" בין הכשרות ל"רבנות

בס"ד

             בין הכשרות ל"רבנות" / הרב אליהו קאופמן

        זעקות ה"גיוולעלד" של ה"רבנות הראשית" ומטיבייה מש"ס ומ"יהדות התורה" נגד הפרטת מערכת הכשרות וביטול המונופול של ה"רבנויות" היו יכולות להיות מובנות אילו באמת ה"רבנויות" בארץ – ובראשן ה"רבנות הראשית לישראל", היו עשויות ללא חת מבחינה דתית והיושבים שם היו צדיקי הדור. אבל לא כך היא התמונה. למעשה דווקא הבדצ"ים החרדים היו צריכים להיות הראשונים שילחמו נגד הבלעדיות של ה"רבנויות" על הכשרות, והמפלגות החרדיות היו אמורות להילחם נגד ה"רבנות הראשית", שהחרדים התנגדו לה בראשית הקמתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י החילוניים והציונות הדתית. והנה כיום הכול הפך ל"הפוך על הפוך". החרדים תומכים ב"רבנות הראשית" והציונות הדתית נלחמת לבטל את המונופול שלה.

        החוק הנוכחי בענייני הכשרות קובע כי רק ה"רבנויות" הן אלה שרשאיות להעניק כשרות ועפ"י תיחום לאזורים גיאוגרפיים ברורים – עפ"י סדר מוניציפאלי ברור ועפ"י חלוקה למועצות אזוריות בהתיישבות העובדת. במצב הנוכחי נוצר מצב שנמשך כבר עשרות שנים רבות שעל פיו הכשר ה"רבנות" הוא חובה על כל מפעל ובית מזון עפ"י מפתח גיאוגרפי, ואם המפעל הזה נמצא באזור עם "רבנות" חלשה הרי שעליו להוסיף "מהדרין" מבד"ץ זה או אחר, ומדובר בהוצאה גבוהה וכפולה משום שבד"ץ באשר הרי שהוא אינו יכול לתת באופן עצמאי את כשרותו אלא לאחר שה"רבנות" המקומית נתנה אותו. המצב הבלתי נסבל הזה אינו קיים בעולם היהודי בחו"ל משום ששם כל מפעל ובית מזון יכולים לבחור את ההכשר הנוח להם ולהגיע דרכו לכל הציבור היהודי בארצם ללא הגבלה גיאוגרפית. המצב הישראלי יוצר עיוות נוסף. מאחר ולא פעם מדובר בכשרות כפולה משום החוק המחייב "רבנות" בכל מחיר, הרי שלמרות שהלקוח משלם כפול מסתבר כי שני או יותר של הכשרים החליטו להסתפק רק במשיח אחד ומאחר שרק משכורת אחת משולמת לאותו משגיח הרי שהכסף שמשולם עבור שאר המשגיחים שאינם קיימים הולכים לכיס ההכשרים הכפולים ומי שמשלם על איוולת זו הם היצרן והצרכן ואילו הכשרים פיקטיביים ממשיכים להתקיים ללא צורך מקצועי וכלכלי בם. זו אחת הסיבות שהבדצ"ים אינם מרימים קול צעקה למרות שהם לא מורשים לתת כשרות ללא ה"רבנות תחילה". סיבה אחרת שמונעת מהבדצי"ם להילחם בחוק הקיים – ולמרבה הפלא, לתמוך בהמשך בלעדיות ה"רבנות", היא העובדה שגורמים חרדים שנמצאים ו/או קשורים לבדצ"ים מכניסים את מקורביהם לעבוד בתוך מנגנוני ה"רבנות" הריקים מתוכן  וכך הם אינם רוצים לנסר את ענף הכוח והשררה שדרכו הם מעניקים פרנסה למקורביהם, למרות שציבור צרכניהם נפגע.

    עניין ההכשרים הפרטיים הוא דווקא רעיון טוב אבל האינטרסים של צרי שררה מונע את יישומו. רעיון כזה היה פוטר מתשלומים מיותרים יצרנים, רעיון כזה היה מוזיל מוצרים ושרות, רעיו כזה היה מעלה את רמת המהדרין לציבור הצורכים שלו, רעיון כזה היה מבטל משרות ותקנים מיותרים ומצמצם אותם עד רבע ופחות, ורעיון כזה היה מבטל כפילויות יקרות ופיקטיביות כמו "רבני מפעלים", "רבני מוסדות" ועוד מיני המצאות שבגללן רמת הכשרות היא נמוכה אך יקרה יותר.

    כל ההתגוששות החדשה החלה שוב לפני כשנה, כאשר "רבנות י"ם" הגישה למשפט כשרויות פרטיות שעברו על החוק הקיים, אבל אותה "רבנות י"ם - שהיא דווקא "רבנות מהודרת מבחינה כשרותית מקצועית, הייתה צריכה להיות האחרונה שתתקוף אחרים בעניין ה"הונאה בכשרות". ה"רבנות" הזו עברה בעשרות השנים האחרונות פעמים רבות בעצמה על החוק. במסגרת חוק הכשרות אסור ל"רבנות" זו או אחרת לתת כשרות באזור שאינו חלק מתחום שיפוטה אבל "רבנות י"ם" היא המובילה בעבירות על החלק הזה בחוק הכשרות. כך למשל היא העניקה ומעניקה כשרות באזורים המרוחקים ממנה כמו קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, בעיר בית שמש, בעבר עשתה זאת גם בנמל התעופה בלוד ועוד. כמו כן הרי שחוק הכשרות קובע כיום כי רק ל"רבנות הראשית לישראל" מותר להוציא ציוותי שחיטה לחו"ל אבל רק "רבנות י"ם היא היחידה מכל ה"רבנויות" המקומיות העוקפת חוק זה וציוותי ה"מהדרין" שלה יוצאים לחו"ל באופן עצמאי תוך עלמת עינה של הרה"ר מכך. דווקא העבירות של "רבנות י"ם" מוכיחות כי החוק הנוכחי הוא מחסום ברמת הכשרות בגלל ההגבלות המקומיות והגיאוגרפיות ואילו מה שמוצע כיום – כשרויות פרטיות לכל הרמות, היא האלטרנטיבה האמיתית, כשאם הרעיון הזה יתממש הרי שהרבה "רבנויות" חלשות, ומנגד בדצ"ים חלשים, ייעלמו מהשטח וההכשרים עצמם יתנו את התשובה האמיתית לשיפור. אני דווקא הייתי מצפה מ"רבנות י"ם" שדווקא היא תוביל את הרעיון החדש בכשרויות העצמאיות וביטול המונופול האזורי, שהרי מי כמותה יודעת שרק כאשר היא עוברת על החוק הקיים הרי שהיא מצליחה להעניק כשרות איכותית ואמינה לאלה שהיא מעניקה להם זאת במסגרת העבירה על החוק הקיים.

היום המר והנמהר

בס"ד

               היום המר והנמהר / הרב אליהו קאופמן

     ביום ראשון – בשבוע הבא, ייפול שוב צום תשעה באב. זהו יום ה"יורצאייט" של בית מקדשינו, אבל במקום "הילולה" יש לנו קרוב לאלפיים שנה יום אבל. בית המקדש הראשון חרב משום קיומם של שלושת הלאווים: 1) עבודה זרה.2)שפיכות דמים.3) עבודה זרה. בית המקדש השני נחרב משום שנאת חינם, וחז"ל מפרשים זאת גם משום "ביזוי תלמידי חכמים". אבל במבט היסטוריוגראפי – דתי הרי ששני בתי המקדש נפלו משום שלית דין ולית דיין, וכך הגיעו עם ישראל לחטוא בעבירות המיוחסות לעיל, משום שפרקו עול תלמידי חכמים והחליפו גשמית בפריחת רוחנית ברצון לליטרת בשר גשמית זולה.

    נחלקו – כביכול, הנ"ך (נביאים וכתובים) עם הגמרא ביחס למלך יהודה האחרון – צדקיהו בן יאשיהו. בעוד שהגמרא גומרת את ההלל על המלך הלה וקוראת לו צדיק הרי שבמלכים ובדברי הימים צדקיהו מתואר כמלך רשע שהחטיא את ישראל ובגללו בא החורבן. הגישה החקרנית התורתית היא לקבל תמיד כתבי קודש כנכונים שהרי "אלה ולאה דברי אלוקים חיים", ואח"כ לבדוק מדוע בא החילוק. ואמנם כאלה הם הדברים – הנ"ך והגמרא צודקים גם יחד. וכיצד הדבר? צדקיהו אמנם היה מלך צדיק וישר בלבבו ובקיום המצוות האישיות שלו, כדברי הגמרא ממש, אבל כמלך הוא היה רך לבב ולמרות שהוא עצמו קיים את המצוות הרי שבממלכת יהודה הוא נכנע למרעים ולכוחות העבודה הזרה ולא כפה את דבר ה' על נתיניו. ואמנם התנ"ך עומד בחשיבותו על הגמרא וכך נדון צדקיהו לכליה על החטאתו את עמו משום שכמלך היה עליו לדעת כי חטאי הציבור הם על ראשו. צדקיהו לא כפף את העם לעבוד את ה' ולמגר את העבודה הזה וזה נחשב לו כאילו הוא עצמו עבד עבודה זרה. בכך הוא גם לא שעה לאזהרותיו של ירמיהו הנביא. אבל הייתה שם נקודה נוספת – שירמיהו הביא לפני צדקיהו בשם ה', וצדקיהו לא שעה לו מפחד העם ושריו. ירמיהו ביקש מצדקיהו לא למרוד בנבוכנצר מלך בבל משום שזו הייתה דרישת ה'. ירמיהו הבהיר לצדקיהו כי ה' בחר שיהודה תתחזק רוחנית אך השלטון יועבר לנבוכנצר, הרשע הגדול ביותר בעולם דאז. אלה היו חישובי ה' וצדקיהו נדרש לקיימם. אבל צדקיהו – למרות היותו נאמן ל-ה', פחד יותר מהציבור ומשריו מאשר מ- ה', וכך גם היה עיוור לסכנת המוות מנבוכנצר שריחפה עליו. וכך מרד צדקיהו במלך הבבלי, ששם אותו על כיסאו ביהודה, ושאחיינו ואחיו של צדקיהו כבר שילמו במלכותם על המרד בנבוכנצר. הקב"ה החליט להחריב את ביתו ולהגלות את יהודה, שהיא ומלכה בחרו בגשמיות עם עבודה זרה ולא ברוחניות של "עם לבדד ישכון". הכמיהה לשלטון גשמי, גם במחיר התאבדות, הם אלה שחיזקו את העבודה הזרה, את שפיכות הדמים המיותרת ואת גילוי העריות של תרבות הגויים ביהודה. המטרה של המורדים הייתה "ככל הגויים מחנה ישראל", ולא להותיר לגויים את השליטה בגשמיות ומנגד לדבוק ברוחניות התורתית. נבוכנצר היה שליח ה' ועם ישראל גלה לעשרות שנים. גם הניסיון של גדליהו בן אחיקם – לאחר החורבן, לתת כוח לרוחניות תחת שלטון בבלי סוכלה ע"י רציחתו ע"י ישמעאל בן מתניה.

      הקמת הבית השני הייתה על תנאי קיום הרוחניות התורתית  ועל חשבון ויתור על גשמיות שלטונית עד בוא גואל צדק. לא לחינם תבעו הפרושים מהחשמונאים לוותר על מלכותם, ואף טענו זאת בפני הרומאים. ואמנם בית המקדש השני חרב גם הוא כאשר אינשי דלא מעלי העדיפו מלחמת דמים והתאבדויות נגד השלטון הרומאי מאשר שיקום הרוחניות היהודית תחת השלטון הרומאי. הרצון להידמות לנכרים – שלטון עצמאי ומרד, הביאו את בריוני יהודה לעבור על מצוות חכמי דורם, ובראשם יוחנן בן זכאי, ולמרוד ברומיים תוך החרבת יהודה כליל ותחילת גלות, שאת האור בקצה המנהרה אנחנו עדיין לא רואים. שנאת החינם של בריוני ה"מרד הגדול" העבירה אותם על דעתם וביזוי תלמידי החכמים היה חלק בלתי נפרד מהשנאה הזו. כל מראה שמיימי וסימן, שחכמי ישראל פרשוהו ביראה ופחד, הרי שפורש ע"י בריוני המרד כסימן שמיימי להצלחה. התורה והחכמים היו מהם והלאה. בעוד שרבן יוחנן בן זכאי ביקש רק את "יבנה וחכמיה" – את המשך לימוד התורה וחיי הדת כעם סגולה, הרי שהבריונים ביקשו את השלטון בעולם ולחמו נגד המעצמה הגדולה ביותר. הם לא אבו לשמוע מחכמי ישראל כי ה' בחר ברומי לנהל את העולם ואילו ביהודים הוא בחר להיות הכוח הרוחני. בריוני הבית השני רצחו וחמסו חלשים, נשים ועוללים וכמעט גם דקרו את רבם, ולבסוף התאבדו כנגד חוקי התורה, והפכו את התאבדותם ל"תורה" בפני עצמה. החורבן של הבית השני הגיע בדיוק מאותו כיוון של חורבן הבית הראשון - העם ביהודה ובריוניו שהעדיפו להיות בעלי זרוע ושלטון עריץ כהגויים, ואי רצונם לשמוע לנביאיהם וחכמיהם להתרכז ברוחניות ולחכות למשיח צדקנו.

     חורבן בית המקדש איננו אסון רגיל אלא אסון האסונות היהודי. מאז ועד היום לא קמה תקומה רוחנית של אחדות ישראל במובן של "אור לגויים". מיום חורבן הבית השני החלה הגלות המרה והפיכת ארץ ישראל למדבר צייה. חורבן הבית אמנם הביא אח"כ להתקנת התורה שבעל פה אבל משום שאבדה הגרסה המקורית לעבודת ה' היהודית, ובמקומה באו רק מחלוקות ומחלוקות שייושבו עם בוא גואל צדק. חורבן הבית השני הביא לקיומן של כל נבואות הזעם שיסבול עם ישראל מאז ועד ימינו אנו, סבל של גטאות פיזיים ופוליטיים, סבל של מלחמות ופוגרומים ושל ירידה רוחנית תלולה עד כדי ירידה מעבודה זרה למינות וסבל של "ומלאה הארץ חמס". ועדיין קשות העורף קיימת – להעדיף להיות "ככל הגויים מחנה ישראל" ולבקש שלטון גשמי ללא רוחניות, מאשר להחזיר עטרה רוחנית לראשינו. אז ביזו את הנביאים ירמיהו, יחזקאל וברוך בן נריה ואת רבן יוחנן בן זכאי והיום מבזים את גדולי ישראל. אז העדיפו את ליטרת הגשמיות על פני הירושה הרוחנית וכך זה נותר גם היום.

      לפני כמאתיים שנה עמד מבחן הרוחניות מול הגשמיות שוב לפני גדולי ישראל. נפוליאון בונפרטה הבטיח לבנות את בית המקדש אם היהודים יסייעו לו לכבוש את ארץ ישראל. כמעט כל גדולי ישראל דאז עמדו לסייע לו אבל האדמו"ר הראשון של חב"ד – "בעל התניא", חשב אחרת". הבטחת ה"אמנציפציה" של הקיסר הצרפתי ליהודי אירופה הפחידה אותו. הוא ראה בכך פתח לבולל את העם היהודי וללוכדו ע"י "שיויון זכויות" שיהיה התבוללות בעמים הנכרים ודרך הקמת "סנהדרין" של מתבוללים. "בעל התניא" העדיף לסייע לרוסים האנטישמים – אך כאלה שלא סיכנו רוחנית את היהדות, מאשר ל"ידיד" שמבקש להעביר את עם ישראל על דתו ולהקים לו "בית מקדש מודרני". הסוף ידוע – חכמי ישראל התבטלו בפני האדמו"ר הזקן ואילו פרצופו של נפוליאון נחשף עם הניסיון לשנות את חוקי התורה שלנו דרך ה"סנהדרין" שהקים בצרפת. "בעל התניא" הוא עמוד האש של כל יהודי ירא שמים כשתשעה באב עומד בפתח.

     ביום המר הזה נזכור כולנו את מיליוני ההרוגים – שחלקם בכלל נרצחו ע"י בריוניהם של אבא סיקרא, יוחנן מגוש חלב , אלעזר ה"קנאי" ושמעון בר גיורא. ביום האבל הזה נזכור כי מרגע חורבן הבית השני ואילך כבה האור הרוחני של בית המקדש – שהיה המגדלור שהאיר את הרוחניות בעולם. ביום הזה נתפלל בדמעות כי נחזור לבסיס ה"עם הנבחר" מבחינה רוחנית ונראה בנפילת מלכות הרשעה ובירידת הנס שיבנה את בית מקדשינו השלישי, שאותו ניבא יחזקאל הנביא. והכול לאורו של יוחנן בן זכאי שביקש את "יבנה וחכמיה".

הגטו המודרני

בס"ד

                הגטו המודרני / הרב אליהו קאופמן

     כשפרצה התנועה הציונית להיסטוריה היהודית והעולמית כאחד, היא הצהירה על בשורה חדשה: הוצאת העם היהודי מהגטו. ראשי הציונות ולבלריה הביאו כמשל עצוב את קיומו של העם היהודי בגטו דתי רוחני, שהניב גם גטאות גשמיים עקב כך. הציונות הבטיחה שהשלת הדת היהודית מהיהודים תשיל את הגטו הרוחני והגשמי כאחד. הקמת המושבות, בנייתה של ת"א, הקמת מחתרות יהודיות – צבאיות, ובמיוחד הקמת המדינה היו עבור הבשורה הציונית הזו תמרור דרך חשוב להוכיח כי הגטו מאחורינו. אבל לא כך חשב יהודי צנום וחיוור בשם ישעיהו קרלי'ץ – שנודע יותר בכינויו ה"חזון אי"ש".

    בפגישתו המפורסמת של ה"חזון אי"ש" עם רוה"מ דאז בישראל, דוד בן גוריון (בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20), הוכיח ה"חזון אי"ש" את בן גוריון כי בשיטה הציונית החדשה הרי שהציונות הולכת להכניס את עם ישראל לגטו, אבל הרבה יותר חמור מזה שהעם היהודי שהה בו כישות דתית. ה"חזון אי"ש" טען כי פריחתה של "לאומיות" יהודית ככל העמים תביא ריאקציה עולמית עד שה"לאומיות" הזו תבודד פוליטית ע"י העולם כולו, שמטבע בריאתו אינו רואה את היהדות כ"גוי ככל הגויים" אלא כדת שמובילה אותו רוחנית. בן גוריון כמובן שלא קיבל את הטענה הזו אך מתוך נימוס של אורח הוא שתק. עשרות שנים לאחר הפגישה הזו – ובצל ההסכם העולמי עם אירן, הנבואה של ה"חזון אי"ש" התגשמה.

    לא כאן המקום לטעון ולנתח כי הפיכת העם היהודי ומדינתו לחלק מהעולם – כחלום הציונות, הייתה כנגד הטבע. הטבע של הקב"ה – עד ביאת גואל צדק, הוא שהעם היהודי אמור להיות סמל רוחני לעולם. הטבע של הקב"ה הוא שארץ ישראל מסמלת עבור עמי העולם טריטוריה רוחנית שעלייה רק קדושה בזכות הדת קיימים וניצבים. ותמיד הטבע של העולם הוא שכאשר יהודים פונים מדרכם הדתית למשבצות הרעיוניות של הגויים, אזי, מתעוררת נגדם שנאת היהודים משום פלישתם לקרקע רעיונית שלא שלהם. את המסר הזה העביר ה"חזון אי"ש" לבן גוריון אבל האחרון וממשיכיו לא הפנימו זאת לתוכם.

    ההסכם של העולם המערבי – כנגד דעתה של ישראל, הוא עוד אבן דרך שנקבעה בקיר הגטו הפוליטי שנבנה עבור ישראל ועבור העם היהודי מצד אומות העולם. את הגטו הזה – שמסביבו יהום הסער של דם, יזע ודמעות, חזו גדולי ישראל מהיום שהתנועה הציונית הבטיחה ל"חלץ" את העם היהודי מהגטו הפיזי והרוחני שלו. אבל ערב ההסכם עם אירן אפשר היה עוד לנסות להיחלץ מהגטו הזה, אילו...

    לא מכבר – לאחר סיום כהונתו של הנשיא האירני מחמוד אחמינאג'ד, פנה הנשיא האירני החדש רוחני וברך את העם היהודי ב"שנה טובה". נתניהו כמובן פירש זאת כ"גניבת דעת". אצל נתניהו המושג היהודי של "שלא לשמה יבוא לשמה", לא קיים. נתניהו התחנך בבית אביו על "קירות הברזל" של מסכילי אודסה, אותם היהודים האנטי דתיים. עוד בימי אחמינאג'ד הרי שהאחרון פגש את המשלחת הישראלית באו"ם וברך את ח"כ דאז, כרמל שמה – הכהן, לשלום. אבל כבר אז התגובה הישראלית – שנבעה מתוך אבני "קיר הברזל" של הגטו הפוליטי, הייתה לשלילה. מי שמקים גטו פוליטי וממשיך את "העולם כולו נגדינו" – רק שעם תוכן נכרי, לא יכול להיות בעל מעוף. ועל אירן יש קונצנזוס ציוני – ישראלי לא להושיט לה יד לשלום. זהו קונצנזוס מהימין הסהרורי ועד לשמאל ההזוי. הימין הישראלי אחוז שרעפי לאומנות נגד האירנים ואילו השמאל הישראלי אחוז שרעפים אנטי דתיים נגדה. וכך גם שהרצון הישראלי להיוותר בגטו הפוליטי מול כל העולם, מייצג לראשונה "קונצנזוס לאומי" של טיפשים.

     אילו באמת היו לישראל מנהיגים בעלי מעוף ואחריות – שרצונם היה באמת ובתמים להשתחרר מהגטו המודרני והפוליטי, הרי שהם היו עונים ב"עליכם השלום" למחמוד אחמינאג'ד, וגם מאחלים בחזרה "שנה טובה" לעם האירני. אילו המנהיגים הישראלים היו בעלי מעוף הם היו מבקשים להצטרף למו"מ הגרעיני עם אירן ולא קוראים למלחמה בה בכל מחיר. וכשיושבים כבר יחדיו לשולחן השלום הרי שרק הקב"ה יודע כיצד יכולים העניינים להתפתח לטובה. אילו השמאל הישראלי היה יותר צבוע בצבעי השלום מאשר בשנאה לדת באשר היא, הרי שכמו שהוא נלחם בחירוף נפש למען חידוש השיחות עם הפלשתינאים כך הוא היה מעודד את שיחות השלום עם האירנים.

    אירן לא הייתה מאז ומעולם שונאת ישראל והאנטישמיות לא בערה בה  כמו שלמשל היא בערה ובוערת באוקראינה ובליטא שמייצאות לישראל "עולים חדשים" נכרים שמתבוללים עימנו. לעם הפרסי יש היסטוריה של תמיכה בעם ישראל, מיום עלות הפרסים על במת ההיסטוריה. זהו העם שהוציא מתוכו את כורש הגדול שנתן את האישור לבניית הבית השני. זהו העם שאליו נמלטו – בימי בית שני, אותם יהודים שברחו מחרב הרומאים. שם – תחת שלטון הפרסים, פרחה יהדות בבל בימים שהכיבוש הרומאי חנק את ארץ ישראל ואת שאר תפוצותיה במזה"ת ובאירופה. זו  פרס – שמלבד הכתם של אנוסי משהד, חיו נתינייה היהודים בהשקט ובבטחה גם תחת האסלאם שהשתלט עליה. וזו פרס שמשנת 1979 ועד היום הפכו יהודייה לשומרי מצוות בכללות של כמעט מאה אחוז לעומת אחיהם בעולם. וזו גם פרס שאף כיום – תחת המתח עם ישראל, מתפרנסים שלושים ושש אלף אזרחיה היהודים בכבוד ואף בעשירות ורשאים לצאת ולחזור אליה כבדרך עולם . בימים שבגרמניה ובארה"ב גוזרים נגד המילה ושבצרפת גוזרים נגד כיסוי הראש ושבאירופה פוגעים בשחיטה הכשרה הרי שב"אירן הטוטאליטרית" קיימים שלושה עשר בתי כנסת שוקקים בבירתה טהרן. שם – בבירה טהרן, קיימות גם שתי מסעדות כשרות ומשמשים בקודש שני מקוואות טהרה, ובכל עיר במדינה זו קיימים אמצעי דת יהודים עבור היהודים שנותרו שם. וזו אותה אירן שמטפחת את קברי מרדכי ואסתר המלכה כ"אתר לאומי מועדף".

    יהדות אירן העולמית מקיימת מסחר חופשי עם מולדתה ובניה מבקרים שם ומתקבלים כתיירים רצויים, גם אלה שמגיעים לשם מישראל! אבל מישהו כאן – שמורשת הגטו הפוליטי דבקה בו עם ה"גלותיות" הפוליטית, ממשיך לראות צילי הרים כהרים ואולי גם שכח כי את אותו הכור האירני בנתה ה"דמוקרטיה היחידה של המזרח התיכון"...

נשות המלך דרעי

בס"ד

                 נשות המלך דרעי / הרב אליהו קאופמן

    לפני כשבוע פורסמה מודעה מטעם "מפלגת הנשים החרדיות" – זו שאת החרדיות שהצביעו עבורה אפשר היה לספור על האצבעות, בעיתון של ש"ס, ב"יום ליום". הרעש בעיתון הוא לא כל העניין, שהרי גם מעט המנויים שלו אינם קוראים בו. אבל הנקודה היא שמפלגה שנוגדת את ההשקפה החרדית, ושקוראת תגר על המשך מעמדה של האישה החרדית כ"בת מלך" יהודייה, זכתה להכרה בעיתון של המפלגה החרדית שטעונת ל"החזרת העטרה ליושנה". צריך ללמוד מהי השקפתו של ה"בן איש חי" ב"חוקי הנשים" ומה כתב מרן ה"בית יוסף" על צניעותן של בנות ישראל, כדי להזדעזע ארבע מאות פרסה כיצד עיתון כ"יום ליום" נותן במה לאחת כזו שהכפישה את היהדות שממנה היא באה ואפילו את מפלגת ש"ס, ועוד בחייו של הגר"ע יוסף. אבל אצל דרעי הגבול לחילול השם הוא השמים.

     בדרך הטבע וההיגיון הרי ש"מפלגת הנשים החרדיות" הוכתה שוק על ירך והייתה אמורה למות פוליטית בגסיסה מהירה. אבל דרעי – שהפך את הרבנים שלו לבובות שעווה, מושיט לנשים הללו חבל הצלה למרות שכשלו ולמרות שפגעו גם בש"ס וגם את דרעי עצמו כיתה הראש שלהן, אותה רות קוליאן, בתואר המשפטי "עבריין". אבל מסתמא שדרעי פורע כאן חוב לא רק לגב' זכייה בר שלום – היועצת של "יש עתיד" האנטי דתית, אלא שהוא פורע חוב לשמאל האנטי דתי, שמבקש להכות בצניעותן של בנות ישראל כשלב מרכזי להחרבת היהדות והחברה החרדית. דרעי עדיין לא זנח את חלומו בן עשרות השנים, לעמוד בראש תנועה חילונית בעיקר שתסחוף אליה חילוניים אנטי דתיים מהשמאל עם חרדים ספרדים תמימים ועם "חרדים לייט" אשכנזים. הכנסתה של אשת השמאל זכייה בר שלום – ל"מועצת החכמות", היה תחילתו של השלב הזה וההמשך היה בצירופה של אשתו, גב' יפה דרעי, ל"מועצת החכמות" הזה. קבלת תיק הכלכלה היה עוד נדבך בשליטה על אמצעי תשלום לקורסים להטיית    חרדים – ובמיוחד חרדיות, מכל פוסקי ישראל, ספרדים כאשכנזים, אל העולם החילוני ולעקוף אף את ה"כיפות הסרוגות"..

     לאחר הבחירות לפרלמנט האחרון הרי שלא לחינם טענה שוב ושוב גב' בר שלום כי "בקדנציה הבאה תכהן אישה חרדית כח"כית". לפני כשבוע וחצי צעד דרעי צעד אחד קדימה כאשר הודיע כי בר שלום ואשתו תתחלנה להיות נוכחות ושותפות במסגרת דיוני סיעת הח"כים של ש"ס. הכול כדי להכין את בר שלום ואת אשתו להיות ה"חכיות החרדיות הראשונות". המודעה של קוליאן וחברותיה רומזת לנו יותר מאלף עדים כי "מפלגת הנשים החרדיות" תשולב ברשימת ש"ס הבאה, ואילו קוליאן תקבל שם מקום לא ריאלי עם תפקיד ביצועי לעתיד, וכמו שאומרים: שלום על ישראל.

    דרעי הוא אמנם איש שמאל בעמדותיו בענייני דת ומדינה אבל אצלו מסירות הנפש איננה נודעת מטעמים רעיוניים. דרעי חפץ כבר שנים רבות להפוך את ש"ס למפלגה לא דתית או לחילופין לפרוש ממנה ולהצטרף לגוף חילוני שממנו הוא יהפוך לרוה"מ. החלום הזו התנפץ בראשית שנות האלפיים בעיר רמלה, בין כותלי בית הסוהר שם. אבל לימים הוא קרם שוב עור וגידים. שותפיו לחלום הזה היו מימין ומשמאל וכולם היו בעלי זהות אנטי דתית כחיים רמון, אורי אבנרי, מר"צ בהסתדרות, ציפי לבני, איווט ליברמן ועוד דומים להם. באחרונה הוא חש כי הוא בשל להפיל את הליכוד בחבירתו לגוף מרכזי – חילוני – שמאלי. העניינים המדיניים והפשרה הטריטוריאלית איננה דווקא המבחן הגדול שלו אצל אלה שחפצים לפגוע בדמוגרפיה החרדית, אלא אמת המידה של נאמנותו של דרעי אליהם נמדדת יותר בשינוי החברה החרדית והורדתה מפסי ההשקפה התורתית, ובמיוחד ביטול מעמד האישה החרדית כ"בת מלך" והפיכתה ל"אישה רגילה", ככל החילוניות. אל ייפלא בעיניכם אם לקראת הבחירות הבאות הרי שש"ס תהיה חלק מה"מחנה הציוני" המורחב (ואולי אפילו עם "יש עתיד"...) ודרעי ישובץ באחד משני המקומות הראשונים שם.

    השאלה היא רק מדוע רבנים חשובים כשלום כהן, שמעון בעדני, ראובן אלבז ובן ציון מוצפי מסכימים לראות בחורבן הדתי שדרעי מעולל ועדיין הם כפותים מתחת לסינר שלו, של בר שלום ושל גב' דרעי?...

     

" השר האבוד של "יהדות התורה

בס"ד

  השר האבוד של "יהדות התורה" / הרב אליהו קאופמן

    החלטת בית המשפט כנגד ההיתול ששמו "סגן שר במעמד שר" מצאה את "יהדות התורה" נבוכה. ואמנם ההיגיון של החלטת בית המשפט נכונה לחלוטין – לא יתכן שסגן שר יהיה במעמד שר רק כשנוח לו, ואילו במה שלא נוח לו הוא יפיל את התפקיד והמעמסה על ראש הממשלה. גם הרעיון הזה – שמותר לנהל כל משרד ממשלתי במדינה החילונית, אבל לא כחבר רשמי בממשלה כדי להיות פטור מעונשו של הקב"ה על העבירות של השלטון שאתה משתתף בו, הרי שזהו רעיון נואל שכל כולו בדיחה וכפירה. לרבים גם נדמה שהרעיון הזה מחובר ל"יהדות התורה" מיום הקמתה – ובמיוחד מיום הקמת המדינה, מ"סיבות עקרוניות" ו"אידיאליסטיות". אבל לא כך הם הדברים, ולא תמיד ההתנגדות לשר בממשלה הייתה קיימת ב"אגודת ישראל" – זו שממנה הורכבה לימים "יהדות התורה".

     במשך שלוש ממשלות של ימי כהונת ה"כנסת הראשונה", ואף בתחילת כהונת ה"כנסת השנייה", כיהן שר חרדי מטעם "אגודת ישראל" בשם הרב יצחק מאיר לוין. הלה היה יו"ר "אגודת ישראל" העולמית ובעברו היה גם חבר פרלמנט ב"סיים" הפולני בין השנים 1937 – 39. הוא היה חתנו של האדמו"ר מגור, ה"שפת אמת", וגיסם של האדמו"רים מגור ה"בית ישראל", ה"לב שמחה" וה"פני מנחם". הרב לוין כיהן כשר הסעד במשך למעלה משלוש שנים והתפטר מהפרלמנט הישראלי לאחר שהוחלט על גיוס הנשים לצבא הישראלי. התפטרותו של הרב לוין לא באה דווקא משום ש"מועצת גדולי התורה" החליטו לפרוש מתפקיד השר כדי לא להיות שותפים כשרים למדיניות הממשלה החילונית. הפרישה של הרב לוין הייתה משום הנושא הספציפי ולא משום ההתנגדות לרעיון "שר חרדי" כרעיון בפני עצמו. ויתכן מאוד שהפרישה הזו לא הייתה מתקיימת אלמלא התנגדותו של הגאון מבריסק להמשך שותפותה של אגו"י בממשלה, ולא רק מסיבת תמיכת הממשלה בגיוס בנות לצבא הישראלי.

   בשנים 1960/61 כיהן שר חרדי נוסף בממשלת ישראל ושמו בנימין מינץ. מינץ היה השר מטעם פא"י החרדית והמודרנית יותר ("פועלי אגודת ישראל") והוא כיהן כשר הדואר. כהונתו זו הייתה לצנינים בעיני "אגודת ישראל" ורבניה – שהיו עימו אז כסיעה ב"חזית תורתית מאוחדת", בפרלמנט הישראלי. כשנה לאחר מינויו לשר ניפטר בפתאומיות השר מינץ ורבים טוענים כי ה"פולסה דנורא" של רבני "אגודת ישראל" הביאה למותו. גם ההתנגדות של אגו"י למינץ – כשר, לא הייתה משום התנגדותם העקרונית לכהונת שר חרדי משום היותו שותף לדרכה של ממשלה חילונית אלא ההתנגדות הזו הייתה התנגדות רעיונית לחבירה בכלל לממשלה ולקואליציה עם תנועת העבודה. ההתנגדות לעניין שותפות שר חרדי, כקובע מדיניות בממשלה חילונית, הופיעה הרבה יותר מאוחר, אך מנגד ההתנגדות הזו לא שללה את השתתפות אגו"י בקואליציה עם חילוניים. הפרשה החדשה הזו הופיעה בשנת 1977, עת מנחם בגין הכניס את אגו"י לקואליציה שהקים. ובכן, מה הייתה הסיבה לקו החדש?

    לאחר 25 שנות אופוזיציה של אגו"י הוליך הרב מנחם מן שך קו של התנגדות לעניין שר חרדי בממשלה אף אם אגו"י הפכה לשותף קואליציוני. ההתנגדות הזו נבעה מהחשש ששוב יעלו פרשיות מפוקפקות ששר חרדי היה שותף להן בגלל לחץ הממשלה החילונית. מנגד הישיבה בקואליציה הייתה יותר למען קבלת כספים והשפעה על חוקים ועקרונות לטובת הדת, ואת זאת חשב הרב שך, כי אפשר לבצע ללא צורך בשר אלא הסתפקות בראשי וועדות ובסגני שרים, שיפעלו אדמיניסטרטיבית אך לא יושפעו כשרים ממש. את ההחלטה הזו הובילו עלעולים בהיסטוריה של הרב לוין, השר החרדי הראשון בישראל. משנות החמישים ואילך החלו עולות תלונות בעניין החשדות כי ילדי העולים מתימן נחטפו במאות ובאלפים. וועדות חקירה קמו בעקבות כך והאצבעות לא רק שהופנו אל המדינה ואל הממשלות השונות אלא למשרדים שהיו אחראים על ענייני האימוץ וההיעלמות בראשית דרכה של המדינה, ואלה היו משרד הסעד (אימוצים והחלטות עקרוניות על הוצאת ילדים), הבריאות (בתי החולים) והדתות (קבורה תמוהה). והנה שלושת המשרדים הללו היו בימי שלוש הממשלות הראשונות ועד ראשית הכנסת השנייה בידי מפלגות דתיות וחרדיות! משרד הסעד היה בידי הרב לוין מאגו"י ואילו משרדי הבריאות והדתות היו בידי השרים הדתיים לאומיים כחיים משה שפירא, יוסף בורג והרב פישמן – מימון. אבל בעיקר משרד הסעד עורר את התרעומת העיקרית. זה היה המשרד שהאצבע המאשימה הונפה כנגדו ביתר שאת משום שממנו הונפקו האימוצים ואם אמנם התרחשה גניבת ילדים הרי ששם הייתה החוליה האחרונה בשרשרת הגניבות שאישרה אימוצים של ילדים חטופים לארץ ולחו"ל גם יחד. ושם ישב הרב לוין – השר החרדי היחיד בממשלת ישראל של ראשית היעלמות התינוקות יוצאי עדת תימן. הרב שך זכר את הימים הללו ואת מה שבא אחריהם ומהסיבה הזו הוא החליט לא לאשר עוד שר חרדי אף אם החרדים יחזרו לקואליציית השלטון. הרב שך הבין שבחסות משרת השר תחת ממשל חילוני אפשר, חס ושלום, לבצע את הדברים הנוראים ביותר מכוח הנאמנות לשלטון ולשותפות המיניסטריאלית – קואליציונית. בימי שלטון 1977 עדיין אגו"י ייצגה גם את החרדים הספרדים והפסיקה של הרב שך קבעה גם לגביהם.

    והייתה עוד פרשה עלומה לשכוח את ימי היותו של הרב לוין שר בממשלות ישראל, שאף היא הייתה קשורה לעולי תימן. בבואם של עולי תימן לארץ עלו עימם לא מעט נשים צעירות – שהיו ילדות ממש, ולעיתים הן היו אף האישה השנייה והיותר של הבעל, שלא פעם יכול היה להיות הסבא של אשתו. סיבה אחת נעוצה בכך, שבגלל גזירת היתומים של הממשל הערבי בתימן היו חייבים לחתן יתום או יתומה ליהודי או ליהודייה זקנים ורק, כדי להצילם משמד של התאסלמות, שהרי כל יתום יהודי בתימן נועד להתאסלמות. סיבה אחרת לנישואי הילדות הללו הייתה משום שיהודי תימן – כרוב יהודי המזרח, לא קיבלו עליהם את "חוק דרבינו גרשום", ולכן נשאו יותר מאישה אחת. במשרד הסעד החליטו כי הללו הם "נישואי בוסר" ולכן גם שלחו פקידים לבתי יהודי תימן להוציא משם בכוח את הנשים הללו ולשלחן לקיבוצים, תוך ציינם שאלה "נישואי בוסר". א.ג. חי כיום בשכונת "סטמפורד היל" שבלונדון, כשהיה צעיר ובן ישיבה הוא לימד תורה וחיזק את בני עדת תימן בישובים אשתעול, ישוי ואחרים שבפרוזדור י"ם, בדרך העולה לעיירת העולים דאז, בית שמש. אביו של הלה היה הרב י.ג. ששימש ראש ישיבה בי"ם, שקלטה לתוכה ילדי תימן שברחו מהחינוך החילוני, ושרובם היו יתומים. אחד מסגני ראש עיריית ראש העין בעבר היה אחד מהם ולימים הפך למפקח של משרד החינוך והתרבות. א.ג. הבן ראה במו עיניו כיצד הפקידים של הרב לוין נכנסים לבתי העולים מתימן – בחסות המשטרה ובחתימת השר הרב לוין, ומוציאים את הילדות הללו ללא עריכת גיטין כדת משה וישראל, ושולחים אותן לקיבוצים חילוניים, כשלימים הללו התחתנו עם חילוניים ללא גיטין כדת משה וישראל, והכול תחת הכותרת של "נישואי בוסר". הרב שך ידע גם מהעניין הזה ולכן עמד מול גדולי התורה החסידיים על העניין שלא לקבל משרת שר כלשהי. לימים ניסה הרב מנחם פרוש – בהיותו סגן שר הרווחה, להפוך לשר ממש אך הרב שך חסם אף אותו.

    בשנת 1984 הוקמה ש"ס ע"י הרב שך, כנגד אגו"י החסידית (לאחר הפילוג בתוך "אגודת ישראל" באותה שנה) ורבנים ספרדים החלו לטעון כי אי הכנסת שרים מטעם ש"ס לקואליציה תתפרש ע"י כל הציבור הספרדי, ולא רק הדתי והחרדי, כהמשך האפליה העדתית בישראל בלגיטימציה חרדית – אשכנזית. לטיעון הזה נכנע הרב שך והרב יצחק פרץ היה לרב החרדי הראשון ששוב מונה לשר מיום מותו של השר החרדי בנימין מינץ. מנגד, החרדים שהתנגדו לרפורמה הזו, של מינוי שר חרדי שוב פעם, טענו כי ההסכמה של הרב שך למינוי שר חרדי ספרדי והשארת האיסור על כהונת שר חרדי אשכנזי, הופכת את החרדים הספרדים לסוג של חרדים קלים יותר בדת והיא דווקא זו שמנציחה את האפליה העדתית ברחוב החרדי, ואף ברחוב הכללי. הללו טענו כי הרמב"ם הרי"ף, ה"בית יוסף", ה"בן איש חי" ואחרים לא היו פחות חרדים ביהדותם ובפסיקותיהם ובהדרתם מהעולם החילוני והנוכרי מאשר רבני אשכנז ומזרח אירופה ואילו ההקלה במינוי שר חרדי – ספרדי מבטאת זלזול בגדולי ספרד והמזרח לעומת עמיתיהם באירופה.

   עם השנים ניסו שוב ושוב עסקני "יהדות התורה" (ממשיכי אגו"י ופא"י) לפעול אצל רבניהם לחזור לתפקידי השרים בראותם כי בעצם תפקודם כסגני שרים איננה שונה מתפקודם של חבריהם החילוניים כשרים, ומנגד הרי שאי חברותם ליד שולחן הממשלה רק מפלה אותם לרעה בקביעת מדיניות המדינה ובחזקת השררה והכבוד  לעומת עמיתיהם החילוניים וה"סרוגים". אי לכך הרי שב"יהדות התורה" קיבלו דווקא בשמחה את ההליכה לבג"ץ של "יש עתיד", ומסתבר שעוד לפני החלטת בית המשפט כבר סוכם עם הרבנים הגדולים כי לא תהיה מניעה לא להתנגד למינויו של ליצמן כשר בממשלת נתניהו. אין פלא כמובן להסרת ההתנגדות כי כבר מימי חוליו – ובמיוחד לאחר מותו, של הרב שך צנחה ההתנגדות הרעיונית של רבני "יהדות התורה" להשתלבות החרדים במדינה בנוסח של היהדות הדתית לאומית, הרואה במדינה "אתחלתא דגאולה". הרב יוסף שלום אלישיב היה בעצמו איש ה"רבנות הראשית", כדיין ב"בית הדין הרבני הגדול" של המדינה, ואף חשב בעברו להיבחר ל"רב הראשי לישראל". הוא היה בעברו גם תלמידו של הרב קוק. הגראי"ל שטיינמן – עוד בימי חייו של הרב אלישיב, הסכים לענייני ההשתלבות במדינה ואף בצבא כמו ה"נח"ל החרדי", ושניהם (הרבנים אלישיב ושטיינמן) הסכימו לבחירת ראשי עיר חרדיים בערים חילוניות (לופוליאנסקי בי"ם ואבוטבול בבית שמש) ולסיפוק צרכים אנטי דתיים ליהודים. והרי מה ששר חרדי רשמי יעשה לטובת הערכיםומה שראש עיר עם חילוניים עושה הרי זהו כהיינו הך. ולכן, לא ייפלא בעינינו אם אמנם ליצמן יהפוך לשר חרדי בהסכמת מועצות גדולי התורה" של אגו"י ודגה"ת.

    

הקרב על ה"גיור"

 בס"ד

                  הקרב על ה"גיור" / הרב אליהו קאופמן

  כשקמה מדינת ישראל הסכימו החרדים, שהשתלבו בבחירות לפרלמנט ולרשויות המוניציפאליות, לכרוך את הדת והמדינה גם יחד כדי לנסות להציל אי אילו יהודים מטמיעה גלויה וכמו כן כדי להיות חלק ממנגנון פוליטי דומיננטי עתיר משאבים. המדינה החילונית רצתה מצידה לקשור את הדת אליה בעבותות – ועל כך כבר העיד בן גוריון כשדחה את הצעת מפ"ם ההיסטורית לחוקק "נישואים אזרחיים". בן גוריון גם לא הסתיר אז את דעתו שרצונו בשינוי הדת היהודית, וזה יתכן רק ע"י הכפפתה למדינה. כמו כן המדינה הייתה זקוקה ללגיטימציה הדתית כדי להצדיק בפני העולם את הקמתה, ובמיוחד את "חוק השבות", מנוף ההגירה היהודית שנהפך להתאזרחות אוטומטית. אבל גם היהדות החרדית וגם המדינה החילונית ידעו היטב כי המילים "יהודי" ו"יהדות" אינן שוות בהבנתן לשני הצדדים. היום זה מתפוצץ בפנינו היטב.

    החילוניות רואה בצירוף הסלאבים ושאר הלא יהודים עניין של מה בכך. עבורם זו אינה מהות אלא עניין של רווח ומחיר הרווח, ויש כאלה שאפילו רואים בעניין ה"גיור החילוני" דרך המערכת ה"דתית", אידיאל של ממש. הימין החילוני - וחלק מה"כיפות הסרוגות" דלייט, רואים בצירוף נכרים לעם היהודי הצלחה דמוגרפית וצבאית עתידית, ולא מעט עמים בעבר נהגו כך, להטמיע בפייה ואף שלא בכפייה מיעוטים אחרים ולגדול פוליטית, דמוגרפית וצבאית. הימין החילוני מבקש לשנות את הדת היהודית לצרכיו ולא לאבדה מהעולם אלא להשתמש בה כתירוץ לקיומה של ה"לאומיות היהודית החדשה". השמאל החילוני בכלל רואה בהתבוללות הזו ערך "אוניברסאלי" עליון, שדרכו אפשר להנחית מכה ניצחת לדת היהודית ולהעבירה מהעולם. באופן מעשי עבור היהדות האמיתית – זו ששרדה את האלילות העתיקה, זו שניצחה את מגמת ההתבוללות בימי עזרא ונחמיה, זו שניצחה את ההלניזם, זו ששרדה את מעללי הרומאים, זו שמסרה נפשה בגרמניה ובספרד, באירן ובמרוקו ובכל העולם ונלחמת עד היום נגד ההתבוללות של הרפורמים והקונסרבטיבים, הרי שעבור היהדות הזו גם הניסיון להכחידה כבקשת השמאל וגם הניסיון לשנותה לדת אחרת, הוא בעצם "סם המוות" שלה.

      הכוחות החילוניים – ציונים אינם מבינים מדוע יהודי הנאמן לתורתו אינו מספיק "גמיש" להכניס לתוכו כאלה שההתבוללות הפכה אותם ליצירי כלאיים, אבל היהודי הדתי – שמתפלל שלוש תפילות כל יום ולומד כי רק בזכות אי ההתבוללות הוא ואחיו החילוני שרדו יחדיו, הרי שאותו היהודי אינו מבין מדוע צריך לתת פרס למתבוללים היהודים ולהכניס עימהם לקהל ישראל נכרים גמורים שלפי "חוקי הגיור" של בנט, שטרן ושקד הם לא מתכוונים לחסות בצילה של דת ישראל האמיתית אפילו דקה אחת בלבד. הקונפליקט הזה – בין יראי ה' ומתפללי עמך ישראל לבין אלה שלמדו מהנכרים כיצד מתבוללים ונעלמים מהמקור, הינו קונפליקט שאינו ניתן לגישור ומתחתיו פעורה קרקע עולמית. מידי יום ביומו חוזרים חילוניים רבים לחיק היהדות ובועטים בדמיונות הימין החילוני ובשנאת השמאל החילוני ליהדות, ואילו מידי יום ביומו נכנסים נכרים חדשים לקהל ישראל בהתבוללות שרצופה מהמורות ששמן נע בין "גיור חילוני" ל"גיור אורתודוכסי לייט", עד שהחילוניים היהודים המקוריים נעלמים לתוך הנכרים שנטמעו בהם. צריך להודות כי לפנינו שני עמים החוגגים את שמות אותם חגים אך עם תוכן שונה, המדברים את אותה שפה אך למילים המשותפות יש תוכן שונה אצל כל "עם יהודי" מבין השניים. הסכמים קואליציוניים, ממשלות חדשות וסיסמאות ל"גישור" לא יועילו לגשר על מה שאי אפשר לגשר. רק לאבי האומה - אברהם אבינו היה מתכון אמיתי לפתרון הבעיה הזו.

     כאשר חזרו אברהם אבינו ואחיינו לוט ממצרים הבין אבינו הזקן שהוא ואחיינו אינם יכולים לדור עוד יחדיו למרות היותם אחיינים ואף גיסים. המהות הרוחנית שלהם הייתה שונה מהזהות הגשמית שלהם. ואז הציע אבינו הראשון לאחיינו לפנות שמאלה או ימינה ואילו הוא, הדוד הזקן, יפנה לכיוון השני לגמרי. וכך אמנם היה ושני הצדדים רק הרויחו מכך. אברהם אבינו זכה שוב לשכינה ואילו לוט זכה להינצל מסדום והפך לאב של שתי אומות. הדת היהודית והמדינה החילונית אינן יכולות עוד לדור בכפיפה אחת וטוב יעשו השניים אם ייפרדו. כמו שלא מעט חובשי כיפות סרוגות "לייט" שיפנו ל"זרם האוניברסאלי" כך בטוחני שלא מעט יהודים מסורתיים – שאינם אפילו חובשי כיפות (בעיקר מיוצאי עדות המזרח, אך גם מיוצאי אירופה – אמריקה), יפנו לכיוון האורתודוכסי של היהדות ששרדה את שני בתי המקדש ועברה את כל צוררי ישראל בשלום. לשם כך לא מספיק שרוב החילוניים ירצו בכך אלא החרדים הציונים בעיקר יבינו שהפסיחה על שני הסעיפים והרצון ל"ממון ממלכתי" רק מגבירים את דיכוי היהדות. אולי רק אז – כשהמדינה תתנתק מהדת או להיפך, יתגלו בתי דין רבניים שבראשם יעמדו רבנים מרשימים, אז אולי יתגלו רבנים גדולים שאינם מסמאי עיניים שנתפסים בין הסדין לכיס ולעת מצוא עוסקים בקוסמות, ואולי בגלל כל זאת תיעלם ה"חזרה בשאלה"...  

   

"התיקון הכללי של חוק "הרבנות הראשית

בס"ד

 התיקון הכללי של חוק "הרבנות הראשית" / הרב אליהו קאופמן

     היבבות הדתיות – ובמיוחד החרדיות, לאחר כל פגיעה ופגיעה מתמשכת בדת ישראל ורמיסת ה"סטאטוס קוו" בענייני דת ככשרות, גיור ונישואין הינן יבבות עלובות שאין בהן כלל וכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה" ואין בהן שום דאגה אמיתית לדת ישראל. רגעיו הגדולים של כל אדם – ובמיוחד מנהיג, הוא הרגע שבו הוא מודה בטעותו וניגש לתקנה. ההנהגה החרדית – על רבניה ופוסקיה, עדיין מרחפת בדוגמטיות שלה ופוסחת על שני הסעיפים בעניין "דת ומדינה", ואיננה מודה כי חוסר ההפרדה בין הדת למדינה היא בעיית הבעיות של הדת היהודית שהחוק האזרחי מפריד יותר ויותר חלקים דתיים מה"רבנות הממלכתית", שהומצאה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י אתאיסטים להכעיס כמו חיים ויצמן, יצחק בן צבי וממשיך דרכם, דוד בן גוריון.

     הראשונים שנכנסו לפשרה שבין דת רוחנית למדינה חילונית היו אנשי ה"מזרחי" – קרי, המחנה הדתי – לאומי – ציוני. הללו האמינו מלכתחילה כי הדת היהודית והמדינה החילונית ידורו בדו קיום שיביא רק הרמוניה ויכניס תחתיו את החילוניים תחת תורת ישראל ע"י הורדת רף החומרה בדת ומנגד קיומה של פסיחה על כמה וכמה סעיפים ב"שולחן ערוך" היהודי. אבל לא רק שזה לא קרה אלא שקרה ההיפך הגמור: החילוניים – והיום גם הרפורמים, פרעו בשותפות הזו נגד עיקרי הדת שרבני אירופה והמזרח קבעום לדורות. חוקי נישואין שונו ו"דיינים רבניים" מטעם המדינה הוכרחו לימים לנהוג עפ"י החוקים הנכרים ולשמש למעשה שופטים חילוניים ולא דיינים דתיים, ושלא עפ"י תורת ישראל. גורמים לא דתיים הפכו פתאום למורי דרך ב"כשרות", שאותה הם עצמם לא מקיימים. כיום מדברים על "גיור חילוני" – למרות שאת ה"גיור" המקורי כבר קרעו מדרך ההלכה. אבל הרבנים הדתיים – לאומיים אינם מודים עדיין שהפרדת הדת מהמדינה היא המתכון האמיתי לחיים דתיים יהודיים שיהיו חופשים מטריפות ונבילות, מהתבוללות ומממזרים, באצטלה דתית. ילכו הללו וילמדו פרק בהודאה על חטא מהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שעל ערש הדווי שלו ציווה על אשתו שלומציון – יורשתו לכתר המלוכה, ללכת בדרכי הפרושים ולהודות שדרך הצדוקים לא הייתה באמת דרכה של דת ישראל.

    אבל בעוד שהרבנים הדתיים – לאומיים מתעקשים להודות רעיונית כי דרכו של הרב קוק הייתה מוטעית כששינה ממקור רבותיו, הרי שהרבנים החרדים ציונים – של "יהדות התורה" ושל ש"ס, הם בעייתיים יותר. לאותה רבנות חרדית הייתה באמת "גרסא דינקותא" שהתווה להם הגר"ח זוננפלד בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, ובה קרא להתנגדות ל"רבנות ממלכתית" מתוך צפיית העתיד, ואילו הרב מבריסק טען להפרדת הדת מהמדינה במחיר חילולי שבת כמו תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים. הגר"ח זוננפלד היה אז איש "אגודת ישראל" – בימים שה"עדה החרדית" ו"נטורי קרתא", היו חלק בלתי נפרד ממנה. עד היום הרי שרבני "יהדות התורה" טוענים להיותו של הגר"ח זוננפלד חלק מהם. אבל כשמגיעים למעשה הרי שהעובדות הן שונות, אך בעיקר משונות. אנשי "יהדות התורה" – וחלק מאנשי ש"ס, אינם רואים ב"רבנות הראשית" חלק מהם אך בוחרים בה ואנשיהם הם חלק מעשי ממנה. בחדרי חדרים מבכים החרדים הציונים את קשירת הדת למדינה אבל בקולי קולות הם מתנגדים לה, וכמו תינוקות מפונקים הם חפצים ומאמינים שהשותף החילוני ייכנע לכל תביעותיהם, למרות היותו רוב במדינה ועם השקפות הפוכות לדרך התורה, כשהרפורמים הם כבר מזמן חלק מהמערכת החילונית. הרבנים של "יהדות התורה" וש"ס טוענים להתנגדות לרעיון של הרב קוק אבל הם ששים להיות חלק ממנו יותר מתלמידי הרב קוק עצמו! להם כנראה התכוון המלך אלכסנדר ינאי שטען באוזני אשתו כי "אל תתייראי מהפרושים או מהצדוקים אלא מאלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפינחס".

   פרשת ה"משגיחים הפרטיים" וה"אנונימיים" באולמות החתונה שתחת ה"רבנויות" השונות וגם המשונות, היא חלק מבעיה זו – של חוסר הצלחה ב"שידוך" בין הדת למדינה. הניסיון להמציא "דת יהודית חדשה" נולד כתוצאה מה"חתונה" בין הדת היהודית למדינה החילונית. ההיבטים והעובדות הללו הם עמוקים אך היריעה כאן קצרה מלהסביר עמוקות יותר את הבעיה. היניקה של ה"דת היהודית החדשה" להמשך התרוממותה לגבהי האבסורד וההתעמרות בדת ישראל המקורית, יונקת מהקשר עם הדת היהודית המקורית, תחת גג המדינה החילונית. דרך הפרלמנט הישראלי ובית המשפט החילוני יוצקים החילונים והרפורמים תכנים חדשים שלא שיערום אבותינו לדת אש למו. ברגע שהדת היהודית תשתחרר מכבלי המדינה לא יוכלו עוד אותם גורמים אפיקורסים להמציא "שולחן ערוך חדש", ואילו הציבור הכללי והמסורתי יאלץ לבחור בין הדרך היהודית  האמיתית לבין ההשקפה המבולבלת וההזויה, ובטוחני כי רובם של המסורתיים בישראל יבחרו בדרך העולה בית אל כמו שבחרו בדרך הזו יהודים חילוניים רבים באירופה ובאמריקה בעבר ובהווה, ולא פנו לרפורמה ולקונסרבטיביות. ברגעים הללו המשגיחים ימשיכו להיות יראי שמים עם מתכון השגחה תורתי, דיני האשות ידיינו עפ"י תורת ישראל והגרים יהיו רק שומרי תורה ומצוות. אבל העקשנות של הרבנים החרדים לא להודות כי הם הולכים בדרך לא להם, וכי חמדנות הממון ה"ממלכתי" מביאה אותם לשותפות עם המהרסים בכרם ישראל, היא הרועץ האנטי דתי האמיתי.

    ובאשר לטענה כי הפרדת הדת מהמדינה תביא ליציאת יהודים מכלל ישראל הרי שעדיף ש"תפוחים מקולקלים" יצאו מדת ישראל מאשר הללו יקלקלו את כל כלל ישראל. 

קונפליקט הקברים

בס"ד

                   קונפליקט הקברים / הרב אליהו קאופמן

    זכותו של כל אדם להעריץ מנהיג משלו, ולא פעם גם מנהיג מהעם שמנגד. זה קרה לא פעם וזה קורה לא פעם בהיסטוריה העולמית, וגם בזו היהודית. זו זכותו של כל אדם לעלות לקברו של מנהיג הנערץ עליו, גם אם הלה היה שנוי במחלוקת בקרב עמו של העולה לקברו. הזכות הזו קיימת ותתקיים, אבל עד הרגע שהעלייה הזו מנוצלת בבוטות לא לשם הערצת הנקבר אלא כדי להשתמש בנקבר כאמצעי ניגוח נגד נקברים אחרים, ובמיוחד קדושי עליון.

    יאסר ערפאת – הנשיא הראשון של הרשות הפלשתינאית ומי שמשמש סמל למאבק הלאומי הפלשתינאי במותו כבחייו, הוא אמנם דמות הרואית שבאמת לא מעטים עולים לקברו, ובהם גם ישראלים ויהודים. הללו עולים לקברו של המנהיג הפלשתינאי הזה לא מעט כדי לתת לגיטימציה לדרישה הפלשתינאית להשיג סופית מדינה לפלשתינאים, שעלייה לחם וייחל המנהיג הזה. אבל ביקורה של ח"כ תמר זנדברג ממר"צ האנטי  דתית – בקברו של ערפאת, היה שונה מהביקורים הרגילים של כל שאר אישי הציבור, ובמיוחד היהודים והישראלים, על קבר זה. גב' זנדברג לא ביקשה – בהצהרתה על הקבר הלה, לעודד נטו את המאבק הפלשתינאי אלא רצתה לבזות את דת ישראל, ובדרך אגב גם ביזתה בעקיפין את  העלייה לקברו של עראפאת עצמו, כשהכריזה כי היא עולה לקברו של עראפאת "כמו שאחרים עולים לקברו של בר יוחאי".

       מהיכרותי מנהיגים ערבים ומוסלמים לא מעטים הרי שאיש מהם לא היה משווה למשל את העלייה לקברו של ערפאת כעליה לקברו של קדוש מוסלמי, מנביאם מוחמד ועד קברם של שיחים מוסלמים שכל חיותם הייתה רוחנית. אף מנהיג ערבי – ובמיוחד מוסלמי אדוק, לא היה מעז להשוות את קיברו של ערפאת ואת העלייה אליו לעלייתם של יהודים לקברות צדיקים יהודים, שגם האסלאם מעריצם ומעניק להם כבוד, ובראשם קבר רבי שמעון בר יוחאי, שתמונות עבר מציגות ערבים, דרוזים וצ'רקסים חוגגים ביום ההילולה שלו בהר מירון לצידם של יהודים רבים. אבל זנדברג – אנטי דתית מוצהרת ממפלגת הדגל של האנטי דתיות והאנטי יהדות ששמה מר"צ, עשתה את מה שגם לא יהודים לא היו מעזים לעשות: להשוות בין מנהיג באשר הוא מנהיג פוליטי בלבד לקדוש עליון.

    אבל בבקשה לא לטעות ולא להיסחף ללאומנות – כי את זאת רצתה הגב' זנדברג בפרובוקציה שלה, שהרי גב' זנדברג לא אמרה את מה שאמרה משום אהדת יתר למאבק בפלשתינאי של ערפאת ו/או משום הוקרתה את דמותו, אלא דווקא מהכיוון ההפוך: להשפיל את דת ישראל ואת קדושי העליון שלה, ובראשם את האיש שכתב את ספר ה"זוהר" הפלאי, רבי שמעון בר יוחאי. היא רצתה להשוות מנהיג פוליטי זר ורגיל לקדוש יהודי ובכך להשפיל את דמות הקדוש ל"דמות רגילה", כפי שעושים זאת חבריה המרצים בשיעורי ההיסטוריה המדומיינים שלהם במסווה של "מחקרים אקדמאיים".

    גב' זנדברג לא הייתה מעזה להשוות את קיברו של עראפת לקברם של הנביא המוסלמי מוחמד או לקברו של יש"ו, ולא משום היותם מוערצים על ידה אלא משום שמאבקה איננו נגד דתות באשר הן (כפי שמפלגתה מר"צ מנסה להציג בתרמית הכזב שלה...) אלא כנגד הדת היהודית בלבד. מפלגה זו – ובכללה גב' זנדברג, איננה תומכת ברפורמים ובקונסרבטיביים מתוך רצון ל"פלוריאליזם דתי" אלא משום התקווה שדרך התמיכה בפלגים ההזויים הללו היא תצליח למוטט את דת ישראל. לימוד היסטורי מהיר מצביע כי השימוש החשמונאי בצדוקים ובבייתוסים נגד חכמי ישראל הפרושים, לא רק שלא צלח אלא ששושלת החשמונאים נעלמה יחד עם אותם צדוקים ובייתוסים, ואילו הפרושים הם כיום היהדות הנאמנה של האורתודוכסיה שנגדה נלחמת מר"צ. אבל מה לעשות והיסטוריה אובייקטיבית ומר"צ הם תרתי דסתרי...

    אבותיה ו"רבותייה" של זנדברג – מהשמאל הלאומני – סוציאליסטי של "מפלגות הפועלים" הלאומניות, באו לארץ ישראל לא כדי לעקור ממנה את האסלאם והנצרות

( רק כדי לגרש פיזית את הערבים אבל לא כדי לעקור דתם...) אלא באו להחריב את העולם הישן והנושן היהודי ועבורה כל סממן דתי יהודי הוא מושא למלחמה. בבורותה היא איננה מבחינה בין דתיים לחרדים, והשרה איילת שקד כבר חשפה את הבורות הזו בשידור טלויזיוני ישיר. זנדברג מנצלת כל הזדמנות ללחום בתדמית הדת היהודית וכדי להשפיל קדושי עליון יהודים היא מוכנה להשוותם לפוליטיקאים מהשורה, ובדרך אגב גם לגרור לעוד מתיחות בין יהודים דתיים, חרדים ומסורתיים לערבים ולפלשתינאים, וכך להוכיח שוב בהזיות שלה כי "הדת היהודית היא המכשול לשלום".

    אבל כמה גזענית היא גב' זנדברג תוכיח עובדה נסיבתית נוספת. לא רק שהיא איננה משווה את קיברו של עראפאת לקברי קדושי האסלאם והנצרות אלא שהיא איננה מעזה להשוות קבר זה לקברו של פוליטיקאי ציוני מהשורה ומאלה שנאמנים על ראשי "קדושיה": קיברו של יצחק רבין. גב' זנדברג יודעת היטב כי השוואה כזו תקומם מיד את כל צבועי ה"שלום" ממפלגת העבודה וממפלגתה שלה (ממר"צ), שיכעסו כיצד אפשר להשוות את ערפאת לרבין?...

    

דני האדום

בס"ד

                  דני האדום / הרב אליהו קאופמן

     דני פתר (פתרזייל) שהלך לעולמו ביום שלישי (ה-23 ליוני 2015) לאחר 87 שנות חיים, היה אולי אחד האחרונים לדור של ענקים אידיאולוגיים שאינם עוד איתנו. דני פתר גילם בתוכו תכונות הרואיות ואישיות שאין כיום בנמצא אצל הפוליטיקאים בימינו אלה. ראשית, אצלו המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה" היה כותרת התנהגותו היום יומית. משנות השבעים של המאה העשרים זכיתי להכירו, ועודני נער צעיר ותיכוניסט. האיש הזה – שעד שנת 1975, עבר ניסיון פוליטי שלא היה מבייש גדולי עולם, לא התנשא ולא חש עצמו מעל כל תיכוניסט וצעיר שפגש, כיאה למורה מוצלח ולימים למפקח חינוכי ברשת "עמל" העממית. דני דיבר והתווכח עם צעירים ממנו בגובה העיניים ולרגע לא ניסה לנצל את יתרון גילו וניסיונו כדי לכפות את רעיונותיו על האחר. הוא היה ישר וכנא עם כל מי שחשב אחרת מננו או כמותו. הוא היה אדם לבבי וחברי, וספק אם אפשר היה לנחש שפרנסתו של האיש הנחמד והפתוח הזה באה מפיקוח חינוכי קשוח של משרד החינוך והתרבות של אז.

     שנית, האיש הזה עבר תפקידים רבים בימייה הקשים והסוערים יותר של מק"י המאוחדת, ולימים של מק"י המפולגת, אבל מעולם הוא לא נהנה מהשררה של הפוליטיקה. הוא היה איש חינוך שתפקידיו בוועדים המרכזיים ובלשכות הפוליטיות היו לשם שמים ולא לשם משכורת או כוח פוליטי שייתן לו אח"כ שררה. להבדיל מרבים מחבריו דאז הרי שהוא לא עשה את הפוליטיקה כקרדום של פרנסה כדי לחפור בו גם כבוד וכוח. בימינו הוא היה נקרא "פרייר".

    ושלישית, לאורך כל ההיסטוריה הפוליטית שלו הוא לא התבייש להודות על טעויות שעשה קודם, ואף לעשות צעדים אחורה וקדימה עפ"י אמונתו הרעיונית. דני פתר היה בנו של קונסול התרבות הראשון של ישראל בפולין, פתרזייל שמו. לימים פרש דני פתר מבית הורתו הרעיונית – מפ"ם ההיסטורית, ויצא לדרך קומוניסטית ושמאלית עם מהמורות לא מעטות. תחילה הוא יצא לדרך הזו עם דר' משה סנה, ועם הפרקצייה הזו שפרשה ממפ"ם הציונית הם מצאו את עצמם לבסוף במק"י ההיסטורית. עם דר' סנה הוא התמקם – בשנת 1965, באותה מק"י שקרעה את עצמה מהציבור הערבי הישראלי – הקומוניסטי בטענה כי הציבור הלה הפך ללאומני ערבי. אבל בשנת 1968 הוא לא התבייש פתר להודות כי טעה בבחירה הזו וכי בעצם הלאומנים האמיתיים היו אנשי אותה מק"י – ובראשם דר' משה סנה, פטרונו לשעבר, שפנו ללאומנות היהודית. באמונתו התמימה הוא יצא – בשנת 1969, להרפתקאה הפוליטית ששמה "רשימת נס", ובה חברי שי"ח ("שמאל ישראלי חדש"), שלא מהאגף האנטי ציוני. בשנת 1973 המשיך עם אותם חברי ש"יח שנכשלו ברשימת "נס", ויחד הם הקימו את תנועת  "תכלת – אדום", ציונות שמאלית רדיקאלית. ממש לפני בחירות 1973 התאחדו "תכלת אדום" ואותה מק"י שלאחר מות דר' סנה, ל"מוקד". פתר ידע כי הללו לא השתנו מלאומנותם היהודית אבל הוא גם הבין שלאיחוד כל כוחות השלום שבין המער"ך לבין רק"ח והאנטי ציונות, הרי שעליו לסתום את האף מהריח ולחרוק שיניים, והעיקר לבנות אלטרנטיבה שתסחוף אחריה יהודים מהמרכז שמאלה, לכיוון השלום. גם חבריו ישראל לף ושמואל אמיר עשו כמותו ואמנם "מוקד" זכתה במנדט אחד, ח"כ מאיר פעיל. שנים רבות אח"כ המשיך פתר לנוע בין האגף השמאלי של הציונות לבין הקרבה לקומוניזם שנותר רק בדמות רק"ח ולימים חד"ש. לבסוף לא התבייש פתר להודות כי האמת בכל זאת איננה נמצאת באגף השמאלי של הציונות אלא בחד"ש, כאלטרנטיבה יהודית, וכך לפני כעשור הוא נחת שוב בחיק המפלגה ממנה פרש בשנת 1965.

    דני פתר היה שייך לאותם אנשי שמאל שהמעמדיות והשלום היו עיקר המלחמה שלו כאיש שמאל וכקומוניסט ואילו נושאים כמו דת, מאבק ליבראלי – רדיקלי ואחרים הוא הניח בצד אם הם היו יכולים להפריד את לוחמי השלום והשיויון המעמדי. מהדור   ההוא – של מאיר וילנר, דני פתר, אליעזר פיילר, נעים גלעדי – סעצ'י, אסתר וילנסקה, שמואל מיקוניס, תאופיק טובי, ישראל לף, עוזי בורשטיין, ואחרים שאולי נותרו רק מעטים מאוד, שיבדלו לחיים ארוכים, כראובן קמינר, בנימין גונן, לטיף דורי, תמר גוז'נסקי ושמואל אמיר. זה היה דור של אנשים שאולי גם הם האמינו ב"הגנת הסביבה" ובליבראליזם רדיקאלי אבל הם לא היו מתחברים לשם כך עם אנשי ימין ציונים על חשבון האחדות היהודית – ערבית או על חשבון מלחמת המעמדות. אצלם היה המכנה המשותף הקטן ביותר עיקר לברית הגדולה והרחבה ביותר.

 יהי זכרו של דני פתר ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.

ברית עולם

בס"ד

                   ברית עולם / הרב אליהו קאופמן

      "אודה את השם בכל לבב, בסוד ישרים ועדה. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". כעשרים ושנים שנה – מיום נישואי, וכעשרים ושש שנה מיום תחילת שמירת המצוות ציפיתי ליום שבו אחבוק בן. ביום ב' – כ"ח בסיוון (שעתיים לפני כניסתי ל"יורצייט" של אימי המנוחה) תשע"ה ( 15 ליוני 2015) זכיתי לכך, כשאני בן למעלה מחמישים שנה ואשתי שתחיה, בת למעלה מארבעים שנים. הילד – בן זכר, נולד, ברוך ה', ללא טיפולים מלאכותיים ובברכת השם יתברך שמו לעד עולמי עולמים ולא ע"י מלאך או שליח אלא בדיוק כפי שהוציאנו ה' ממצרים, הוא לבדו וללא מלאך ושליח. הילד נולד – ברוך ה', בריא ושלם וללא פגע ומום, חס ושלום. זו הייתה שמחה גדולה לי, לרעייתי, למשפחתי ולכול סובבי. ההתרגשות אחזה במאות אלה שידעו והכירו את המצב לאשורו. שש הפלות שעברו נשותיי (אחת מהן של היולדת..), ובמצב שאולי אחרים היו מאבדים את התקווה, חס ושלום. אבל מי שמאמין כי ה' נותן הוראה לשמן לדלוק חייב גם להאמין כי הוראה דומה נותן ה' גם למים לדלוק. הנס היה גדול ומרשים אבל מי שהיה המעמד הר סיני יודע שזו בעצם "דרך הטבע" של הקב"ה ומי שהוא מאמין ומתפלל לדרך זו, הריהו זוכה בה.

   "עת ללדת" כותב החכם באדם – שלמה מלך ישראל, ומפרש רש"י הקדוש כי הכוונה שהוראת הלידה ניתנת משמים ע"י ה' הטוב, ובמיוחד לאחר תפילות ותחנונים של היולדת ובעלה. ואז, ה' הטוב מעניק לאחד מעובדיו היקרים את הזכות לבשר על ההולדת הקרובה של הרך הנולד. וכך הוא העיקרון בכל דבר שה' החליט לחיוב ושיתרחש בקרוב. אבל  למי שזכה לבשר את הבשורה הזו הרי שזהו מבחן משמעותי – זהו המבחן לבדוק האם המבשר מאמין שמה שהצהיר זהו ה"מופת" שלו או שהוא בסה"כ כלי של ה'. וזהו גם מבחן למקבלי הבשורה, האם הם מאמינים עדיין שהם קיבלו את הבשורה ישירות מ-ה' או שהתחילו להאמין שזהו "מופת" של המבשר? דבריו הברורים של שלמה המלך, ובתוספת פירושו של רש"י הקדוש, חייבים להיות מצגת אמת לכל מי שזכה לחסדי ה', ולא לגרום לו לנוע לאמונה כי בשר ודם הביא לו את הברכה, ולפעמים גם עבור מזומנים. ולאמונה הזכה הזו גם אני חייב את בני.

    שש הפלות של נשותיי הו מנת חלקי בעשרים ושתיים השנים האחרונות, אבל ידעתי כי מי שדבק רק ב-ה' יזכה לבסוף בפרי בטן. בחודש הרחמים תשע"ד הגעתי למערת אליהו הנביא בצלע הר הכרמל. לפתע חשתי שם כי באמת הבשורה קרובה להתגשם. המערה של מלאך הברית היא הפתח לתפילות שמים, אבל גם כל מקום אחר שהמתפלל נמצא שם, רק שבמערת מלאך הברית יש את תחושת הקדושה לבשר את ההיענות השמימית לבקשות. ובאמת, בפתח שנת תשע"ה התעברה אשתי. לא אכחד כי לא מעט אנשים בירכו אותנו שוב ושוב בברכת פרי בטן אבל ברור לי מכל כי הנס הזה היה רק מריבונו של עולם ישירות אלינו, ובזכות התפילות ששלחנו אליו ישירות מכל מקום שבו היינו, כי הרי כבודו מלא עולם. מי שמחפש את האל ורוצה את ברכתו הרי שימצאנו בכל מקום ובכל עת, והרי ה' הטוב יודע מה בליבו של כל אחד, ומי שמכוון רק אל ה' ימצא מזור לבקשתו.

   רבים התרגשו מהנס הזה – גילי המבוגר, ובעיקר גילה של אשתי, וכי לא בעבור טיפולים מלאכותיים זכתה אשתי בפרי בטן זה אלא בהריון רגיל כב"דרך הטבע". רבנים ואדמו"רים רעדו מהתרגשות כששמעו על ההיריון הזה. ואז שאלו אותי רבים מדוע אני דווקא מתנהג בטבעיות למראה הפלא. תשובתי היא אחת ומאוד פשוטה. לא שאינני מתרגש, אבל התרגשותי היא על הזכות ששם ה' התקדש בי וברעייתי, וכמו כן על כך ש-ה' נענה לנו. אבל אינני מתרגש על עצם הנס כי דרכו של הקב"ה הינה טבעית וכ"בדרך הטבע" גם לגבי מה שאנחנו זכינו, אבל רק במקרים נדירים יותר מאשר ריבונו של עולם לידות כאלה, ועל כך התרגשותי, שזכיתי לזכות נדירה זו ממנו. לאחר שהלידה עברה בשלום והאחות בביה"ח "כרמל" בחיפה בישרה לי כי לאם ולתינוק שלום, אזי, באמת בכיתי מהתרגשות אבל רק על כך ש-ה' הטוב אישר לבסוף את הלידה בשלום וחנן אותי על פשעי.

   אני יודע שרבים התרגשו מעצם ראיית הנס והתחזקו באמונתם בקב"ה וטוב שזה כך אבל למען האמת אותם אלה שהתחזקנו כך צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם, כי מי שאמונתו בידו חייב היה לדעת שזהו איננו "נס" במובן של החוסר מוסבר "הגיונית" אלא זהו בעצם עוד מהלך אלוקי רגיל, שהשם מעורב בו ישירות וללא מתווכחים. לא ידעתי לצחוק או לבכות כששמעתי לא מעט אנשים – הלבושים "דתית" ו"חרדית" ואפילו עם אצטלא "רבנית" ואדמו"רית", ששאלו אותי בערך כך "אוקי, זה מהקב"ה אבל מי נתן לכם את הברכה"? שאלה כזו היא על סף העבודה הזרה והיא מזכירה לי את אותם בורים השואלים בעלי תשובה "מי החזיר אותך בתשובה", וכוונתם שרק ארגון ממוסד ו/או בשר ודם יכול להחזיר אדם לאלוקיו, והם אינם מבינים שעיקרון "עת ל..." נמצא גם כאן, וכי רבים וטובים זכו לחזור בתשובה ללא מתווכחים, ואנוכי בתוכם. הבדיחה של הגר"א שנייבלג מבריטניה – שמסרה לי בטלפון לאחר הלידה, די קולעת למצב:"הקב"ה יכול להסתדר לבד".

    ועצתי לכל מי שמחפש ישועה שלא ירוץ לאיזה "מקצוען" בברכות וישלם הון עתק עבור "ברכה", ושלא יצטער אם לא הגיע לקבר זה או אחר בזמן המיועד כדי להשתטח לבקשתו, ושלא יבטל התחזקות במצוות וביהדות תמורת ברכת בשר ודם אלא יתחזק באמונתו בקב"ה ויבקש ממנו – בכל מקום בעולם ובכל שעה וברציפות, את בקשתו וכך יוושע, שהרי ש"בדרך שהאדם רוצה ליילך, מוליכים אותו" רק משמים.

    

חוק שבות דרוזי

בס"ד

              חוק שבות דרוזי / הרב אליהו קאופמן

     ל"חוק השבות" הישראלי מתלווה זה עשרות שנים ההסבר כי מדובר ב"זכותו של העם היהודי לשוב לארצו". אבל בפועל "חוק השבות" הזה מעיקרו איננו יהודי כלל – עפ"י ההלכה ומורשת הדורות. עפ"י החוק הזה – שנוסח כנגד דעת ההלכה היהודית, הרי שלמעשה גם לא יהודים לא מעטים נהנים ממנו מבלי לבדוק אפילו את דעתם ואת תחושתם כלפי יהדות ו/או יהודים, כפי שמשרד הגירה במדינה אחרת היה בודק לגבי כל הרוצה להתאזרח (מהי דעת מועמד האזרחות על העם השליט ועל תרבותו...). אי לכך ובהתאם לזאת הוצפה ישראל – ובמיוחד משנות ה-90 המוקדמות, בכמעט קרוב למיליון לא יהודים שחלקם (אמנם מיעט קטן...) אפילו נוהג באנטישמיות. אבל הכיוון הישראלי הוא להכניס את האנשים הללו –סלאבים ברובם, לחיק ה"ממלכתיות הישראלית" , ל"גייר" אותם עפ"י אמות מידה חילוניות ולא דתיות, להתעלם לא פעם מגחמות אנטישמיות שלהם ואפילו מעולם פשע שהגיע דרכם כסרח עודף. במיוחד מצליחים הלא יהודים הללו להתבול בקרב יהודים רבים, שאבותיהם וזקניהם שמרו אמונים בארצות מוצאם לתורת ישראל. אבל ב"מדינה היהודית" הזו הכול "ברוך". כשמעלים איזושהי טענה נגד המהגרים הללו מיד עולה עניין שירותם הצבאי כסיבה ותירוץ להאדרתם.

    מנגד, חי בארץ זו מיעוט שהוא מיעוט אתני – דתי שמבנה "לאומיותו" כמעט זהה ממש לעם היהודי, ושאביו הרוחני היה לפי מסורתם אותו יתרו חותן משה רבנו. המיעוט הזה חי חיי הבדלות לכל דבר והוא אינו חפץ להתבולל בנו או להיקבר בתוכנו למרות שהוא מקיז את דמו לא פחות – ואולי יותר באחוזים, מהיהודים והסלאבים גם יחד. אם המושג "ציונות" צריך להיות ממלכתיות ולא לאומנות וגזענות הרי שהדרוזים הם ציונים לכל דבר. המדינה הזו טענה ביום הקמתה כי "חוק השבות" שהיא חוקקה ליהודים ולבני משפחותיהם, חוקק לשם פיקוח הנפש של כל יהודי בעולם משום האנטישמיות. זוהי הציונות הישראלית. כיום הדרוזים – שותפים מלאים לעשייה וללא חטורטרות של אנטישמיות וכתובות נאצה ניאו נאציים, נמצאים במצב של ישראל ה"ממלכתית" בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים. האחים הדרוזים שלהם נמצאים בסכנה השמדת של ארגון מטורף (דעא"ש) שעד היום איננו יודעים באמת מי עומד מאחוריו. כל השנים הדרוזים בישראל לא רק שהוכיחו את נאמנותם לישראל ולעם היהודי – אלא שעלו בנאמנותם הזו על לא יהודים ועל יהודים כאחד. גם הנימוק שאיש אינו יודע מיהם האחים הדרוזים מסוריה ומלבנון, וכי הללו היו נאמנים בעבר לצד שמנגד, איננו רלוונטי משום שמאות אלפי הסלאבים שהפכו ל"ישראלים" בן לילה היו חלק מה"צבא האדום" ומבריה"מ הקומוניסטית שהייתה בעימות עם ישראל. שנית, לדרוזים יש עיקרון שאת נאמנותם הם מעבירים לכל שלטון שליט וברור כי הצלתם ע"י ישראל רק תחזק את הגישה הזו בעתיד, גם אצל המהגרים שיקלטו כאן.

     המומנטום העצוב הוא שהדרוזים שנאמנים לשלטון בישראל ואינם מעוניינים להטריד את העם היהודי, ואינם מתבוללים בו – ורואים בשירותם הצבאי חובה ולא מטרד לפריבילגיות של קבורה וכו', הם אלה המופלים לרעה למרות שהם ילידי הארץ הזו ובאמת כרתו ברית דמים ואף עומדים בקונפליקט עם חברת המיעוטים שמסביבם בשל כך. לא אתעכב על אפלייתם הממארת – ככלל וכפרטים, אבל היום אם מישהו זכאי באמת להצטרף לפריבילגיות ה"ציוניות" שהמדינה הזו טוענת כי יש לרכשם בזכות הנאמנות למדינה, הרי שהדרוזים הם הראשונים לכך. מי שקיבל בשלוות נפש קריאות אנטישמיות וכתובות נאצה של אלה שהגיעו בתוך כמעט מיליון מתאזרחים לא יהודים, רק משום קרבת דמם ליהודים, הרי שהיום הוא גם צריך להסכים לקבל מספרים הרבה יותר נמוכים של מהגרים בפיקוח נפש, רק משום היותם קרובי הדם של אזרחים שווים אחרים במדינת ישראל, של הדרוזים.

    ולכן יש לחוקק חוק שבות דרוזי.

אוניברסיטת בר מינן

בס"ד

           אוניברסיטת בר מינן / הרב אליהו קאופמן

   למעלה ממאה שנה מנהלים גדולי ישראל ויכוח ומאבק בשיטת "המזרחי". המהרי"ל דיסקין – שנפטר בשנת 1898, ביקש כבר עם צמיחת הרעיון הציוני והתמקמות "דתיים ציוניים" לצידו, להוציא את מה שהוא קרא "כת הציונים", מחוץ לעם ישראל ולגזור על פיתם כפת עכו"ם ועל יינם כיין נסך, כולל אלה של ה"דתיים הציונים". גדולי ישראל דאז אמנם צידדו בדעתו של המהרי"ל דיסקין מבחינת הקו הכללי אך לתומם הם חשבו כי גזירתו קשה מדי וכי הם עלולים להרחיק כאלה שאפשר היה לקרבם בחזרה לחיק ההשקפה הסדורה. המהרי"ל דיסקין – רבה של בריסק בתחילה ולימים עמוד ההשקפה התורתית של ירושלים, ביקש לקיים פגישה עולמית דחופה בנושא, וטען שאם לא יוטל החרם הזה, אזי, זו תהיה בכייה לדורות. הפגישה לא נתקיימה מסיבות טכניות ובנתיים נקרא המהרי"ל דיסקין לישיבה של מעלה ולימים הפכה ה"בכייה לדורות" לעובדה מוגמרת. החוגים החרדים היותר נאמנים לימי קדם טוענים כי ה"בכייה לדורות" היא על כך שהרצל ומרעיו החילוניים – ציוניים לא הוצאו מכלל ישראל בזמן. אבל גאוני עולם כמו ה"מנחת אלעזר" ממונקטש וה"סבא קדישא" אלפנדרי מי"ם הורישו לשומעי לקחם כי ה"בכייה לדורות" היא דווקא על ה"ציונות הדתית" משום היותה לא רק חוטאת אלא במיוחד מחטיאה, ועוד ברגעים שאת הבגידה ביהדות היא עושה כשכיפה מונחת על ראשה ואילו היא קוראת לעצמה "אורתודוכסית". התהליך העמוק הזה – לחתוך במורשת ישראל סבא, מתוך המחנה הדתי, כשיטה ולא כטעות עממית, באה השבוע לשיא חדש אבל לדעתי גם סופי, מכדי לראות בראשי הציונות הדתית "דתיים". אוניברסיטת "בר אילן" – שחרתה על דגלה את עיקרי הדת, הכירה בתועבות האסורות מהתורה כחלק מהזכות לקיימן לצד "מורשת עם ישראל", כאילו אין מדובר בנלחמה של  חיים ומוות רוחנית!

    כאשר קמה אוניברסיטת י"ם – בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, היא הוחרמה ע"י בד"ץ ה"עדה החרדית" ועי הגר"ח זוננפלד. הם החרימו את האוניברסיטה הזו ואסרו את הכניסה לבנייניה. הם עשו זאת מתוך הרצון להציל יותר ויותר צעירים יהודים לא להיסחף לכפירה וכדי שלא ירדו מהיהדות הצרופה, ומלימוד התורה. אבל ספק גם אם אותם מחרימים היו מאמינים כי פחות ממאה שנה אח"כ תבוא אוניברסיטה בארץ הקודש – ועוד כזו המתקראת "דתית" (!) ותעניק שטח ואולם בתוככייה, לקיום טקס מיסיונרי הדוחף יהודים לעשות את כל התועבות שמפניהן נגזר על שבעת עמי כנען למות בחרבו של יהושע בן נון. וכשאמרתי טקס מיסיונרי לא טעיתי, חס ושלום.

    ה"אור החיים" הקדוש הסביר את הפסוק "בשגם בשר הוא, בפרשת "בראשית", כשיא נבזותם של אלה החיים חיי עבירה ותועבה ולא רק שהם אינם עושים תשובה על כל אלא שהם הופכים את הסחי הזה ל"דגל תרבותי"! "מצעדי הגאווה" אף גרועים מכך. הם לא רק שהופכים את הסחי ל"תרבות" אלא שבכל ההזמנות – ולפחות פעם אחת בשנה הם מנסים לכפות אותה תעמולתית על כל מדינת ישראל, ועוד עוברים לשם כך מעיר לעיר. תארו לעצמכם אילו זה היה להיפך, ולהבדיל – אילו היהדות החרדית הייתה מארגנת "מצעדי יהדות" בת"א, בכ"ס, ברמת השרון, בשכונות החילוניות בי"ם וכמובן בקבוצות ובקיבוצים. המילה מיסיונרית הייתה יושבת לגוורדיה האנטי דתית בתוך פיותיהם האנטי דתית כמו שיניים ועל האלימות שלהם אין מה לדבר. אבל לכל אלה שמקדשים את האסור כמובן שמותר לכבוש עוד יעד ועוד יעד כבדרך המיסיונריות הטריוויאלית. ועכשיו הם כבשו גם "יעד דתי" - את אוניברסיטת "בר אילן"!

    הסכמתם של ראשי אוניברסיטת "בר אילן" להיות חלק מהקונצנזוס האנטי דתי הזה ולתת לגיטימציה למיסיונריות החדשה הזו, מוציא את האוניברסיטה הזו ואת ראשייה מבסיס האורתודוכסיה ודת אש למו ומעבירה אותם לרפורמה ולקונסרבטיביות (שגם הללו הם חובשי כיפות סרוגות...). על מה שהסכימו יהודים חובשי כיפה – ששיטתם היא לחתוך ביהדות כבנקניק ה"סלמי" יותר ממאה שנה, לא יסכימו יהודים מסורתיים שאינם חובשי כיפה. אי לכך הרי שהסכמתם של ראשי אוניברסיטת "בר אילן" בר"ג הזו יכולה להחטיא טובים ותמימים שעד היום התרחקו מאנשי התועבה כמאש. ולכן אסור ליהודי דתי באמת – ובטח שלא לחרדי, להיות בקשר וללמוד ו/או ללמד באוניברסיטה זו, משום שזה יהיה בבחינת הענקת "הכשר" להסכמה על מתן לגיטימציה להפוך את דת ישראל לבדיחה. ולכן עדיף ללמוד, ללמד ולפעול באוניברסיטאות חילוניות מאשר ללמוד וללמד באוניברסיטת "בר אילן" ולהמשיך לתת לאוניברסיטה הזו לגיטימציה להיקרא "דתית", כשהיא מחטיאה צעירים נגד הדת באופן חמור יותר מאשר אותן אוניברסיטאות שאת חטאיהן הן חוטאות ללא חבישת כיפה, ובכך לפחות הן אינן מחטיאות את קהל יראי ה'.