פוליטיקה בצל הקורונה

בס"ד

          פוליטיקה בצל הקורונה / הרב אליהו קאופמן

       הפלונטר הפוליטי בישראל היה יכול להיות מעניין ולגיטימי אלמלא היינו בסכנת הקורונה האיומה אבל מסתבר שהפוליטיקאים בישראל אינם מפנימים את צורך השעה. ומעל לכול אינני יודע אם אנחנו צריכים לצחוק או לבכות למראה הברית המשונה והיותר ממוזרה של "הרשימה הערבית המשותפת" עם מי שחפץ לגרש את ערביי ישראל לאוטונומיה הפלשתינאית, וללא זכויות, עם איווט ליברמן והפיקציה שלו ששמה "ישראל בתינו".

        מה שמתחולל בפוליטיקה הישראלית – בצל המלחמה נגד הקורונה, הוא יותר בוטה ממה שהמילה שערורייה יכולה להביע. בישראל – להבדיל ממדינות דמוקראטיות נורמאליות, ישנו מצב פוליטי בעיית יותר. הקורונה האיומה תפסה אותנו לאחר שלוש מערכות בחירות שנותרו ללא הכרעה, ואשר הבחירות האחרונות היו ממש בתחילתה של המגיפה הקשה הזו. בישראל – להבדיל מאירופה או מיבשות אחרות, אין משילות ואין גם הכרעה פוליטית ברורה למשילות של מפלגה זו או אחרת. כול הניתוח הזה טוב ונכון תיאורטית אבל למעשה במלחמה עם מחלה קשה אין מקום לניתוחים פוליטיים עקרים משום מבחינת הבעיות נראה כאן שהמבוי הסתום רק יגדל. גם הנשיא הישראלי – אלמנט ללא כוח ממשי, כבר מזמן לא נמצא בתמונה. ומהפלונטר הזה מגיחה ביקורתו של מבקר המדינה, המבקר קשות את חוסר ההכנה לקרב עם הקורונה. במקום למצוא דרך לפסק זמן פוליטי ולהבראה מהקורונה הרי שכולם מתבצרים בעמדותיהם ומי ישורנו מה תהיה התוצאה.

                                 משחקי כוח על חשבון בריאות הציבור

        המשרד היחיד בכול משרדי הממשלה שמחייב איש מקצוע אמיתי – כשר, הוא משרד הבריאות. ללא רופא בראשות המשרד הרי שהשר יהפוך לבובה מרקדת. מאז הקמת המדינה נדמה לי שרק רופא אחד עמד בראש המשרד הזה – דר' אפרים סנה, איש מפלגת העבודה. לציבור החרדי ישנם ראשי רפואה גדולים ואדירים – שחלק מהם בכלל לא הגיעו מהאקדמיה, אבל ההתמנות במפלגות החרדיות לתפקידי שרים וסגני שרים רחוקה מלמנות שם אדם מקצועי באמת לתפקיד שר, וכך הגענו במשרד הבריאות למצב שיעקב נח ליצמן הוא שר הבריאות, שלמעשה הייתי טוען שהמשבצת המתאימה לו היא "משבצת הקוריוז". אם זה היה קורה במשרד כמו איכות הסביבה הרי שהבדיחה ששמה ליצמן הייתה יכולה להיות משעשת אבל פיקוח נפש איננו מקום להעברת בדיחות. לא פלא הוא שמנכ"ל משרד הבריאות משדר בינוניות ומטה, אבל על כתפיו העומס הרפואי מוטל. ולא פלא הוא שראש הממשלה – המטופל בבעיות רבות אחרות, כולל בעיותיו האישיות, צריך לעמוד גם בראש המשרד החשוב הזה ברגעי המשבר. נכון היה להקים בימים אלה וועדה נגד הקורונה מכול קצווי המפה הפוליטית. הנגיף איננו מבדיל בין חילוני לדתי ובין ציוני לאנטי ציוני או בין יהודי לערבי. אבל הפוליטיקאים הישראלים מושכים לכול הכיוונים חוץ מלאיחוד נגד הנגיף.          יתכן שהמזל שיחק לנתניהו ומשפטו נדחה בגלל המחלה הזו אבל אני בטוח שהוא לא תכנן את העניין, כמו שהאופוזיציה מציגה. יתכן מאוד שנתניהו – על רקע האישומים שלו, אמנם צריך להתפטר ולתת לליכוד לבחור מנהיג חדש, שעימו יהיה קל יותר לאופוזיציה לתמרן, אבל בעת שהקורונה מחכה לכול אחד מאיתנו בפינה הרי שאי אפשר להרשות לעצמינו את הלוקסוס של בחירת ראש ממשלה חדש ועריכת חפיפה בינו לבין נתניהו. פוליטיקה בריאה הייתה דוחה את המעבר הזה לאחר שסכנת הקורונה הייתה מצטמצמת למינימום. יתכן בהחלט שהגיע הזמן גם לקצוב מספר קדנציות שראש ממשלה יכול לכהן, שהרי יותר מדי קדנציות של משילות פירושן הוא סיאוב ושחיתות. אבל מנגד מי שרוצה לקשוט את האחרים צריך קודם כול לקשוט את עצמו. שתי רשימות פוליטיות רוצות לקשוט את מספר הקדנציות של ראש הממשלה בישראל אבל ראשי אותן רשימות מעולם לא חשבו לקשוט את עצמם. כך למשל איווט ליברמן הוא המנהיג האבסולוטי במפלגתו האישית עוד לפני שפוטין עלה לשלטון ברוסיה והלך בדרכו. כך גם יאיר לפיד – שמאריך את כהונתו ללא שום סממן של בחירה דמוקרטית, ובדרכו הלכו עמיתיו: בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי. לכאלה אנשים קשה לי להאמין שהם חפצים ב"טובת הציבור" וב"דמוקרטיה אמיתית". אומרים שכלב רעב מסוכן יותר מכלב שבע – זהו ההבדל בין הליכוד ומפלגות הלוויין שלו, לבין ל"כחול – לבן" ו"לווייניה". הייתי מציע לאופוזיציה – שאולי בנתיים הפכה לקואליציה, לנסות למצוא את הדרך עם הליכוד ולווייניו ל"ממשלת חרום" עד עבור זעם הקורונה. גם לליכוד הייתי מציע לא להחרים בממשלה כזו את נציגי הציבור הערבי. כמו שלערבים אין יכולת להחליט עבור הציבור היהודי למי יצביעו כך גם לימין הישראלי אין זכות ויכולת לקבוע לציבור הערבי מי יהיו נציגיו. מצב החרום כיום חייב להיות הפשרה של תוצאות הבחירות.

                         הטעות של "הרשימה הערבית המשותפת"

        אבל מה שמוזר בעיני היא ההליכה המשותפת של "הרשימה הערבית המשותפת" עם אביגדור ליברמן ועם הפיקציה שלו, הניקרית "ישראל בתינו". איימן עודה מוליך את "הרשימה הערבית המשותפת" ואת הציבור הערבי כולו לעברי פי פחת חדש לכול הציבור הערבי, בפוליטיקה הכיתתית שלו. השילוב המוזר בין "הרשימה המשותפת" ל"ישראל בתינו" הוא יותר מסוריאליסטי. על הציבור הערבי להבין שליברמן הוא "דוברמן" מסוכן שיודע לנשוך כול אחד – חוץ מאת עצמו ואת הציבור הסלאבי בישראל, אבל יותר מכול הוא ימשיך לנשוך את הצבור הערבי. האיש הזה הרבה יותר מסוכן לערבים מאשר נתניהו. ליברמן היה זה שהציע להעביר את ה"משולש" לפלסטין הלא עצמאית וללא זכויות ואילו דווקא נתניהו היה זה שפסל את הפיתרון הזה, למרות שהפיתרון הזה הופיע כאפשרות ב"תוכנית המאה" של טראמפ. ליברמן היה זה ששלל זכויות לערבים כקבוצה אתנית. ליברמן היה זה שישב במפלגה משותפת עם רחבעם זאבי המנוח, שדגלה רשמית בטרנספר של כול הערבים מכול שטחי ארץ ישראל. אבל במצב הפוליטי שנוצר הרי שאיימן עודה מפיח בקרב הערבים את התקווה שגנץ וחבריו ירסנו את ליברמן. התרגיל של גנץ וליברמן הוא לגרום להתפטרותו של נתניהו ואח"כ להקים ממשלת אחדות עם הליכוד, שבראשו יעמוד כבר מישהו אחר. דקה אח"כ יטיסו הגנרלים הלאומנים של "כחול לבן" – יחד עם החוגר לשעבר, יאיר לפיד, את ה"רשימה הערבית המשותפת" לספסלי האופוזיציה וגם העבודה ומר"צ לא יושיעו אותם. מתוך ממשלת האחדות הזו ינקמו אנשי הליכוד בסקטור הערבי ואילו יעלון, האוזר, הנדל, טרופר, לפיד וחבורתם ינעצו בארון הערבי את המסמר האחרון. אבל חשיבתו של איימן עודה איננה פאן ערבית אלא רעיונית – שמאלנית. עודה חפץ לחבור ל"כחול – לבן" בכול מחיר כדי שיחד עימה ועם העבודה ומר"צ יהפכו את ישראל למדינה מערבית אנטי דתית עפ"י חלומותיו השמאלניים, שהינם כבר היסטוריה עגומה. עודה עצמו – הלוחם נגד גזענות, הוא לא פחות גזען כשהוא מתחבר בעמדותיו נגד ההשקפה החרדית או נגד המזרחיים היהודים. כך למשל הוא קבע את עמדתו החיובית ביחס לברית פוליטית עם הרפורמים והקונסרבטיביים ומסרב להיפגש עם גורמי שלום יהודיים שאינם שמאל. את זאת הוא עשה בארץ וגם בארה"ב. עודה שותף להתקפות האנטי אורתודוכסיות – יהודיות שמנהלים הרפורמים והקונסרבטיביים, ומהם הוא מקבל הוראות בענייני דת ומדינה. גם בנאומו בפרלמנט השבוע הוא לא הסתיר את גזענותו האנטי מזרחית – יהודית, כאשר תקף את מירי רגב – שרת התרבות, על כך שהיא בורה ואיננה יודעת מיהו צ'כוב. את רגב היה יכול עודה לתקוף בנושאים ערביים אבל הוא בחר לתקוף אותה דווקא מנקודת הגזענות היהירה של ה"אליתא" החילונית – לבנה נגד היהדות המזרחית. בעמדתו זו נושק עודה לכול אותם מבחני ידע גזעניים בישראל שהדירו ( במסווה "פסיכומטרי") עשרות שנים מתלמידים מעולים יהודים מהמזרח רק משום שלא ידעו מהם מושגי הפולקלור המערביים. עודה הוא בור ועם הארץ בסוציולוגיה משום שהמילה "תרבות" פירושה נורמות וערכים ואילו מה שהוא מגמגם כ"תרבות" אינו אלא פולקלור שאין לו חשיבות של אינטלקט אלא תחום התעניינות בלבד. לא פלא שעודה עומד על עמדה זו משום שגם בסקטור הערבי הוא בז לתרבות המוסלמית ולפשוטי העם שם, וכ"אחמדי" הרי שהוא שייך לפלג באסלאם שהוא מוקצה מחמת מיאוס. לעודה יש גם מטרה להיות ממונה כשר, שזהו חלום באיספמיה. אילו ה"רשימה המשותפת" הייתה נוהגת בחוכמה הרי שהיא הייתה מעמידה לגנץ את האולטימאטום לא להיות שותפה עם "ישראל בתינו", ובמיוחד כשהאחרונים הולכים לקבל את ראשות וועדת החוץ והביטחון ומשם לנהוג בקיצוניות אנטי ערבית ואנטי פלשתינאית. מנגד, במצב הקיים יכולים הו ראשי ה"רשימה הערבית המשותפת" להעמיד לליכוד מספר תנאים וביניהם ביטול חוקים מהעבר תמורת הימנעותם. החבירה שלהם למי שחוקק את "חוק המואזין" ומי שחפץ להיות הראשון להוציאם מחוץ למדינה, עוד תתגלה בקרוב כטעות היסטורית שהרחוב הערבי עלול לנטוש את הרשימה הזו בשל כך, כפי שהוא עשה כבר במועד א' של בחירות 2019.