בס"ד
מדוע מתעכב משיח צדקנו ? / הרב אליהו קאופמן
הגאון רבי אהרון קוטלר
היה בדרכו – בנסיעה ברכבת, לכיוון כינוס רבני גדול באחת מעיירות פולין, בימים
שלפני מלחמת העולם השנייה. בתאו של הרב קוטלר ישב אברך חסידי שהיה שקוע בקריאת
עלון חסידי. לאחר שסיים לקראו קם האברך מלוא קומתו ועמד לרדת בתחנה הקרובה. ממש
לפני שיצא מתאו הוא הושיט לגאון קוטלר את העלון ויצא. הגאון קוטלר לקח לידיו את
העלון והחל לקראו. בעלון זה היה גם סיפור
חסידי שבו התוודה רבי שמחה בונם מפשיסחה כי בצעירותו היו לו כוחות להבאת המשיח אך
לימים הם נלקחו ממנו. רבי שמחה בונם טען כי לא מימש את כוחותיו אלה מפני שבדורו חי
ה"יהודי הקדוש" לבית רבינובי'ץ, ומאחר שלא רצה רבי שמחה בונם לגרום
ל"יהודי הקדוש" – אז צדיק הדור, חלישות הדעת בכך שהנה רוקח צעיר
(בצעירותו היה רבי שמחה בונם מפשיסחה רוקח) מביא את המשיח ובשמים פוסחים עליו,
כצדיק הדור, הרי שרבי שמחה בונם לא מימש את כוחותיו הנדירים. הביט רבי קוטלר שוב
ושוב בסיפור ונתמלא כעס גדול.
הגר"א קוטלר לא רק
שלקח את הסיפור החסידי בעירבון מוגבל אלא שכליטאי הוא לא היה יכול להבין כיצד
עניין חלישות הדעת של צדיק גדול יעפיל על הצורך להביא את המשיח לעם ישראל, שרק סבל
מצער ומהשפלות הגויים, ומנגד סבל העם היהודי מפריציו, שנלחמו ביהדות באופן חמור
יותר משל הגויים. כשהגיע הגר"א קוטלר לכנס הוא החליט לעלות את העניין הזה לפני
באי הכנס ולשמוע את התשובה החסידית להגנת הרעיון הלה. ואמנם – בהגיע תורו לשאת את
משאו, העלה הגר"א את טענותיו נגד הרעיון הזה, להעדיף לא להגיע לחלישות הדעת
של צדיק במחיר אי הבאת המשיח. הקהל היה נבוך. הרבנים הליטאים לא ראו בעין יפה את
העלאת המחלוקת דווקא בכנס שהיה על טהרת האחדות נגד הגויים ונגד הפוקרים היהודים
כאחד. הרבנים החסידיים לא ששו להתנצח עם הגר"א קוטלר ולהביא במו ידיהם לסערה
ואולי, חס ושלום, לפילוג מיותר בדעת תורה, דווקא בימים הקשים הללו. ואז קם אברך
חסידי פשוט וביקש לענות לגר"א קוטלר. את השקט והמתח באולם אפשר היה לחתוך
בסכין חדה. ואז, אזר האברך הצעיר את כל כוחותיו וטען כלפי הגר"א קוטלר כי
שיטתו של רבי שמחה בונם מפשיסחה אינה אלא המשך שיטתו של משה רבנו עליו השלום.
האברך טען כי הנה במצרים של השעבוד נרצחו יום, יום מאות ואלפי תינוקות ישראלים
שפרעה טבל בדמם והנה משה רבנו נקרא ע"י ה' להפסיק את השעבוד ואת רצח אחיו,
ואילו הוא עצמו מסרב לקבל את השליחות משום חלישות הדעת שתהיה לאחיו הגדול, אהרון
שמו, מכך שאחיו הקטן הביא את הגאולה. ומשה רבנו הסכים לבסוף לקחת את התפקיד רק
כאשר הקב"ה הבטיח לו כי אהרון הכהן יהיה הדובר שלו בפני פרעה, וכך יראה לעם
שאהרון הוא היוצא ונכנס ראשון ולא תהיה לאהרון אחיו חלישות הדעת. הקהל הביט
בגר"א קוטלר במתח והאחרון פשוט פלט לעבר האברך "הובשתני מלך כוזר".
לימים ידע הגר"א קוטלר לומר כי
"מימי לא נצחוני בפולמוס תורתי אלא אותו אברך חסידי שהשווה את חלישות
הדעת של רבי שמחה בונם מפשיסחה לזו של משה רבנו".
לא לחינם העמיד משה רבנו
את חלישות הדעת של אהרון אחיו לעיכוב הגאולה. ולא לחינם נאמר ש"גאולה אחרונה
כגאולה ראשונה". העיקרון של משה רבנו היה בהעמדת האחדות המשפחתית והשבטית כבסיס לאחדות העם, ורק אח"כ לבוא
הגאולה. זו לא הייתה צריכה להיות "אחדות השקפתית", שהרי מחלוקות לשמה
יתכנו ובדור הגאולה הרי שאליהו הנביא בלבד יפתור אותם רגע לפני בוא המשיח. האחדות
שאותה העמיד לנו משה רבנו היא זו של הצנעת וביטול הגאווה והמלחמה על הכבוד. זה היה
התנאי העיקרי העניו שבאדם – משה רבנו, תנאי עיקרי לגאולה. ללא ענווה וכיבוד אב ואם
לצד כיבוד האח הבכור, ובלעדיו לא ראה משה רבנו טעם לגאולה, שהרי גאולה שהמשכה ריב
ומדון איננה גאולה. את העיקרון הזה שנה רבי שמחה בונם מפסיחה גם לגבי ההתבטלות
ומניעת חלישות הדעת מצדיקי הדור, שהם כאבות ובכורות רוחניים לדור עצמו. ואם כך
בגאולה ראשונה, אזי, הדברים צריכים להיות כך גם לגבי הגאולה האחרונה, שלה אנו
מצפים בכיליון עיניים.
על כל צרה שלא באה מיד
קופצים היהודים הדתיים – משומרי המסורת ועד לחרדים ביותר ביהדותם, וזועקים כי
"הגיע זמן גאולתנו" ומבטיחים על הדרך כי "המשיח בפתח"! בשנות
ה-30 שאל הגאון צדקא חוצ'ין את אלה שחיכו לבואו של משיח צדקנו, על מה הם מסתמכים
בהאמינם שמשיח צדקנו בפתח, שהרי רק תועבות וכפירה הביאו עימם הציונים בהקימם את
הישוב הפוקר כנגד הישוב הישן והטהור. את השאלה הזו – של הרב חוצ'ין, צריכים אנו
לשאול כיום את כל אלה ש"מנבאים" ו"חוזים" את בוא משיח צדקנו
מידי יום ביומו. השאלה שלנו צריכה להיות מחודדת במיוחד על רקע עניין האחדות שהעמיד
לנו משה רבנו – ועוד בקיום עניין כיבוד אב ואם ואחים בכורים. והנה, בדורנו זה אנו
משופעים בחילולי ה', בביזוי אב ואם ובביזוי אחים כנגד אחים, ואחיות מורדות באביהן
ובאחיהן. אין זה ויכוח לשמה כמו שאירע לאחר השואה המרה, בין האדמו"ר ממונקאטש
שיועד (והפך לציוני...) לבנו. כיום אלה עימותים למען כבוד ושררה בלבד. אלה מלחמות
של בני אדמו"רים באביהם, ושל אחים אדמו"רים באחיהם. אלה מלחמות של רבנים
באחיהם, עד כדי מסירתם למלכות בחו"ל ולשלטון הציוני בארץ, והכול על כבוד ועל
מניעת "רבנות ציונית" של האח האחד כדי שהאח האחר יקבלנה. לא אכנס כאן
לשמות מחללי ה' כי העובדות ידועות וברורות, אך לפי שיטת משה רבנו – למנוע חלישות
הדעת של האב והאח, הרי שהמשיח רחוק להתייצב בפתח.
יתרה מכך, מאין שואבים
"ארגוני התשובה" החוצפניים – שכל כולם לרווח כספי ופוליטי, את העוז להציג
את ה"עולם החרדי" כדוגמא לתורה, לעשרת הדברות ועוד, כאשר בני
אדמו"רים ושאריהם אינם מקיימים את הדיברה "כבד את אביך ואת אימך למען
יאריכון ימיך"?! כיצד רמ"ים ומחנכים חרדים דורשים לפני תלמידיהם על כבוד
אב ואם כאשר בחוגיהם בן הרב או בן ו/או חתן האדמו"ר משפיל את אביו מולידו
ו/או את חמיו?!זהו הדור שעליו נאמר "פני הדור כפני הכלב". גם הכלבים
אינם מכירים את קרוביהם , את מולידם ואת ולדותיהם, וכשהם פוגשים באימם הכלבה או
באחיהם הכלב הם נלחמים בהם בשצף קצף. הכרת בן ע"י אביו לאדמו"ר או לרב
היא הייתה זו שצריכה להיות העיקר ואז גם הבכור, שלא קיבל את התפקיד, היה צריך להיכנע
לאחדות המשפחתית. כך זה היה לפחות עד לפני השואה המרה בכל החוגים התורתים. אבל
כיום הכול הפך לבוקא ומבולקא, לשקר ולכזב. ילמדו כל המרעים והסוררים, כל האחים
שקוראים לעצמם "אדמו"רים" – גם אם אביהם המליך רק אחד מהם לכך,
מחסידות חב"ד לדורותיה. רק ה"אדמו"ר האמצעי" והרהי"צ היו
שם הבנים הבכורים ואילו השאר היו בנים לא בכורים, נכדים ואף חתנים אך איש בחסידות זו לא המרה את פי הממליך, וכל
עוד חיו האדמו"רים הללו הרי שהחסידות לא התפצלה, אלא גדלה משום כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה