יום ראשון, 29 במרץ 2020

לזכרם של שני עמודי התווך


בס"ד
         לזכרם של שני עמודי התווך / הרב אליהו קאופמן
       נגיף וירוס ה"קורונה" גבה בלונדון – בירת בריטניה הגדולה, שני קרבנות יהודיים שהיוו את עמודי התווך של החסד, הצדקה והרחמים לציבור העניים, למחוסרי ישע ואפילו עבור סטודנטים ישראלים אי שם בוילנא, בירת ליטא הרחוקה. יהי זכרם ברוך ונשמתם צרורה בצרור החיים.
     זה קרה לפני כעשור. עמדתי בבוקר אנגלי רטוב וקריר בתחנת האוטובוס שברחוב "גולדרס גרין רואד", בלונדון, מול בנק "איי'ץ.אס.בי.סי". לפתע נעצרה לידי מכונית פרטית ויהודי משופם רמז לי להיכנס לרכב. נגשתי לרכב ומיד זיהיתי את הגביר היהודי וילי שטרן. הוא לא הכיר אותי ממש. נפגשנו פה ושם אבל לא יותר. אני ידעתי היטב מיהו האיש ומהן פעילויותיו בתחום החסד והרחמים היהודי. הוא שאלני לאן פני מועדות ומששמע שאני ממתין לאוטובוס שיסיע אותו מספר תחנות בלבד, כדי להגיע לבית המדרש המרכזי של השכונה היהודית "גולדרס גרין" (בית המדרש "בית שמואל") הוא מיד הזמין אותי לשבת לידו ולאחר מספר דקות היינו כבר יחד במניין המתפללים שם. מחברים ומסתם יהודים בשכונה הזו הסתבר שזהו מנהגו היומי במשך עשורים. למרות מעמדו כגביר על, הוא לא היה אחוז בשרעפי התהילה והגאווה אלא הוא היה אדם לבבי וסימפטי שתמיד אהב לסייע לכול דכפין.
                                                האיש ופועלו
      לימים התיידדתי עם האיש במסגרת פעילותי התורתית והיהודית במזרח אירופה, ואז נודע לי ממנו ומבניו כי האיש מחזיק בכספו האישי מסעדה כשרה בעיר וילנא, המיועדת בעיקר לסטודנטים הישראלים שם, הלומדים רפואה, רק כדי שהללו יוכלו כשר. רובם של הללו היו בעצמם בנים למשפחות אמידות יוצאי העדה הבוכרית, וחלק מהם היו אף שומרי תורה ומצוות ממש לפני שהגיעו ללימודי הרפואה ורפואת השיניים שם, אבל תלאות הזמן והמצב האובייקטיבי של אי הכשרות בבירת ליטא ניתקו אותם מאוכל כשר יום יומי. ר' שטרן היה שם בענייני עסקים וכך הוא גילה אותם. משנתבררה לו הבעיה הוא מיד נרתם לעניין ולקח על עצמו את המשימה. להבדיל מגבירים חרדים אחרים הוא לא התריס נגדם מדוע הוריהם האמידים אינם מממנים אותם, או מדוע גבירי עדתם אינם נרתמים לכך. הוא גם לא העמיד להם תנאי לימוד תורה גדולים יותר תמורת העזרה. הוא פשוט מימן להם מקום למסעדה, אוכל כשר, עובדי מטבח ותחזוקה ומשגיח כשרות צמוד. וילי שטרן ששרד את השואה היה גביר יהודי מימים עברו. אצלו לא עמדה שאלת  המוצא העדתי או השיוך עפ"י רמה דתית. אצלו כולם היו ונשארו יהודים.
                                             דירות למיעוטי יכולת
     בספרי "צדיק כתמר יפרח" (הוצאה ראשונה ב - 2005) סיפרתי כיצד הרה"צ שמלק'ה פינטר זצ"ל מלונדון היה מצלצל באישון לילה (עוד מימי שנות השבעים של המאה העשרים) לגביר יהודי בלונדון ומסכם עימו על רכישת דירה ודיור לזוגות עניים, ובמיוחד יתומים. לגביר הזה קראו וילי שטרן. ביתו של שטרן היה פתוח לכול במיוחד בשמחות פורים, שם פיזר מהונו בנדיבות לכול דורש. והכול במזומן. מוסדות תורה, מוסדות חינוך, בתי רווחה, עמותות חסד והמוני נצרכים יהודים, חרדים כחילוניים, היו ה"לקוחות" הרבים שלו. גם מדינת בריטניה הגדולה הסתייעה באיש הזה לסיוע סוציאלי גם ללא יהודים, ללא הבדל צבע ודת. ר' שטרן היה גם "גבאי הצדקה" של כול נצרך כאשר היה מדובר ברתימת גבירים לעזרה מקרב גביריה הלא דתיים של לונדון, עמיתיו לעסקי הממון המסועפים שלו.
                                                   האבידה
        השבוע בשיחתי עם חברי בלונדון, נודע לי על האבידה שגבתה מחלת ה"קורונה" בקרב  יהדות בריטניה. הוא היה בן 82 במותו. הוא הותיר אחריו שני בנים שלמדו מעריסתם ממש ללכת בדרך הצדקה של אביהם. יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים.
                               הרב אורי אשכנזי – "הרב מסטניסלב"
        כשהתגוררתי בלונדון ולימים המשכתי להתארח שם, התפעלתי מיהודי אחד שנראה אדם פשוט אבל כמו שאומרים הרי "שלא פשוט להיות פשוט". אבל במיוחד התפעלתי לאחרונה ממסירות הנפש שלו בעניין "פסיעות שבת" לבית הכנסת שלו. את זאת גיליתי ממש רק לפני כשנה בלבד. זה אירע בשעת לילה מאוחרת בליל שבת, בדרכי ממארחי לכיוון הדירה בה התגוררתי. ברחוב "קזנוב רואד" נקרה מולו אותו "יהודי פשוט" שלא היה אלא "הרב מסטניסלב" הרב הגאון והצדיק, אורי אשכנזי. הכרתי אותו כבר למעלה מעשרים שנה. הוא היה מוהל ורב ידוע ששירך רגליו לכול ברית מילה בהתנדבות מלאה, ואף באזורים יהודיים ששם לא נמצא אפילו בית כנסת כלשהו. הוא החל לטוס ולמול על חשבונו ממש, במדינות חבר העמים, לאחר שבריה"מ לשעבר נפלה בשנת 1990. החיוך לא מש מפניו ובסתר הוא עזר בכספי עתק לאלמנות ויתומים ע"י הלוואות שלווה ושאותן פרע בעצמו. לרב הזה היה בית כנסת בקצה המערבי של שכונת "סטמפורד היל" היהודית, שברובע "הקני" הלונדוני. בית הכנסת שכן ברחוב "לורדשיפ פארק". אי לכך נדהמת  לגלות בשעת לילה מאוחרת, כי הרב מלווה בנכדו, צועד "בקזנוב רואד", שבקצה המזרחי של "סטמפורד היל". כדי לסבר את האוזן לאלה המכירים את לונדון גיאוגרפית מכיוון הכדורגל, הרי ש"לורדשיפ פארק" נמצא בשכנות לאזור "פינסברי פארק", שמשמש כמרכזה של קבוצת  הכדורגל "ארסנל", ואילו "קזנוב רואד" נמצא בשכנות לשכונת "טוטנהאם", מרכז כדורגל אחר של לונדון. ומששאלתי את הרב אשכנזי מה הוא מחפש באישון לילה באזור בו פגשתיו התברר לי מיד כי כחמישים שנה הוא צועד בשבתות בין שני האזורים הללו משום שביתו בכלל נמצא ברחוב "מוזברי רואד", ממש ע"י "קזנוב רואד"! זו הייתה מסירות נפש אדירה, ובמיוחד בשעות לילה , כאשר באזורים הללו רחוק ממרכז היהודים באותה שכונה, מסתובבים שיכורים, מסוממים וסתם עוברי אורח בעייתיים.
                                                האבידה השנייה
       השבוע נלקח גם הרב אורי אשכנזי לגנזי מרומים כעוד חלל של מחלת ה"קורונה", לאחר שאושפז לזמן קצר בבית החולים הלונדוני אך שוחרר לביתו משום מחסור במיטות שם. בן 76 היה במותו והותיר אחריו שבט של צאצאים גומלי חסדים ואוהבי הבריות. יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים. אני אישית מאמין שסוף סיוט המחלה הזו קרוב, ובמיוחד בבריטניה. כשהמשחית לוקח עימו שתי נשמות חשובות וגדולות כאלה ובמיוחד בענייני חסד ורחמים, הרי שהן באות לכפר על עוונותינו.

יום חמישי, 26 במרץ 2020

זה עניין של אמונה


בס"ד
                      זה עניין של אמונה / הרב אליהו קאופמן
        בתי הכנסת שלנו – וגם בתי התפילה של הנכרים, אינם בגדר "אולמות תרבות" של הוללות או מגרשי הגלדיאטורים של הספורט. אלה הם שערי השמים לתפילת המוניי ורוב אזרחי המדינה – על כול שבכבות המוצא שלהם. משם כולנו מתפללים לריבונו של עולם כדי להעביר גזירה מן הארץ. אותם אסור היה לסגור הרמטית – כי את ביתו של הקב"ה צריך תמיד להשאיר פתוח.
       הרבה אין מה להוסיף או להמעיט על הגבלות הציבור תחת המחלה האיומה המאיימת על כול אחד מאיתנו אבל ההשקפה והראייה של אדם שומר תורה ומצוות ואפילו כזה שאיננו מדקדק בהן אלא נתון לכינוי "מסורתי", היא שונה והפוכה בסדר ההבנה והעדיפות לכול מה שמתרחש בימים אלה. ואני הייתי אף מרחיב זאת לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים, ואפילו לנוצרים. "מאת השם", מן אללה" ו"פין גוד" הם בסיס ההשקפה שלנו כמאמינים, לכך שכול גזירה ומכה שניתחת עלינו, באה מהשמים. בבתי כנסת רבים רשומות המילים "וזהו שער השמים", כמשפט קצר המתאר את מקום הקודש בו המאמין היהודי בא להתפלל ולבקש רחמים עליו, על משפחתו ועל כול מי שיקר לו. כאשר מטילים גזירות ומגבלות יש גם סדרי עדיפויות. מי שחי "חיים חופשיים" ואיננו מאמין בהשגחה העליונה רואה בבתי הכנסת מעין "בית תרבות" לקבוצה מגזרית ותו לא. כך גם מופעלת ה"רבנות הראשית לישראל" – ע"י השלטון הישראלי, למצוא "תקנות הלכתיות" למה שהשלטון ה"חופשי" חפץ להטיל על ה"מגזר הדתי". אבל אנחנו רואים בהשקפת האמונה שלנו שהכול מגיע משמים, ע"י שכר ועונש, וזהו מרכז מהוויינו. בתי הכנסת שלנו אינם עוד מופע שחץ של "פסטיבל זמר" או עוד מרכז שיגעון לשבירת רגליים ולהוללות כמו אצטדיון כדורגל או ספורט אחר. בתי הכנסת הם מרכז קריאה לאל עליון – שבצילו מצטופפים גם כאלה הנכנסים לקטגוריית ה"תרבות" ו/או ה"פולקלור", ושברגעי האמת שלהם הרי שהם מגיעים לבית הכנסת האלה כדי לבקש מחילה ורחמים על מה שהם עצמם מתחרטים כשהם עושים זאת ב"אולם האירועים" או ב"מגרשי הספורט". לא מעטים מהאומנים ומהספורטאים שחזרו בתשובה סיפרו לימים מה חשו באוצם רגעים שבהם הם קיפצו בעולמות המדומיינים. הטיב מכולם לתאר זאת הרב אורי זוהר כשבספרו טען כי כאשר חזר בתשובה הוא הבין שבימים שכש"כיכב" בקולנוע ובשאר אירועי ה"תרבות" הרי שנשמתו עשתה שם את מה שגופו עושה יום – יומית בשירותים. ההוראה לסגור את בתי הכנסת הרמטית – בימים אלה, היא בעצם ניסיון למניעת בקשה לקב"ה לחזור בו מהעונש עלינו, ובעצם לדידנו זו אטימת אוזניים וחושים לכך ש"בעוונותינו גלינו". אין לי ויכוח עם אלה שיטענו כי בתי כנסת רבים הפרו נהלים של "פיקוח נפש דוחה הכול". במקומות הללו אפשר היה לקנוס את עוברי העבירות. על נהר אחד – המסכן חיים, לא מיבשים את שאר הנחלים והנהרות. בשבוע האחרון – עד לסגירת בתי התפילות, שמרו רוב רובם של בתי הכנסת את התקנות. ספרי התורה הם דבר מקודש שאותו אסור לסגור ולמנוע מלגשת אליו, כי אלה הם שערי השמים. אוי למי שממשיל בית כנסת עם ארון קודש וספרי תורה לאולם אירועים ספוג אלכוהול וריחות של בשמים מיוזעים. אוי למי שמשווה בין בית כנסת קדוש, ואפילו בתי תפילה נכרים, לבין מגרשי ספורט הומים – ששם האלימות והגסות הם דיירי קבע שכיחים. אין ספק שראשי הציבור הדתי והחרדי אשמים ראשונים בכול הסגירה הזו, בעצם "שתיקת הכבשים" שלהם.
                                              פילגש בגבעה
         ידוע המשפט המפורסם שבו הקב"ה מוכיח את עם ישראל על מה שנכתב בסוף ספר שופטים: "על כבודה של פילגש לא מחיתם אך על כבודי מחיתם". התוכחה אמורה על פריצת מלחמת 11 שבטי ישראל נגד שבט בנימין, כנגד מה שאנשי גבעת בנימין עוללו לפילגש בגביעה, אך מנגד הרי שלאורך יותר מארבע מאות שנה לא מיחה איש מבני ישראל נגד הפסל שמיכה הקים לבני שבט דן. גם ההתנהגות של המפלגות החרדיות והדתיות משולות לתוכחה הזו. כשמגייסים חרדים לאומנים לצבא מיד קמה סערה במפלגות הללו, וכך גם כשמגבילים את קבלת התקציבים לענייני דת אבל כשפוגעים בקב"ה אין פוצה פה ומצפצף. ולהוויי הדוגמא הנוכחית: נעילת בתי ה' לתפילה והשוואתם, רחמנא לצלן, למרכזי השחץ, ההוללות ומשחקי ה"לחם והשעשועים". וכול זאת בעידן ש"שר הבריאות" הינו "חרדי"! הדתיים – הלאומיים קופצים העברת כול פיסת קרקע לערבים או כנגד על כול פיני קרוואן של מתנחלים אבל הם היו הראשונים שסגרו בלי שום שאלות את בתי הכנסת, ששם שוכן ה', שבשמו הם דורשים קושאן על ההתנחלויות שלהם!
                                          לפטר את ליצמן לאלתר
         האיש הזה, ששמו יעקב נח ליצמן, צריך היה להיות המפוטר הראשון, עוד לפני מנכ"ל משרד הבריאות שלו, שאותו צריך להחליף ברופא. ליצמן איננו אפילו טכנוקרט יעיל כמו חבריו גפני ודרעי, שאולי כשרי הבריאות הם היו בכול זאת מנהיגים לוחמה במחלה הקשה הזו. ליצמן הוא עסקן קטן של אך ורק טריקים ו"שטיקים", שלהבדיל מדרעי וגפני הוא אפילו איננו מייצג ציבור אמיתי כמו הציבור הספרדי או הליטאי אלא שהוא מיצג בקושי חלק מחסידות גור, שהתפלגה לא מכבר בגלל כול תככיו ומזימותיו. האיש הזה אפילו לא ידע להכין את הציבור החרדי לכול הבעיות של תוצאות והתפשטות המחלה הזו. הוא לא בנה מערך הסברה מיוחד לצבורים מגזרים, ובראשם זה החרדי. הוא עסוק בעיקר במינוי מקורבים ובהגנה על פדופילית, דבר הגוזל ממנו את רוב זמנו. באחרונה הוא גם נעלם ממסכי התקשורת משום שכולם יודעים כי מדובר בקוריוז ולא בשר בריאות. את האיש הזה היה צריך נתניהו להחליף מזמן, דבר שהיה מפנה לנתניהו זמן יקר בניהול ענייני המדינה האחרים. את האיש הזה היו צריכים ב"אגודת ישראל" – וגם בחסידות גור, להקיא ולהחליפו במישהו מבריק ומעשי יותר. בפורים – כשהוא חבוש "ספודיק" (ה"שטריימל" של חסידות גור), הוא טען בפני התקשורת כי זו איננה תחפושת. בזאת הוא צדק אבל התחפושת האמיתית שלו היא בהגדרתו כ"שר הבריאות"...  

יום שני, 23 במרץ 2020

פוליטיקה בצל הקורונה


בס"ד
          פוליטיקה בצל הקורונה / הרב אליהו קאופמן
       הפלונטר הפוליטי בישראל היה יכול להיות מעניין ולגיטימי אלמלא היינו בסכנת הקורונה האיומה אבל מסתבר שהפוליטיקאים בישראל אינם מפנימים את צורך השעה. ומעל לכול אינני יודע אם אנחנו צריכים לצחוק או לבכות למראה הברית המשונה והיותר ממוזרה של "הרשימה הערבית המשותפת" עם מי שחפץ לגרש את ערביי ישראל לאוטונומיה הפלשתינאית, וללא זכויות, עם איווט ליברמן והפיקציה שלו ששמה "ישראל בתינו".
        מה שמתחולל בפוליטיקה הישראלית – בצל המלחמה נגד הקורונה, הוא יותר בוטה ממה שהמילה שערורייה יכולה להביע. בישראל – להבדיל ממדינות דמוקראטיות נורמאליות, ישנו מצב פוליטי בעיית יותר. הקורונה האיומה תפסה אותנו לאחר שלוש מערכות בחירות שנותרו ללא הכרעה, ואשר הבחירות האחרונות היו ממש בתחילתה של המגיפה הקשה הזו. בישראל – להבדיל מאירופה או מיבשות אחרות, אין משילות ואין גם הכרעה פוליטית ברורה למשילות של מפלגה זו או אחרת. כול הניתוח הזה טוב ונכון תיאורטית אבל למעשה במלחמה עם מחלה קשה אין מקום לניתוחים פוליטיים עקרים משום מבחינת הבעיות נראה כאן שהמבוי הסתום רק יגדל. גם הנשיא הישראלי – אלמנט ללא כוח ממשי, כבר מזמן לא נמצא בתמונה. ומהפלונטר הזה מגיחה ביקורתו של מבקר המדינה, המבקר קשות את חוסר ההכנה לקרב עם הקורונה. במקום למצוא דרך לפסק זמן פוליטי ולהבראה מהקורונה הרי שכולם מתבצרים בעמדותיהם ומי ישורנו מה תהיה התוצאה.
                                 משחקי כוח על חשבון בריאות הציבור
        המשרד היחיד בכול משרדי הממשלה שמחייב איש מקצוע אמיתי – כשר, הוא משרד הבריאות. ללא רופא בראשות המשרד הרי שהשר יהפוך לבובה מרקדת. מאז הקמת המדינה נדמה לי שרק רופא אחד עמד בראש המשרד הזה – דר' אפרים סנה, איש מפלגת העבודה. לציבור החרדי ישנם ראשי רפואה גדולים ואדירים – שחלק מהם בכלל לא הגיעו מהאקדמיה, אבל ההתמנות במפלגות החרדיות לתפקידי שרים וסגני שרים רחוקה מלמנות שם אדם מקצועי באמת לתפקיד שר, וכך הגענו במשרד הבריאות למצב שיעקב נח ליצמן הוא שר הבריאות, שלמעשה הייתי טוען שהמשבצת המתאימה לו היא "משבצת הקוריוז". אם זה היה קורה במשרד כמו איכות הסביבה הרי שהבדיחה ששמה ליצמן הייתה יכולה להיות משעשת אבל פיקוח נפש איננו מקום להעברת בדיחות. לא פלא הוא שמנכ"ל משרד הבריאות משדר בינוניות ומטה, אבל על כתפיו העומס הרפואי מוטל. ולא פלא הוא שראש הממשלה – המטופל בבעיות רבות אחרות, כולל בעיותיו האישיות, צריך לעמוד גם בראש המשרד החשוב הזה ברגעי המשבר. נכון היה להקים בימים אלה וועדה נגד הקורונה מכול קצווי המפה הפוליטית. הנגיף איננו מבדיל בין חילוני לדתי ובין ציוני לאנטי ציוני או בין יהודי לערבי. אבל הפוליטיקאים הישראלים מושכים לכול הכיוונים חוץ מלאיחוד נגד הנגיף.          יתכן שהמזל שיחק לנתניהו ומשפטו נדחה בגלל המחלה הזו אבל אני בטוח שהוא לא תכנן את העניין, כמו שהאופוזיציה מציגה. יתכן מאוד שנתניהו – על רקע האישומים שלו, אמנם צריך להתפטר ולתת לליכוד לבחור מנהיג חדש, שעימו יהיה קל יותר לאופוזיציה לתמרן, אבל בעת שהקורונה מחכה לכול אחד מאיתנו בפינה הרי שאי אפשר להרשות לעצמינו את הלוקסוס של בחירת ראש ממשלה חדש ועריכת חפיפה בינו לבין נתניהו. פוליטיקה בריאה הייתה דוחה את המעבר הזה לאחר שסכנת הקורונה הייתה מצטמצמת למינימום. יתכן בהחלט שהגיע הזמן גם לקצוב מספר קדנציות שראש ממשלה יכול לכהן, שהרי יותר מדי קדנציות של משילות פירושן הוא סיאוב ושחיתות. אבל מנגד מי שרוצה לקשוט את האחרים צריך קודם כול לקשוט את עצמו. שתי רשימות פוליטיות רוצות לקשוט את מספר הקדנציות של ראש הממשלה בישראל אבל ראשי אותן רשימות מעולם לא חשבו לקשוט את עצמם. כך למשל איווט ליברמן הוא המנהיג האבסולוטי במפלגתו האישית עוד לפני שפוטין עלה לשלטון ברוסיה והלך בדרכו. כך גם יאיר לפיד – שמאריך את כהונתו ללא שום סממן של בחירה דמוקרטית, ובדרכו הלכו עמיתיו: בני גנץ, בוגי יעלון וגבי אשכנזי. לכאלה אנשים קשה לי להאמין שהם חפצים ב"טובת הציבור" וב"דמוקרטיה אמיתית". אומרים שכלב רעב מסוכן יותר מכלב שבע – זהו ההבדל בין הליכוד ומפלגות הלוויין שלו, לבין ל"כחול – לבן" ו"לווייניה". הייתי מציע לאופוזיציה – שאולי בנתיים הפכה לקואליציה, לנסות למצוא את הדרך עם הליכוד ולווייניו ל"ממשלת חרום" עד עבור זעם הקורונה. גם לליכוד הייתי מציע לא להחרים בממשלה כזו את נציגי הציבור הערבי. כמו שלערבים אין יכולת להחליט עבור הציבור היהודי למי יצביעו כך גם לימין הישראלי אין זכות ויכולת לקבוע לציבור הערבי מי יהיו נציגיו. מצב החרום כיום חייב להיות הפשרה של תוצאות הבחירות.
                         הטעות של "הרשימה הערבית המשותפת"
        אבל מה שמוזר בעיני היא ההליכה המשותפת של "הרשימה הערבית המשותפת" עם אביגדור ליברמן ועם הפיקציה שלו, הניקרית "ישראל בתינו". איימן עודה מוליך את "הרשימה הערבית המשותפת" ואת הציבור הערבי כולו לעברי פי פחת חדש לכול הציבור הערבי, בפוליטיקה הכיתתית שלו. השילוב המוזר בין "הרשימה המשותפת" ל"ישראל בתינו" הוא יותר מסוריאליסטי. על הציבור הערבי להבין שליברמן הוא "דוברמן" מסוכן שיודע לנשוך כול אחד – חוץ מאת עצמו ואת הציבור הסלאבי בישראל, אבל יותר מכול הוא ימשיך לנשוך את הצבור הערבי. האיש הזה הרבה יותר מסוכן לערבים מאשר נתניהו. ליברמן היה זה שהציע להעביר את ה"משולש" לפלסטין הלא עצמאית וללא זכויות ואילו דווקא נתניהו היה זה שפסל את הפיתרון הזה, למרות שהפיתרון הזה הופיע כאפשרות ב"תוכנית המאה" של טראמפ. ליברמן היה זה ששלל זכויות לערבים כקבוצה אתנית. ליברמן היה זה שישב במפלגה משותפת עם רחבעם זאבי המנוח, שדגלה רשמית בטרנספר של כול הערבים מכול שטחי ארץ ישראל. אבל במצב הפוליטי שנוצר הרי שאיימן עודה מפיח בקרב הערבים את התקווה שגנץ וחבריו ירסנו את ליברמן. התרגיל של גנץ וליברמן הוא לגרום להתפטרותו של נתניהו ואח"כ להקים ממשלת אחדות עם הליכוד, שבראשו יעמוד כבר מישהו אחר. דקה אח"כ יטיסו הגנרלים הלאומנים של "כחול לבן" – יחד עם החוגר לשעבר, יאיר לפיד, את ה"רשימה הערבית המשותפת" לספסלי האופוזיציה וגם העבודה ומר"צ לא יושיעו אותם. מתוך ממשלת האחדות הזו ינקמו אנשי הליכוד בסקטור הערבי ואילו יעלון, האוזר, הנדל, טרופר, לפיד וחבורתם ינעצו בארון הערבי את המסמר האחרון. אבל חשיבתו של איימן עודה איננה פאן ערבית אלא רעיונית – שמאלנית. עודה חפץ לחבור ל"כחול – לבן" בכול מחיר כדי שיחד עימה ועם העבודה ומר"צ יהפכו את ישראל למדינה מערבית אנטי דתית עפ"י חלומותיו השמאלניים, שהינם כבר היסטוריה עגומה. עודה עצמו – הלוחם נגד גזענות, הוא לא פחות גזען כשהוא מתחבר בעמדותיו נגד ההשקפה החרדית או נגד המזרחיים היהודים. כך למשל הוא קבע את עמדתו החיובית ביחס לברית פוליטית עם הרפורמים והקונסרבטיביים ומסרב להיפגש עם גורמי שלום יהודיים שאינם שמאל. את זאת הוא עשה בארץ וגם בארה"ב. עודה שותף להתקפות האנטי אורתודוכסיות – יהודיות שמנהלים הרפורמים והקונסרבטיביים, ומהם הוא מקבל הוראות בענייני דת ומדינה. גם בנאומו בפרלמנט השבוע הוא לא הסתיר את גזענותו האנטי מזרחית – יהודית, כאשר תקף את מירי רגב – שרת התרבות, על כך שהיא בורה ואיננה יודעת מיהו צ'כוב. את רגב היה יכול עודה לתקוף בנושאים ערביים אבל הוא בחר לתקוף אותה דווקא מנקודת הגזענות היהירה של ה"אליתא" החילונית – לבנה נגד היהדות המזרחית. בעמדתו זו נושק עודה לכול אותם מבחני ידע גזעניים בישראל שהדירו ( במסווה "פסיכומטרי") עשרות שנים מתלמידים מעולים יהודים מהמזרח רק משום שלא ידעו מהם מושגי הפולקלור המערביים. עודה הוא בור ועם הארץ בסוציולוגיה משום שהמילה "תרבות" פירושה נורמות וערכים ואילו מה שהוא מגמגם כ"תרבות" אינו אלא פולקלור שאין לו חשיבות של אינטלקט אלא תחום התעניינות בלבד. לא פלא שעודה עומד על עמדה זו משום שגם בסקטור הערבי הוא בז לתרבות המוסלמית ולפשוטי העם שם, וכ"אחמדי" הרי שהוא שייך לפלג באסלאם שהוא מוקצה מחמת מיאוס. לעודה יש גם מטרה להיות ממונה כשר, שזהו חלום באיספמיה. אילו ה"רשימה המשותפת" הייתה נוהגת בחוכמה הרי שהיא הייתה מעמידה לגנץ את האולטימאטום לא להיות שותפה עם "ישראל בתינו", ובמיוחד כשהאחרונים הולכים לקבל את ראשות וועדת החוץ והביטחון ומשם לנהוג בקיצוניות אנטי ערבית ואנטי פלשתינאית. מנגד, במצב הקיים יכולים הו ראשי ה"רשימה הערבית המשותפת" להעמיד לליכוד מספר תנאים וביניהם ביטול חוקים מהעבר תמורת הימנעותם. החבירה שלהם למי שחוקק את "חוק המואזין" ומי שחפץ להיות הראשון להוציאם מחוץ למדינה, עוד תתגלה בקרוב כטעות היסטורית שהרחוב הערבי עלול לנטוש את הרשימה הזו בשל כך, כפי שהוא עשה כבר במועד א' של בחירות 2019.

יום שלישי, 17 במרץ 2020

ביבי הזמן את טיבי


בס"ד
             ביבי הזמן את טיבי / הרב אליהו קאופמן
       ברומניה ידע העם הרומני – לפני כעשור, להתעלות על עצמו ולצאת לרחובות עבור רופא זר שהטיב עימו. לנתניהו יש את ההזדמנות ללחוץ את ידה של האוכלוסייה הערבית דרך יד רפואית של פוליטיקאי ערבי מנוסה, שהוא גם רופא. קבלו את הצעת שר הבריאות לשעבר – חיים רמון.
            לפני כעשור לערך רעשה מדינת רומניה. המוני העם הרומני יצאו לרחובה של עיר הבירה בוקרשט והפגינו נגד נשיאם דאז – טריאן בססקו, ראש עיריית בוקרשט לשעבר, ושר התחבורה לשעבר, שלימים הפך למנהיג המפלגה הלאומית – ליבראלית, שקודם לכן הדיחה את המפלגה הסוציאל – דמוקראטית הרומנית מהשלטון. העם הרומני הפתיע אז. מכול עמי מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר היה זה העם השקט ביותר, וכזה שמניפולציות פוליטיות היו מנת חלקו עוד מימי משטר האימים של ניקולאי צ'אושסקו. פרשת ההפגנות האנטי ממסדיות של ההמונים הרומנים – שהתפשטה אח"כ לערי ועיירות השדה, הייתה מחאה אדירה בעדו של מי שעמד בראש רפורמת הבריאות ברומניה והנשיא בססקו הדיחו. הרומנים – כמו שאר עמי מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר, אינם עם "איטרנציונאליסטי באמת אלא עם "פטריוטי", שפירושו המעשי הוא גזעני, ובמיוחד כלפי עמי אסיה ואפריקה. אבל הפעם הרומנים ידעו להכיר טובה לאיש שהציל עבורם מערכת בריאות מושחתת וקורסת. האיש הזה נתן תקווה לילדים ולזקנים לקבל שרות בריאותי – ממלכתי הגון והוגן. הוא הכניס שיטות חדשות ברפואה הרומנית המאובנת ודחף רופאים חדשים קדימה. אבל בססקו החליט להתעלם ממנו ולהדיחו לטובת עסקניו הקטנים והמושחתים. בססקו חשב שהרומנים הלאומנים והבדלנים שלו לא יצאו לטובתו של האיש הזה, אחד שמקורו במזרח התיכון המתועב בעיניהם, ושמוצאו הוא ערבי. אבל כאן בססקו טעה ובגדול ואילו ההמונים הרומנים יצאו נגדו עד שלימים בססקו מצא את עצמו מחוץ לנשיאות ואילו מפלגתו כמעט שנעלמה מהמפה הפוליטית הרומנית. הרומנים הכירו טובה גדולה לאותו אזרח רומני ממוצא ערבי – לבנוני ששמו היה דר' ראד ערפאת. את הדוגמא והסיפור הזה צריך בנימין נתניהו לשנן בימים אלה, כשהקורונה כול כך איומה ומפחידה והוא עצמו כורע תחת נטל המסע הרפואי למיגורה. יפה היה עושה מר נתניהו – שמטפל בבעיית הקורונה בצורה טובה, אם היה נענה להצעתו של שר הבריאות לשעבר, חיים רמון, ומביא למרכז הבמה את דר' אחמד טיבי, פרלמנטר רב פעלים ואחד הרופאים המעולים שצמחו בישראל. דר' טיבי בוודאי היה גם מצליח למצוא שפה משותפת עם יעקב נח ליצמן, שר הבריאות הנוכחי, שטובע בפרשת הקורונה, מחוסר הבנתו הרפואית, דבר שמחייב את נתניהו לעבוד שעות נוספות.
                                       ידי הרפואה הערבית
     קשה לי לראות את הציבור הישראלי יוצא לרחובות נגד נתניהו במטרה למינויו של דר' טיבי לראש פרויקט הלחימה בקורונה, גם לא את הציבור שהצביע ל"כחול לבן", ובטח שלא את הציבור שהצביע ל"ישראל בתינו". אבל בכול זאת, אם נתניהו יהרהר בהיגיון הוא יבין כי הצעת רמון יותר נכונה וחזקה ממנה שהיא ניראת, ואולי אפילו רמון עצמו איננו יודע איזה דבר גדול הוא אמר והציע. כול מי שעיניו בראשו יודע שבשני העשורים האחרונים ענייני הרפואה בישראל – בדרגים שבשטח ממש, נמצאים בידיים ערביות ואילו הידיים הללו בטוחות ומסורות יותר מרופאים ישראלים או כאלה שהיגרו מחבר העמים. הרופאים והרוקחים ברחבי הארץ הם ערבים וכך גם האחים והאחיות. הגברים – האחים הם במספרם יותר ערבים מיהודים וסלאבים. האחיות ברובן הן יהודיות אך גם שם מספר הערביות בעלייה. גם הקיצוניים הימניים שבישראל מודים שוב ושוב על הטיפול המסור של בני המגזר הערבי בתחום הרפואה. אם ימונה דר' טיבי לראש המערך במלחמה נגד הקורונה הרי שאנחנו נצעד צעד אחד קדימה בפיוס העממי בישראל וברמת הרפואה והדברת הקורונה. דר' טיבי בהחלט מתאים להיות ראד ערפאת הישראלי.
                                                  החרדים והרפואה
       נתון מעניין נוסף היא העובדה שאת השלמת המידה הטובה של ערביי ישראל ברפואה הישראלית משלים הסקטור החרדי. ארגוני הרפואה החרדים – "הצלה" ו"איחוד הצלה", הם בעצם העזר שכנגד המערכת הרפואית בישראל, שבלעדיהם "מגן דוד אדום" היה, חס ושלום, מזמן קורס, שהרי לא מעט חילוניים וסלאבים מטופלים דרכם. "איחוד הצלה" – סניף העיר אלעד, הוא זה שהקים בעיר הערבית כפר קאסם סניף ערבי מטעמו. ואם נוסיף לארגונים הללו את "יד שרה" – התשובה לכול צרכי הרפואה האישית של קשיי היום בישראל, ואת זק"א, הרי מי יודע כיצד הייתה הרפואה הישראלית ניראת במערומיה בלעדיהם.אם נצרף את הרפואה הערבית ואת ארגוני העזר החרדים אז נגלה כמה הצבורים הללו הם בעצם "יצוקת הבטון" הרפואית של ישראל. וליד ארגוני הרפואה החרדיים ישנן עמותות חסד חרדיות המטפלות בנצרכים חילוניים רבים, ואשר ב"בתי התבשיל" של אותן עמותות חסד מסתבר שרוב הסועדים הם מהסקטור החילוני הישראלי ומקרב נצרכי האוכלוסייה הסלאבית מחבר העמים. מח"כים ערבים לשעבר ובהווה נודע לי ששר הבריאות – יעקב נח ליצמן, הוא הפוליטיקאי החרדי היעיל ביותר לסקטור הערבי, אף יותר מאשר אריה דרעי. כך למשל מינה ליצמן – כשר בריאות, את הח"כ לשעבר של חד"ש, דר' עפו אגבריה מאום אל פחם, לאחראי משרד הבריאות במחוז הצפון, וכך ליצמן דואג שוב ושוב לתקציבים בבריאות לערבים ולקדם רופאים ערבים במקומות העבודה. אני בטוח שאם ימונה דר' אחמד טיבי לאחראי על מיגור הקורונה הרי שליצמן יברך על כך.
                                      לפטר את צחי הנגבי מהממשלה
      ולסיום, דווקא בגלל הערכתי לנתניהו באשר לטיפולו בעניין הברת הקורונה הרי שהייתי מצפה ממנו, כראש ממשלה, להדיח את השר צחי הנגבי, שהגיע לטקס ההשבעה בפרלמנט הישראלי למרות שהיה אמור להיות בבידוד, עם עוד שני ח"כים. השניים קיימו את חובותם אבל מי שהיה שר משטרה ושר משפטים בעבר צפצף על ההוראה והגיע להשבעה. אילו אזרח רגיל היה עושה זאת הרי שמיד היה נשלחים אליו שוטרים לעוצרו. אין ספק שתלותו הפוליטית של נתניהו בהנגבי, ובמיוחד ערב משפטו, נתנה להנגבי עוד יותר "רוח גבית" לצפצף על החוק. הייתי מציע לגדעון סער, לישראל כץ, לגלעד ארדן, ליולי אדלשטיין וחבריהם לא לעלוז בציפייתם ליום שאחרי נתניהו משום שהאיש שעלול להשתלט על היום הזה עלול להיות אותו צחי הנגבי, שההיסטוריה השלילית שלו בעבר יכולה לספק חומר כבד ורב לכתיבת ספר עלילתי עליו, מימי היותו "מנהיג סטודנטים עליז" ועד היום הזה ממש. כול מי שיתבע בעתיד על הפרת בידוד וכו' בהחלט יוכל להביא את מקרה הנגבי כביזוי החוק ע"י המחוקק.

יום חמישי, 12 במרץ 2020

דוגמנית פוליטית


בס"ד
               דוגמנית פוליטית / הרב אליהו קאופמן
     שנותיה הפוליטיות של ח"כ אורלי לוי – אבקסיס היו מהיותר סוערות שידעו ח"כים אחרים. במסעותיה ה"רעיוניים" היא עברה משמאל לימין וחוזר חלילה ללא שום קושי והכול תחת המסווה ה"חברתי". זוהי מילת הקוד להסתרת העמדה המדינית, כשהאחרונה עלולה להפריע אלקטוראלית. הטענה להתפטרותה של אורלי לוי – אבקסיס מהפרלמנט הישראלי הינה צודקת אבל היא לא צריכה הצטמצם רק בה אלא לקחת עימה עוד מנהיג פוליטי מהפרלמנט הישראלי שיכול גם הוא ללמד את מלאכת ה"זיגזגות" הפוליטית בישראל.
     הפלונטרים הפוליטיים של השנה האחרונה משחררים יותר מדי שקרים ורמות כלנטריסטיות שלא ידענו בעבר. המאבק העיקש והבלתי פתור בין הליכוד ל"כחול – לבן", על רקע בעיותיו הפליליות של רוה"מ בנימין נתניהו, מביא שוב ושוב לתמונות הפוכות בהאשמות זה את רעהו במרמה פוליטית. ויש גם יותר מדי פוליטיקאים קטנים שהפכו ל"נבחרי העם", אם משום שיטת הקמת מפלגות ה"אוירה" (יותר נכון "האויר"...) שהדמוקרטיה מהן והלאה, אשר צצו כאילו מהעבר הקומוניסטי שנעלם, ואם משום כלנתריסטים פוליטיים מתוחכמים, שמציגים את עצמם כ"אנשי עקרונות". ובראש ובראשונה אותן דמויות מתעתעות כמו ח"כ אורלי לוי – אבקסיס, יו"ר "מפלגת גשר".
                                     הפופוליזם הפוליטי ששמו "חברתי"
        גב' לוי – אבקסיס היא "קלאסה" של פופוליסטית מיומנת ומוכשרת באמנות הפופוליזם הנאה והמתעתע. אחת השיטות של הפופוליזם הישראלי היא למכור לציבור ש"הבעיות החברתיות חמורות יותר מהבעיה הביטחונית, ומיחסי יהודים – ערבים". כבר עשרות שנים קודם לגב' אורלי לוי אבקסיס קמו – בזה אחר זה, פוליטיקאים קטנים, שפחדו לומר ולהציג את עמדתם המדינית השמאלית, משום היותה לא כול כך פופולארית בקרב המוני הפועלים ובני השכונות הימניים, וכך ניסו לגנוב את דעתם של אותם אנשי ימין עממים ולזנק דרך קולותיהם או ארגוניהם ומפלגותיהם למרכז המפה הפוליטית. ראשי ה"פנתרים השחורים" החלו בשיטה הזו, לאחר שהאמינו בהשקפות השמאל אך הציבור שלהם היה בימין. לימים חלק מהם – שקבלו שריון פוליטי עקב כך בשמאל, הסתירו את פנייתם ימינה עד ששבעו מהשררה וחזרו לומר את האמת משהוקאו ממפלגותיהם בשמאל, או כשהשמאל הפך ללא רלוונטי עוד. מי שחי במדינת ישראל יודע היטב את הקשר בין הויכוח המדיני לבעיה החברתית. מי שחי במדינת ישראל יודע היטב כי הבעיה הביטחונית והקרע היהודי ערבי אינם יכולים להרשות "לוקסוס פוליטי" של הטמנת ראש בת היענה בקרקע, ומנגד דישה אך ורק ב"בעיות חברתיות" נטו. אבל מי שחפץ לקדם את עצמו על המגרש הפוליטי הירוק יותר של השכן הרי שתמיד ימצא את ה"סיפור החברתי" כדי למצוא לעצמו "אליבי" להתקרנפות הפוליטית שלו. אבל לבסוף האמת תמיד תצא לאור. שלום כהן, ח"כ לשעבר מ"העולם הזה – כוח חדש", היה איש שמאל מובהק. הוא קרע בפרלמנט הישראלי את תעודת הזהות שלו בגלל "סעיף הלאום" האנטי ערבי והאנטי דמוקרטי. אבל לפני בחירות 1973 הוא השתלט על ה"פנתרים השחורים", שבהקמתם הוא בכלל לא היה מעורב כלל וכלל, והחל לנגן "אופרה פוליטית" נאיבית כביכול, כשטען כי השתכנע כי ה"בעיה החברתית היא העיקר ולא זו המדינית", והכול כשבקרע נמצאת מלחמת יום כיפור משנת 1973. כהן ידע שציבור הבוחרים הפוטנציאלי של ה"פנתרים השחורים" נמצא בקרב מצביעי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, שרוב רובם בני עדות המזרח שמאפייניהם דתיים, מסורתיים, לאומיים וימניים. לציבור הזה היה חייב שלום כהן לכסות את עמדותיו השמאליות והאנטי דתיות במסך של "ערפל חברתי". ח"כ לשעבר – סעדיה מרציאנו (עוד "פנתר שחור" במיל.), החל את דרכו עם דעות ימניות אבל בקונסטלציה מסוימת הוא הגיע ל"מחמה של"י" שמשמאל ושם הוא הפך ל"חברתי בלבד", וטען כי "הבעיה המדינית פחותה מזו החברתית". לא פעם הוא פלט למקורביו כי "אני לא מאמין בערבים" ואח"כ הוא גם הכחיש זאת לראשי של"י, עד שבקדנציה שבין 1977 ל-1981 הוא פרש כח"כ מ"מחנה של"י", ולימים עבר למפלגת העבודה, שנגדה החל בקריירה הפוליטית שלו. ח"כ לשעבר, ועוד "פנתר שחור" במיל. – צ'רלי (שלום) ביטון, היה כחמש עשרה שנה ח"כ, כשכשלוש עשרה שנה הוא היה ח"כ בחד"ש הפרו ערבית והקומוניסטית. במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים הוא הפך פתאום לנץ פוליטי טורף, בעמדות לאומניות כמעט כמו הכהניסטים! למעשה לא היה כאן שום מהפך. בספר על ה"פנתרים השחורים", בשפה הצרפתית (שפורסם לפני שנת 1977, לפני שצ'רלי ביטון חבר לחד"ש), תאר מחבר הספר (יהודי צרפתי) את דעותיהם המדיניות של אנשי ה"פנתרים השחורים", אותם הוא ראיין לפני בחירות 1977. צ'רלי ביטון השמיע שם דעות אנטי ערביות קיצוניות שלא היו מביישות באותם ימים גם את מאיר כהנא המנוח. אבל הבאתו של ביטון לחד"ש – ע"י חברו כוכבי שמש (איש "מצפן" האולטרא קומוניסטית) גרמו לו להסתיר את עמדותיו האמיתיות ולהפוך לפתע פתאום ל"מהפכן קומוניסטי פרו ערבי". לקהל היעד היהודי – מזרחי שלו הוא טען, מידי בחירות בבחירות, כי הוא איננו קומוניסט פרו ערבי אלא רק "סמן חברתי" ללא קשר לעמדות מדיניות. במקביל הפך ביטון לא רק לאיש הפרו ערבי של חד"ש והחל בפגישות עם אש"ף, אלא היה לתועמלן פרו סובייטי ופרו קומוניסטי דוגמתי כמו בתמיכתו באותם ימים בפלישת בריה"מ לשעבר לאפגניסטן. משהתבקש ע"י חד"ש (בשנת 1990) לפנות מקומו ברוטציה לבאים אחריו הוא סירב והקים סיעת יחיד עד לבחירות 1992. לקרת שנות האלפיים הוא הפך מפרו ערבי קיצוני לאנטי ערבי עוד יותר קיצוני. ימיני בן דרור – היום פובליציסט ב"ידיעות אחרונות", ובעבר איש "מעריב", החל בשנות השמונים של המאה העשרים כ"איש שמאל חברתי" תחת ההצהרה ש"ביטחון ישראל הוא בעצם העניין החברתי", ותוך כדי הסתרת עמדותיו האמיתיות המדיניות הימניות, מהשמאל שאליו הצטרף. הוא גם האיש שהביא את אנשי ה"קרן החדשה" וחיבר אותה לארגונים מזרחיים – שמאליים או "חברתיים בלבד", שאותה הוא תוקף כיום ביתר שאת, אפילו יותר מאנשי ימין ממש. בשנות האלפיים – כשהשמאל דעך פוליטית, פתאום גם בן דרור הפך ל"נץ פוליטי" ופרו הליכוד, ואף שינה את טעמו המזרחי – חברתי. גם ארגונים כמו "ישראל זה אני", "המזרח אל השלום" וה"קשת המזרחית" ניסו בתחילת דרכם להסתיר את עמדותיהם השמאליות בגלל היותו של ציבור המזרחיים ימני, אבל עם השנים המסכה הורדה והללו נחשפו כאנשי שמאל לכול דבר, ועם אוריינטציה אנטי דתית. וכך גם עשה אריה דרעי – שהסתיר את עמדותיו השמאליות ממצביעי ש"ס עד ל"הסכמי אוסלו". בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 הופיעה האופורטוניסטית והקונפורמיסטית החדשה – שוב במדי ה"בעיה החברתית" בלבד, וזו הייתה גב' אורלי לוי – אבקסיס.
                                             תחילתה של תופעה
      כיום – עם הזיכרון הקצר של הציבור, מנסים רבים לערוך את ההשוואה בין הגב' לוי – אבקסיס לאביה דוד לוי, סגן ראש הממשלה לשעבר, שכיהן גם כשר קליטה, כשר שיכון ובינוי וכשר החוץ. אבל דוד לוי ו"גשר" ההיסטורית שלו אינם כלל גב' אורלי לוי – אבקסיס ו"גשר" החדשה שלה, דהיום. לדוד לוי היו – מאז אמצע שנות התשעים של המאה ה-20, תנודות פוליטית שהביאו עליו קשיים פוליטיים להפוך לראש ממשלה אבל הוא צמח בימין וייצג נאמה בעמדותיו המדיניות והחברתיות את הציבור העממי והמזרחי ממנו הגיע למה שהגיע. דוד לוי החליף אף הוא מסגרות אך עימו הלכה באמת קבוצה הומוגנית, שרובה והנהגתה באו מהימין, ומחנה מגובש שבראשו הוא עמד ולא היה בועה של כל מיני "עב"מים חברתיים" שלא מצאו את עצמם בשום מסגרת ואילו ביתו היא אספה כאלה אליה, כ"חתולים פצועים", ללא ציבור אלקטוראלי אמיתי מאחוריהם. מאחורי דוד לוי עמד ציבור של ממש. ומעל לכול – דוד לוי תמיד דיבר בשפה מדינית ולא הסתתר ולא הסתיר את עמדותיו המדיניות מאחורי פרגוד ה"חברתיות". הוא היה איש עשייה ברווחה, בשיכון ובקשרי החוץ ולא היה ברברן וקשקשן. הבת שלו – גב' אורלי, היא כזו, היא ברברנית וקשקשנית ללא תעודות מעשיות מוחכות. באירוע פתיחת הפרלמנט שנבחר, בשנת 2009, פלט דוד לוי כי "האחרונה בביתי שהייתי מאמין שתהיה בפרלמנט היא אורלי". כשגב' אורלי פנתה לדוגמנות והשילה ממנה את שמירת המצוות ( כל בניו של דוד לוי חובשי כיפות) הוא היה מאוכזב ממנה ואף הביע את התנגדותו לדרכה החדשה, בעיקר בעולם הדוגמנות. מפלגת "גשר" של דוד לוי איננה כלל דומה למפלגת "גשר" שהקימה ביתו. אלה הן שתי ישויות פוליטיות שונות ונפרדות. אחת הייתה מפלגה חברתית באגף הימיני של המפה הפוליטית בישראל – עם תומכים לא מעטים גם במרכז ואפילו בשמאל. מפלגת העבר הזו הייתה מפלגה עממית ואלקטוראלית עם קו מדיני ברור אבל זו החדשה היא בועה פוליטית שכוחה דל והשקפתה אמורפיות. המילה "חברתית" היא עבור המפלגה החדשה רק כיסוי מבושים למפלגה שאין לה מה לומר בענייני חוץ וביטחון ואשר באמת איל לה קהל ממש אלא מורכבת מקבוצה מזערית של הזויים והזויות המחפשים קונייקטורה פוליטית כדי לשרוד ולהיות חלק מפירורי שררה.
                                                 שמאל – ימין
       בתחילת דרכה הפוליטית הייתה אורלי לוי – אבקסיס רחוקה מאביה ומהליכוד. בין תוכנית ילדים לדוגמנות מזדמנת היא "פילטרטה" פוליטית עם מפלגת מר"צ. במר"צ חיפשו גימיק "חברתי – מזרחי" שיגאל אותם מתדמיתם "צפונבונית". לוי – אבקסיס הייתה מזרחית, ביתו של דוד לוי מהליכוד וגם על תקן אישה שתרים את דגל הפמיניזם בקרב הנשים המזרחיות. אבל לוי – אבקסיס חשה שהשמאל של פעם – עליו כבר טיפסו צ'רלי ביטון, ימיני בן דרור, סעדיה מרציאנו וחבריהם, נמצא בירידה פוליטית ואלקטוראלית ואז נחתה למפלגה שהייתה צריכה להיות האחרונה שתקלוט אותה והיא תנחת בה: ל"ישראל בתינו" הבורגנית והסלאבית. למפלגה ימנית קיצונית שכבר הייתה חלק ממערך פוליטי עם "מולדת" הטראנספריסטית. אבל מה לא עושים בשביל כיסא פרלמנטארי...
                                           ימי "ישראל בתינו"
      שבע שנים עשתה אורלי לוי – אבקסיס ב"ישראל בתינו", מפלגה מגזרית – סלאבית שמתיימרת לא רק לדאוג למהגרים סלאבים בלבד אלא שזו מפלגת ייצוג תרבותית ולאומית ליוצאי בריה"מ לשעבר, ולא רק לחלק היהודי שלהם. מעניין מדוע ליברמן בחר בטירונית הפוליטית הזו – ביתו של שנוא נפשו בעבר, להיות חלק מרשימתו. היא לא הביאה לו כוח פוליטי ולא הייתה בכלל ב"ליין הפוליטי", אבל יתכן שבמסגרת "תיאטרון הבובות" הנייד של ליברמן יש גם מקום ל"סטטיסטים" מה לומר. בכול אופן – ה"בובה" הזו החזיקה אצלו שבע שנים לערך, יותר מאלה של רפאל איתן (בשנות התשעים של המאה העשרים) שהחזיקו רק מספר חודשים ב"צומת" ההיסטורית שלו. ב"ישראל בתינו" הייתה הגב' לוי – אבקסיס שקטה ושמרה על פרופיל נמוך. היא עברה שם שלוש מערכות בחירות. פעילותה הייתה כמובן במסגרת ה"בעיה החברתית" אך תחת קונטרול ליברמני הדוק. מפעם לפעם היא קצת "זגזגה" עם ח"כים משמאלה למען ה"בעיות החברתיות" אך הכול עפ"י מפת ליברמן, שהיה מעוניין (כמו צ'אושסקו ההיסטורי למשל...) להציג פינה פוליטית – "ליבראלית" במפלגתו. היא הצביעה עם כול הצעותיו הקיצוניות ותמכה ב"חוק המואזין" המפורסם. היא גם "שכחה" כי ליברמן הוא זה שעזר לנתניהו לדחוף את אביה מחוץ לליכוד, ואף הסית נגדו ביתר שאת מנתניהו. בכול ימי שבתה של הגב' לוי – אבקסיס בתוך "ישראל בתינו" היא לא נאמה ולא התעסקה בהצעות חוק אנטי ערביות או סתם בענייני מדיניות חוץ וביטחון – כיאה לגב' "חברתית" שאיננה נכנסת לקלחת המדינית כדי לשמור את דעותיה המדיניות בסוד ולהמשיך לפסוח על שני הסעיפים. לקראת מערכת הבחירות של שנת 2013 לא הפריע לגב' ה"חברתית" לחבור יחד עם "ישראל בתינו" למפלגה אחת עם הליכוד ובשנת 2015 היא חזרה ל"ישראל בתינו" העצמאית עפ"י הוראותיו של ליברמן. היא צעדה – במערכת הבחירות 2015, מאחורי ליברמן (במקום השני ברשימה), באותה מערכת בחירות, שעשרות חשודים ממפלגתם (ובראשם שר וסגנית שר) נחשדו והואשמו בפלילים. היא כמובן לא "צפצפה" דבר, שהרי "צפצוף" מיותר היה מותיר אותה מחוץ לרשימת ליברמן. כנראה שענייני פלילים בפוליטיקה אינם בראש מעייניה ומסתבר שעפ"י לוי – אבקסיס הרי שפלילים אינם בדיוק בגדר "בעיות חברתיות"...
                                          הפרישה מ"ישראל בתינו"
          אינני ממקורבי ומאוהדי ליברמן אבל בדבר אחד הוא תמיד היה ברור. במפלגתו אין דמוקרטיה ומי שנכנס לרשימתו יודע כי רק הוא המחליט, ולכן מי שאיננו מקבל את סמכותו חייב להתפטר מהפרלמנט הישראלי אליו נכנס דרכו. גב' לוי – אבקסיס פרשה מ"ישראל בתינו" על רקע טענותיה ה"חברתיות". שבע שנים ליברמן הורה לה מה להצביע – ולא פעם גם אנטי חברתית, והיא ביצעה זאת ללא דופי. מסתבר שאי מינויה לשרה – והעדפת סופה לנדבר על פנייה, הייתה הסיבה לפרישתה מ"ישראל בתינו" ולהקמת "גשר", שהוקמה על ידה מפליטים פוליטיים ללא זהות ובית, שחלקם היה בכלל חילוניים מזרחיים שבשנת 2015 הצביעו ל...ש"ס! גב' לוי – אבקסיס ידעה היטב את העיקרון האבסולוטי של "ישראל בתינו" אבל התעקשה לטעון כי נלחמה שם "דמוקרטית". את אסתרינה טרנטינה, דני איילון, שרון גל,אנסטזייה מיכאלי ועוד רבים אחרים הרי שה"תמימות" של גב' לוי – אבקסיס, ביחס ל"דמוקרטיה" ב"ישראל בתינו", בטח היו מגלגלים אותם מצחוק. כולם ידעו שברגע שהגעת ל"ישראל בתינו" הרי שרק ליברמן קובע וכך גם ידעה הגב' הזו, ברגע שנכנסה לרשימת "ישראל בתינו" בשנת 2009. מי שהגן על הגב' לוי – אבוקסיס בוועדת הכנסת, למען זכותה להקמת רשימת יחיד מוכרת בפרלמנט, היו אנשי השמאל ובראשם הח"כים שלי יחימובי'ץ ודב חנין. זה קרה בשנת 2016 ואז כבר הייתה קיימת "הרשימה הערבית המשותפת", שח"כ דב חנין נמנע עלייה. מעניין הדבר שאז – כאשר חנין תמך לאורך כול הדרך בגב' ה"חברתית" הזו הרי שהשתייכותו למפלגת חד"ש, שבראש ה"רשימה המשותפת", והשתייכות לבל"ד ל"רשימה הערבית המשותפת" כלל לא הפריעו לגב' לוי אבקסיס, כמו שבעבר כבר "פילטרטה" עם מר"צ ואח"כ הפכה לחברה ב"ישראל בתינו" הטראנספריסטית והאנטי ערבית. השיתוף פעולה עם חנין קרה שנה אחת לאחר שלוי - אבקסיס הייתה שייכת לסיעה משותפת עם הליכוד, שבראשו עמד ביבי נתניהו...
                                                    המהפך הנוכחי
      רק ממש לפני הבחירות האחרונות טענה גב' לוי – אבקסיס, באולפן "וואינט", בתשובה לשאלת המראיינת אלכסנדרה, באופן הברור ביותר, כי תתמוך בממשלת מיעוט בראשות בני גנץ ובתמיכת "הרשימה הערבית המשותפת", ואף הוסיפה כי מדובר בערבים אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ולאום. אבל כנראה שהשמועה כי התיק שבו חפצה – תיק הבריאות, יועבר שוב, ע"י הגנרל הכול יכול – בני גנץ, לשרה לשעבר מ"יש עתיד" (יעל גרמן), היא אולי הסיבה לפנייתה החדשה ימינה. יתכן גם ששנאתה לבני גנץ – שב"מועד א'" של בחירות 2019 סירב להכניסה לרשימת "כחול לבן", היא הסיבה למהפך הנוכחי, ויתכן ש"מחנות המכולת" של הליכוד הציעו לה תיק בריאות טרי יותר. אני בהחלט דוחה את עניין ה"דיל" עימה על נשיאותו העתידית של אביה. לוי – אבקסיס החליפה את שנאתה לנתניהו – על מה שעולל לאביה, לפני עשרות שנים, והמירה אותה בשנאה לגנץ שגרם לה לרוץ לבד ב"מועד א'" ולא לעבור את אחוז החסימה, רחוק מאוד מחוף המבטחים הפרלמנטארי ולהוכיח לכול מהו כוחה הפוליטי הדל. מצחיק לשמוע אותה מנמקת את התחברותה למר"צ – בבחירות האחרונות, בהאשימה את גנץ שגרם לה לכך שתתחבר למר"צ בכך שלא שריין אותה. התירוץ הזה מוכיח סופית שכול מאוייה הם אופורטוניסטים ולשם שררה. עפ"י ההיגיון המוזר הזה הרי שעו"ד בן גביר היה צריך לחבור ל"כחול לבן" לאחר ש"ימינה" והליכוד דחו אותו...
        וגם על עמיר פרץ להתפטר מראשות העבודה ומהפרלמנט הישראלי
        לפני הבחירות האחרונות הגיעה לאוזניי שמועה פוליטית ממקור מבוסס כי בליכוד בוטחים בהעברתם שלשלושה ח"כים עתידיים אליהם. השמות היו צבי האוזר, יועז הנדל (שניהם מ"כחול לבן") וגב' לוי – אבקסיס. לגבי האוזר והנדל הרי שמפלגת הגנרלים איננה יכולה לדרוש את התפטרותם מהפרלמנט. השניים לא שינו את דעתם ותמיד היו אנשי ימין והתנגדו לממשלת מיעוט בתמיכת "הרשימה המשותפת". זו הייתה בעצם עמדת "כחול לבן" לפני הבחירות האחרונות. הם לא שיקרו ולא טייחו אבל במפלגה אנטי דמוקרטית כ"כחול לבן" יש את החוצפה לדרוש מהשניים להתפטר בהתאם להוראות גנרליות ולא עפ"י כינוס מרכז או וועידת מפלגת תל"ם, אליה הם שייכים בגוש "כחול לבן". אצל לוי - אבקסיס זו איננה התמונה. היא הבטיחה משהו אחר, הצהירה אח"כ עוד משהו אחר ואח"כ שינתה טעמה והיא עוד מעזה לטעון כי רק היא דוברת האמת. האיש שצריך להתפטר מהפרלמנט הישראלי, לצידה של לוי – אבקסיס, הוא עמיר פרץ. לאחר שתי מערכות בחירות הוא הוכיח שדרכו הדמיונית הביאה להרס מפלגת העבודה ולקבורת השמאל הישראלי. מה שהיה טוב בשנת 2006 כבר לא התאים לשנות 2019 – 2020. הקולות הדמיוניים מימין לא רק שלא הגיעו להצביע בעד עמיר פרץ אלא שרוב קולותיה של מפלגת העבודה ברחו ממנו, יותר אפילו מאשר מאבי גבאי קודמו כיו"ר מפלגת העבודה. עמיר פרץ הוא בעצם ביבי נתניהו לעניים במובן שאת אלה שהוא טיפח הם היו גם אלה שבעטו בו כמו פר' בוורמן, שלי יחימובי'ץ ולימים אורלי לוי – אבקסיס. אילו פרץ לא היה הולך שבי אחר הזיותיו העדתיות וה"חברתיות" הרי שהוא לא היה מהמר על ה"סייח" הרדוד ששמו אורלי לוי - אבקסיס ובמקום זאת היה מחזיר את גב' ציפי לבני, שבטח הייתה גורפת הרבה יותר קולות מהפיקציה ששמה "גשר", ואולי הגוש שבראשות פרץ ולבני היו מחזירים הביתה עוד כמה מנדטים מחונטת הגנרלים של "כחול לבן". מעשייה האחרונים של לוי - אבקסיס חייבים היו להביא להתפטרותו של עמיר פרץ – עם או בלי הבטחה עתידית "לרוממו" בבחירתו לנשיא.
                                   ההצטרפות לרשימה הכלנתריסטית
        אורלי לוי - אבקסיס הצטרפה במעלליה, כבר בימייה ב"ישראל בתינו", לרשימה מכוערת של כלנתריסטים פרלמנטרים כמו אלכס גולדפרב, יצחק פרץ, אמנון לין, צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, דוד טל, מזרחי, אפרים גור, אסתר סלמובי'ץ, גונן שגב ואחרים, שחפצו רק בשררה ולא בהשקפה. ההבדל הוא שהללו עשו זאת רק פעם אחת ואילו היא כבר עשתה זאת בפעם השנייה – והפעם במדי "העבודה – גשר – מר"צ". היא תמיד הייתה דוגמנית טובה ואת זאת היא עשתה גם בפוליטיקה. רק שבפוליטיקה הישראלית היא דגמנה השקפות שנות והפוכות ומפלגות שונות והפוכות.  
      
דוגמנית פוליטית

יום ראשון, 8 במרץ 2020

פיקוח נפש איננו הכול


בס"ד
                פיקוח נפש איננו הכול ? / הרב אליהו קאופמן
      בסיפור המלחמה נגד הקורונה – של המדינה ושל משרד הבריאות, ישנם צדדים תמוהים בעניין חוסר סימטריה בנושא המלחמה בהתקהלויות ובאסיפות גדולות מימדים, וכמו כן בעניין המדינות שהגעה מהן מחייבת בידוד ומדינות אחרות שלא נכללו ברשימה הזו.
       הכול כבר נאמר על מחלת הקורונה – ובמיוחד מניעתה. אנשים נשלחים לבידוד ומפסידים את פרנסתם, אחרים מפסידים את פרנסתם באיסורי היציאה למדינות בחו"ל, מאחרים נמנעות פגישות והתקהלויות משפחתיות וחגיגיות. בואו נאמר שיש לאיסורים הללו היגיון, אבל... מסתבר שיש כאלה שלהם מותר להידבק ולהדביק. ואלה הם אנשי הספורט, ואולי גם מה שרבים קוראים "התרבות".
      אם מדגישים את עניין פיקוח הנפש הרי שמשרד הבריאות מתנהג בצביעות – ועוד כשרופאים רבים מאיצים בו לפעול במדיניות שווה לכול נפש אזרח. תשעת אלפים איש במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב הם בבחינת התקהלות מסוכנת לכול מי שיהיה נוכח שם. עצם קיומו של המשחק – מול כאלה שארצם נמצאת ברשימת המודרות של משרד הבריאות, היא סכנה בפני עצמה, לצד האוהדים הזרים שיגיעו. עשרות אלפי האוהדים מחיפה ומבאר שבע – במשחק הכדורגל על גביע המדינה, הם סכנה לחייהם של האחרים. מישהו שבריאות הציבור הייתה חשובה לו היה בכלל מבטל את כול משחקי הכדורגל והכדורסל ובכול הליגות שלהן עד להודעה חדשה, על ירידת סכנת ההידבקות מהקורונה. והדברים גם אמורים לגבי הקרנת סרטים, הופעות התיאטרון, וכול הופעה בידורית אחרת. ומי שישאל על פרנסת אנשי ה"לחם ושעשועים" הללו, הרי שהוא צריך להיענות בכך שפרנסתם של עובדי המדינה, נמל התעופה, כול אלה המוכנסים לבידוד וכול השאר לא פחות חשובה מזו של ליצני הדור ושחקני הספרוט, ואולי חשובה יותר.
        שר הבריאות הוא אדם בעל חזות חרדית, שהוא זה שמאשר את כול האפליה הזו – בין דם לדם, כשהוא עצמו יודע את דעת התורה על אותם ספורטאים ושחקני במה, שלהם מותר הכול, גם להדביק אחרים. בטוחני ששר בריאות חילוני היה מתנהג באופן הגיוני יותר מהתנהגותו ה"קרנפית" של ליצמן. אבל מסתמא שלשר בריאות אחר לא הייתה בעייה של מציאת חן בעיני הממסד סביבו, לאחר שניסה להגן מפני הדין והחוק על פדופילית...
      ועוד כמה מילים על הטיפול נגד הקורונה והבאתה לישראל. איני מבין את ההיגיון שמצווה למנוע רק ממדינות עם טיסות ישירות לישראל את הכניסה אליה משום שממדינה כמו הפיליפינים (הממוקמת במזרח אסיה הבוערת מהמחלה) הסכנה גדולה ביותר לישראל, גם אם אין משם טיסות ישירות. ובכלל, כיצד יתכן שאנדורה וסן מרינו הוכנסו ל"רשימה השחורה" ואילו מונקו (מובלעת בתוך צרפת), ליכטנשטיין (מדינת החיץ שבין אוסטריה לשוויץ האסורות) והוותיקן כמובן (במרכז רומא – בירת איטליה!) לא הוכנסו לרשימה הזו. צרפת, אוסטריה ושוויץ הוכנסו ל"רשימה השחורה" הזו בגלל גבולותיהן המשותפים עם איטליה אבל משום מה משרד הבריאות הישראלי שכח עוד מדינה, שעיר איטלקית גדולה עומדת על גבולה (טריאסטה), ושמה של המדינה הוא סלובניה. מעניין מהי תשובת משרד הבריאות...
                                            העכבר והחור
        זה בהחלט שפל לצפות כיצד הליכוד – בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מנסה להקים קואליציה בעזרת עריקתם האפשרית של כלנתריסטים, שחוקי הפרלמנט עצמו כבר נלחמים בהם עשרות שנים. אמנון לין, יצחק פרץ, אברהם מזרחי, אפרים גור, אלכס גולדפרב, דוד טל, חיים אמסלם, אסתר סלמובי'ץ, גונן שגב, משה גוטמן ואהוד אולמרט הם רק חלק משמותיהם של ח"כים שערקו ממפלגה אחת לשנייה עפ"י צורך העלאת התגמול הפוליטי והכלכלי עבורם. מקדנציה פרלמנטארית אחת לרעותה גינו הח"כים שוב ושוב את הכלנתריסטים הללו אבל כשהאמנו שהנה המצב המגעיל הזה באמת מעורר סלידה מקיר פוליטי אחד למשנהו, הרי שבאו ראשי הליכוד ומידי מערכת בחירות אחת לרעותה (בשנה האחרונה ממש...) והוכיחו לנו ש"אין חדש תחת השמש" הפוליטית, וכשהשררה נחוצה הרי שהכלנתריזם הופך לכשר למרות שהוא מאוד, מאוד מסריח. ראשי הליכוד החלו שוב – לאחר הבחירות האחרונות, להפיץ כי הם בונים לא על רוב פרלמנטרי שזכו בו בבחירות אלא על רוב פרלמנטארי שיבנה מעריקות של אנשי "כחול לבן", ואולי גם מקרב "העבודה – גשר – מר"צ". מירב כהן, עומר ינקלבי'ץ, צבי האוזר ויועז הנדל היו רק חלק משמות ה"דגים" שהליכוד חושב להעבירם מהבריכה הכחולה – לבנה לבריכה הכחולה והכהה של הליכוד. ויש גם טוענים כי אפילו אורלי לוי – אבקסיס ויאיר גולן הם בבחינת "עריקים פוטנציאליים", לעבור לצד הליכוד, רק אם יקבלו איזה תפקיד ל שר או סגן שר, כפי שמפלגת העבודה של ימי יצחק רבין והסכם אוסלו צדו את גונן שגב (שלימים נתפס בסחר סמים ובריגול) שהפך לשר, את אלכס גולדפרב, שהפך לסגן שר, ואת אסתר סלמובי'ץ שהפכה ליו"ר וועדה פרלמנטארית. ולא מעט תעוזה למהלך הזה קיבל הליכוד מהעריק ששמו ח"כ גדי יברקן. אבל מסתבר שלא העכבר גנב כמו שהחור קורץ לעכבר לגנוב דרכו. ובמה דברים אמורים ?
      מפלגת "כחול לבן" איננה בדיוק מפלגה דמוקרטית שח"כיה נבחרו אליה בזכות כישוריהם ובזכות ניסיונם הציבורי. זוהי פדרציה של שלוש מפלגות אנטי דמוקרטיות ששלושת ראשיהן ליקטו את אלה שהם עצמם הפכום לח"כים במדבר הצחיח של תועי המדבר ומחפשי השררה הקלה. גנץ, לפיד ויעלון ליקטו סביבם חבורה של טיפוסים אפורים שאותם הפכו לח"כים רק כדי שהללו יישארו נאמנים להם ולא יצטרכו אח"כ לעבור מרוץ בחירה כמו שנהוג במפלגה דמוקרטית לשמה. הליכוד שהבין כי לפניו חבורת ריקים ופוחזים, המחפשים שררה קלה חשב כי קל יהיה להציע למפותים הללו פיתיון נגדי ולהעבירם צד, בדיוק כפי שיצחק רבין האגדי עשה זאת לשלושת הכלנתריסטים של "צומת", בין 1992 ל- 1996, או כמו שמזרחי וגור ערקו בשנת 1990 מ"יהדות התורה" ומ"מפלגת העבודה" לליכוד.     
      בקיצור, העכבר הוא מכוער אבל חור הגניבה מסריח לא פחות.
                              הרשימה המשותפת וחשבון הנפש שלה 
       אין ספק שהישגה של "הרשימה הערבית המשותפת" הוא הישג מדהים ויותר ממכובד. חמישה עשר מנדטים הם "יציקת בטון" עבור הציבור הערבי בישראל. רבים מהמצביעים הערבים הצביעו בקלפי הצבעת מחאה על בידודו של הציבור הערבי מהקונצנזוס הישראלי – ציוני. חלק לא קטן מהמצביעים הללו הייתי מגדירו כ"מצביעים בעל כורחם". המצביעים הללו – שהצביעו בעל כורחם לרשימה המשותפת, אולי היו מצביעים לרשימה יהודית או יהודית – ערבית באמת אם באמת הי חשים שהם רצויים שם. חלק מהמצביעים הללו צפו כילדים כיצד אבותיהם רומו בעבר, כשהיו חלק ממפלגות ציוניות. שיוויון הם לא קיבלו ואילו בקולותיהם נבחרו לא פעם גזענים יהודים שפעלו אח"כ נגד אינטרסי החברה הערבית. לפני מערכת הבחירות האחרונה הם גם חשו את הגזענות הזו מכיוונה של מר"צ – שהתחזתה שנים ל"מפלגה יהודית – ערבית", וברגע האמת היא הפקירה את עיסוואי פרג' לטובת גנרל צבאי כיאיר גולן וח"כית אפורה ממפלגת העבודה, כרויטל סוויד. הברית של מר"צ עם אורלי לוי – אבקסיס, מפליטי הלאומנים של "ישראל בתינו", הייתה חשובה יותר לניצן הורובי'ץ ולתמר זנדברג מאשר העיקרון היהודי – ערבי ואמירת תודה לח"כ לשעבר, עיסאווי פרג', שבשני הסיבובים שקדמו לבחירות הללו הוא הביא להם כארבעים אלף מצביעים ערבים. ברור היה שרובם ינועו אח"כ – לאחר מה שעוללו לו במר"צ, לכיוון המשותפת. אבל ההצלחה הזו, של "הרשימה הערבית המשותפת", חייבת לא לזרוע בראשי הרשימה המשותפת יותר מדי אופטימיות כי כבר למדנו שלא פעם שהעלייה היא לצורך ירידה, ולפעמים גם להיפך.
      ראשי הרשימה המשותפת החלו להתגאות כי קרוב לעשרים אלף יהודים הצביעו להם בבחירות האחרונות. ראשית, אני מסופק אם באמת המספרים הללו הם כאלה, שהרי בערים המעורבות קשה לדעת מי היה המצביע ומה הייתה לאומיותו. וגם בערים והישובים לא ערביים כבר חיים כיום מהגרים ערבים שחפצים פשוט להתקדם בחייהם ובפרנסתם, רחוק מהכפר והעיר הערבית החונקת. אבל גם אם נניח שהנתונים אמנם תואמים את אגדת עשרים אלף הבוחרים היהודים של הרשימה המשותפת הרי שעדיין הרשימה הזו רחוקה מרוב רובו של הציבור היהודי, כרחוק השמש מהירח. מדובר בציבור יהודי שמיצה את כוחו האלקטוראלי עד תום ושהינו מיעוט דהויי והזוי בחברה היהודית המסורתית – הלאומית, והדתית. אלה הם אנשי השמאל הרדיקלים והאנרכיסטים ההזויים שרק מרחיקים יהודים מתונים מלהתקרב לרשימה הערבית, לאו דווקא בגלל ערבייה אלא בגלל ההזויות התרבותיות והאנטי דתיות של רדיקלי השוליים הללו, ובכללם הרפורמים התימהוניים ואנשי התועבה הפרובוקטיביים. החברה הערבית הייתה מעדיפה בריתות עם ציבורים יהודיים מפוקחים ומרכזיים יותר כמו הזרמים החרדיים, היהודים המסורתיים וסתם חילוניים נורמאליים. אבל כמה מראשי אחת מארבעת המפלגות של המשותפת דוחקים את ציבור מפלגתם בפרט, ואת ציבור שאר מפלגות המשותפת בכלל, אל זרועות השמאל היהודי ההזוי הזה, שמזמן איבד את צלמו היהודי. למפלגה הזו קוראים חד"ש. שלושה  מארבעת ח"כיה הבכירים מעדיפים בידוד של הציבור הערבי בתוך הציבוריות היהודית מאשר חבירה לציבור יהודי שאיננו רפורמי ושאיננו שמאלי – רדיקלי. עשרות שנים יהודי חד"ש מטפחים את הרפורמים ואת שולי היהודים ההזויים כמיצגי "היהדות המתקדמת", וכופים אותם כ"בני ברית" בלעדיים על הציבור הערבי. עד שנת 2015 נראה היה כי אולי ראשי חד"ש דאז יבינו כי הגיעה העת לשנות גישה. הח"כים מחד"ש, כמוחמד ברקה, עפו אגבריה וחנא סוויד הפכו לפחות דוגמתים בנושא הקומוניזם האנטי דתי והיו קשובים לברית עם גורמים יהודים מתקדמים ומרכזיים, אבל בואם של ח"כים ערבים חדשים בחד"ש, כהיו"ר איימן עודה (אנטי דתי קיצוני ברוח השמאל הקיצוני וההזוי) וגב' עידה תומא – סלימן חיזקו את הח"כ לשעבר, האנטי דתי היהודי, דב חינין, והחזירו את הכיתתיות הקומוניסטית המנותקת מהחברה הישראלית, לעשרות שנים אחורה. תומא – סלימן התגלתה ככהניסטית אנטי יהודית – דתית, כשלשיאה הגיעה כשהובילה פלישה לשכונות החרדיות בבת שמש, לטובת כפייה אנטי דתית נגד החרדים, ועוד בשכונות היותר פרו ערביות של החרדים! חינין – ומחליפו עופר כסיף, מיצגים אף הם גישה אנטי יהודית מובהקת ואילו איימן עודה זורה חול בעיני הציבור הערבי, ובכול מקום שבו הוא מופיע הוא מנסה לטעון כי רק יהודי השמאל הקיצוני הם ברי השיח שעם הציבור הערבי. עודה – כמי שחפץ לשנות החברה הערבית לכמה שפחות מוסלמית, נלחם נגד היהדות בשביל הנחש הזה.
      מסתמא שרוב היהודים החדשים שהצביעו הפעם למשותפת היו מקרב מצביעי מר"צ לשעבר, שבעקבות מה שנעשה לח"כ עיסאויי פרג', הרי שהצבעתם נסובה ממר"צ למשותפת. לא מדובר כאן ב"ציבור יהודי חדש" אלא בפלג הציוני לשעבר של הזויי השמאל ואנשי התועבות שבשמאל הציוני. לציבור הערבי – זה שבמשותפת, יש פונטנצייאל חבירה יהודי גדול יותר בקרב הציבור היהודי הגדול שאיננו שונא ולועג לדתו ולסממניו ההיסטוריים, אך אם ענייני ה"נכבה", התמרונים הפוליטיים והקשר עם החברה הישראלית יוותרו – מטעם מפלגות המשותפת, בידי אנשי השמאל ההזויים הרי שהקרע בין היהודים לערבים רק יורחב, ולאו דווקא משום סיבות לאומניות בצד היהודי.
                             ליברמן בראש הניסיון ליצור "עם חדש"
       קראתי את תביעותיו של ליברמן, במו"מ הטרום קואליציוני. אני יכול להבין את בקשתו לעניין "חוק הגיוס", וגם נושאי התחבורה הציבורית והפעילות בשבת יכולים להיות מובנים לי. אפילו בקשתו ל"נישואים אזרחיים" איננה עבורי בעיה. נהפוך הוא – במקום עיוותים דתיים בחסות "הלכה" מדומה עדיף שהאמת תהיה גלויה. אבל בנוגע להתערבותו בגיור ובבתי הדין מגלה ליברמן את טלפיו האנטי יהודיים. לא לחינם הוא מבקש ש"רבני הערים" יתחילו "לגייר", שהרי הללו נבחרים ע"י רוב חילוני, שלא פעם הוא גם אנטי דתי, וכך יותר ויותר נוכרים יהפכו ל"יהודים" והעם היהודי, חס ושלום, ישנה פניו. הח"כים החרדים רחוקים מללחום למען ה' והתורה, שהרי הם היו צריכים להילחם ראשונים נגד עניין קבלת החלטות דתיות בפרלמנט חילוני, יותר מכול מלחמה אחרת בפרלמנט. אפילו באירן של היום הרי שהפרלמנט איננו מעיז לשנות ולנגוע ב"חוקי השריעה". האיש הזה – ששמו ליברמן, הוא האויב האמיתי להמשך קיומו של העם היהודי, עפ"י מה שהורישו לנו אבותינו. ליברמן הוא המשך המגמה ה"כנענית", של טמיעת גויים בתוך עם ישראל, לשם ניתוק היהודים שיתבוללו עימם, מהעם היהודי וממורשתו.