בס"ד
שמיל, דו איז
פלשתינה! (שמיל, כאן זה פלשתינה!) / הרב אליהו קאופמן
עוד לא קם התסריטאי שיעז להכין סרט דוקומנטארי
לטלויזיה הישראלית (וזו גם תשדר אותו...) על שיתוף הפעולה הנאצי – ציוני או על
עקירת הדת היהודית, באופן מכוון, ע"י ראשי הממסד הציוני עם הקמת המדינה.
לאחר שבחודשים
האחרונים הודתה מדינת ישראל ב"נכבה" נגד העדה התימנית – בנושא גניבת
ילדי תימן, ומנגד עלתה הסדירה "סלח, כן זה ארץ ישראל, על אפלייתם המכוונת של
ראשי הממסד הציוני נגד העדה המרוקאית, הרי שהגיע הזמן לעבור לעוד שתי
"נכבות" אנטי יהודיות שעוללה המדינה במתכוון לניקלטייה. אחת מהן היא ההעברה
על הדת בכוח של מאות אלפי בני עולים החדשים – מגזיזת פאות והאכלת טריפות ונבילות בכפייה
ועד לשיכונם של אותם בני העולים בבתי ספר כפרניים תחת הכותרת "ממלכתי".
ה"נכבה" השנייה – ואולי הקשה ביותר שאיזה ציבור עבר מידי הציונות, מתייחסת
לשיתוף הפעולה של התנועה הציונית עם הנאצים ימ"ש, בהשמדת יהדות אירופה כדי
לבנות בדם החללים את מדינת העתיד הציונית. ההבדל בין "נכבת התימנים"
ו"נכבת המרוקאים" היא בכך ששתי ה"נכבות" האחרות לא נעשו רק
לעולי המזרח אלא גם יהדות אשכנז ומזרח אירופה היו קרבנותיה, ולא פעם בני המשפחה
הציוניים עצמם עוללו זאת לבני משפחותיהם ממש!
הרעיון הציוני
שהמדינה איננה מטרה אלא אמצעי לעקירת הדת
התנועה הציונית שמה לה למטרה להרוס את
היהדות ההיסטורית ולבנות על חורבותיה "עם יהודי חדש". בקיצור, הגשמת שיר
ה"אינטרנציונל": "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". רבי חיים
מבריסק טען – בראשית המאה העשרים, כי "מטרת הציונות איננה הקמת מדינה אלא
שהקמת המדינה הוא רק האמצעי למען המטרה האמיתית: להרוס את היהדות ולבולל את היהודי
הדתי והמסורתי בתרבות הגויים". הבנת הנקודה הזו היא בעצם הבנת כל עניין
התרחשות ה"נכבות" הציוניות נגד עולי המזרח, נגד הדת ולשיתוף הפעולה
בשואה המרה עם הנאצים ימ"ש. סיפור ה"נכבות היהודיות" לא היה עניין
של "טעויות קליטה" אלא עניין של השקפה יציבה שפשוט רצתה לבצע ניתוח של
רה סוציאליזציה בעם היהודי, ובמקום הרעיונות היהודים – הדתיים של היהדות להשתיל רעיונות
נכרים. והמטרה הזו קידשה את כל האמצעים. מהרצל, ז'בוטינסקי דרך חיים ויצמן, בן גוריון
ועבור בכל השרים והפקידים הרי שעדיף היה להם לא להקים מדינה מאשר לגלות לימים כי
החלפת העם היהודי בעם נכרי לא הצליחה וכי הדת היהודית חזרה לאלה שמאבותיהם נעקרה.
ראשי הציונות לא חלמו על כך שנצח ישראל לא רק שינצח אלא ישלוף מהארכיונים את האמת
על מזימת הציונים.
אבל אם את ה"נכבות" נגד המזרחיים
בכלל והתימנים והמרוקאים בפרט אפשר "למרוח" בהתנצלות רפה וקשקושים
הסברתיים על "טעויות אנושיות" הרי שאת מה שעוללו הציונים בעקירת היהדות
אי אפשר לפטור כ"טעויות" גרידא, ואילו את האמת על שותפות הציונים עם רצח
העם בשואה אי אפשר להסביר כ"טעויות של אנשי עבודה" כי השותפות הזו נעשתה
לפני הקמת המדינה ומורה באופן ברור כי המטרה הייתה לשפוך דם יהודי כדי להקים מדינה
כופרת. לא לחינם עדיין לא קם שום תסריטאי שיצור סרט ממשי כמו "סלח, כאן זה
ארץ ישראל ", על עקירת הדת ו/או על הקשר בין השואה, הנאצים ימ"ש
והציונות. בהקשר לעקירת הדת הרי שכל הממסד החילוני – מימין ומשמאל גם יחד, איננו
מעוניין בהתרגשות יותר מדי של מרד תורתי במדינה שהחילוניות נלחמת על חייה מול הרנסנס
הדתי שהקב"ה מסייע בעדו. ואילו בנוגע לשואה הרי שהימין, המרכז והשמאל
הציוניים יודעים שיום אחרי פרסום סדרה טלויזיונית כזו הם יאלצו לגנוז מעצמם את הכותרת
"ציונות", שבה הם כל כך מתפארים. סרט על השואה והציונות לא יוותר בסלוני
האזרחים כאן אלא יצא לחו"ל וכל העולם יראה ויחשף לצביעות הציונית שמזילה
"דמעות תנין" על נרצחי השואה בזמן שהם, הציונים עצמם, השתתפו ברצח הזה.
סדרה טלויזיונית כזו תספר את סיפורה של הציונות בנוסח הבן שרצח את הוריו
ואח"כ בכה על יתמותו. ולכן שום ישראלי – ויהיה הכי ליבראלי שיהיה ואפילו יהיה
קצת טבול ב"פוסט ציונות", לא ירצה לעשות (למרות שהעדויות הן רבות
למכביר....) סרט כזה כי כך הוא יכרות לעצמו את הענף הציוני ו/או
ה"ישראלי" שעליו הוא יושב ומטיל ביצי זהב.
פתיחה מצמררת וסוף איום לסרט על עוללות הציונים
בשואה
את הסיפור הניאו נאצי – ציוני הייתי מתחיל
ב"פולו – אפ" על כתבה בטלויזיה הישראלית – בשנת 2012, המספרת על הסרט
הישראלי המדבר הראשון שיצא בארץ ישראל באמצע שנות השלושים של המאה העשרים ובו מתוארת
ההתנחלות הציונית ברוב הדר ופאר לעומת ימי הזוועות שבאו אז על יהודי אירופה,
כשהנאצים כבר שלטו בלעדית בגרמניה. המעניין בסרט הזה הוא שהופעות הבכורה שלו היו
בגרמניה הנאצית ורק יהודים הורשו לראות את הסרט. אז מי אמר שלא היה קשר של שיתוף
פעולה בין הציונים לנאצים ימ"ש?!
והייתי מסיים את הסרט הזה במותם של
ניצולי השואה בחזית לטרון (גם עפ"י עדותו של אריאל שרון המנות, שלחם שם)
מכדורי הלגיון הירדני כשבידיהם אין בכלל נשק. הניצולים הללו קיבלו אשרות כניסה
לארץ – דרך הציונים, בתנאי שישלחו לחזית המלחמה בארץ ובכלל לא צוידו בנשק. הם היו
"בשר התותחים" של הישוב הציוני ו"מגש הכסף" האדום שעליו הוקמה
המדינה הזו. זה היה "קצת" יותר חמור משפיכת בני עדת מרוקו ממשאיות לחולות
הלס של המגב הבוער, והקרבנות הפעם לא היו מזרחיים אלא יוצאי אשכנז ומזרח אירופה,
שלא פעם נשלחו לדמם בלטרון ע"י בני משפחותיהם ממש!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה