מותו
של הימין הקיצוני / הרב אליהו קאופמן
מותה של ח"כ וסגנית השר לשעבר – גאולה
כהן, היה בעצם המוות האחרון של מי שמעולם לא שינתה את עמדותיה מ"כוח
המציאות". השאלה היא מה היה קורה אילו כול אנשי הימין והשמאל היו נוהגים כמותה
?...
ח"כ לשעבר – גאולה כהן ע"ה, הייתה אחרונת אנשי הימין הקיצוני באמת, שעוד שרדו
עלי אדמות. נפתלי בנט, איילת שקד ואפילו הרב חיים דרוקמן הם "אנשי מרכז"
לעומתה. אפילו ברוך מרזל, בנצי גופשטיין, מיכאל בן ארי ובמיוחד איתמר בן גביר נחשבים
כיום "פשרנים" מדי לעומתה. ובוודאי שכך הוא גם לגבי בנה – השר צחי הנגבי. בית המשפט העליון לא היה מהסס – כיום, לפוסלה מלרוץ
לפרלמנט הישראלי. הרבה מחמאות וסופרלטיבים היא קיבלה עוד
בחייה – ובוודאי שבמותה,
גם מיריביה הקיצוניים ביותר. היא הייתה כול כך עקרונית וקיצונית שספק אם בשמאל
האנטי הציוני ואפילו האנטי ציוני נמצא איש קיצוני ועקרוני כמותה, שיוכל לאזן את
התמונה. אבל אם נרד לרמת ההיגיון נגלה שאוי לנו אם רוב אנשי הימין היו מתנהגים
כמותה, וכך גם לגבי אנשי השמאל. אחת כמו גאולה כהן טוב שהייתה זאבה בודדה, שאחרת
מי יודע כמה דם היה נשפך אילו היו כמותה כול אנשי הימין, ומנגד גם אנשי השמאל.
מצרים כמשל
יציאתה
נגד הסכם השלום עם מצרים היה קול קורא במדבר וטוב שהיה כזה. מצרים – עם ה"שלום
הקר", הייתה והינה נכס פוליטי בתוך העולם הערבי ונגד העולם הפלשתינאי, עבור
ישראל. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היד המושטת לשלום של סאדאת - ולימים מוברק,
הייתה מושבת ריקם ע"י הליכוד לדורותיו. אמנם יחסי ישראל – מצרים אינם בדיוק
האידיליה ששררה, עוד לפני הקמת אירופה המאוחדת, בין הולנד לבלגיה, אבל מעבר
לחיסכון בדם הקרבנות ומעבר להעברת המנהיגה הערבית האנטי ישראלית לצד השני, הרי
שכול ההסכמים שמתחת לשולחן הישראלי – ערבי לא היו קמים מעולם, ובוודאי שישראל
הייתה גולשת לתחתית אימים שלא הייתה מאפשרת לה כול קידום העלאת רמתה הכלכלית
והחברתית. אבל למזלנו הרב, מבגין דרך שמיר ועד שרון ונתניהו, הבינו מנהיגי הימין
הישראלי שהתאבדות איננה דרך חיים פוליטית.
וגם בשמאל...
כמו שמנהיגי הימין התפשרו עם המציאות
הפוליטית כך עשו גם בשמאל. את האינתיפאדה הראשונה דיכא איש השמאל יצחק רבין ואילו
מר"צ ישבה פעמיים בממשלות שהמשיכו בהתנחלויותיהן. ברק היה הדמות הפעילה נגד
האינתיפאדה השנייה ואפילו ה"רשימה הערבית המשותפת" של היום מוכנה לשבת
בממשלת גנץ העתידית, אם באמת יקראו לה לעשות כך. תארו לכם שאנשי השמאל הו מקיימים
את מדיניותם התיאורטית ללא פשרות – כמו שגב' כהן חפצה מהימין, הרי שמלחמת האזרחים
הייתה מזמן כבר איתנו.
פרשת
הדרוזים
אבל לגב' הזו הייתה מגרעת נוספת. היא
הייתה לאומנית שלא לצורך כלפי אלה שהקיזו ומקיזים את דמם למען העם היהודי: כלפי
הדרוזים. כשהוקמה מפלגת "התחייה" ובתוכה התמזגה תנועת "צומת"
של סגן רוה"מ לשעבר, רפאל איתן, הרי שגב' כהן הייתה היחידה מבין ראשי
"התחייה" שסירבה בתחילה לקבל את המצטרפים הפוליטיים הדרוזיים של רפאל
איתן, למפלגה המאוחדת, משום מוצאם. לאיתן עצמו – לא יהודי ממוצא רוסי, היא לא התנגדה,
וכך היא גם לא התנגדה לשאר הלא יהודים האירופאים שהצטרפו למפלגתה, אבל לדרוזים,
לצ'רקסים ולבדויים היא התנגדה, למרות שביניהם היו לא מעט קצינים בכירים לעבר בצבא
ובמשטרה.
השתיקה התימנית
והייתה לה עוד נקודה מעט אפילה. גב' כהן
לחמה למען יציאת יהודי בריה"מ לשעבר מעבר ל"מסך הברזל". אבל כשעלתה
פרשת גניבת ילדי תימן וההתעמרות ברב עוזי משולם הרי שקולה לא נשמע, למרות היותה בת
לאבא יוצא תימן, ואשר מקום הולדתה היה בסמוך ל"כרם התימנים" בתל אביב.
פרשת גניבת ילדי תימן והמזרח החלה להדהד עוד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים
ואח"כ המשיכה עד לתוך שנות האלפיים, אבל גאולה כהן הייתה רחוקה מלקרוא תגר
למעשים שנעשו ושהתגלו ע"י כול ראשי ויוצאי תימן, מכול הקשת הפוליטית. מאחר
ובוודאי שהגב' הזו לא הייתה שייכת ל"מפלגות הפועלים" ולמפלגות הדתיות
שבצעו את הפשע הזה הרי שעצם שתיקתה בנושא מעורר תהיות רבות.
המפגש האישי
את הגב' הזו פגשתי פנים אל פנים רק פעם אחת
בחיי. זה היה במחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה העשרים - היא הייתה
ח"כית חדשה בתנועת ה"חירות" שבתנועת גח"ל הימנית, ואנחנו
ביקרנו בביתה שברחוב באזל בתל אביב, כחלק ממשלחת של "וועדת החינוך" של
"מועצת התלמידים הארצית". הייתי אחד משלושת חברי המשלחת – שבראשה עמד
צעיר מ"תיכון חדש" בחולון, בשם עוזי כהן. האחרון היה איש ימין אבל אנטי
דתי מאוד (הוא הקדים בשנים רבות את הגל של רון קובי, כרמל שמה – הכהן, איווט
ליברמן ודומיהם). אני הייתי ההיפך. הייתי איש שמאל ציוני שגדל בבית ובשכונה
מסורתית כרמת אליהו, בראשל"צ. הנושא שעוזי העלה היה הפיכת מקצועות היהדות
למקצועות בחירה והסרת למודי החובה של התנ"ך מבתי הספר החילוניים. באופן מוזר
מצאתי את עצמי לצידה של הח"כית כהן, בהתנגדותה להוריד את חובת הלימודים בבתי
ספר חילוניים ממקצועות היהדות בכלל ומלימוד התנ"ך בפרט. היא לא נקטה בסגנון
הדיפלומטי שעד אז פגשנו בפגישותינו עם הח"כים השונים – גם כשהתנגדו לדברינו
הם ניסו למצוא נוסחה חלקלקה ופשרנית. היא דיברה מתוך המיית ליבה על הקשר בין
היהדות והתנ"ך לכול יהודי כפרט, ולעם ישראל בכלל. עוזי כהן – שהציג עצמו כאיש
ימין, קיבל ממנה על הראש ממטרה של כעס על עמדותיו האנטי דתיות ואילו אנוכי, שהצגתי
את עצמי כאיש השמאל, הפך לבן בריתה לנושא. להבדיל מח"כים אחרים הא קיבלה
אותנו בביתה והכינה לנו משקה חם עם כיבוד קל במו ידיה. היא העדיפה להיפגש עימנו על
ספה וכורסא בביתה הצנוע מאשר במשרדי הפרלמנט הישראלי או במעוז משרדי "בית
ז'בוטינסקי", מקום מושבם של ראשי תנועת החרות.
יהיה זכרה
ברוך ונשמתה צרורה בצרור החיים. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה