בס"ד
"מלך אשר לא ידע את יוסף" / הרב אליהו קאופמן
מסביב לכל ה"פשטים"
וה"דרשים" של הפסוק בפרשת "שמות" – "מלך אשר לא ידע את
יוסף", ישנו גם הסבר דרש המתייחס לאי הכרת הטוב של המצרים כלפי יוסף, מנקודת
מבט של תפקיד השתדלנות הציבורית והפוליטית של כל יהודי ויהודי תחת משטרי הנכרים.
אותו דרש מסביר כי הכוונה היא שמה שלא יעשה איש ציבור יהודי למען הנכרים – הרי שהם
לא יכירו לו אח"כ שום טובה, ובמיוחד לא יעשו זאת כלפי העם היהודי, ממנו בא
השתדלן הזה.
על יסוד דרש זה עולה שאלה
קשה: אם כך הם הדברים, אזי, מדוע בכלל לא לאסור כל התקדמות של יהודי בהיררכיה
הציבורית הנכרית? את התשובה לכך אנו נמצא במגילת אסתר – כאשר מרדכי היהודי מבהיר
לאסתר המלכה שכל בחירתה להיות מלכה, ומספר שתיים באימפריה הפרסית, ששלטה אז על כל
העולם, היא רק לשם היותה שתדלנית מטעם העם היהודי עלי אדמות. ומבהיר מרדכי היהודי –
גדול הדור דאז, לאסתר המלכה, עוד משפט משמעותי בעניין: "רווח והצלה יהיה לעם
היהודי ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו". המשפט הנוסף מבהיר מה יקרה למי
מהיהודים שיגע לגדולה בשלטון הנכרי אבל יחשוב שבזכות "כישוריו" הגיע לשם,
ואח"כ יתנכר לאחיו היהודים ובמקום לקדש שם שמים עפ"י תורת ה' הוא יתבולל
רוחנית ויתנכר לתורה לטובת העבודה הזרה,שבקרבה הוא חי ושלמרום פסגתה הוא עלה.
הפסוק הנוסף – שמרדכי היהודי פורס לפני אסתר המלכה, בא להבהיר כי מי שיברח מייעודו
השתדלני היהודי ויקדם את עצמו ואת המשטר של מדינתו בלבד ייכרת אח"כ זכרו וזכר
משפחתו. ובסוף מסביר מרדכי היהודי כי הגורל האיום הזה ייפול על השתדלנים שאכזבו משום
ששתדלנותם – כיהודים, יועדה רק לעם היהודי, ולכן סופם שיפלו כי כיזבו, וההצלה
ליהודים, שהייתה אמורה לבוא דרכם, תבוא ממקום, שלא פעם גם יתכן ששורשו מהנכרים.
ההיסטוריה היהודית מלאה
בשתדלנים מעם ישראל שידעו כי נועדו לגדולה אצל הנכרים לשם מצווה עבור עם ישראל אך
לדאבוננו ישנם לא מעטים שעלו לגדולה אצל הנכרים וחשבו כי בזכות עצמם עשו זאת, תוך
התנכרות לעמם, ובמיוחד ליהדותם. מה מדהימה העובדה שדברי מרדכי היהודי התגשמו במלואם
בכל מצב, ומצב כזה היה גם לטובה, אך גם לרעה.
יוסף הצדיק היה השתדלן
הראשון של עם ישראל אצל הנכרים. כמשנה למלך המצרי הוא פשוט הציל את קיומה של ארצו
בפרט ושל העולם דאז בכלל, וכך גם העלה גם את המוניטין של אותה מצרים, כמעצמת העל
הראשונה במעלה של אותו עולם קדום. אבל דור אח"כ איש לא זכר לו – ליוסף הצדיק
ולבני עמו, את צדקתו של יוסף. צאצאיו ובני עמו של יוסף הצדיק שועבדו בפרך ורק ה'
בעצמו ממש חילצם מריקבון עד. אבל מעשיו למען עם ישראל – הבאת משפחתו למצרים ובניית
תשתית מחיה כדי להפכה לעם, היו אלו שלימים יוסף הצדיק נזכר בזכותם בתורה הקדושה.
הבאת אביו לקברו במערת המכפלה בחברון זיכתה את יוסף הצדיק בהבאתו לארץ ישראל –
לקבורה בעיר שכם. דהיינו, השתדלן הישראלי הראשון זכה להכרה ולחסד רק בקרב בני עמו,
משום שמעשיו היו לשמם ולא לשמו. האומה המצרית – בה פעל נצורות, לא זכרה את מעשיו
הטובים.
והיו עוד שתדלנים ישראלים
רבים שההיסטוריה זכרה אותם בזכות השתדלותם למען עם ישראל, אך אם היו משתדלים רק
למען האומה שבה עלו לגדולה ושבה פעלו למענה הרי ששמם לא היה נזכר, וגם לא הוזכר
לימים באותה אומה. הנביא דניאל היה שתדלן יהודי בחצרות הבבלים והפרסים. אבל כאשר
הגיע לגדולה בחצרות הללו הוא ידע כי יהודי הינו ופעל למען עמו לצד לוייאליותו
לחצרות שאותן שירת. כך נזכר שמו בתנ"ך, ומשום כך גם ניצל ע"י הקב"ה
מגוב האריות. בהיסטוריוגרפיות של הבבלים והפרסים הוא לא נזכר. מרדכי היהודי הפך
לימים למשנה למלך פרס ואילו אסתר המלכה הייתה השנייה בחשיבותה באותה פרס (ממש כמו
יוסף הצדיק במצרים!) אבל שניהם נכנסו לתנ"ך אך בקושי הוזכרו בהיסטוריה
הפרסית. לא לחינם הוכיח מרדכי היהודי את אסתר המלכה שתדע כי תפקידה הוא אך ורק
עבור בני עמה ולא מכוח "כישוריה" היא נבחרה, ולא לשם
ה"ממלכתיות" של האימפריה הפרסית. נחמיה היה שר גדול וחשוב, אף הוא בחצר
הפרסים, ומה שנותר לנו לזיכרון ממנו היא בנייתו של בית המקדש השני, כשהקב"ה ממלטו
ממארבי המוות של סנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני וגשם הערבי. שמעון הצדיק היה
השתדלן היהודי אצל אלכסנדר הגדול – מלך יוון והעולם דאז. הוא לא עשה לעצמו אלא רק
לעמו, וכך הציל את היהודים מעלילות השומרונים. לימים אף הוא נזכר רק
בהיסטוריוגרפיה היהודית, ובכבוד גדול ורב. גדולי עולם – כרבי האי גאון ורבי סעדיה
גאון, היו שתדלני היהודים בימי שלטון האימפריות הערביות של בית אומיה ובית עבאס,
וגם הם עשו זאת למען עמם ונזכרו אצלו בלבד, למרות העצות והסיוע שהעניקו לבתי
המלוכה בהם פעלו. דון יצחק אברבאנל היה דור שני ליועצי מלכות יהודים בחצי האי
האיברי. תחילה הוא המשיך את דרכו של אביו והיה ליועץ הכספי ושר האוצר הפורטוגזי
ואח"כ הפך לשר האוצר של ספרד השכנה. הוא היה האיש שייצב את פורטוגל ועשאה
למעצמה והוא האיש שהאדיר את ספרד למעצמה, לאחר האיחוד בין ארגון לקסטיליה. הוא היה
האיש שיזם את המסע של קולומבוס לאמריקה והרחיב את המעצמה הספרדית לשטחי ענק מעבר
לאוקיאנוס הגדול, למשך מאות בשנים. אבל את גירושי היהודים מספרד (1492) ומפורטוגל(1497)
הוא לא מנע. ולכן, כשהוצע לדון יצחק אברבאנל – ע"י מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה,
להיוותר כיהודי בודוד (עם משפחתו...) בספרד ולהינצל מהגירוש של 1492, אזי, החליט
השר היהודי – שהיה שר האוצר הספרדי, לצאת בראש אחיו לגלות. וזאת משום שדון יצחק
אברבאנל ידע כי תפקידו הרם בספרד היה למען אחיו ולא למען ספרד. ואמנם מה שנותר
מענק תורתי זה הוא הפרוש שלו לכתבי הקודש היהודים ורישומו בהיסטוריוגרפיה היהודית,
ואילו אצל הספרדים והפורטוגזים אין לו זכר. השר משה מונטיפיורי היה שר גדול וחשוב
בבריטניה אך בכל רגע שהכבוד והשררה היו מנת חלקו הוא ידע כי הוא זכאי להם רק משום
היותו שליח העם היהודי, הרבה, הרבה מעבר לגבולות בריטניה מדינתו, ואף מעבר לגבולות
האימפריה שלה. הוא נסע לרוסיה כדי להציל יהודים ממות, הוא עצר את הוצאתו להורג של
המלבי"ם ברומניה ומעל לכל הוא החל את בניית הישוב החדש בארץ הקודש, אז עוד
תחת שלטון העו'תמנים הטורקים. לימים זכרה אותו כמובן ההיסטוריוגרפיה היהודית,
והיהודים הם אלה שנלחמים על שמירת זכרו וקיברו ברמסגייט שבמרכז לונדון, בירת
בריטניה, כשהבריטים חפצים לפנות משם את קיברו. ועוד רבים וטובים היו שתדלני ישראל
שהגיעו לראש השלטון במדינותיהם וידעו כי "לעת כזו הגיעו למלכות".
אבל לדאבוננו היו גם
דוגמאות הפוכות שאגע רק במקצתן. היו אלה אישים יהודים שהגיעו להשפעה במדינותיהם
ולא פעם תוך כדי התנערות מעמם וממורשתו, בחשבם שמוצאם ודתם היא רק הפרעה
להתקדמותם. סופם היה רע ומר, ובהיסטוריוגרפיה הנכרית - או שאינם נזכרים או שהם
נזכרים רק בשלילה ובמעט, וקלון וסבל המיטו על בני עמם היהודי. הדוגמא הראשונה
ל"שתדלני" כזב אלה באה אף היא ממצרים, ומיד בדור שלאחר יוסף הצדיק. היו
אלה דתן ואבירם שעלו לגדולה במצרים על גבי דיכוי עם ישראל ואף רדפו אחרי עמם לצד
פרעה. לימים הם גמרו במעמקי האדמה שבלעה אותם לצד קורח ועדתו שהוחטאו מהם. במצרים
ובהיסטוריוגרפיה שלה הם לא זכו לאזכור כלשהו על משת"פותם ואילו ביהדות הם
ידועים כצרים וצוררים. הקומוניסטים היהודים הם הדוגמא הקשה היותר לאותם יהודים
שברחו מיהדותם וחשבו כי בכך הם ירוויחו את עולמם. ליאון טרוצקי – מפקד ה"צבא
האדום" של הקומוניזם הסובייטי, הוא דוגמת העל ליהודים הקומוניסטים שלא רק
שנפלו שדודים לרעיונותיהם, אלא שהמיטו אסון על היהודים והיהדות, ולימים סבלו
מהתדמית הרעה שהיהודים הביאו לעולם את טומאת הקומוניזם ואת הסבל של עמי העולם
שנאנקו תחתיה. הילד לייב דוידוביץ בראונשטיין – תלמיד "חיידר" יתום, הוא
אותו ליאון טרוצקי. האיש הזה הפך ממספר שנים בהיררכיה הסובייטית – אחרי לנין,
לגולה נרדף עד שנרצח בגרזן ע"י שליחו של סטאלין האיום, שהשיגו במכסיקו
הרחוקה. ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הנכרית כאחד זוכרים את האיש הזה באור שלילי
ביותר ורק מתי מעט הזויים עוד דבקים בהשקפותיו. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעה לרומניה
– ארץ מולדתה, גולה בשם אנה פאוקר. היא הייתה בת של שוחט יהודי שגדלה בבית דתי.
אחיה הפך לימים לשוחט בישראל. אבל את האישה הזו – ששמה היהודי היה חנה, לא עניינה
היהדות אלא שהיא הפכה לקומוניסטית וגלתה לבריה"מ, שם זכתה לאימונו של הרודן
סטאלין. לימים – כאמור, היא חזרה לרומניה עם קבוצת מהפכנים יהודים – קומוניסטים
כדי להנחיל את הקומוניזם ברומניה שלאחר שנת 1945. היא הייתה אדוקה כל כך
ב"דתה" הקומוניסטית עד שאפילו את בעלה היא כלאה בכלא הרומני על היותו לא
מספיק "מהפכן". בגלל אותו סטאלין היא זכתה להפוך לשרת החוץ של רומניה
וגם הנשיא הרומני דאז, גו'רגו' דש, פחד ממנה. היא אפילו ארגנה עליה מרומניה לישראל
– כדי להיפטר מיהודי רומניה, ובמיוחד מהחרדים שבהם, שחיו בחבל טרנסילבניה ההונגרי
לשעבר. אבל לימים התהפך הגלגל במהרה כאשר סטאלין התנער מגב' פאוקר וכך הגב' הזו
הודחה ונכלאה לשנים רבות, ולאחר שחרורה היא חיה חיים מרים ועלובים עד יום מותה.
הרומנים רואים בה בוגדת ובתולדות ישראל היא רק חרפה. סימטה קטנה בלונדון עדיין
מנציחה את שמו של ראש ממשלת אנגליה בימייה של המלכה ויקטוריה – את בנימין
די'זרעלי. זה היה מומר יהודי למשפחת מומרים יהודים מאיטליה שהיגרה לאנגליה. למרות
חרטות בליבו לא היה לו העוז לחזור לדתו ולימים נשכח כמו כל ה"שתדלנים"
היהודים שעל פי דוגמת דתן ואבירם. עוד ארוכה
– לצערי הרב, רשימת "שתדלנים" מרעים אלה, מהעם היהודי, שרק צרות הביאו
לעצמם ולעמם גם יחד.
אבל מה שמתאים בדרש הזה –
של שתדלנות למען בני ישראל אצל הנכרים, מתאים גם לאלה שרואים בעצמם "שלוחא
דרבנן" בפרלמנט הציוני ובמוסדות הציונים. אין פלא כי הפלילים והצרות החלו
לדבוק בעסקנים החרדים רק מאברהם שפירא המנוח והלאה. מאוד יתכן שאיצ'ה מאיר לוין,
מנחם פרוש, שלמה לורניץ וחבריהם היו לא פחות – אם לא יותר, מושחתים מאריה דרעי,
שלמה בניזרי, אברהם שפירא, אורי לופוליאנסקי, דוד יפרח, חוגי, שמחיוף, פרץ וחבריהם
אבל היה שוני אחד בין הוותיקים לחדשים: הזהות היהודית. פרוש הזקן, לורינ'ץ,
אברמוביץ, לוין וחבריהם לא ניסו לטשטש את מוצאם החרדי ולא ניסו להתחנף לחילוניות.
הם ייצגו חרדים ולא שאפו להפוך ל"ממלכתיים", ובדרך לשנות את יהדותם
ודתם. הם היו ""גלותיים" ודיברו בשפת האידיש, הם לא שינו מלבושם
וחתונותיהם היו חתונות יהודיות כשרות. אבל מאברהם שפירא החל הסגנון החדש - הרצון
להיות "ממלכתי" ולהצליח בחברה החילונית, תוך השלת הסממנים החרדים. שפירא
החל לבנות לעצמו מערכת יחסי ציבור והתחנפות בימין, ובמיוחד בשמאל הציוני, עד כדי
הופעה בקיבוצים האנטי דתיים ביותר והעברת מסרים של התבטלות. באותם ימים כתב
באוזניו של שפירא עיתונאי חילוני מהשמאל בשם אדם ברוך, שצמח בתחילה כחרדי בשכונת
"מאה שערים" בי"ם, מאמר ובו תקף את שפירא על דרכו הנלוזה וביקש ממנו
לקחת דוגמא מהגאון המנוח, הרב אהרון קוטלר. אדם ברוך טען במאמרו כי שפירא מתחנף
לחילוניים במחשבה שכך יזכה ליתר כבוד בחברה החילונית אך אינו יודע כי אלה שהיום
הוא מאכילם כבדים בשמחותיו יאכלו לו את הכבד מחר , בעוד שהרב אהרון קוטלר היה
יהודי בביתו אך גם בצאתו, ולכן זכה להערכת יהודים ונכרים גם יחד. ואמנם לימים נקלע
שפירא לצרות כלכליות ומשם לבריאות לקויה ולא עזרו לו התחנפויותיו בעבר, כשהשלטון
פשט לו את עורו הכלכלי. משפרש מהפרלמנט הישראלי הוא חזר מעט לאיתנו אך משחזר אל
הפרלמנט הישראלי הרי שהוא שוב התמוטט כלכלית ובריאותית עד שנפטר חולה ורחוק
מהשררה.
מיד אחריו זינק
"מטאור" חדש: אריה דרעי. בשיא יוקרתו – כשר הפנים של סוף שנות השמונים
של המאה העשרים, הוא טס למדינות העולם מלווה אך ורק בעיתונאים חילוניים. הוא רצה
את היוקרה החילונית שתביא אותו ל"ממלכתיות". הוא מאס בחרדיותו ובדתו.
באותם ימים אמר לו ישראל אייכלר המאוכזב כי "יבוא יום שאנחנו – העיתונאים
החרדים, נצטרך לנקות את הדם שישפכו ממך אותם עיתונאים חילוניים שמלווים
אותך". כששאל דרעי מה הסיבה שתהיה לשפיכת דמו הרי שאייכלר ענה לו בפשטות
ש"את זה אתה יודע כבר, ואנחנו רק נגלה אותה בהמשך". ולימים כך היה. דרעי
נתפס בגזל, מרמה ושחיתות, העיתונאים החילונים רקדו על דמו והעיתונאים החרדים ניסו
לנקותו. אבל כניראה שלדרעי זה הכלא לא הספיק והוא ממשיך לפגוע בדת ישראל, מקיים חתונות
פרוצות וחילוניות לצאצאיו, והכול כדי לחזור ל"מרכז הממלכתיות". לא נתפלא
מה יהיה סופו, ולא נשכח מה הייתה אחריתו הראשונה.
שלמה בניזרי היה חנפן
לשמאל החילוני, פרץ התחנף לאקדמיה הפוקרת, אורי לופליאנסקי שיסה את הרב אלישיב ב"אתרא קדישא" ושלח פלוגות
שוטרים כרש"ע י"ם נגד מפגיני השבת ברחוב בר אילו (מה שלא עשה שום ראש
עיר בי"ם לפניו!), שמחיוף התחנף לרשויות החילוניות בשפת השוק האוילית שלו,
ועוד רשימת הסוררים ארוכה. כל העסקנים וה"רבנים" החרדים שממרום מושבם
משרתים את הציונות החילונית והסרוגה לתועלתם העתידית, שידעו כי סופם יהיה רע ומר
ואותם ציונים חילוניים יכירו להם תודה בערך כמו שהקומוניסטים ברוסיה וברומניה הכירו
תודה לאנה פאוקר, לליאון טרוצקי וחבריהם, וכמו שהמצרים הכירו תודה לדתן ואבירם.
לבד מהרבנים עמרם בלויא
ועוזי משולם זצ"ל, הרי שכל שאר החרדים שישבו בכלא הישראלי ישבו שם על תקן פאפוס
השודד ולא על תקן רבי עקיבא שנתפס על דברי תורה. ולכן הרשעתם של לופוליאנסקי,
שמחיוף ורבין באה להם על שום שנהגו כדתן ואבירם וממשיכיהם הקומוניסטים היהודים.
