בס"ד
דוגמנית פוליטית / הרב אליהו קאופמן
שנותיה הפוליטיות של ח"כ אורלי לוי –
אבקסיס היו מהיותר סוערות שידעו ח"כים אחרים. במסעותיה ה"רעיוניים"
היא עברה משמאל לימין וחוזר חלילה ללא שום קושי והכול תחת המסווה
ה"חברתי". זוהי מילת הקוד להסתרת העמדה המדינית, כשהאחרונה עלולה להפריע
אלקטוראלית. הטענה להתפטרותה של אורלי לוי – אבקסיס מהפרלמנט הישראלי הינה צודקת
אבל היא לא צריכה הצטמצם רק בה אלא לקחת עימה עוד מנהיג פוליטי מהפרלמנט הישראלי
שיכול גם הוא ללמד את מלאכת ה"זיגזגות" הפוליטית בישראל.
הפלונטרים
הפוליטיים של השנה האחרונה משחררים יותר מדי שקרים ורמות כלנטריסטיות שלא ידענו
בעבר. המאבק העיקש והבלתי פתור בין הליכוד ל"כחול – לבן", על רקע
בעיותיו הפליליות של רוה"מ בנימין נתניהו, מביא שוב ושוב לתמונות הפוכות
בהאשמות זה את רעהו במרמה פוליטית. ויש גם יותר מדי פוליטיקאים קטנים שהפכו
ל"נבחרי העם", אם משום שיטת הקמת מפלגות ה"אוירה" (יותר נכון
"האויר"...) שהדמוקרטיה מהן והלאה, אשר צצו כאילו מהעבר הקומוניסטי
שנעלם, ואם משום כלנתריסטים פוליטיים מתוחכמים, שמציגים את עצמם כ"אנשי
עקרונות". ובראש ובראשונה אותן דמויות מתעתעות כמו ח"כ אורלי לוי –
אבקסיס, יו"ר "מפלגת גשר".
הפופוליזם
הפוליטי ששמו "חברתי"
גב' לוי – אבקסיס היא "קלאסה"
של פופוליסטית מיומנת ומוכשרת באמנות הפופוליזם הנאה והמתעתע. אחת השיטות של הפופוליזם
הישראלי היא למכור לציבור ש"הבעיות החברתיות חמורות יותר מהבעיה הביטחונית,
ומיחסי יהודים – ערבים". כבר עשרות שנים קודם לגב' אורלי לוי אבקסיס קמו –
בזה אחר זה, פוליטיקאים קטנים, שפחדו לומר ולהציג את עמדתם המדינית השמאלית, משום
היותה לא כול כך פופולארית בקרב המוני הפועלים ובני השכונות הימניים, וכך ניסו לגנוב
את דעתם של אותם אנשי ימין עממים ולזנק דרך קולותיהם או ארגוניהם ומפלגותיהם למרכז
המפה הפוליטית. ראשי ה"פנתרים השחורים" החלו בשיטה הזו, לאחר שהאמינו
בהשקפות השמאל אך הציבור שלהם היה בימין. לימים חלק מהם – שקבלו שריון פוליטי עקב
כך בשמאל, הסתירו את פנייתם ימינה עד ששבעו מהשררה וחזרו לומר את האמת משהוקאו
ממפלגותיהם בשמאל, או כשהשמאל הפך ללא רלוונטי עוד. מי שחי במדינת ישראל יודע היטב
את הקשר בין הויכוח המדיני לבעיה החברתית. מי שחי במדינת ישראל יודע היטב כי הבעיה
הביטחונית והקרע היהודי ערבי אינם יכולים להרשות "לוקסוס פוליטי" של
הטמנת ראש בת היענה בקרקע, ומנגד דישה אך ורק ב"בעיות חברתיות" נטו. אבל
מי שחפץ לקדם את עצמו על המגרש הפוליטי הירוק יותר של השכן הרי שתמיד ימצא את
ה"סיפור החברתי" כדי למצוא לעצמו "אליבי" להתקרנפות הפוליטית
שלו. אבל לבסוף האמת תמיד תצא לאור. שלום כהן, ח"כ לשעבר מ"העולם הזה –
כוח חדש", היה איש שמאל מובהק. הוא קרע בפרלמנט הישראלי את תעודת הזהות שלו
בגלל "סעיף הלאום" האנטי ערבי והאנטי דמוקרטי. אבל לפני בחירות 1973 הוא
השתלט על ה"פנתרים השחורים", שבהקמתם הוא בכלל לא היה מעורב כלל וכלל,
והחל לנגן "אופרה פוליטית" נאיבית כביכול, כשטען כי השתכנע כי
ה"בעיה החברתית היא העיקר ולא זו המדינית", והכול כשבקרע נמצאת מלחמת
יום כיפור משנת 1973. כהן ידע שציבור הבוחרים הפוטנציאלי של ה"פנתרים
השחורים" נמצא בקרב מצביעי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, שרוב רובם בני עדות
המזרח שמאפייניהם דתיים, מסורתיים, לאומיים וימניים. לציבור הזה היה חייב שלום כהן
לכסות את עמדותיו השמאליות והאנטי דתיות במסך של "ערפל חברתי". ח"כ
לשעבר – סעדיה מרציאנו (עוד "פנתר שחור" במיל.), החל את דרכו עם דעות
ימניות אבל בקונסטלציה מסוימת הוא הגיע ל"מחמה של"י" שמשמאל ושם
הוא הפך ל"חברתי בלבד", וטען כי "הבעיה המדינית פחותה מזו החברתית".
לא פעם הוא פלט למקורביו כי "אני לא מאמין בערבים" ואח"כ הוא גם הכחיש
זאת לראשי של"י, עד שבקדנציה שבין 1977 ל-1981 הוא פרש כח"כ מ"מחנה
של"י", ולימים עבר למפלגת העבודה, שנגדה החל בקריירה הפוליטית שלו. ח"כ
לשעבר, ועוד "פנתר שחור" במיל. – צ'רלי (שלום) ביטון, היה כחמש עשרה שנה
ח"כ, כשכשלוש עשרה שנה הוא היה ח"כ בחד"ש הפרו ערבית והקומוניסטית.
במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים הוא הפך פתאום לנץ פוליטי טורף,
בעמדות לאומניות כמעט כמו הכהניסטים! למעשה לא היה כאן שום מהפך. בספר על
ה"פנתרים השחורים", בשפה הצרפתית (שפורסם לפני שנת 1977, לפני שצ'רלי
ביטון חבר לחד"ש), תאר מחבר הספר (יהודי צרפתי) את דעותיהם המדיניות של אנשי
ה"פנתרים השחורים", אותם הוא ראיין לפני בחירות 1977. צ'רלי ביטון השמיע
שם דעות אנטי ערביות קיצוניות שלא היו מביישות באותם ימים גם את מאיר כהנא המנוח.
אבל הבאתו של ביטון לחד"ש – ע"י חברו כוכבי שמש (איש "מצפן"
האולטרא קומוניסטית) גרמו לו להסתיר את עמדותיו האמיתיות ולהפוך לפתע פתאום
ל"מהפכן קומוניסטי פרו ערבי". לקהל היעד היהודי – מזרחי שלו הוא טען,
מידי בחירות בבחירות, כי הוא איננו קומוניסט פרו ערבי אלא רק "סמן
חברתי" ללא קשר לעמדות מדיניות. במקביל הפך ביטון לא רק לאיש הפרו ערבי של
חד"ש והחל בפגישות עם אש"ף, אלא היה לתועמלן פרו סובייטי ופרו קומוניסטי
דוגמתי כמו בתמיכתו באותם ימים בפלישת בריה"מ לשעבר לאפגניסטן. משהתבקש
ע"י חד"ש (בשנת 1990) לפנות מקומו ברוטציה לבאים אחריו הוא סירב והקים
סיעת יחיד עד לבחירות 1992. לקרת שנות האלפיים הוא הפך מפרו ערבי קיצוני לאנטי
ערבי עוד יותר קיצוני. ימיני בן דרור – היום פובליציסט ב"ידיעות
אחרונות", ובעבר איש "מעריב", החל בשנות השמונים של המאה העשרים
כ"איש שמאל חברתי" תחת ההצהרה ש"ביטחון ישראל הוא בעצם העניין
החברתי", ותוך כדי הסתרת עמדותיו האמיתיות המדיניות הימניות, מהשמאל שאליו
הצטרף. הוא גם האיש שהביא את אנשי ה"קרן החדשה" וחיבר אותה לארגונים
מזרחיים – שמאליים או "חברתיים בלבד", שאותה הוא תוקף כיום ביתר שאת,
אפילו יותר מאנשי ימין ממש. בשנות האלפיים – כשהשמאל דעך פוליטית, פתאום גם בן
דרור הפך ל"נץ פוליטי" ופרו הליכוד, ואף שינה את טעמו המזרחי – חברתי.
גם ארגונים כמו "ישראל זה אני", "המזרח אל השלום" וה"קשת
המזרחית" ניסו בתחילת דרכם להסתיר את עמדותיהם השמאליות בגלל היותו של ציבור
המזרחיים ימני, אבל עם השנים המסכה הורדה והללו נחשפו כאנשי שמאל לכול דבר, ועם
אוריינטציה אנטי דתית. וכך גם עשה אריה דרעי – שהסתיר את עמדותיו השמאליות ממצביעי
ש"ס עד ל"הסכמי אוסלו". בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 הופיעה
האופורטוניסטית והקונפורמיסטית החדשה – שוב במדי ה"בעיה החברתית" בלבד,
וזו הייתה גב' אורלי לוי – אבקסיס.
תחילתה
של תופעה
כיום – עם הזיכרון הקצר של הציבור, מנסים
רבים לערוך את ההשוואה בין הגב' לוי – אבקסיס לאביה דוד לוי, סגן ראש הממשלה
לשעבר, שכיהן גם כשר קליטה, כשר שיכון ובינוי וכשר החוץ. אבל דוד לוי
ו"גשר" ההיסטורית שלו אינם כלל גב' אורלי לוי – אבקסיס ו"גשר"
החדשה שלה, דהיום. לדוד לוי היו – מאז אמצע שנות התשעים של המאה ה-20, תנודות
פוליטית שהביאו עליו קשיים פוליטיים להפוך לראש ממשלה אבל הוא צמח בימין וייצג
נאמה בעמדותיו המדיניות והחברתיות את הציבור העממי והמזרחי ממנו הגיע למה שהגיע.
דוד לוי החליף אף הוא מסגרות אך עימו הלכה באמת קבוצה הומוגנית, שרובה והנהגתה באו
מהימין, ומחנה מגובש שבראשו הוא עמד ולא היה בועה של כל מיני "עב"מים
חברתיים" שלא מצאו את עצמם בשום מסגרת ואילו ביתו היא אספה כאלה אליה,
כ"חתולים פצועים", ללא ציבור אלקטוראלי אמיתי מאחוריהם. מאחורי דוד לוי
עמד ציבור של ממש. ומעל לכול – דוד לוי תמיד דיבר בשפה מדינית ולא הסתתר ולא הסתיר
את עמדותיו המדיניות מאחורי פרגוד ה"חברתיות". הוא היה איש עשייה
ברווחה, בשיכון ובקשרי החוץ ולא היה ברברן וקשקשן. הבת שלו – גב' אורלי, היא כזו, היא
ברברנית וקשקשנית ללא תעודות מעשיות מוחכות. באירוע פתיחת הפרלמנט שנבחר, בשנת
2009, פלט דוד לוי כי "האחרונה בביתי שהייתי מאמין שתהיה בפרלמנט היא
אורלי". כשגב' אורלי פנתה לדוגמנות והשילה ממנה את שמירת המצוות ( כל בניו של
דוד לוי חובשי כיפות) הוא היה מאוכזב ממנה ואף הביע את התנגדותו לדרכה החדשה,
בעיקר בעולם הדוגמנות. מפלגת "גשר" של דוד לוי איננה כלל דומה למפלגת "גשר"
שהקימה ביתו. אלה הן שתי ישויות פוליטיות שונות ונפרדות. אחת הייתה מפלגה חברתית
באגף הימיני של המפה הפוליטית בישראל – עם תומכים לא מעטים גם במרכז ואפילו בשמאל.
מפלגת העבר הזו הייתה מפלגה עממית ואלקטוראלית עם קו מדיני ברור אבל זו החדשה היא
בועה פוליטית שכוחה דל והשקפתה אמורפיות. המילה "חברתית" היא עבור המפלגה
החדשה רק כיסוי מבושים למפלגה שאין לה מה לומר בענייני חוץ וביטחון ואשר באמת איל
לה קהל ממש אלא מורכבת מקבוצה מזערית של הזויים והזויות המחפשים קונייקטורה פוליטית
כדי לשרוד ולהיות חלק מפירורי שררה.
שמאל – ימין
בתחילת דרכה הפוליטית
הייתה אורלי לוי – אבקסיס רחוקה מאביה ומהליכוד. בין תוכנית ילדים לדוגמנות מזדמנת
היא "פילטרטה" פוליטית עם מפלגת מר"צ. במר"צ חיפשו גימיק
"חברתי – מזרחי" שיגאל אותם מתדמיתם "צפונבונית". לוי – אבקסיס
הייתה מזרחית, ביתו של דוד לוי מהליכוד וגם על תקן אישה שתרים את דגל הפמיניזם
בקרב הנשים המזרחיות. אבל לוי – אבקסיס חשה שהשמאל של פעם – עליו כבר טיפסו צ'רלי
ביטון, ימיני בן דרור, סעדיה מרציאנו וחבריהם, נמצא בירידה פוליטית ואלקטוראלית
ואז נחתה למפלגה שהייתה צריכה להיות האחרונה שתקלוט אותה והיא תנחת בה:
ל"ישראל בתינו" הבורגנית והסלאבית. למפלגה ימנית קיצונית שכבר הייתה חלק
ממערך פוליטי עם "מולדת" הטראנספריסטית. אבל מה לא עושים בשביל כיסא
פרלמנטארי...
ימי "ישראל בתינו"
שבע שנים עשתה אורלי לוי – אבקסיס ב"ישראל
בתינו", מפלגה מגזרית – סלאבית שמתיימרת לא רק לדאוג למהגרים סלאבים בלבד אלא
שזו מפלגת ייצוג תרבותית ולאומית ליוצאי בריה"מ לשעבר, ולא רק לחלק היהודי
שלהם. מעניין מדוע ליברמן בחר בטירונית הפוליטית הזו – ביתו של שנוא נפשו בעבר,
להיות חלק מרשימתו. היא לא הביאה לו כוח פוליטי ולא הייתה בכלל ב"ליין
הפוליטי", אבל יתכן שבמסגרת "תיאטרון הבובות" הנייד של ליברמן יש
גם מקום ל"סטטיסטים" מה לומר. בכול אופן – ה"בובה" הזו החזיקה
אצלו שבע שנים לערך, יותר מאלה של רפאל איתן (בשנות התשעים של המאה העשרים)
שהחזיקו רק מספר חודשים ב"צומת" ההיסטורית שלו. ב"ישראל בתינו"
הייתה הגב' לוי – אבקסיס שקטה ושמרה על פרופיל נמוך. היא עברה שם שלוש מערכות
בחירות. פעילותה הייתה כמובן במסגרת ה"בעיה החברתית" אך תחת קונטרול ליברמני
הדוק. מפעם לפעם היא קצת "זגזגה" עם ח"כים משמאלה למען
ה"בעיות החברתיות" אך הכול עפ"י מפת ליברמן, שהיה מעוניין (כמו
צ'אושסקו ההיסטורי למשל...) להציג פינה פוליטית – "ליבראלית" במפלגתו.
היא הצביעה עם כול הצעותיו הקיצוניות ותמכה ב"חוק המואזין" המפורסם. היא
גם "שכחה" כי ליברמן הוא זה שעזר לנתניהו לדחוף את אביה מחוץ לליכוד,
ואף הסית נגדו ביתר שאת מנתניהו. בכול ימי שבתה של הגב' לוי – אבקסיס בתוך
"ישראל בתינו" היא לא נאמה ולא התעסקה בהצעות חוק אנטי ערביות או סתם
בענייני מדיניות חוץ וביטחון – כיאה לגב' "חברתית" שאיננה נכנסת לקלחת
המדינית כדי לשמור את דעותיה המדיניות בסוד ולהמשיך לפסוח על שני הסעיפים. לקראת
מערכת הבחירות של שנת 2013 לא הפריע לגב' ה"חברתית" לחבור יחד עם
"ישראל בתינו" למפלגה אחת עם הליכוד ובשנת 2015 היא חזרה ל"ישראל
בתינו" העצמאית עפ"י הוראותיו של ליברמן. היא צעדה – במערכת הבחירות
2015, מאחורי ליברמן (במקום השני ברשימה), באותה מערכת בחירות, שעשרות חשודים
ממפלגתם (ובראשם שר וסגנית שר) נחשדו והואשמו בפלילים. היא כמובן לא
"צפצפה" דבר, שהרי "צפצוף" מיותר היה מותיר אותה מחוץ לרשימת
ליברמן. כנראה שענייני פלילים בפוליטיקה אינם בראש מעייניה ומסתבר שעפ"י לוי –
אבקסיס הרי שפלילים אינם בדיוק בגדר "בעיות חברתיות"...
הפרישה מ"ישראל בתינו"
אינני ממקורבי ומאוהדי ליברמן אבל בדבר
אחד הוא תמיד היה ברור. במפלגתו אין דמוקרטיה ומי שנכנס לרשימתו יודע כי רק הוא
המחליט, ולכן מי שאיננו מקבל את סמכותו חייב להתפטר מהפרלמנט הישראלי אליו נכנס
דרכו. גב' לוי – אבקסיס פרשה מ"ישראל בתינו" על רקע טענותיה
ה"חברתיות". שבע שנים ליברמן הורה לה מה להצביע – ולא פעם גם אנטי
חברתית, והיא ביצעה זאת ללא דופי. מסתבר שאי מינויה לשרה – והעדפת סופה לנדבר על
פנייה, הייתה הסיבה לפרישתה מ"ישראל בתינו" ולהקמת "גשר", שהוקמה
על ידה מפליטים פוליטיים ללא זהות ובית, שחלקם היה בכלל חילוניים מזרחיים שבשנת
2015 הצביעו ל...ש"ס! גב' לוי – אבקסיס ידעה היטב את העיקרון האבסולוטי של
"ישראל בתינו" אבל התעקשה לטעון כי נלחמה שם "דמוקרטית". את
אסתרינה טרנטינה, דני איילון, שרון גל,אנסטזייה מיכאלי ועוד רבים אחרים הרי שה"תמימות"
של גב' לוי – אבקסיס, ביחס ל"דמוקרטיה" ב"ישראל בתינו", בטח
היו מגלגלים אותם מצחוק. כולם ידעו שברגע שהגעת ל"ישראל בתינו" הרי שרק
ליברמן קובע וכך גם ידעה הגב' הזו, ברגע שנכנסה לרשימת "ישראל בתינו"
בשנת 2009. מי שהגן על הגב' לוי – אבוקסיס בוועדת הכנסת, למען זכותה להקמת רשימת יחיד
מוכרת בפרלמנט, היו אנשי השמאל ובראשם הח"כים שלי יחימובי'ץ ודב חנין. זה קרה
בשנת 2016 ואז כבר הייתה קיימת "הרשימה הערבית המשותפת", שח"כ דב
חנין נמנע עלייה. מעניין הדבר שאז – כאשר חנין תמך לאורך כול הדרך בגב'
ה"חברתית" הזו הרי שהשתייכותו למפלגת חד"ש, שבראש ה"רשימה
המשותפת", והשתייכות לבל"ד ל"רשימה הערבית המשותפת" כלל לא
הפריעו לגב' לוי אבקסיס, כמו שבעבר כבר "פילטרטה" עם מר"צ
ואח"כ הפכה לחברה ב"ישראל בתינו" הטראנספריסטית והאנטי ערבית. השיתוף
פעולה עם חנין קרה שנה אחת לאחר שלוי - אבקסיס הייתה שייכת לסיעה משותפת עם הליכוד,
שבראשו עמד ביבי נתניהו...
המהפך הנוכחי
רק ממש לפני הבחירות האחרונות טענה גב' לוי
– אבקסיס, באולפן "וואינט", בתשובה לשאלת המראיינת אלכסנדרה, באופן
הברור ביותר, כי תתמוך בממשלת מיעוט בראשות בני גנץ ובתמיכת "הרשימה הערבית המשותפת",
ואף הוסיפה כי מדובר בערבים אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ולאום. אבל כנראה
שהשמועה כי התיק שבו חפצה – תיק הבריאות, יועבר שוב, ע"י הגנרל הכול יכול –
בני גנץ, לשרה לשעבר מ"יש עתיד" (יעל גרמן), היא אולי הסיבה לפנייתה
החדשה ימינה. יתכן גם ששנאתה לבני גנץ – שב"מועד א'" של בחירות 2019
סירב להכניסה לרשימת "כחול לבן", היא הסיבה למהפך הנוכחי, ויתכן ש"מחנות
המכולת" של הליכוד הציעו לה תיק בריאות טרי יותר. אני בהחלט דוחה את עניין ה"דיל"
עימה על נשיאותו העתידית של אביה. לוי – אבקסיס החליפה את שנאתה לנתניהו – על מה
שעולל לאביה, לפני עשרות שנים, והמירה אותה בשנאה לגנץ שגרם לה לרוץ לבד
ב"מועד א'" ולא לעבור את אחוז החסימה, רחוק מאוד מחוף המבטחים
הפרלמנטארי ולהוכיח לכול מהו כוחה הפוליטי הדל. מצחיק לשמוע אותה מנמקת את
התחברותה למר"צ – בבחירות האחרונות, בהאשימה את גנץ שגרם לה לכך שתתחבר
למר"צ בכך שלא שריין אותה. התירוץ הזה מוכיח סופית שכול מאוייה הם אופורטוניסטים
ולשם שררה. עפ"י ההיגיון המוזר הזה הרי שעו"ד בן גביר היה צריך לחבור
ל"כחול לבן" לאחר ש"ימינה" והליכוד דחו אותו...
וגם על עמיר פרץ להתפטר מראשות העבודה ומהפרלמנט
הישראלי
לפני הבחירות האחרונות הגיעה לאוזניי
שמועה פוליטית ממקור מבוסס כי בליכוד בוטחים בהעברתם שלשלושה ח"כים עתידיים
אליהם. השמות היו צבי האוזר, יועז הנדל (שניהם מ"כחול לבן") וגב' לוי –
אבקסיס. לגבי האוזר והנדל הרי שמפלגת הגנרלים איננה יכולה לדרוש את התפטרותם
מהפרלמנט. השניים לא שינו את דעתם ותמיד היו אנשי ימין והתנגדו לממשלת מיעוט
בתמיכת "הרשימה המשותפת". זו הייתה בעצם עמדת "כחול לבן" לפני
הבחירות האחרונות. הם לא שיקרו ולא טייחו אבל במפלגה אנטי דמוקרטית כ"כחול
לבן" יש את החוצפה לדרוש מהשניים להתפטר בהתאם להוראות גנרליות ולא עפ"י
כינוס מרכז או וועידת מפלגת תל"ם, אליה הם שייכים בגוש "כחול לבן".
אצל לוי - אבקסיס זו איננה התמונה. היא הבטיחה משהו אחר, הצהירה אח"כ עוד משהו
אחר ואח"כ שינתה טעמה והיא עוד מעזה לטעון כי רק היא דוברת האמת. האיש שצריך
להתפטר מהפרלמנט הישראלי, לצידה של לוי – אבקסיס, הוא עמיר פרץ. לאחר שתי מערכות
בחירות הוא הוכיח שדרכו הדמיונית הביאה להרס מפלגת העבודה ולקבורת השמאל הישראלי.
מה שהיה טוב בשנת 2006 כבר לא התאים לשנות 2019 – 2020. הקולות הדמיוניים מימין לא
רק שלא הגיעו להצביע בעד עמיר פרץ אלא שרוב קולותיה של מפלגת העבודה ברחו ממנו,
יותר אפילו מאשר מאבי גבאי קודמו כיו"ר מפלגת העבודה. עמיר פרץ הוא בעצם ביבי
נתניהו לעניים במובן שאת אלה שהוא טיפח הם היו גם אלה שבעטו בו כמו פר' בוורמן,
שלי יחימובי'ץ ולימים אורלי לוי – אבקסיס. אילו פרץ לא היה הולך שבי אחר הזיותיו
העדתיות וה"חברתיות" הרי שהוא לא היה מהמר על ה"סייח" הרדוד
ששמו אורלי לוי - אבקסיס ובמקום זאת היה מחזיר את גב' ציפי לבני, שבטח הייתה גורפת
הרבה יותר קולות מהפיקציה ששמה "גשר", ואולי הגוש שבראשות פרץ ולבני היו
מחזירים הביתה עוד כמה מנדטים מחונטת הגנרלים של "כחול לבן". מעשייה האחרונים
של לוי - אבקסיס חייבים היו להביא להתפטרותו של עמיר פרץ – עם או בלי הבטחה עתידית
"לרוממו" בבחירתו לנשיא.
ההצטרפות לרשימה
הכלנתריסטית
אורלי לוי - אבקסיס הצטרפה במעלליה, כבר
בימייה ב"ישראל בתינו", לרשימה מכוערת של כלנתריסטים פרלמנטרים כמו אלכס
גולדפרב, יצחק פרץ, אמנון לין, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, דוד טל, מזרחי, אפרים
גור, אסתר סלמובי'ץ, גונן שגב ואחרים, שחפצו רק בשררה ולא בהשקפה. ההבדל הוא שהללו
עשו זאת רק פעם אחת ואילו היא כבר עשתה זאת בפעם השנייה – והפעם במדי "העבודה
– גשר – מר"צ". היא תמיד הייתה דוגמנית טובה ואת זאת היא עשתה גם
בפוליטיקה. רק שבפוליטיקה הישראלית היא דגמנה השקפות שנות והפוכות ומפלגות שונות
והפוכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה