בס"ד
השר האבוד של "יהדות
התורה" / הרב אליהו קאופמן
החלטת בית המשפט כנגד
ההיתול ששמו "סגן שר במעמד שר" מצאה את "יהדות התורה" נבוכה.
ואמנם ההיגיון של החלטת בית המשפט נכונה לחלוטין – לא יתכן שסגן שר יהיה במעמד שר
רק כשנוח לו, ואילו במה שלא נוח לו הוא יפיל את התפקיד והמעמסה על ראש הממשלה. גם
הרעיון הזה – שמותר לנהל כל משרד ממשלתי במדינה החילונית, אבל לא כחבר רשמי בממשלה
כדי להיות פטור מעונשו של הקב"ה על העבירות של השלטון שאתה משתתף בו, הרי
שזהו רעיון נואל שכל כולו בדיחה וכפירה. לרבים גם נדמה שהרעיון הזה מחובר
ל"יהדות התורה" מיום הקמתה – ובמיוחד מיום הקמת המדינה, מ"סיבות
עקרוניות" ו"אידיאליסטיות". אבל לא כך הם הדברים, ולא תמיד
ההתנגדות לשר בממשלה הייתה קיימת ב"אגודת ישראל" – זו שממנה הורכבה
לימים "יהדות התורה".
במשך שלוש ממשלות של ימי
כהונת ה"כנסת הראשונה", ואף בתחילת כהונת ה"כנסת השנייה",
כיהן שר חרדי מטעם "אגודת ישראל" בשם הרב יצחק מאיר לוין. הלה היה יו"ר
"אגודת ישראל" העולמית ובעברו היה גם חבר פרלמנט ב"סיים"
הפולני בין השנים 1937 – 39. הוא היה חתנו של האדמו"ר מגור, ה"שפת
אמת", וגיסם של האדמו"רים מגור ה"בית ישראל", ה"לב
שמחה" וה"פני מנחם". הרב לוין כיהן כשר הסעד במשך למעלה משלוש שנים
והתפטר מהפרלמנט הישראלי לאחר שהוחלט על גיוס הנשים לצבא הישראלי. התפטרותו של הרב
לוין לא באה דווקא משום ש"מועצת גדולי התורה" החליטו לפרוש מתפקיד השר
כדי לא להיות שותפים כשרים למדיניות הממשלה החילונית. הפרישה של הרב לוין הייתה
משום הנושא הספציפי ולא משום ההתנגדות לרעיון "שר חרדי" כרעיון בפני
עצמו. ויתכן מאוד שהפרישה הזו לא הייתה מתקיימת אלמלא התנגדותו של הגאון מבריסק
להמשך שותפותה של אגו"י בממשלה, ולא רק מסיבת תמיכת הממשלה בגיוס בנות לצבא
הישראלי.
בשנים 1960/61 כיהן שר חרדי
נוסף בממשלת ישראל ושמו בנימין מינץ. מינץ היה השר מטעם פא"י החרדית
והמודרנית יותר ("פועלי אגודת ישראל") והוא כיהן כשר הדואר. כהונתו זו
הייתה לצנינים בעיני "אגודת ישראל" ורבניה – שהיו עימו אז כסיעה ב"חזית
תורתית מאוחדת", בפרלמנט הישראלי. כשנה לאחר מינויו לשר ניפטר בפתאומיות השר
מינץ ורבים טוענים כי ה"פולסה דנורא" של רבני "אגודת ישראל"
הביאה למותו. גם ההתנגדות של אגו"י למינץ – כשר, לא הייתה משום התנגדותם העקרונית
לכהונת שר חרדי משום היותו שותף לדרכה של ממשלה חילונית אלא ההתנגדות הזו הייתה התנגדות
רעיונית לחבירה בכלל לממשלה ולקואליציה עם תנועת העבודה. ההתנגדות לעניין שותפות
שר חרדי, כקובע מדיניות בממשלה חילונית, הופיעה הרבה יותר מאוחר, אך מנגד ההתנגדות
הזו לא שללה את השתתפות אגו"י בקואליציה עם חילוניים. הפרשה החדשה הזו הופיעה
בשנת 1977, עת מנחם בגין הכניס את אגו"י לקואליציה שהקים. ובכן, מה הייתה
הסיבה לקו החדש?
לאחר 25 שנות אופוזיציה של
אגו"י הוליך הרב מנחם מן שך קו של התנגדות לעניין שר חרדי בממשלה אף אם
אגו"י הפכה לשותף קואליציוני. ההתנגדות הזו נבעה מהחשש ששוב יעלו פרשיות
מפוקפקות ששר חרדי היה שותף להן בגלל לחץ הממשלה החילונית. מנגד הישיבה בקואליציה
הייתה יותר למען קבלת כספים והשפעה על חוקים ועקרונות לטובת הדת, ואת זאת חשב הרב
שך, כי אפשר לבצע ללא צורך בשר אלא הסתפקות בראשי וועדות ובסגני שרים, שיפעלו
אדמיניסטרטיבית אך לא יושפעו כשרים ממש. את ההחלטה הזו הובילו עלעולים בהיסטוריה
של הרב לוין, השר החרדי הראשון בישראל. משנות החמישים ואילך החלו עולות תלונות בעניין
החשדות כי ילדי העולים מתימן נחטפו במאות ובאלפים. וועדות חקירה קמו בעקבות כך
והאצבעות לא רק שהופנו אל המדינה ואל הממשלות השונות אלא למשרדים שהיו אחראים על
ענייני האימוץ וההיעלמות בראשית דרכה של המדינה, ואלה היו משרד הסעד (אימוצים
והחלטות עקרוניות על הוצאת ילדים), הבריאות (בתי החולים) והדתות (קבורה תמוהה).
והנה שלושת המשרדים הללו היו בימי שלוש הממשלות הראשונות ועד ראשית הכנסת השנייה
בידי מפלגות דתיות וחרדיות! משרד הסעד היה בידי הרב לוין מאגו"י ואילו משרדי
הבריאות והדתות היו בידי השרים הדתיים לאומיים כחיים משה שפירא, יוסף בורג והרב
פישמן – מימון. אבל בעיקר משרד הסעד עורר את התרעומת העיקרית. זה היה המשרד שהאצבע
המאשימה הונפה כנגדו ביתר שאת משום שממנו הונפקו האימוצים ואם אמנם התרחשה גניבת
ילדים הרי ששם הייתה החוליה האחרונה בשרשרת הגניבות שאישרה אימוצים של ילדים
חטופים לארץ ולחו"ל גם יחד. ושם ישב הרב לוין – השר החרדי היחיד בממשלת ישראל
של ראשית היעלמות התינוקות יוצאי עדת תימן. הרב שך זכר את הימים הללו ואת מה שבא
אחריהם ומהסיבה הזו הוא החליט לא לאשר עוד שר חרדי אף אם החרדים יחזרו לקואליציית
השלטון. הרב שך הבין שבחסות משרת השר תחת ממשל חילוני אפשר, חס ושלום, לבצע את
הדברים הנוראים ביותר מכוח הנאמנות לשלטון ולשותפות המיניסטריאלית – קואליציונית. בימי
שלטון 1977 עדיין אגו"י ייצגה גם את החרדים הספרדים והפסיקה של הרב שך קבעה
גם לגביהם.
והייתה עוד פרשה עלומה
לשכוח את ימי היותו של הרב לוין שר בממשלות ישראל, שאף היא הייתה קשורה לעולי
תימן. בבואם של עולי תימן לארץ עלו עימם לא מעט נשים צעירות – שהיו ילדות ממש,
ולעיתים הן היו אף האישה השנייה והיותר של הבעל, שלא פעם יכול היה להיות הסבא של אשתו.
סיבה אחת נעוצה בכך, שבגלל גזירת היתומים של הממשל הערבי בתימן היו חייבים לחתן
יתום או יתומה ליהודי או ליהודייה זקנים ורק, כדי להצילם משמד של התאסלמות, שהרי
כל יתום יהודי בתימן נועד להתאסלמות. סיבה אחרת לנישואי הילדות הללו הייתה משום
שיהודי תימן – כרוב יהודי המזרח, לא קיבלו עליהם את "חוק דרבינו גרשום",
ולכן נשאו יותר מאישה אחת. במשרד הסעד החליטו כי הללו הם "נישואי בוסר"
ולכן גם שלחו פקידים לבתי יהודי תימן להוציא משם בכוח את הנשים הללו ולשלחן
לקיבוצים, תוך ציינם שאלה "נישואי בוסר". א.ג. חי כיום בשכונת
"סטמפורד היל" שבלונדון, כשהיה צעיר ובן ישיבה הוא לימד תורה וחיזק את
בני עדת תימן בישובים אשתעול, ישוי ואחרים שבפרוזדור י"ם, בדרך העולה לעיירת
העולים דאז, בית שמש. אביו של הלה היה הרב י.ג. ששימש ראש ישיבה בי"ם, שקלטה
לתוכה ילדי תימן שברחו מהחינוך החילוני, ושרובם היו יתומים. אחד מסגני ראש עיריית
ראש העין בעבר היה אחד מהם ולימים הפך למפקח של משרד החינוך והתרבות. א.ג. הבן ראה
במו עיניו כיצד הפקידים של הרב לוין נכנסים לבתי העולים מתימן – בחסות המשטרה
ובחתימת השר הרב לוין, ומוציאים את הילדות הללו ללא עריכת גיטין כדת משה וישראל,
ושולחים אותן לקיבוצים חילוניים, כשלימים הללו התחתנו עם חילוניים ללא גיטין כדת
משה וישראל, והכול תחת הכותרת של "נישואי בוסר". הרב שך ידע גם מהעניין
הזה ולכן עמד מול גדולי התורה החסידיים על העניין שלא לקבל משרת שר כלשהי. לימים
ניסה הרב מנחם פרוש – בהיותו סגן שר הרווחה, להפוך לשר ממש אך הרב שך חסם אף אותו.
בשנת 1984 הוקמה ש"ס
ע"י הרב שך, כנגד אגו"י החסידית (לאחר הפילוג בתוך "אגודת
ישראל" באותה שנה) ורבנים ספרדים החלו לטעון כי אי הכנסת שרים מטעם ש"ס
לקואליציה תתפרש ע"י כל הציבור הספרדי, ולא רק הדתי והחרדי, כהמשך האפליה
העדתית בישראל בלגיטימציה חרדית – אשכנזית. לטיעון הזה נכנע הרב שך והרב יצחק פרץ
היה לרב החרדי הראשון ששוב מונה לשר מיום מותו של השר החרדי בנימין מינץ. מנגד,
החרדים שהתנגדו לרפורמה הזו, של מינוי שר חרדי שוב פעם, טענו כי ההסכמה של הרב שך
למינוי שר חרדי ספרדי והשארת האיסור על כהונת שר חרדי אשכנזי, הופכת את החרדים
הספרדים לסוג של חרדים קלים יותר בדת והיא דווקא זו שמנציחה את האפליה העדתית
ברחוב החרדי, ואף ברחוב הכללי. הללו טענו כי הרמב"ם הרי"ף, ה"בית
יוסף", ה"בן איש חי" ואחרים לא היו פחות חרדים ביהדותם ובפסיקותיהם
ובהדרתם מהעולם החילוני והנוכרי מאשר רבני אשכנז ומזרח אירופה ואילו ההקלה במינוי
שר חרדי – ספרדי מבטאת זלזול בגדולי ספרד והמזרח לעומת עמיתיהם באירופה.
עם השנים ניסו שוב ושוב
עסקני "יהדות התורה" (ממשיכי אגו"י ופא"י) לפעול אצל רבניהם
לחזור לתפקידי השרים בראותם כי בעצם תפקודם כסגני שרים איננה שונה מתפקודם של
חבריהם החילוניים כשרים, ומנגד הרי שאי חברותם ליד שולחן הממשלה רק מפלה אותם לרעה
בקביעת מדיניות המדינה ובחזקת השררה והכבוד
לעומת עמיתיהם החילוניים וה"סרוגים". אי לכך הרי שב"יהדות
התורה" קיבלו דווקא בשמחה את ההליכה לבג"ץ של "יש עתיד", ומסתבר
שעוד לפני החלטת בית המשפט כבר סוכם עם הרבנים הגדולים כי לא תהיה מניעה לא להתנגד
למינויו של ליצמן כשר בממשלת נתניהו. אין פלא כמובן להסרת ההתנגדות כי כבר מימי
חוליו – ובמיוחד לאחר מותו, של הרב שך צנחה ההתנגדות הרעיונית של רבני "יהדות
התורה" להשתלבות החרדים במדינה בנוסח של היהדות הדתית לאומית, הרואה במדינה
"אתחלתא דגאולה". הרב יוסף שלום אלישיב היה בעצמו איש ה"רבנות
הראשית", כדיין ב"בית הדין הרבני הגדול" של המדינה, ואף חשב בעברו
להיבחר ל"רב הראשי לישראל". הוא היה בעברו גם תלמידו של הרב קוק. הגראי"ל
שטיינמן – עוד בימי חייו של הרב אלישיב, הסכים לענייני ההשתלבות במדינה ואף בצבא
כמו ה"נח"ל החרדי", ושניהם (הרבנים אלישיב ושטיינמן) הסכימו לבחירת
ראשי עיר חרדיים בערים חילוניות (לופוליאנסקי בי"ם ואבוטבול בבית שמש)
ולסיפוק צרכים אנטי דתיים ליהודים. והרי מה ששר חרדי רשמי יעשה לטובת הערכיםומה
שראש עיר עם חילוניים עושה הרי זהו כהיינו הך. ולכן, לא ייפלא בעינינו אם אמנם
ליצמן יהפוך לשר חרדי בהסכמת מועצות גדולי התורה" של אגו"י ודגה"ת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה