לא תגורו מפני איש

בס"ד

                 לא תגורו מפני איש / הרב אליהו קאופמן

      מה שאירע בלונדון – בירת בריטניה, בפרשת העריות של הדיין יונתן אברהם, הוא המשך למה שהתחיל שם לפני מספר שנים עם הרב חיים הלפרין. שניהם – דרך אגב, תושבי השכונה החרדית המודרנית "גלדרס גרין". כאשר התפוצצה פרשת הרב חיים הלפרין מיד החלו הניסיונות לטייח ולעקם את האמת. במוצאי שבת שלאחר שמחת תורה של אותה שנה הוזמן הרב חיים הלפרין לביתו של הדיין חנוך הרנטרויא, משכונת "הנדון" הסמוכה ל"גלדרס גרין". הרב הלפרין – רב בית המדרש שברח' "בריג' ליין 65 ב"גלדרס גרין", היה בטוח שהוא מוזמן לישיבת רבנים של האזור הצפון – מערבי של לונדון. זה לא היה מופרך כי ישיבות כאלה התקיימו מידי פעם ואליה הגיעו רבני "גלדרס גרין" ו"הנדון" לטכס עצה ביחס לעמדה ולפעילות כזו או אחרת בלונדון. בבית הרב ערנטרויא – זקן הדיינים והרבנים באזור ובעבר אב"ד בית הדין של ה"יוניטד סינגוג" בלונדון ובבריטניה ("בית הדין של המדינה"), אמנם הגיעו כול רבני האזור אבל זו הייתה מלכודת ה"כיפה אדומה" עבור הרב חיים הלפרין. היו שם הרבנים ווינגרטן, הגר, רוברטס והיו שם גם הדיינים ליכטנשטיין, גאלי ואברהם ועוד רבנים ודיינים אחרים. אבל הנושא לא היה עניין של פעילות תורתית או משהו דומה אלא היציאה לאור השמש של מעלליו של הרב חיים הלפרין בעשרות נשים חרדיות, כולל נשואות. לא ארחיב כאן על מעלליו של ה"רב החסידי" והשמנמן מפאת הצניעות אבל רק אציין שבאחד המקרים הוא טען כלפי נערה חרדית שקצת ירדה מהדרך כי "אם אני לא אעשה לך את זה אז גויים טמאים יעשו לך את זה ויטמאו אותך". כך לפחות הופץ הסיפור שאולי הינו אמת ואולי הוא אגדה. הרב הלפרין עמד מול כול אותם הרבנים ופרץ בבכי. הוא הודה במעשיו והבטיח לעזוב את לונדון בזמן קצר ביותר. אבל בבוקרו של יום שני שאח"כ הגלגל התהפך.

         באותם ימים עוד היה בחיים נשיא ארגון "כדתיא" – ארגון הגג של הקהילות החרדיות בבריטניה, הרב אלחנן הלפרין מ"גלדרס גרין, אביו של הרב חיים הלפרין. על מה שהסכים הרב הלפרין – לעזוב את לונדון, לא הסכים האב ועימו שני בניו משה ודוד, אחייו של חיים. משפחת הלפרין – ובראשם האב הזקן, יצאה חוצץ נגד סילוקו של הרב חיים הלפרין מלונדון והאב אף ענה כי "הכול עלילה". הם ניסו לתלות זאת במלחמת ה"ליטאים נגד הרב החסידי חיים הלפרין". לימים הובהר כי בוודאי שלא כך היו הדברים משום שבין רבני "גלדרס גרין", שקמו נגד חיים הלפרין, היה גם הרב הגר, רב בית כנסת מרכזי וכולל גדול ב"גלדרס גרין". אבל הרב אלחנן הלפרין לא הרפה וכנגד העובדות נגד בנו חיים הוא גייס "שושלת יוחסין" שבה טען כי בנו הוא צאצא של ה"דברי חיים" מצאנז וכול הפוגע בבנו הרי שה"דברי חיים" ינקום בו משמים. בוודאי שכול הסיפור הזה מופרך שהרי יצחק אבינו מעולם לא נקם משמים במי שנלחם בעשיו בנו. לחצה של משפחת הלפרין – לטיהורו של חיים, הפך לאובססיבי ולאף לאלים. כך למשל נעל הרב משה הלפרין (כיום הוא יורשו של אביו בבית המדרש המרכזי – "בית שמואל", ב"גלדרזס גרין") את אב"ד "כדתיא" – הרב אפרים פדובא מ"סטמפורד היל", בבית אביו ואיים לא לתת לו לצאת מהבית עד שהרב פדובא ישנה ויחתום שחזר בו כנגד אחיו חיים. כך ניסו האח דוד הלפרין ועסקן מרכזי מ"גלדרס גרין" להלך אימים על הנשים הנפגעות ועל בעליהן של הנשואות ולאיים עליהם לבטל את תלונותיהם במשטרת לונדון. התוצאות היו שהרב חיים הלפרין אמנם נותר ב"גלדרס גרין" אך הוא יצא מכך ב"שן ועין".

       בית מדרשו של הרב חיים הלפרין התרוקן מעשרות מתפללים חשובים ואמידים שהחליטו שזה לא יהיה יותר רבם. במקומו של הלפרין הם בחרו את הרב יוסף וויינברג – לשעבר ראש ישיבת וינה, ונכדו הגדול של הרב המנוח ומיסד החינוך החרדי בבריטניה, הרב שמלק'ה פינטר זצ"ל. משפחת הלפרין ניסתה להפעיל כוחניות נגד שליחתו של הרב ווינברג ללונדון אך נכשלה. גם במישור המשפחתי נאלץ הרב הלפרין להתקפל. הרב חיים הלפרין היה המועמד הטבעי לרשת אביו – כרב בית המדרש המרכזי ב"גלדרס גרין" ("בית שמואל") אך הפרשה גרמה לכך שהיורש הפך להיות אחיו, הרב משה הלפרין, המכהן כיום כרב בית המדרש במקומו של אביו המנוח, הרב אלחנן הלפרין. גם מעמדו של הרב חיים הלפרין – כדיין ב"כדתיא" החרדית, עורער ונשר. אבל מנגד הוא עזב את העיר, הוא ממשיך לתפקד כרב של בית מדרש פרטי והתלונות נגדו במשטרה נסגרו ע"י אילוץ הנשים לחזור בהן. היה נכון שאילו תמורת סגירת התלונות הללו הוא יפסיק לתפקד כרב בלונדון ויעזוב את העיר אבל כאמור, זה לא קרה. יש לציין כי יותר מעשור לפני התפוצצות פרשת הרב חיים הלפרין הרי שכותב שורות אלה שמע על דברים דומים על הרב הלפרין מדיין מרכזי בלונדון, ואף לו מאותו דיין כי הרב חיים הלפרין קיצר ימי נידה לנשות חלק מבאי בית הכנסת שלו, שלא עפ"י ההלכה. תלמיד חכם ב"סטמפורד היל" טען בפרשה שהוא אמנם איננו יודע פרטים ממשיים על מעללי ההלפרין הזה אבל לאחר שראה ושמע מיהן מספר נשים שהלכו ל"התייעצויות" אצל הרב חיים הלפרין הרי שהוא לא מתפלא על פיצוץ הפרשה הזו. אבל הנזק הגדול נעשה בכך שבראות אחרים ש"לית דין ולית דיין" כנגד העריות הללו הלך המצב והדרדר לכך שגם אחרים – כולל רבנים ודיינים, זלזלו בענייני הצניעות והעריות.  ב"סטמפורד היל" ניסו לא מעטים לגונן על חיים הלפרין משום היותו חסידי, אחרים טענו כי עשה זאת כ"מסג' רפואי" וברשותן של הנשים, והיו בכלל שניסו לטעון כי "עדות נשים היא פסולה". אין ספק שהמגינים הללו הזיקו לנושא עצמו ודרדרו את במצב תוך זלזול בצניעות והורדתה עוד יותר למטה ממה שהיתה עד אז. וכך הגענו לפרשת יונתן אברהם – דיין ב"בית הדין של לונדון והמדינה".

       הסיפור החדש התפוצץ בשבועות האחרונים. הדיין הלה – אף הוא תושב "גלדרס גרין", נתפס ע"י בלש פרטי כשהוא מטמא בזנות אשת איש, שהיא ובעלה הגיעו אליו לצורך "שלום בית". לעומת הרב חיים הלפרין – הרי שהדיין הזה התפטר מיד מכול תפקידיו. כנראה שחסר לו ה"ייחוס" המזרח אירופאי והחסידי שהיה לחיים הלפרין. אבל גם עליו מנסים חבריו לגונן. כך למשל עשה הדיין הוותיק חנוך ערנטרויא, שבעבר היה אב"ד בית הדין שבו כיהן הדיין אברהם שסרח, וכיום ערנטרויא עומד בראש בית הדין האירופאי של "ועידת רבני אירופה" ועוסק בגיורים די בעיתיים, כאשר חלק מה"גרים" הללו נדחפים על ידו להפוך ל"רבנים" שאפילו מעורבים כ"דיינים", שלא עפ"י "שולחן ערוך". דיין ערנטרויא – שבפרשת חיים הלפרין הוא היה נחרץ ביותר ולא ניסה למצוא "קולות" להשתקת הרעש סביב הפרשה, הרי שבפרשת דיין אברהם הוא תלה בבתי הכנסת ב"גלדרס גרין" מודעה המבקשת לאסור בבתי כנסת ובשולחנות שבת את הדיבור על הפרשה הזו. היחיד ששבר את בקשתו היה הרב אהרון בצוץ, רב קהילת הספרדים ועדות המזרח, ששמה "כנסת יחזקאל".

        הרב אהרון בסוס בנה את קהילתו בעשר אצבעות. בשנת 1990 הוא היה רב צעיר ב"גלדרס גרין" שאנשיו חיפשו לו פעם עשירי למניין ברחובה של עיר. אבל עם השנים הוא הפך את קהילתו לקהילה הספרדית המרכזית והגדולה של בריטניה. כיום – כמעט שלושים שנה אח"כ, יש לו סניף אפילו בשכונת רמת בית שמש א' שבבית שמש, והקהילה שלו שם נקראת "מעם לועז". אלה הם בני הדור השני והשלישי שגידל הרב בצוץ לתורה ולמצוות בבריטניה ולימים עלו לישראל ובנו את קהילתם בבית שמש. אבל בשנים האחרונות פרסומו יצא בשל עמידתו בפסוק "לא תגורו מפני איש". עוד לפני פרשת דיין אברהם שסרח הוא התעמת עם אחד בשם דואק, שהגיע מארה"ב והפך לעמוד ה"דיינות" בבית הדין של ה"ספרדים – פורטוגזים" בלונדון. בית דין זה הוא הרביעי בגודלו בין בתי הדין היהודיים בבריטניה וגם הפחות חשוב שבהם. רוב היהדות הדתית של יוצאי המזרח חברים בבתי הדין של ה"יונייטד סינגגוג" ("בית הדין של המדינה"), בית הדין של "חברת בני ישראל" ("פדריישן") והחרדים חברים ב"כדתיה". הדיינות והכשרות של בית הדין הקטן הזה מזערית אבל בית הדין הזה עשיר מאוד מהימים שלפני התבוללותם של צאצאי היהודים הספרדים והפורטוגזים. דואק הגיע ללונדון מארה"ב לאחר שבי עדתו (עדת יוצאי העיר חלב שבסוריה) הראו לו את הדרך לטיסה חד כיוונית לבריטניה בשל עמדותיו הפרו רפורמיות והפרו קונסרבטיוויות, ובעיקר בשל תמיכתו בהכרה לאנשי התועבה. האיש הזה הוא חתנה של הבת הסוררת והמורדת של הגר"ע יוסף – גב' זכייה בר שלום, שגם אחייה הכריזו מלחמה עליה ועל חתנה המפוקפק. מרגע בואו ללונדון החל דואק בסערות פרובוקטיביות, ובראשן הצהרותיו בדבר תמיכתו בהכרה בתועבות ובמתן לגיטימציה לאנשי התועבות. באחרונה העלה רעיונות דומים גם "רבה הראשי" של בריטניה – אפרים מירוויס, ששלח חוזר חוצפני לתלמודי התורה החרדים לאמץ את ההכרה בתועבות ובאנשיהם. כאשר אותו דואק החל בהצהרותיו הפרובוקטיביות הרי שהרב בצוץ יצא מיד נגדו. הרב בצוץ – השייך ל"כדתיא", האמין שבית הדין של החרדים יעמוד מאחוריו אך מה הופתע הלה כאשר הללו רק גמגמו וטענו כי "זהו עניין פנימי של הספרדים". מסתבר שאם דיין דונר וחבריו מ"כדתיא" היו חיים בימי שבתאי צבי ימ"ש הם היו עונים ל"חכם צבי" את אותה תשובה (...). זו לא הייתה הפעם הראשונה שב"כדתיא" פסחו על שני הסעיפים. לפני יותר מעשור הם פחדו לצאת נגד "גר צדק" מפוקפק שניסה להשתלט, בעזרת כספו, על בתי הדינים בלונדון ולהכניס שם "גרים" כלבבו ע"י הטיית דיני היהדות, ולימים גם הוא הואשם בענייני אי קיום הלכות "אבן העזר". בית הכנסת של אותו האיש – בשכונת "הנדון", הסתנף אז ל..."כדתיא", גם כשבאירועי קידושים ושמחות לא הייתה שם מחיצה בין אנשים לנשים! כאשר עלה עניינו של דואק לכותרות הדיונים בבריטניה הרי שמלבד הרב בצוץ מסתבר שכול הדיינים והרבנים מלאו פיהם מים ורק בחדרי חדרים דיברו על הסכנה באיש הזה, שלמעשה הינו רפורמי. דייני בית הדין של דואק, הספרדים - פורטוגזים, כמובן ששתקו מתוך לויאליות ל"קולגה". גם בית הדין של חברת "בני ישראל" שתק וכך גם "בית הדין של המדינה". באותם ימים הוביל את סתימת הפיות לטובת דואק – מטעם "בית הדין של המדינה", אותו דיין נואף ששמו יונתן אברהם, זה שנתפס לימים באשת איש. אברהם לא התבייש לצלצל שוב ושוב לרב בצוץ ולבקש ממנו להרפות מדואק הרפורמי, ולאחר שהרב בצוץ סירב הרי שאברהם התעלם ממנו במפגשי רבנים וסובב ממנו את ראשו כדי לא לברכו באמירת שלום. לא במקרה חז"ל טענו כי התמיכה בעבודה זרה (במקרה שלנו אלה הרפורמים ...) מביאה לגילוי עריות. לא במקרה מי שתומך בחיי "דו קיום" עם אנשי התועבות הוא בעצמו עובר על אשת איש, ומי יודע איזה עוד עבירות הוא ביצע. ממצאי הבלש הפרטי מסתבר שהדיין הנאלח הזה נפגש עם אשת האיש לא רק במלונות אלא גם במקומות מפוקפקים שהצניעות והכשרות מהם והלאה. קולו של דיין ערנטרויא – "דיין העל" של בריטניה, לא נשמע בכול פרשת אותו הדואק וכך גם כאשר הרב מירוויס שלח את חוזר התועבה לבתי הספר החרדים. כאן יש לציין כי כבר בימיה של גב' מרגרט תאצ'ר – ראש ממשלת בריטניה הגדולה של שנות השמונים של המאה העשרים, כבר עלה עניין קבלת אנשי התועבה כחלק משינויים דתיים בבריטניה, אך בעוד שהכמורה האנגליקנית הייתה מוכנה להתפשר בעניין הרי ש"הרב הראשי" של בריטניה דאז, הלורד עמנואל יעקובובי'ץ, סירב לכך בכול מאודו ולבסוף הכמורה האנגליקנית שינתה את דעתה. על כך יצאה גב' תאצ'ר השמרנית לטובתו של הלורד יעקובובי'ץ והאדירה את שמו בעוד שכלפי הכמרים היא פלטה מילות זלזול.

       את דיין אברהם לא מספיק להדיח מתפקידיו הרבניים אלא שיש גם לשלול ממנו את זכותו להעביר שיעורי תורה בכול אתר ואתר, ואף יש לדאוג שיעזוב את לונדון. אבל כדי לעשות זאת צריכים רבני בריטניה לשנות את דרכם ואפיים ולהתחיל להיאבק נגד כול מי שפורץ גדר באשר היא. המאבק נגד הרפורמי דואק ונגד הנואפים הלפרין ואברהם חייבת להיות ברורה, חדה וללא משוא פנים. את המאמר הזה הבאתי משום שמישהו צריך לכתוב ולא לשתוק על ירידת קרנה של התורה והיהדות בבריטניה, ועוד כשהדג הרבני מסריח מראשו.