הסער שלפני הסערה / הרב אליהו קאופמן
כמו שכולנו ידענו שסער יובס על ידי נתניהו – בפריימריז של הליכוד, כך גם סער עצמו ידע זאת. אם
כך מדוע הוא יצא לקרב האבוד מראש ?
הפריימריז
בליכוד מאחורינו. הכול טענו שם – במיוחד ממחנהו של
בנימין נתניהו, כי התוצאה הייתה מזמן רשומה על הקיר. אז מה? גדעון סער ועוד כמה
ח"כים שתמכו בו בפומבי היו כול כך מטומטמים שיצאו ל"חרקירי" פוליטי
כדי לחסל את עתידם ?! לי זה ברור שסער ידע – כמו כולם, שהוא יזכה בקושי לכמה אחוזים יותר ממה שזכה בשעתו משה פייגלין
ה"אגדי", שהתמודד נגד נתניהו על ראשות הליכוד. אם כך מדוע בכול זאת סער
עשה את מה שעשה, שהרי הוא איננו "מתאבד" פוליטי ? התשובה מונחת בראייה
די חדה לעתיד הקרוב - שמזמן כבר איננו רחוק, מצידו של סער.
נתניהו איננו עוד בימיו הגדולים. גם אם
המשפט הקרוב לא היה רובץ לפתחו הרי שיתכן שבעוד מספר שנים הוא היה מניח את המפתחות
ובליכוד היה מתחיל הקרב האמיתי: מי יהיה היורש ? אבל מסתבר שהסיבוך המשפטי קירב את
הקץ הפוליטי של נתניהו. הקרב ביום שאחרי נתניהו היה אמור למצוא את המתמודדים
אח"כ במצב שווה מקו המטרה ולכן סער החליט שהוא יהיה יותר שווה מהשווים. ההתמודדות
מול נתניהו, מצד סער, באה לומר לשאר המתמודדים בעתיד כי "אני כבר כאן".
הפעם אלה אינם פייגלין או דנון שהיוו רק קוריוז דמוקרטי עלוב ושנתניהו אח"כ עשה
בהם כרצונו – מי החוצה ומי
לחו"ל. הפעם סער הקים מחנה של כמעט שליש מהליכוד, שיום אחרי עידן נתניהו זה
יהיה המחנה הגדול מול שאר הדיאדוכים. ולראיה שמענו כבר
מישראל כץ כמה פעמים, שלאחר עידן נתניהו הוא עצמו – ישראל כץ, רואה את עצמו מועמד לתפקיד יו"ר הליכוד. ישראל כץ – האיש שהכניס לליכוד את גדעון סער (שטייל בימין הסהרורי שבין
"התחייה", "צומת" ו"מולדת"), די לחוץ מכך שסער כבר
צעד לפניו את הצעד "שלאחר עידן נתניהו" עוד בימי עידן נתניהו. כך נראה
שזו גם תחושתם של צחי הנגבי, גלעד ארדן, ניר ברקת, אולי גם חיים כץ (גם הברנש הזה
תלוי בבית המשפט...) ועוד כמה כאלה (אולי גם מירי רגב...).
לסער כדאי לספוג את עלבונות השוק של נאמני
נתניהו כשהוא יודע כי ח"כים ואישים בכירים נאמנים לו כהח"כים קיש והשכל
וראש עיריית רמת גן, כרמל שמה –הכהן, הם בעצם עמוד
השדרה של מחנהו המוצק התמידי מול קבוצות רבות וקיקיוניות שתצוצנה בקרוב, כשבית
המשפט יתלה לנתניהו את נעליו. סער מאמין שבקרב הבא הוא גם ירויח לא מעט מנאמני
נתניהו שלא יחפצו בחיקויים הזולים שיצוצו על תפקיד יו"ר הליכוד. ההיסטוריה
הליכודניקית של שנות השמונים של המאה העשרים – של קיומם של שלושה מחנות בלבד עם מצב של ליכוד הליכוד, לא תחזור. הפעם
אין עוד ענקים כשמיר, ארנס, דוד לוי ושרון. הפעם יהיו מחנות, מחנות של דרדסים
פוליטיים ואילו סער מקווה שבמצב הזה הוא יהיה הענק היחיד בשטח.
זה לא
לצ – מן, זה לץ – אגו"י
בקדנציה
הראשונה של הפרלמנט הישראלי – מיד לאחר הקמת המדינה, הייתה אגו"י חלק
מה"חזית הדתית" לה היו שותפים גם שני פלגי מפלגת ה"מזרחי"
ו"הפועל המזרחי" וגם פא"י ("פועלי אגודת ישראל").
לאגו"י היה גם שר בממשלותיו של בן גוריון – בקדנציה הראשונה הזו. שמו של השר
היה הרב יצחק מאיר לוין, חסיד חסידות גור וגיסו של האדמו"ר מגור דאז,
ה"בית ישראל". זו הייתה הקדנציה שבה גם החלו הסיפורים על גניבת ילדי
תימן והמזרח. המשרד שהפך לחשוד החשודים, מבין שאר משרדי הממשלה, בגניבת הילדים
הללו היה משרד הסעד, שטיפל באימוצי הילדים שנעלמו. וזה היה גם המשרד שעליו הופקד הרב
לוין, והיה בבעלות אגו"י. בבחירות השניות לפרלמנט הישראלי פורקה ה"חזית
הדתית" וגדולי ישראל דאז – ה"חזו"ן אי"ש" וה"רב
מבריסק" איימו לנער את חוצנם מאגו"י אם החזית הזו תוקם שוב ואם
אגו"י תקבל לעצמה תפקיד של שר, ואף דרשו שלא להיכנס לקואליציה כלשהי. סירחון
גניבת ילדי תימן והמזרח הגיע לאפם של חלקי היהדות החרדית שיצאו חוצץ בעניין
"גונב איש ומכרו" ולא השתתפו בבחירות לפרלמנט הישראלי כמו חסידויות
סאטמר, חב"ד והגוף של ה"עדה החרדית". מתחילת שנות ה-50 של המאה
העשרים ועד שנת 1977 לא הצטרפה עוד אגו"י לשום קואליציה ורק קיבלה תקציבים
ממשלות מפא"י ( ולימים ממפלגת העבודה) תמורת הצבעתה עם הקואליציה בחוק זה או
אחר או הצבעתה כנגד הצעות האי אימון. בשנת 1977 נכנסה אגו"י לקואליציה של מנחם
בגין מהליכוד, עפ"י הזמנתו של האחרון, אבל מתפקיד השר הם נמנעו בגלל וטו של
"מועצת גדולי התורה" של המפלגה. הם קיבלו את וועדת הכספים וגם תפקידי
סגני שרים אבל ישיבה בממשלה הייתה מהם והלאה, כדי לא להיות שותפים להחלטות פרובלמטיות
מבחינה דתית. לפני מספר שנים מועטות נשבר גם העיקרון הזה.
הכול החל בבג"ץ של "יש
עתיד" נגד ח"כ יעקב נח ליצמן, שהיה סגן שר הבריאות, וקבלו על כך שלא
יתכן שסגן שר יהיה בעל הבית על משרדו ברמת שר. לשם כך כונסה "מועצת גדולי
התורה" של אגו"י והסמיכה את ליצמן להפוך לשר. זמן מה אח"כ – משעברו
החלטות ממשלה נגד השבת, הפך ליצמן שוב לסגן שר, והפעם בלא כינוס
"הגדולים" שלו, כדי לא להיות שותף להחלטות הללו, של הקואליציה בה המשיך
לשבת. השבוע אושר שוב ליצמן כשר הבריאות לאחר שנתניהו נאלץ לוותר על תיק הבריאות בגלל
ענייניו הפליליים. הפעם ל"עיקרון האגודאי" הזה קוראים: בנימין נתניהו.
לשם כך כבר לא צריך לכנס את "מועצת גדולי התורה" אלא מספיק
שה"גדול" באמת יחליט לבד בשיטת ה"יו יו". ל"גדול"
הזה קוראים יעקב נח ליצמן...
הלגיטימציה לבן גביר איננה עוד כהניזם לשמו
הרב
רפי פרץ היה בעברו ה"רב הצבאי הראשי". ככזה הוא היה שייך יותר למערכות
הביטחון יותר מאשר לפוליטיקה החופשית ולעסקנות הדתית – לאומית הטריוויאלית. האיש
הזה איננו בדיוק בעל "חוט שידרה" פוליטי ומנהיגותי עצמאי. אי לכך זה די
מדהים שהאיש החליט להתמזג עם "עוצמה יהודית" ה"כהניסטית", עוד
לפני שהעניין עבר במפלגת ה"בית היהודי", ביודעו היטב את ההתנגדות לכך
במפלגתו, ועוד לפני שהחלה שוב ההתמזגות הטבעית החדשה – ישנה, עם ה"איחוד
הלאומי". אבל לאחר שבית המשפט הישראלי החליט ששלושת הכהניסטים האמיתיים (ברוך
מרזל, מיכאל בן ארי ובנצי גופשטיין) לא יוכלו עוד להתמודד משום היותם כהניסטים
באמת הרי שבן גביר הוכשר ע"י הממסד המשפטי להיות "לגיטימי", וככזה
הוא בעצם כבר איננו כהניסט "דה פאקטו". צעד נוסף – מטעם הממסד הישראלי
לתת לגיטימציה לבן גביר, היה הצעד הזה: שהציונות הדתית הטריוויאלית תכיר בו כבשר
מבשרה, ועם רב צבאי לשעבר כרפי פרץ אפשר בהחלט לעשות את המחטף הזה
ו"לגנוב" עימו את ה"סוס הכהניסטי". וכשבן גביר הוא בעצם
"כהניסט ממסדי" הרי שסכנת הכהניזם חלפה כלא הייתה, ושיטת ה"קואפטציה"
חוגגת. מעניין שמרזל, בן ארי וגופטיין עדיין שותקים. שמא הם נבוכים מתעלולי הממסד
הישראלי שהצליח להתל בהם מתוך תוכם?... 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה