קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות

בס"ד

       קרב נגד גיוס ולא נגד הציונות / הרב אליהו קאופמן

  הערב – יום שני ב-ו' חשוון תשע"ז, התקיימה הפגנה נגד האיש שאחראי לגיוס החרדים לצבא הציוני, בבסיס הקליטה ב"צל השומר" שבמרכז הארץ. האיש מתגורר בשכונת רמת בית שמש א', ברחוב נחל דולב ומארגני ההפגנה נגד המשך הגיוס מצאו את מקום מגוריו כתחנת ההפגנה הרצויה. הרחוב ממוקם רק מספר רחובות ליד הרחוב שבו אני מתגורר, נחל מיכה. אבל הדרתי את רגלי מהפגנה זו ושכנעתי גם לא מעט יהודים משלומי אמוני ישראל האמיתיים לא להגיע לשם. ומדוע?

    אתחיל בעניין העקרוני הפשוט. הגמרא מלמדת אותנו שאין הגרזן יכול לחטוב את העצים ללא קת העץ שלו. כל הרעש – של גיוס החרדים, לא התחיל בגלל איזה רשע חובש כיפה סרוגה או איזה חרדי מודרני מרמת בית שמש א'. הכול התחיל כאשר לפני למעלה מחמש עשרה שנים כשהותר הממזר ששמו "צה"ל" לבוא בקהל החרדי, ולפני שנים מועטות אישרו את הממזר הזה ואת הגיוסים שלו בתוך היהדות החרדית, מפלגות "יהדות התורה" וש"ס. אבל אם נלך עפ"י שיטת "חד גדיא" הרי שנגיע לכך ששתי המפלגות הללו לא היו נותנות קולן לכך אלמלא "סמכות רבנית" שהייתה חותמת להן כי הגיוס הטרף הזה הוא "כשר למהדרין". האיש שחתם על כך היה הרב לייב שטיינמן מרחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5 בבני ברק. זה כבר התחיל בימיו של הרב אלישיב, כאשר הרב שטיינמן העניק גושפנקא לחזיר ששמו ה"נח"ל החרדי".

     כאשר אדם משקר "טאקטית" כדי להסתיר את עקרונותיו הרי שבסופו של דבר הוא גם יאמין עם הזמן בשקריו. הרבנים החרדים הציונים (לעניין זכויות ולא חובות...) ניסו להסתיר את הסיבה האמיתית לאיסור הגיוס לצבא הציוני, וזאת כדי שהלגיטימציה שלהם וכספיהם לא יפגעו ע"י ה"קונצנזוס הלאומי" של הציונים, שנגדו נלחמו בשצף קצף גדולי ישראל. האיסור להתגייס לצבא הזה הוא מדאורייתא. אין הצבא הזה נשמע לתורת ישראל, לא מלך יהודי ולא כהן גדול עומדים מאחוריו ובודאי שה"אורים והתומים" אינם נר לרגליו. זהו צבא ערב רב של פריצים ופרוצות, מהגרועים שבצבאות הגויים עלי אדמות. זהו צבא שתפקידו גם "חינוכי": להעביר על הדת כל שומר מסורת שנכנס אליו, ובמיוחד ע"י התרת הזנות והעריות בתוכו. אותם ליצנים אגודאים – ולימים הש"סניקים העלובים, ידעו היטב שאת האמת אסור לומר לציבור החרדי – ובוודאי שלא בפרהסיה בפני החילונים, ולכן אותם בדאים אוהבי שלמונים המציאו את הסיפור של "לימוד התורה" וקשרו את הבדותא הזו להצלחת הציונים ולצבאם המטונף. הטענה החלה לצמוח שאם באמת החרדים ישוחררו וילמדו תורה עבור החזיר הזה הרי שצבא הפרוצות יצליח. לאט, לאט החלו הבדאים להאמין בשקריהם, וכשלומדי תורה סרחו מעט והיה צריך לחזקם הרי שהבדאים הללו, רבנים ועסקנים חרדים, הקריבו את האומללים הללו על מזבח הגיוס, והעיקר שבני הבדאים לא יגויסו. מכאן החלה התיאוריה הליטאית – ציונית – שמקורותיה עוד בהתנשאות ההיסטורית הליטאית על המוני היהודים במזרח אירופה, שמי שלא לומד יתגייס לצבא. העסקנים האגודאים הנאלחים הפכו לסוחרי הקנטוניסטים של ימינו, לצבא הצאר הציוני. על בסיס רעוע וציוני זה הוקם ה"נח"ל החרדי" ורבני הליטאים הציונים, ובראשם הרב שטיינמן, תמכו ברעיון הזה. עפ"י השיטה שלהם הרי שהבעיה איננה עם הצבא הטמא הזה אלא עם לימוד התורה של הנער החרדי, ולכן אותם בדאים לקחו על עצמם לחרוץ לשבט את דינם של חרדים רבים לשמד ציוני בצבא הציוני. הכול החל במחשבת פיגול זו, ולימים המחשבה הזו הולידה את ההסכמה לגיוס החרדים לצבא בהסכמת "יהדות התורה" וש"ס הרפורמית.

        לראשי המפגינים מול ביתו של ה"פוליטרוק" מרמת בית שמש א' אין את האומץ להפגין ולצאת נגד האיש שהתיר את השמד הזה ולכן הם מפגינים לא במקום שאבד להם הכסף אלא ע"י הפנס שיש בו אור. ה"פוליטרוק" מנחל דולב לא ישקר אם יתגונן ויטען כי עשה זאת בהכוונת ובהסכמת "גדולי ומאורי הדור" (שדרך אגב, הם היום על תקן של גבאי צדקות לקרנות שגנבים מסתובבים שם וגונבים את כספי התורמים לעניי ישראל...). את ההפגנה הזו היו צריכים מארגניה לערוך מזמן מול ביתו של הרב שטיינמן, ברחוב ה"חזו"ן אי"ש" 5, בבני ברק. במיוחד לאחר פגישתו עם הפרס הטמא. אנשים שמפחדים לקיים את הפסוק "לא תגורו מפני איש" אינם מסוגלים לנהל קרב אמיתי נגד הצבא הציוני. אנשים כאלה אינם מעוניינים במלחמת ה' – אותה ציוו לנו גדולי ישראל, אלא שהם מעוניינים רק לשחרר את צאצאיהם מגיוס לצבא בדומה לחילוניים לא מעטים.

    סיבה אחרת שהרחיקה אותי מעדת צבועים אלה היו המודעות והכרוזים שחולקו לפני ההפגנה. מלחמתו של האדמו"ר זצקו"ל מסאטמר ומלחמתם של ראשי ה"עדה החרדית" עד לפני דור, כנגד הגיוס לצבא הציוני, כללו מלחמה כוללת נגד הישות הציונית הברברית שבאה להתגרות באומות העולם ונגד צבא הפרוצים שלה, שהוא האמצעי לכך. במודעות נגד הגיוס ב"מאה שערים" מעולם לא הופיעו סיסמאות ציוניות – לאומניות נגד הערבים, עוד אלמנט דיכוי של הציונים. להיפך, אי הגיוס לצבא הודגש ע"י שלומי אמוני ישראל כנקודה נוספת המפרידה את החרדי מהציוני בכך שהוא איננו משתתף בהתגרות באומה הערבית. הגרי"ז מבריסק זצקו"ל טען כי אסור להתגייס לצבא משום שלא החרדים יצרו את הסכסוך עם הערבים. אבל במודעות ובכרוזים של מארגני ההפגנה בבית שמש הוכנסו רעיונות לאומניים וכהניסטים שמעולם יהודי שלם לא היה מעז להוציא תחת ידיו כתב פלסתר כזה. כך נאמר שם כי החרדי שמגוייס איננו "אחמד בן שרה" אלא בן להורים חרדים, ולכן יש להצילו מהצבא הציוני. המילה "אחמד" כיכבה בכרוז הזה כדי להביא עוד כמה חרדים לאומנים להפגנה וליצור להפגנה תדמית "חרדית – לאומית" של לומדי תורה ש"מגנים בתורתם על עם ישראל" ועל צבא הפרוצות של הציונים. יתרה מכך, במודעה התווספה הטענה כי הגיוס לצבא רוצה "להפוך את משה למוחמד". זו הרי קלישאה לאומנית – ציונית אנטי מוסלמית של חרדים ציונים ואשכנזים תלושי המציאות שכל כוחם בהסתה לאומנית נוסח אמנון יצחק, בן ציון מוצפי ועוד מספר אופורטוניסטים עם זקן ופאות. הצבא הציוני והציונים שונאים כל אמונה ב- ה' באשר היא ולראייה הרי שהציונים מנהלים מסע התקרבות לנצרות המיסיונרית ומלחמה באסלאם. אבל מאז שאנשי הפלג הירושלמי של ממשיכיו של הרב קוק, התחברו ל"עדה החרדית" הרי שהציוויון של שלומי אמוני ישראל נעלם כלא היה ובמקומו הגיעו הטריקים והשטיקים של נתי גרוסמן וצעצועיו מה"פלס" – תואם "יתד נאמן". להם אין עקרונות אלא רק טקטיקה. אצלם מקדשים את ההתלהמות של הרחוב כדי להרויח עוד כמה מצביעים לאומנים. אצלם לוחמים בעיתון בעד הציונות בדיוק כמו ב"מבשר" וב"יתד נאמן" את "המודיע", אבל כשצריך לגייס את הלאומנים האלה הרי שמיד הם מגיבים בהפגנות של פרזיטים בדיוק כמו הצ'חצ'חים החילוניים של הליכוד.

    זהו איננו כתב פלסתר נגד מפלגת "בני תורה". יש במפלגה זו יהודים יקרים ויראי שמים כמו הרב זיכרמן, כמו משפחות דביליצקי ושולדינר ועוד. אבל ישנם שם כמה עסקנים המונעים השפעה תורתית על ציבורם ומנגד הם מנסים להשפיע ציונית על ה"עדה החרדית" ועל סאטמר. אם יעקב לבין ויהושע פולק הם "קנאים" הרי שאני חובש כיפה סרוגה. ה"פלס" מסקר כל תועבה וכל רימה ותולעה וגם נותן עצות לצבא הציוני כיצד להילחם בערבים, אבל את קרבן העבודה הזרה שלו הוא לא מוכן להקריב לצבא הציוני. בעיריית י"ם אנשי הסיעה של "בני תורה" העניקו תקציב ל"שיעורי תורה" לרפורמים!  זו בושה וחרפה לראות אברכים עם הכובעים הירושלמים ועם תלבושת הפסים של חסידויות "תולדות אהרון" ו"תולדות אברהם יצחק" כשהם מחזיקים תחת בית שחיים את עיתון ה"פלס" הציוני שאותו עורך האיש שבעיתונו הוא ביזה את הגאון דוד שמידל ותמך בחילוי שבת במרכז השכונות החרדיות. אם "בני תורה" חפצים להילחם את מלחמת החורמה נגד הצבא הציוני, אזי, עליהם לקבל את מרותו של ה"יואל משה" עד לניתוקם מהציונות ומכל מוסד נבחר שבו נשבעים אמונים לעגל הזהב של המדינה הציונית. קהל היראים יותר ב"בני תורה" צריכים להקיא מקרבם את אלה שמחר יחזרו בגאון לחיקו של הרב שטיינמן אם יזרקו להם איזו עצם פוליטית וכופתאה של שררה.

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות

בס"ד

פוליטיקה של עקרונות ולא של עסקנות / הרב אליהו קאופמן

        את ח"כ דוד ביטן אני מכיר משחר נעוריי. גדלנו יחד בשכונת רמת אליהו בראשל"צ, בימים שמאחוריה השתרעו רק חולות, לכוון הים שבמערב. מצעירותו חפץ היה להיות ח"כ. בילדותינו – כשכל החבר'ה שלשלו אסימון עם חוט כדי לשוחח חינם בטלפון הציבור, דוד הינוקא שלנו הצהיר כי לא יאה לו לעשות כן שאחרת ידבק בו רבב שיכשילו מלהיות ח"כ. שם משפחתו המקורי י היה ביטון אבל בחוש העסקני שלו הוא קלט כי שם כזה – ועוד בימים שעדיין ההגמוניה המערבית הייתה חזקה בפוליטיקה פי כמה מהיום, רק יגנוז את חלומו הפרלמנטארי ולכן הוא דאג לשנות לכל בני משפחתו הרחבה, מחיפה ועד באר שבע, את שם משפחתם מביטון לביטן. הרצון לנקיות הכפיים היה אצלו ערך מוסף וכך יצא ללמוד משפטים באוניברסיטת ת"א ואמנם הפך לימים למשפטן ועו"ד מצליח, שלא פעם סייע חינם ללקוחות דלי אמצעים. אבל בעיקר הוא היה תמיד מתון ומחושב, קונצנזואלי וסימפטי. עד שהגיע לפרלמנט הישראלי והפך לח"כ...

    במשך שלושים ושתיים שנה של עסקנות ציבורית ומוניציפאלית בעיר ראשל"צ הוא היה הדבק הפוליטי של כולם. כאיש ליכוד הוא תמיד שידר מתינות, חבריו לא היו רק ממפלגתו אלא גם ממפלגות העבודה, ש"ס ואפילו ממר"צ. כסגן ראש העיר הוא היה אדם ממלכתי ומנגד היה מאוד מינורי בתקשורת המקומית והאזורית. הוא היה מעין כחלון או אולמרט של מחוז השפלה בליכוד, משם נבחר להיות ח"כ. העשייה הייתה תמיד העיקר אצלו וכשהסתבך כיו"ר קבוצת הכדורגל של עירוני ראשל"צ הוא לא היסס להוציא כספים מכיסו כדי לחסות את חובותיה של הקבוצה. קדנציה אחר קדנציה נגוז חלומו ומישהו אחר – בהפרש קולות קטן, נשלח ממחוזו לייצג את הליכוד כח"כ ואילו הוא נותר כ"סגן ראש העיר הנצחי" של ראשל"צ, אפילו אחרי עידן הדינוזאור ששמו מאיר ניצן. הוא היה נקי כפיים עד כדי כך שמעולם לא נבחר לראש העיר משום שסירב לתקוף את יריביו לתפקיד. הכול היה ורוד ויפה עד שהוא נבחר לח"כ...

      עם היבחרו שמחתי בשמחתו למרות הבדלי ההשקפות התהומיים שתמיד שררו בינינו. תמיד זכרתי כיצד גדלנו יחד, סייענו איש לרעהו, קידמנו יחד פרויקטים שכונתיים ולימים גם עירוניים. מגילאי העשרים המוקדמים שלנו היינו מסובים על סיר הבשר שהותיר לנו אביו מידי יום ביומו. גם כשלא הייתי בארץ ומערכת בחירות התרחשה, אזי, אבי המנוח היה ניגש ומביא את חבריו לקלפי כדי לתמוך בבחירות המוניציפאליות אך ורק בדוד ביטן, אם בליכוד ואם ברשימה העצמאית שהקים לא פעם. אז באמת למה שלא אשמח בשמחתו של מי שאני חייב לו הכרת הטוב?! אבל משהפך לח"כ קיויתי כי המסלול שלו, להמשיך את הסמן של הפשרה בליכוד, ימשיך ביתר שאת ככל שיתקדם. אבל לצערי הרב הוא בחר במסלול עוקף אורן חזן ומירי רגב וחבל, וכל זאת דווקא בימים שדני דנון ביקר בדובאי ואילו איוב קרא הופיע, ברוב פיקחותו, על במת הזיכרון לרצח רבין.

      מהיכרותי את אחי – חברי דוד ביטן הרי שאינני מתפלא על שינוי סגנון המשחק הפוליטי שלו. אבל גם כשמשחקים כסופה באגפים אסור לשכוח שאסור לעבור את קווי המגרש, אל מחוץ לתחום. ואת זה שכח דוד ביטן כשטען כי רצח רבין לא היה פוליטי. בעשרות שנות פעילותו המוניציפאלית הוא שיחק על מגרש עירוני בעיר גדולה שבה מצביעי הליכוד לא היו יותר ממחצית התושבים. במגרש כזה הוא ידע להיזהר וגם כלא דתי הוא הקפיד להיראות רק במסעדות כשרות והופיע בכול "תפילת נעילה" של יום הכיפורים בבית הכנסת הקרוב לביתו. בעיר כמו ראשל"צ ידע ביטן כי בבחירות המוניציפאליות לא מצביעים למען ארץ ישראל השלימה ולכן צריך להיות מתון כדי שגם אנשי מרכז ושמאל יצביעו עבורו למען עשייה מוניציפאלית נטו. אבל כהוא הגיע לפרלמנט הישראלי – דרך המחוז, הוא הבין כי עתידו הפוליטי יעבור דרך מרכז הליכוד ודרך הרשימה הארצית של מפלגה זו, ושם הבוחרים הם ימינה יותר מהח"כים, מהשרים ואפילו מראש הממשלה. ביטן הפנים היטב מה קרה לאנשים כמו דן מרידור, בני בגין, אסעד עסעד וכל אנשי "קדימה" שערקו מהליכוד והפכו את עורם הרעיוני לכוון השמאל. מנגד צפה ביטן בעלייתם המטאורית של דני דנון, ציפי חוטובלי, מירי רגב, אופיר אוקוניס ויריב לוין רק משום התבטאויותיהם הקיצוניות. ביטן תמיד היה פרגמטיסט פוליטי והמילה "פוליטיקה" לא סימלה עבורו רעיון אלא עסקנות ותככים. ולכן לא פלא הוא שהאיש המתון מראשל"צ – ידידה של עו"ד עדי גיסיס ממר"צ ושל ראש העיר דב צור שעבר כבר במפלגת העבודה וב"שינוי", יהפך כח"כ לרוח הגבית של החייל עזריה ולשולף החרב מנדנה נגד התקשרות שמשמאל. אבל עם רצח רבין הרי שביטן החליק על בננה דביקה.

     בהצהרתו על רצח רבין הבהיר ביטן כי בעניין הבנת הפוליטיקה כרעיון ולא כעסקנות כיס הרי שהוא לא עלה כיתה, אלא אולי אפילו ירד כיתה. אצל אנשים נהורים ולוחמים הפוליטיקה איינה רק אמצעי אלא בעיקר דרך רעיונית. יגאל עמיר – רוצח קיצוני, ירה ביצחק רבין לא משום תככים עסקניים אלא משום ניגודים רעיוניים. אבל אצל דוד ביטן – שבמשך עשרות שנים שימש השם "פוליטיקה" כשם נרדף לעסקנות של קידום אישי זוטא, הרי שהמילה פוליטיקה נותרה במשמעות השכונתית, כמילה נרדפת לתחכום של מוביליות ותו לא. פעם – לפני שנים רבות, שאלתי את ביטן מה לו ולהפגנה שצעירי הליכוד ניהלו מול ביתו ח"כ לשעבר, אל – וואב דרוושה, שפרש ממפלגת העבודה והקים את מפלגתו הערבית העצמאית. תשובתו של ביטן הייתה די מחויכת וללא שום הסבר רעיוני אלא פשוטה: " צריך להתקדם בחיים". אבל מה שעבד עם דרוושה בשנות ה-80 של המאה ה-20 כבר איננו עובד עם רצח יצחק רבין בשנות האלפיים. רבין לא נרצח על רקע רומנטי וגם אם עסקנים פוליטיים קטנים לא רצחו את רבין (למרות שהסיתו נגדו השתי והערב...)  הרי שהוא נרצח מסיבות פוליטיות וע"י אדם פוליטי ורעיוני.

     דוד ביטן הוא אדם שקול ומתון, לא נתניהו הוא זה שעומד מאחורי "חוכמותיו" החדשות אלא זהו ביטן עצמו. הכעס שדברי השטות שלו – ברמת הפוליטיקה של וועד שכונה, עוררו חייבים לשמש לו "תמרור אדום". ילמד דוד ביטן מחברו השר ישראל כ"ץ – ובמיוחד מהשר צחי הנגבי, כיצד צריך לא פעם לרסן את הריצה המטורפת ימינה, רק לשם הצגה. כל זאת לפני שהוא ימצא את עצמו מחוץ למגרש הפוליטי כמו שלמשל מצאו את עצמם מיכאל בן יאיר, אריה אלדד וסמני ימין אחרים. ושוב, אני באמת מאחל לו הצלחה ציבורית ומבטיח לכל הקוראים כי מדובר באדם מתון יחסית ובעל חסד שפשוט ירד מפסי הרכבת הפוליטית הטריוויאלית.

ההגמוניה ההיסטורית של השופטים

בס"ד

 ההגמוניה ההיסטורית של השופטים / הרב אליהו קאופמן

     בישראל עולה שוב ושוב הויכוח על זכותה של מערכת השיפוט להתערב בנושאים עקרוניים. יתרה מכך, זכות הווטו של השופטים על ממשיכיהם רק יוצר הגמוניה נוספת לקבוצה מצומצמת ורעיונית שהפכה את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת שלה. בחו"ל– ולא כל כך משנה היכן שם, הרי שהבעיות הללו אינן עולות לסדר היום בתדירות כל כך גבוהה כמו אצלנו. ומדוע?

     הסיבה לשוני בין ישראל לעמים – בתחום הקונפליקט על השיפוט, היא מאוד פשוטה. בחו"ל ידוע לכולם כי מערכת השיפוט העליונה היא מערכת שיפוט נטו וללא יומרות רעיוניות לשינוי החברה וההשקפה המקומית. זוהי מערכת האמורה לשרת כל משטר במדינה, שהציבור יבחר בו. אם בכל זאת מערכת השיפוט האמריקאית או הבריטית למשל מתערבת בנושאים רעיוניים הרי שהיא עושה זאת רק כדי להמשיך להחזיק את החוק מעל לויכוח רעיוני זה או אחר, ולהפריד בין מבנה המשטר ורעיונותיו לבין ענייני החוק. אבל בישראל תמיד המצב היה שונה. המדינה קמה על מהות רעיונית ברורה – מדינה חילונית ומערבית עם צבעי הסוציאליזם הרדוד שלה. השופטים שקמו אח"כ היו אמורים להיות "כלבי השמירה" של העיקרון הזה, במיוחד כנגד שינוי הציוויון של מדינה סוציאל דמוקראטית – חילונית – מערבית. גם השופטים הלא אקטיביסטים דגלו ודוגלים בשיטה הזו. "זכות הווטו" של השופטים הללו היא בעצם האפשרות ההיסטורית להנציח את מערכת השיפוט המיוחדת הזו, שעומדת מעל המדינה ושומרת שהמדינה "לא תברח" לכיוונים "בלתי רצויים" להקמתה ההיסטורית. במדינות האחרות מערכת השיפוט עושה ההיפך: שומרת על המדינה מפני התערבות בתכניה הרעיוניים. זה כל ההבדל.

    שעתה הגדולה של השרה איילת שקד – ואולי של ממשלת נתניהו, היא לכרות את הענף שעליו יושבת מערכת השיפוט הישראלית, שמנציחה את עצמה מדור לדור כדי למנוע שינויים דמוקרטים במדינה, עפ"י רצון העם. אם באמת – ולא לשם מיקוח פוליטי זעיר, מעוניינים גב' שקד, נתניהו וחבריהם להפסיק את "זכות הווטו" של השופטים הרי יפה יעשו זאת שעה קודם לכן ויובילו בישראל את המהפך הדמוקרטי האמיתי שעדיין לא התרחש בה מאז כינונה של מדינת בן גוריון ומפא"י ההיסטורית. השופט הישראלי צריך להיבחר עפ"י כישוריו המשפטיים אבל אלה אינם מעניקים לו זכות פטרייאכלית לקבוע את ממשיכיו לדורות, כדרך המונרכיה. כמו שהעדפת בן של רופא על פני אזרח כישרוני אחר – בקבלה לפקולטה של הרפואה, הוא עניין של אפליה הרי שבוודאי שהענקת הזכות לשופט נבחר לקבוע מי יהיה ממשיכו מעלה אפליה זהה ואף קשה יותר. ברגע ש"זכות הווטו" תבוטל ותילקח מהשופטים הרי שממשיכיהם לא יבחרו עוד מקרב אלה המעזים להתערב בשיפוטם בתכנים רעיוניים לא להם כ"כלבי השמירה" ההיסטוריים של מנגנון פוליטי ורעיוני. ועכשיו נותר לנו רק לראות האם השקד פורח?

   

   

יריב לוין הוא רק המשל

בס"ד

                יריב לוין הוא רק המשל / הרב אליהו קאופמן

      נא לא להתקיף יותר מדי את יריב לוין – שר התיירות, רק משום שטען באוזני ח"כ עיסאווי פרג' ממר"צ, כי "לא היה שום טבח בכפר קאסם". אני באמת מאמין ללוין שהוא לא התכוון לשקר באותם רגעים, הוא פשוט רק נהג את "מנהג המקום" בישראל הפוליטית – לשקר לעצמך ולהאמין לשקר שלך.. ומדוע אני כל כך "סלחן" כלפי לוין? משום שיריב לוין איננו רק "פשיסט" מהליכוד המייצג דעות כאלה אלא שיריב לוין הוא דווקא ה"רוב הישראלי הדומם". בכך לוין איננו שונה מאנשי ה"מחנה הציוני", מ"כולנו" וכמובן מ"יש עתיד"ושאר הגורמים הפוליטיים של ה"קונצנזוס הלאומי", אשר מיד מכחישים אולטימטיבית כל פשע ישראלי – ציוני היסטורי גם אם העובדות מצביעות אחרת. זוהי תסמונת אמוציונאלית של הכיבוש – שלא התחיל דווקא בשנת 1967, ואולי אפילו לא רק בשנת 1948. זוהי תסמונת של פחד מלהודות כי ישראל עורכת פשעים נגד האנושות בדיוק כמו מדינות אחרות בעולם. זוהי התסמונת שלהאמין לשקר שאתה עצמך המצאת כדי להמשיך להאמין לשקר אחר שלך: היותך "סגולה מוסרית" לכל העולם. זוהי התסמונת שצריך להצדיק כל פשע כחול – לבן כדי שלא להתלכלך בלכלוך שכבר התלכלכת בו, ושכולם יודעים שהתלכלכת. מדור לדור המנהיגות הישראלית נעשית טיפשית יותר ולכן מה שידע בן גוריון לכבד, כשנתפס בקלקלתו בכפר קאסם, כבר לא יודעים לעשות זאת נתניהו ואפרוחיו.

     הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שגניבת ילדי תימן הייתה ונבראה. הטבח ה"ממלכתי" הזה היה ונברא בדיוק כמו שראשי הציונות התעלמו מניטבחי השואה. הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שבמחנה עין שמר רצחו השומרים יהודי מתימן שמחה על חילול השבת. הטבח בכפר קאסם היה ונברא בדיוק כמו שעולי המזרח הופלו לרעה מלכתחילה בעלותם לארץ, ובדיוק כמו שראשי המחתרת הציונית בעירק הניחו פצצות בבתי הכנסת בבגדד. הבעיה מתחילה רק כשאומרים את האמת בפרצוף הישראלי, ואז יש לא רק לוין אחד אלא הרבה לוינים, ומכל המפלגות.

      כמדברים על כפר קאסם מיד יקפוץ לוין כזה ויכחיש. כשמדברים על מעללי הציונות בשואה מיד יקפוץ לוין אחר ויכחיש. כשמדברים על עקירת הדת במחנות העולים מיד יקפוץ הלוין השלישי ויכחיש. כשמדברים על גניבת ילדי תימן מיד יקפוץ הלוין הרביעי ויכחיש. וכל לוין כזה יכחיש את הלוין האחר. כי כל לוין כזה מגן בחירוף נפש על המחנה ה"טהור" שלו, שנתפס בקלקלתו. הבעיה היא שעדיין לא קם גוף אחד ומאוחד של כל קרבנות ה"ישראליות הטהורה" הזו, ושיאחד תחת שורותיו את כל אלה שהעובדות ההיסטוריות מוכיחות שהם נפגעי "מעשה המרכבה" של המדינה הזו. דרך אגב, בגרמניה, בארה"ב, ברומניה ובטורקיה למדו מזמן להתייחס אל הפשעים המקומיים בביקורת עצמית והיסטורית. כאן עוד חזון למועד...

הגנון של דרעי

בס"ד

              הגנון של אריה דרעי / הרב אליהו קאופמן

      התפטרותו של שר הפנים – אריה דרעי, מהפרלמנט הישראלי לטובת מיכאל מלכיאלי, מורה היטב על הדרך הפרלמנטרית שאותה טווה דרעי לנבחרים הבאים של ש"ס, דרך שכל כולה בנייתם של "ייסמנים" מהרמה הנמוכה ביותר. מלכיאלי התפרסם לא מכבר כמי שנעדר מישיבת מועצת עיריית י"ם ובגלל היעדרותו עברו שם מספר החלטות שהובילו לחילולי שבת ציבוריים בעיר. כשזה קרה מיד הזדעק הגר"ש כהן – יו"ר מועצת "חכמי התורה" וביקש להדיח את מלכיאלי ואף סירב לראות את פניו. אבל בש"ס – ועוד בעידן דרעי שלאחר מות הגר"ע יוסף, הרי שה"מקריות" איננה חלק מהמפלגה הזו. דרעי עצמו טען כי לא על דעתו נעשה הדבר אבל מי שמכיר את ש"ס – ועוד את דרעי, רק מילא פיו שחוק ולעג. והנה עכשיו – במינוי ה"יוקרתי" הזה יצא המרצע מהשק והסתבר לכולם שרק דרעי הוא האיש שהורה למלכיאלי להיעדר, ואף אילץ את הגר"ש כהן לשבור את מילתו ולקבל את הזאטוט של דרעי ל"ברכה" מטעם ובלי טעם. שהרי מה לדרעי ולשמירת שבת – והרי לוחמי השמאל נגד השבת כבר העידו שדרעי הוא בן בריתם לצד זהבה גלאון ממר"צ...

     מלכיאלי הוא הרמז לחמישה ח"כים מש"ס כי בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי הם יצאו לגמלאות. מדובר בשר הדתות דוד אזולאי (שמלכיאלי הושתל אצלו כ"עוזר" ע"י דרעי...), יצחק כהן, יצחק ועקנין, יעקב מרגי ובנצור. כמו שמיכאשוילי, אמנון כהן, וניסים זאב סיימו את הקריירה הפרלמנטרית שלהם בש"ס כך אמורים גם חמשת האחרים לסיים אותה. יגאל גואטה – המתלהם התורן של דרעי, וה"פודל" מלכיאלי הם הדוגמא לח"כים הבאים של ש"ס. ח"כים חלולים, צעירים ואשר מה שמעניין אותם הוא רק מה יאמר הבוס דרעי. זהו גנון פוליטי שגם יאיר לפיד ואיווט ליברמן נראים לידו כחסידי הדמוקרטיה המפלגתית. דרעי – שלאחר מות הגר"ע יוסף, איננו מחויב עוד לתת אפילו דו"ח תאורטי לבדיחה ששמה "מועצת חכמי התורה". את זאת ביטא השבוע בכאב הרב משה מאיה, חבר אותה "מועצת חכמים". דרעי יכול גם לערוך כרצונו רשימות מועמדים לפרלמנט ואח"כ גם להורות לנבחרים להתפטר לטובת בובה זו אחרת שלו (כפי שעשה למשל לחיים ביטון). היה טוב אילו רבנים מכובדים כהגר"ש בעדני, הגר"ש כהן והגר"ר אלבז יקומו בזמן ויתפטרו עם הגר"מ מאיה מהקרקס שהקים דרעי. מידיעה ממשית אני רק יכול לומר כי הגר"ש בעדני התכוון לעשות זאת אך איומי בריוני דרעי עצרו מבעדו להתפטר.