בס"ד
ממלכתיות לשמה / הרב אליהו קאופמן
כשמאשימים מישהו ב"בגידה" או
מפקפקים ב"נאמנותו למדינה" צריך שיהיה בסיס לטענות הללו.
"בגידה" הוא מצב שאדם פוגע ביקר לו מכל ובמה שכולם חשבו שזוהי זהותו
האמיתית. "נאמנות למדינה" נמדדת באלף סייגים ותלויה בין השאר גם באופייה
של המדינה , והאם אותה "מדינה" איננה מתנגשת ערכית עם המוסר או אמונת
הנתין, באופן כזה שהיא מכריחה אותו לעבור על "צו מצפונו". לא אכנס
לדוגמאות הן משום קיצרת היריעה אך גם משום שהקוראים (לאוו דווקא רוב
ה"טוקבקים"...) מספיק אינטיליגנטים להבין את דברי. מכאן שקל וחומר שגם להתייחסות האזרח
ל"סמלי מדינתו" (דגל , סמל והמנון) צריכה להיות לאזרח תחושת שייכות
אליהם ולא רק ה"סמלים" הקרים הללו צריכים לחוש שייכות אליו.
ה"עליהום" על השופט סלים גו'בראן
הוא בעצם ה"עליהום" על ערביי מדינת ישראל. ערבי מחיפה לא
צריך להיות "טרוריסט" או "חשוד בבגידה" כדי לא להזדהות עם דגל
שמגן דוד יהודי במרכזו, עם מנורה שהיא סמל דתי לבית המקדש היהודי ועם המילים"
כל עוד בלבב פנימה , נפש יהודי הומייה ולפאתי מזרח קדימה...להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים". בארה"ב, בבריטניה ובשאר המדינות בעולם גם המיעוטים
הלאומיים יכולים לחוש שהנפת דגל מדינת הרוב הוא דיגלם, סמל המדינה הוא סימלם
וכמובן הם יכולים לפזם את ההמנון של מדינתם ולהישאר מיעוט פטריוטי בה. אבל מדינת
ישראל כפתה על הציבור הערבי (ולא רק עליו...) דגל, סמל והמנון שאפילו שביב מתוכם
אינם מיצגים אותו אך מנגד המדינה דורשת מהם להזדהות עם מה שהם אינם. הרצל היה הרבה
יותר ישר מאלה שהקימו את מדינת "חזונו". הוא הבין שהדגל של שבעה כוכבים
יוכל להכניס אל תוכו גם כאלה שאינם יהודים. הרצל גם הבין שאם אינו דתי הרי שדרישת
ה"זכות" על א"י מכוח ה"תורה" הוא פראדכוס ולכן העדיף את
אוגנדה למשל על "ארץ חמדת אבות". אבל כמו שההיסטוריה קראה להיסטוריון
גרץ "הקוף של מנדלסון" כך צריך לקרא לחיים ויצמן ובן גוריון -
"הקופים של הרצל".
סלים גו'ברן לא "בגד" בעקרונות
המשפט בישראל, הוא לא התרועע עם "סוכן זר", הוא לא תמך פוליטית ברשות
הפלשתינאית , הוא לא יצא נגד "אפליית הציבור הערבי בישראל" והוא אפילו לא ישב בשירת ההמנון . הוא בסך הכל
לא שר את מילות ההמנון משום שאין לו "נפש יהודית" וכערבי נוצרי הוא לא
מחויב לפזול ב"עין לציון צופיה" , והעיקר שהוא מעולם לא שב מגלות של
אלפיים שנה אלא אבותיו חיו כאן שנים רבות לפני שטרומפלדור מ"תל חי" קילל ברוסית.
יש הטוענים כי האיש סלים גו'ברן, נושא
"משרה ממלכתית" וה"סמלים של המדינה מחייבים אותו" . זהו
"קשקוש בלבוש". השופט גו'ברן נבחר לתפקידו - בבית המשפט העליון, לא משום
היותו "פטריוט ציוני", לא מתוך "עסקה פוליטית" ולא מתוך
"שרות ממלכתי" שבו הוא אמור ל"ייצג את מדינת ישראל" אלא משום
השכלתו המשפטית וההיסטוריה השיפוטית שלו , ומתוך כך שהחוק עומד גם מעל למדינה
ו"למלכתיותה". יש כאלה - בין
אנשי הליכוד , "ישראל" בתינו" וכמובן "האיחוד הלאומי"
שעושים מאמצים שזה יהיה להיפך, המדינה וה"ממלכתיות" יעמדו מעל החוק.אבל
בנתיים - ברוך ה', הפשיזם עדיין לא הוכרז
רשמית כמשטרה של מדינת ישראל. ה"עליהום" על השופט גו'ברן (באופן ישיר)
ועל הערבים בישראל (באופן עקיף) הוא עוד צעד של "אפרוחי נתניהו", הזויי
"ישראל בתינו" וגזעני ה"איחוד הלאומי" בכיוון של כינון פשיזם
רשמי.
ההיגיון אומר שאם מנורה איננה מאירה טוב לכל
בני הבית צריך להחליפה ולא לסלק את אלה שאינם מצליחים לראות לאורה. גם כאן -
בעניין הסמלים, אם הסמלים ה"ממלכתיים" אינם מתאימים לציבור אתני כל כך
גדול - שהם גם ילידי הארץ המקוריים, סימן
שיש להחליפם אך בודאי שלא לגרש את הציבור
האתני. לא רק ה"סמלים" הם זרים לציבור הערבי אלא גם חומר הלימוד. בבתי
הספר הערבים לומדים בכפייה "פרקי
אבות" - מקצוע שאם היה נלמד בכפייה
אצל החילוניים , מיד היתה קמה זעקת ה"כפייה הדתית". יש כנראה אוילים
שמאמינים כי בעזרת "סמלים יהודים" או "פרקי אבות" הערבים
ישכחו את מוצאם או לחילופין יהגרו מישראל. בן גוריון ובן צבי למשל האמינו ב"גיור הבדווים", וההזוי התורן בדורנו
הוא דודו אלהרר החפץ ל"גייר את ערביי השטחים הכבושים.
והנה אני ניזכר - בכותבי שורות אלה, באפיזודה
היסטורית בחיי. היתה זאת סוף שנת 1975
והחתום מעלה היה עדיין תיכוניסט צעיר שלמד בעיר יהודית - ערבית כרמלה. באותה שנה
כיהנתי כיו"ר מועצת התלמידים הארצית בישראל. הוזמנתי לי"ם ,לפגישה עם שר
החינוך דאז - מר אהרון ידלין. בפגישה היו אמורים להשתתף כל אלה שהוטל עליהם התפקיד
של עריכת ויציקת תכני "יום העצמאות" תשל"ו - 28 שנה למדינת ישראל.
אז עדיין הייתי ציוני תמים וכזה שמתוך אידיאליזם רצה שהציונות לא תהיה רק נחלת
הרוב אלא גם נחלת הכלל - כולל המיעוט הערבי. בפגישה הזו כל אחד ואחד מהנוכחים העלה
את רעיונותיו לגבי התכנים העתידיים של יום זה וגם את הערותיו והארותיו. בהגיע תורי
פרשתי לפני כולם כי אני מייצג לא רק את התיכוניסטים היהודים אלא גם את התיכוניסטים
הערבים ולכן לא חשוב לי דווקא לציין אלו תכנים יקבעו ליום זה אלא לבקש שהתכנים שיהיו ייצגו גם
את הנוער הערבי ולא רק את הנוער היהודי, כדי שהנוער הערבי לא ירגיש "בן
חורג" למדינה. האמנתי שדברי יתקבלו בקשב , בפתיחות ובהבנה אך ההיפך קרה. בזה אחר זה עברו
ה"מכובדים" בוועדה מיציקת תכנים להתקפה על דברי נער צעיר ותמים ( לא היו אלה אנשי ה"ימין הרויזיוניסטי" אלא
ה"פוליטרוקים" של "מפלגת העבודה" ה"שמאלית"...)
ש"מעלה נושאים מיותרים ואסורים". אח"כ "ציטטו" אותי
בעיתונות הכללית וטענו כי "יו"ר מועצת התלמידים הארצית דיבר יותר כיצד
הערבים יחוגו את יום העצמאות מאשר היהודים יעשו זאת". ואילו אני לא הבנתי בשל
מה הזעם הזה, הרי כל רצוני היה ב"טובתה של המדינה"...
מאז ועד היום שום דבר לא השתנה , עולם כמנהגו
נוהג ועוד מצפים שאיש ציבור ערבי ישיר מילות שיר שהם היפכא מיסתברא ממה שהוא היה
רוצה לשמוע כ"המנוון ממלכתי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה