בס"ד האביב השחור/ הרב אליהו קאופמן
ישנן תקופות עונתיות
ההופכות למושגים פוליטיים עבור לאומים וצבורים שונים. במזה"ת שלנו ידוע על
ה"אביב הערבי" כמושג עונתי - פוליטי חיובי ואילו על "ספטמבר
השחור" (שנת 1970 - גרוש ההנהגה והכוחות הפלסטינים מירדן) כמושג של אסון
עונתי - פוליטי, ולימים הוקם גם ארגון לוחמה פלשתינאי בשם זה. אבל לערביי ישראל
בפרט ולפלשתינאים בכלל אפשר לצרף עוד מושג עונתי - פוליטי המכיל בתוכו שתי מילים מהמושגים העונתיים - הפוליטיים
הקודמים: האביב השחור.
בין "יום האדמה" (ה-30 במרץ) לציון
"מלחמת ששת הימים" עובר "יום הנכבה" ("יום העצמאות"
הישראלי) - כשבתווך גם עולה "יום
השואה", ואז צריכים הערבים בישראל
ושאר הפלשתינאים לזכור ולהזכיר לעצמם לאיזו ביצה נכנסו ולחשוב כיצד לצאת ממנה
בשלום ולא להרגיז יותר מדי את הלאומנים הציונים שחלק לא מבוטל מהם אפילו אינם
דוברי "עברית". כאשר בארץ ישראל פורחות הכלניות האדומות והרקפות הסגלגלות הרי שבין יריחו לגליל - ועד מחנות הפליטים העולמיים , נפערים פצעי
וזיכרונות העבר. ביום שמהגרים סלאבים רוקדים ומשתכרים בישראל במסגרת ה"חג
שעושים על האש" הרי שב"עדוושער רואד" בלונדון שואל אחמד בן ה-22 את
סבו "איפה נולדת בדיוק - איפה זו
העיר עכא"? ואח"כ פולט בתקווה - "מתי נחזור לשם"? כשינקו
מרומניה וולדימיר מאוקראינה צופים "בחידון התנ"ך" (כמו שחתול מסתכל
בלוח השנה...) בטלויזיה הישראלית ב- ה' באייר הרי שעבד וסמירה צועדים בהפגנת
ה"נכבה" בגליל או ב"משולש" הצפוני. כשיהודים מכינים הכנות
אחרונות ל"חג החירות" - הוא חג הפסח, הרי שהבדווים חווים שוב ושוב את
"יום האדמה" ה-36 שלהם בביתם
החי , הנושם והבועט שמשום מה נימצא עשרות שנים רבות על גבי אדמות "כפר לא מוכר". ובין
"יום האדמה" ל"יום הנכבא" נופל "יום השואה" היהודי
שבו הערבים והפלשתינאים "צריכים להבין" למה היתה "נכבא" ,
מדוע עליהם ל"חגוג" את "יום העצמאות" ולשיר בו המנון זר ומנוכר ולבסוף גם לעמוד בצפירה של אותם "ימים נוראים",
וכמובן גם להבין כי אירועי "יום האדמה" לא היו גזל אלא "פיתוח
הארץ" ומי שמתנגד לכך הוא "קיצוני" ואינו ראוי ל"זכויות"
תושב ואזרח ב"מדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת". ושכחתי לציין כי
לפני "יום הנכבה" יש גם "יום נכבה קטן" - יום הטבח בכפר דיר
יאסין... ולבסוף - כשהקיץ מוציא את קרני החימום שלו, שמחים בית ישראל בחג השבועות
התורתי וה"יהודים החדשים" חוגגים את ה"חג החקלאי" שלהם אך ביו"ש
וברצועת עזה המכותרות תיל ומי ים מלוחים עדיין מלקקים את פצעי 45 שנות כיבוש שלא
הסתיימו.
אז רבותי הנכבדים , קרוב לשישים וארבע שנים -
עם שלושה פצעים עונתיים שלא הגלידו, חיים ערביי ישראל והפלשתינאים בכלל את
ה"אביב השחור" כתקופת אסונם בזמן שזו הוא בדיוק תקופת שמחתם של אלה הדורשים
מהם "נאמנות למדינה". אני מאוד פסימי ביחס להצלחת הכובשים ושותפיהם -
המהגרים הסלאבים והאירופאים, להשכיח מאותם קרבנות ה"נכבה המשולשת" את
אסונם ולשכנעם לשמוח ביום יגונם. במה שלא הצליח אחשוורוש לעולל ליהודי ממלכתו
(לשמוח ביום ביטול גאולתם) בודאי שלא יצליחו נתניהו, ליברמן , ברק וה"כוכב
החדש" מופז לעשות זאת לפלשתינאים משני צידי ה"קו הירוק". הדרך
לשלום אמיתי איננה עוברת דרך כפיה לאומנית ו"ממלכתית".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה