהם בתוך תוכם, והם לא עצרו בריבוים רק מעצם חזרתם בתשובה אלא שהם החלו
להנפיק ילדים למכביר, ופה ושם גם להחזיר בתשובה עוד חילוניים, וגם את חלק היהודים שמבין
מבין הגרי חבר העמים. אבל החרדים – כולל האשכנזים שמתוכם, לא נקלטו
ב"אליתא" האשכנזית – חילונית, למרות שחלק לא מבוטל מהם היו בעלי אמצעים
ואחרים היו אנשי עסקים שהיגרו לארץ מחו"ל, עם היסטוריה לא קטנה
ב"אליתות" מהארצות שהגיעו מהן כמו בריטניה וארה"ב למשל. וכול אי
קליטתם ב"אליתות" הישראליות היה משום שבמועדון ה"אליתות"
הישראלי לא היה מספיק להיות רק עשיר או מערבי אלא שהיה צריך להיות חילוני שדוגל
בכול תהפוכות המוסר וכמי שיודע להפוך את ראיית התועבות למשהו נורמאלי ואת הנורמאלי
להפוך לראיית תועבות. ומדרום הופיעה העדה האתיופית שהעניקה מצידה את הגוון של
"שחורים מול לבנים", בסגנון מזרח תיכוני – אמריקאי ומקורי. וכאן בדיוק
טעה העיתונאי בן חיים – שלמד באוניברסיטה הישראלית את הסוציולוגיה הישנה של ישראל,
שכבר כשלושה עשורים כבר איננה רלוונטית לישראל.
התחתית של החבית
האנדרלמוסיה הסוציולוגית בישראל יצרה מצב שסביב המושגים
"אליתא" ו"תחתיתא" נוצרו קליפות ושכבות לא מעטות. אלה שלא
נקלטו בקרב ה"אליתות" הם לא רק בעלי תרבות מזרחית עם ציוויון דתי אלא
מדובר היה גם בבעלי תרבות מזרחית – יהודים אך גם ערבים ודרוזים, וגם בעלי תרבות
סלאבית וגם בעלי תרבות חרדית – דתית רדיקלית. שפת ה"תחתיתא" איננה עוד
עברית עם ז'רגון מרחי מרוקאי – עירקי – תימני אלא גם רוסית ואידיש. בכלל, האידיש
עברה מהפך. משפת ה"אליתא" האשכנזית והחילונית היא הפכה לשפת חלק
מה"תחתיתא"החרדית – אשכנזית. במצב החדש החלו גורמי ה"תחתיתא"
לחפש לעצמם פטרונים שיגנו עליהם כדי להשתוות ל"אליתא", או לחילופין
להיות חלק ממנה. חלקי ה"תחתיתא", גם כמו בחברות אחרות – אבל כאן זה כבר היה
בממדים גדולים הרבה יותר, החלו להילחם גזענית זו בזו כדי שהם לא יהיו האחרונים
בתחתית ה"תחתיתא". המאבקים הללו, בין גורמי ה"תחתיתא" לבין
עצמם, נושאים כיום אופי גזעני ברור. פעם היו אלה בני עדות המזרח – מהמעמד הסוציו
אקונומי הנמוך, שבהיותם יהודים, נלחמו להוריד את הערבים לתחתית החבית של
ה"תחתיתא" אבל כיום גם הסלאבים, החרדים והאתיופים הצטרפו למאבק הזה,
להוריד את הערבים לתחתית החבית. ובמשבצת הזו נכנסו נתניהו וליברמן.
נתניהו כמנהיג
ה"סטאטוס קוו" הגזעני ב"תחתיתא"
נתניהו מעניק ל"ישראל השלישית"
– המורכבת מ"ישראל השנייה" בתוספת הצבורים המודרים החדשים, את הכוח והגב
להרים את ראשם נגד הערבים, הנתמכים ע"י ה"אליתות"
ל"שיוויון" סמוי. גם שרון היה פעם מעין נתניהו כזה בקרב "ישראל השנייה"
וספחיה אבל התפשרותו בעניין "גוש קטיף" הרחיקה ממנו את אותם גורמי
ה"תחתיתא". הבעיה איננה רק ביטחונית – פוליטית, היא קיימת בעיקר
ב"סטאטוס החברתי" שמספק נתניהו לחרדים – כולל האשכנזים שבתוכם, ולבני
עדות המזרח מ"ישראל השנייה". ולראיה גם הציונות הדתית היא לאומנית
וימנית אבל היא חלק מה"אליתא" ותיזכר תמיד כ"ברית ההיסטורית".
לציונות הדתית יש חלק כ"מלח הארץ" גם בתוך "אליתת" השמאל
והמרכז. אנשיה היו ב"הגנה" ולא באצ"ל ובלח"י. גם להם יש קיבוצים והם חלק מהתרבות המערבית, אפילו חלק מההווי
החילוני למרות היותם דתיים. שפתם עברית ולא אידיש, חינוכם הוא "ממלכתי ולא
"עצמאי". בין אייל גולן לאריק איינשטיין הם תמיד ישמיעו את האחרון. הויכוח
שלהם עם ה"אליתא" משמאל הוא ויכוח פוליטי בלבד ולכן הם יהיו מוכנים
להקריב את בנימין נתניהו לטובת ליכודניק אחר. הויכוח שלהם עם הערבים הוא פוליטי –
שכלתני ולא גזעני – אתני, עם אמוציות גבוהות, על מקום יותר טוב במוביליות של
קבוצות ה"תחתיתא". רק השבוע נוכחתו בקרבות הללו כאשר ח"כ אחמד טיבי
דיבר בערבית ואז קמה זעקה כנגדו מח"כ קטי שטרית ( מ"ישראל השנייה",
עפ"י ה"משנה הסדורה" של בן חיים...) על כך שהוא מדבר ערבית ולא
עברית. זה היה הקרב של גב' מ"ישראל השנייה" ב"תחתיתא" להשפיל מתחתיה
את הערבים. אם מישהו מהח"כים היה מדבר באנגלית או בצרפתית היא בטח לא הייתה
טוענת כלפיו ש"במדינת ישראל צריך לדבר רק בעברית". לחרדים יש בכלל חשבון
נוסף עם הערבים. הערבים צמודים ל"אליתות" הציוניות האנטי דתיות, שהן
האויב הגדול של היהדות וכך לא מעט חרדים שונאים ערבים בגלל תמיכת האחרונים בשמלאנים.
מנגד, גם הערבים מביטים במבט חרדי אבל הפוך. סלידתם של הערבים מהחרדים היא בגלל
נאמונתם של החרדים לימין הישראלי, שזהו הימין שמדיר את הערבים לתחתית ה"תחתיתא".
ועל ההדרה הזו מנצח כמובן בנימין נתניהו. כלומר, נתניהו איננו עוד מנחם בגין הנלחם
למען המזרחיים נגד האשכנזים, כדי להשאיר למטה את הערבים, אלא שנתניהו הוא זה המאחד
כיום אשכנזים ומזרחיים חרדים עם מזרחיים ואתיופים חילוניים כדי לשמור את אינטרסי
הקבוצות הללו מעל הערבים.
המהפך בקרב מהגרי חבר העמים
הציבור הסלאבי נהר בתחילה אחר הימין הקלאסי,
זה של הליכוד ומפלגותיו ("ישראל
בעלייה" ו"ישראל בתינו"), שהיו לוויני הליכוד והסתופפו סביב ראשי
הליכוד, ובכלל זאת גם סביב נתניהו, אבל לקראת אמצע העשור האחרון הבשיל תהליך חדש
בקרב הציבור הזה – שאפוטרופסו היה איווט ליברמן ולכן לא במעט הרי שזו אחת מסיבות
ה"פלונטר" של בחירות 2019 – 2020. מול אנטולי שצ'רנסקי ויולי אידלשטיין,
שנקלטו ועלו מעלה בליכוד (ממפלגת "ישראל בעלייה"), הרי שקליטתו של איווט
ליברמן לא נשאה פרי בליכוד, למרות שמשם בא ולשם חזר שוב לקדנציה אחת נוספת.
המהגרים מחבר העמים – יהודים ונכרים גם יחד, הינם אירופאים תרבותית וברובם חילוניים
לחלוטין. אין להם קשר תרבותי ודתי ממש עם יוצאי המזרח של "ישראל
השנייה", ובמיוחד אין להם קשר עם היהדות החרדית. הקשר התרבותי שלהם והזיהוי
האנטי דתי שלהם קרוב הרבה יותר ל"אליתות" של המרכז והשמאל. חלק מהנכרים
בקבוצה הזו הם בכלל בעלי דת הנצרות, שקיימת גם בחלק קטן של הרחוב הערבי. הם היו
שמחים להשתלב ב"אליתות" הישראלית ואילו המקסם הלאומני – ציוני שלהם החל
קצת להחויר עם צמיחת הדור השני והשלישי שלהם, שהפך יותר לדור של מרכז פוליטי מאשר
ימין קיצוני. ליברמן – אפוטרופוס מתוכם, זיהה את התהליך הזה וכדי לא להיעלם
פוליטית (סכנה בפנייה עמד בבחירות הראשונות של 2019, עת קיבל חמישה מנדטים בלבד)
הרי שלא מכבר הוא החל בתהליך היפרדות מהחרדים – השנואים ע"י האנטי דתיים של והנכרים
של יוצאי חבר העמים, וכן מנתניהו שהוא מקדמם של החרדים ושל המזרחיים המסורתיים. אי
לכך החל ליברמן לחבור לגנץ – ואפילו ללפיד, בקרב ההישרדות הפוליטי שלו. נתניהו ודרעי
– שותפיו בעבר, הפכו לאויביו, ובמיוחד לאור רצונם של בני חבר העמים להיחלץ
מה"תחתיתא" לתוך ה"אליתא".
ח"כ תומא
סלימן היא נושאת הדגל של ה"אליתות" בפילוג בציבור הערבי
גם בקרב הציבור הערבי קיים מאבק לא קטן
בין אלה שרוצים להיחלץ מתחתיתא לכיוון ה"אליתא" הציונית, על חשבון חלקים
יהודים של ה"תחתיתא" הזו, לבין אלה שממשיכים לדגול באחדות ערבית ולא
להיסחף ל"אליתא" ממש. הנוצרים בישראל – גם הפרו ציונים וגם הרדיקלים
שביניהם, רואים את עתידם יותר בתרבות מערבית ומשתלבים בקרב ה"אליתות" של
השמאל היהודי האנטי דתי ואילו החברה המוסלמית והבדווית נוטה יותר להתבדלות, ובעיקר
להגנה על זכויותיה. תנועת חד"ש – בעיקר הפלג היהודי הקטן שבה, מנסה שוב ושוב
לחבור ל"אליתות" הישראליות המערביות, גם מתוך השקפות אנטי דתיות
וקומוניסטיות. קבוצה ערבית בחד"ש – בעיקר החלק הנוצרי, שטה בכיוון הזה ולא
פלא הוא שח"כ אעידה תומא - סלימן מחד"ש, קודמה בקדנציה הקודמת
ליו"ר "הוועדה למעמד האישה" תוך התערבותה נגד נשים חרדיות ונגד
היהדות, כדי להוכיח נאמנות ל"אליתות" הישראליות וגם כדי למשוך אחריה
חלקים ערבים נגד החברה המוסלמית המסורתית, כדי שהאחרונים יוותרו בתחתית
ה"תחתיתא" כ"ערבים לא מתקדמים". צעד נוסף שהח"כית הזו
עשתה לשם כך היה בעצם כניסתה לוועדה למינוי הקאדים המוסלמים ושם היא הכתירה את הקאדית
המוסלמית הראשונה בעולם. היא גם יוצאת לצעדות אנטי דתיות קיצונית במסווה של
"מאבק נשי", כשכול כולה מנסה לנתק יותר ויותר נוצרים ערבים מהחברה
הערבית הכוללת, והפעם כאילו שהיא בכול זאת נלחמת ללא ויתור על מלחמתה לזכויות
הערבים. לא פלא הוא שגם היא רואה בנתניהו עוייב מר ונמהר, משום שהוא מזהה אותה ואת
הנוצרים הערבים שכמותה יחד עם שאר החברה הערבית, ומשאיר אותם בתחתית של ה"תחתיתא".
נתניהו מול סער
נתניהו נהנה מתמיכתם של צבורים רבים - למרות
היותו גזען אנטי מזרחי לא קטן ולמרות היותו גם אנטי דתי ומתבולל לשעבר, בעיקר משום
שאותם צבורים (ללא קשר למוצא העדתי שלהם) רוצים להמשיך ולהשאיר בתחתית
ה"תחתיתא" את הציבור הערבי, גם אם הם עצמם לא ישולבו
ב"אליתות". מנהיג אחר בליכוד – כגדעון סער למשל, עלול להורידם דרגה אחת
מתחת ל"קו האדום" של התחתית בה הם נמצאים.
