חוק המואזין - חוק אנטי יהודי

בס"ד

       חוק המואזין – חוק אנטי יהודי / הרב אליהו קאופמן

"חוק המואזין" - שעבר בפרלמנט הישראלי בקריאה טרומית, איננו רק "פצצת זמן" אנטי מוסלמית אלא טומן בחובו סכנה לעצם חופש הדת, ובמיוחד הדת היהודית. השילוב בין שתי ההצעות הללו – של אליטוב ופורר עם זו של ביטן ויוגב, מעניק גושפנקא הרמטית לבטל בעתיד כל טקס דתי משום "רעש מטריד", ומנגד הוא דוחק הצידה את הזכות האלמנטארית של כל אדם מאמין לזכות לקיים את דתו בשמחה, ולהבדיל בעצב, כנדרש מאמונתו.

   סיפור העמדת חוק נגד "רעש ציבורי" באירועים דתיים איננו מסתיים בקריאת המואזין. הוא יכול להמשך גם בצלצולי פעמוני הכנסיות (שמי ששמע זאת יודע כי במקרים רבים זהו מפגע רעשני קשה הרבה יותר קשה מקריאת המואזין...) אבל זה גם יכול להמשך בחקיקה לצמצום זמן עריכת "משתאות פורים" וריקודי שמחת התורה. מבין הח"כים שדווקא התנגדו ל"חוק המואזין" ימצאו, חס ושלום, בעתיד לא מעטים שיסכימו להגביל את מצהלות הריקודים עם ספרי התורה בשמחת התורה, למשל. מאחר והח"כים החרדים לא נלחמו לקבור את החוק הזה הרי כשיועלה – חס ושלום, חוק אנטי דתי יהודי בעניין ה"רעש המיותר" הרי שהסתייגות של הערבים מחוק כזה כלל איננה מובטחת להם, ומי יודע איזה עוד גזרות אנטי דתיות, נגד קיום היהדות, מרחפות עלינו בגלל מדיניות ה"בת יענה" והאויליות הפוליטית של "יהדות התורה" וש"ס.

     חייתי שנים לא מעטות בחו"ל ולמדתי כיצד אפשר להבליג על רעש דתי לטובת דו קיום דתי. אם בסיס ההנחה המרכזי של מדינה זו או אחרת הוא בסיס ההבנה שהעמים והמיעוטים בתוכה הם שווי זכויות ויוותרו לנצח זה לצד זה – למרות ההבדלים ביניהם, הרי שהמדינה תמצא לה דרך פוליטית נאותה לאזן את ההבדלים בין הדתות והמסורות ולהגיע לסובלנות מקסימאלית שבה כל צד מקריב מעט מנוחיותו האגואיסטית לטובת הדו קיום הזה, שמביא לשגשוג כלכלי ולהבנה חברתית. ברומניה למשל היינו חייבים מידי יום ראשון בבוקר – יום המנוחה המקומי, להתעורר, בעיר הצפונית יאסי, כמו מתוך חלום רע בשעה מוקדמת ל"קול הפעמונים" של כנסיה נוצרית כיתתית , שמשום מה קול ה"פעמונים" הללו נשמע יותר דומה לקולות של קרשים הניתכים זה בזה ברעש מחריד אוזניים. אבל לאחר כמה שניות התהפכנו שוב על יצוענו כי ידענו שחשוב לכבד את האחר ואת השונה משום שאח"כ אנחנו כבר נהפוך לשונים בחגים שלנו. וחוץ מזה, הרי שהמאחד חברתית היה פי כמה גדול יותר מהמפריד. כך גם כיבדו בעיר זו – באותו יום ראשון, את סגירת הרחוב הראשי לתנועה, משום שבו שכנה כנסייה מרכזית. מנגד- בעיר הבירה בוקרשט, חג הפורים שלנו היה אמור להפוך, פעם בשנה, לסיוט עבור תושבי הבניין שבו גרתי, ובו שכן גם בית הכנסת שלי. זה החל ברקיעות הרגלים נגד המן הרשע – שהזכירו לדיירי הבניין את רעידת האדמה ההיסטורית ברומניה של 1977, וזה המשיך בסעודת הפורים ובנשף הסיום של חג הפורים במוצאי היום. אבל הדיירים – רובם נוצרים כמובן, תמיד טפחו על שכמי בעידוד וטענו כי ה"דתות מגינות עלינו". מנגד, גם אני קיבלתי את העובדה כי ממש מול ביתי (ובצמוד לשגרירות הישראלית...) עמדה כנסייה נוצרית ש"קול פעמונייה" הרעימו בימי ראשון ובמועדים נוצריים אחרים.

     בבריטניה חזיתי במו עיני כיצד בתי כנסת חרדיים שוכנים בנינוחות ליד המסגד של מוסלמי אפגניסטן ופקיסטן. אלה שומעים את מצהלות החגים שלנו ואת התארגנויות מסיבות התמיכה הכספיות עד לשעות הקטנות של הלילה ואנחנו שומעים את קריאות המואזין ואת קול ה"אללה אכבר" שלהם. וכולם כמובן חיים בשלום זה לצד זה. אלה אינם מתלוננים על שמחת ריקודי התורה בהכנסות ספרי התרה ואילו אלו אלה אינם מתלוננים על קריאות המואזין. כי גם ברומניה וגם בבריטניה למדו כולם שאם הם לא יהיו תלויים בחייהם זה לצד זה הרי שהם יהיו תלויים זה לצד זה במובן ההפוך.

     אבל בישראל הדת – במובנה היהודי, הפכה לדגל לאומני של אלה שבשמה הם רק דורשים את זכות החיים כאן אבל מתנערים מרוב מצוותיה. ואת הקו הזה מובילים הליכוד – ובעידן בנט וכיפת השקל שלו, גם ה"בית היהודי" שהשיל את כותרתו ה"דתית – לאומית". במדינה הזו עושה הימין החילוני את הכול כדי שישראל לא תהיה בריטניה, ואף לא רומניה. בליכוד עדיין מאמינים בסמוי במה שבני גופטיין וברוך מרזל מצהירים בגלוי – בכך שעדיין אפשר לגרש את הערבים מארץ ישראל אם הפרובוקציות נגדם ימשיכו. "חוק המואזין" הוא חלק בלתי נפרד מהשקפה הזויה זו. מנגד, השמאל הישראלי מאמין עדיין כי במלחמה סמויה נגד הדת היהודית תעלם, חס ושלום, הדת היהודית, ולכן אני חושש לא מעט שבעקבות "חוק המואזין" האנטי מוסלמי הזה עלול לבוא איזה חוק של חילוניים קיצוניים (מהשמאל אך גם מהימין...) שיגביל חגים ומועדים יהודים.

      את המצב הזה – של חיסול השנאה הדתית והדברת חוסר הרצון לקבל את המציאות של דו קיום דתי, היו צריכים ראשי הדת היהודית והמוסלמית לנהל יחדיו. אבל במדינת ישראל הדת היהודית שבויה בידי החילוניים מימין ומשמאל ולכן לא ניראה רב חרדי וגדול תורה מיצג את היהדות ואת הזיקה לקודשי ישראל במו"מ עם הוואקף המוסלמי. את המו"מ הזה מנהלים בשם הדת חילוניים ומתבוללים מהימין ומהשמאל. גם הקו החילוני – ביחס לקשר בין הדתות, הוא עויין וטעון פיקוח של הגורמים החילוניים. כך למשל ניסה נתניהו – בשנים האחרונות, להתערב נגד מפגשים ושיתוף פעולה יהודי – מוסלמי נגד הגזירות האנטי מוסלמיות והאנטי יהודיות שעולות בארה"ב ובמערב אירופה. מנגד, הרי שהשמאל הישראלי עושה הכול כדי למנוע קשר ושיתוף פעולה בין חרדים לערבים במישור הרעיוני, תוך הסתת הערבים ש"החרדים הם הקיצוניים ביותר נגד הערבים". בנקודה הזו – של מניעת שיתוף פעולה בינדתי, משתפים הימין והשמאל הציוני פעולה להמשך מימוש הרעיון הציוני: מדינה מערבית וחילונית. העלאת "חוק המואזין" היה יכול להיות הרגע המתאים לחידוש הקשר הבינדתי יהודי – מוסלמי ולשבירת "קיר הברזל" הזה. אבל החרדים  - כמו תמיד, שוב פספסו רגע היסטורי.

    חבורת ה"פוליטרוקים" האפורה והאנמית של "יהדות התורה" וש"ס המשיכה לשתף פעולה עם אלה שה"הפרד ומשול" היא מטרתם המוצהרת. הבעיה שמי שתמיד סובל ממדיניות הכלום של ה"פוליטרוקים" הללו הם החרדים בהמוניהם, ובמיוחד דת ישראל. ה"פוליטרוקים" הללו – שרק הכספים מעניינים אותם, יכולים היו ללמוד שיעור על עקרונות אמיתיים דווקא מח"כ יהודה גליק מהליכוד, שהבין כי חוק השנאה הזה לא יביא מזור לאיש ושום הגירה ערבית לא תתרחש בעקבותיו. ההבדל בין גליק לח"כים החרדים הוא שאת גליק לא מעניין הכסף ואילו עבור מוזס, גפני, דרעי, פרוש וחבריהם זהו סם חייהם.

      הייתי מציע לח"כים הערבים לערוך בדק בית – יחד עם הציבור הערבי, לגבי האיש ששמו אריה דרעי. דרעי אוהב לספר לערבים על "מתינותו" ועל עשייתו "למען הערבים" אבל אם הוא וש"ס היו מתעקשים הרי שהחוק הזה לא היה עובר. אם דרעי היה עומד על שלו כנגד החוק, אזי, "יהדות התורה" הייתה מצטרפת אליו ואילו חלק מבוטל מהליכוד היה יורד מהעניין כפי שהחוק הזה ירד לפני מספר שנים, כאשר אותה ח"כית הזויה מ"ישראל בתינו", אנסטזייה מיכאלי, נאלצה להורידו באולטימאטום של אהוד ברק וראלב מג'דלה ממפלגת העבודה. אותה גברת העלתה אז את החוק רק משום שרצתה לרצות את אביגדור ליברמן, שאימו הזקנה לא הייתה יכולה לסבול את קריאות המואזין ליד ביתה ביפו, מתוך שנאה וגזענות למזרח הערבי אליו היגרה. אבל דרעי שתק כמו שהוא יודע לשתוק בכל מקרה עקרוני וליישר פניו ימינה כשצריך. אין לי ספק שכל ההליכה שלו לקראת הציבור הערבי איננה עקרונית אלא דווקא משום שעם ראשי השלטון המקומי בסקטור הערבי – משום מצוקת התקציבים שם, אפשר להמשיך ולנהל מו"מ של "דמי לא יחרץ" עבור כל תב"ר ועבור כל סיוע ממשלתי, בזמן שבסקטור היהודי הוא למד להיזהר במו"מים כאלה, כדי לא לשאוג שוב את "שאגת האריה" שלו מכלא רמלה. גם עדותה של שרת המשפטים, איילת שקד – במסיבת יום ההולדת של דרעי, כי בישיבתה עימו בקבינט הביטחוני היא נוכחה לדעת כי איננו "שמאלני", צריכה להדליק לערבים נורה אדומה כי מדובר בנוכל פוליטי שבפניהם הוא מציג את עצמו כמי שהיה שמח להיוולד מוסלמי ואילו במסתרי הליכוד וה"בית היהודי" הוא הופך לנץ פוליטי לא פחות מבנט.

      את "חוק המואזין" הזה צריך למגר כי בין השאר החלום הזה – של סילוק הערבים ע"י כיבוי מערכת הכריזה במסגדים, הינו חלום באספמייה של כמה מטורפים שמסוגל בעתיד גם לכבות מערכות כריזה, ע"י מטורפים אחרים, בבתי תפילה יהודיים בימי שמחה, ולהבדיל בימי אבל.