יום שבת, 28 באוקטובר 2017

עלייתה ונפילתה של ש"ס

בס"ד
                           עלייתה ונפילתה של ש"ס / אליהו קאופמן
         נפילתה של ש"ס נעוצה בכך שהקמתה ההיסטורית לא הייתה באמת ממקום הקדושה שממנו קמו תנועות ומפלגות דתיות וחרדיות, שקיימות כבר למעלה ממאה שנה. ש"ס הוקמה כ"מפלגת כיס" אשכנזית – חרדית והפכה ל"מפלגת כיס" אשכנזית – חילונית.
     סיפורה של תנועת ש"ס – בפוליטיקה הישראלית, הוא סיפור מוזר. אבל גם כסיפור
ארגוני – דתי – יהודי הוא לא פחות מוזר. ההיסטוריה המודרנית – של ראשית המאה העשרים, העמידה את הארגונים הדתיים והחרדים, שעד היום הם במרכז ההוויה הפוליטית, התרבותית והרעיונית של היהדות הדתית והחרדית. עד ראשית המאה העשרים היו הארגונים הדתיים היהודים בנויים סביב מודל הרבנויות הליטאיות, ההונגריות ומה שנותר מיהדות גרמניה הדתית. מנגד, ברחבי רוסיה הגדולה (כולל פולין) ובאוקראינה בעיקר, עמדו האדמו"רים בראש החצרות החסידיות. זה היה נכון לאירופה של תחילת המאה העשרים – על שלוחותיה הקטנות דאז ביבשת אמריקה. מנגד, יהדות המזרח וצפון אפריקה הייתה בנויה על ה"מרא דאתרא" של כל מדינה וחבל ארץ בארצות האסלאם ובמזרח הרחוק. הראשונים שפרצו מארגון יהדות נטו לתנועה פוליטית היו אנשי ארגון "המזרחי". הללו – במטרה לדבוק בציונות החילונית כנגד המסורה הדתית ההיסטורית – של ציפייה למשיח בלבד, הקימו את ארגונם בסמוך לתקומתה של הציונות החילונית, וקשרו את גורלם בציונים החילוניים – שרובם באו אז מהשמאל דווקא, ולא באחיהם החרדים. "המזרחי" הוקם בשנת 1902, כדי לארגן את זרימת הדתיים לתוך הציונות ולנטרלם מהשפעת הרבנים והאדמו"רים. בראש המהלך הזה עמד הרב יצחק יעקב ריינס, שאפילו תמך ב"תוכנית אוגנדה" של הרצל, בימים שהאחרון רצה להחליפה כנגד העלייה לארץ ישראל. מיד אח"כ קמה "אגודת ישראל", כריאקציה לנטישת "המזרחי" את העולם ההשקפתי הדתי. הקמתה של אגו"י הייתה בשנת 1912, בעיר קטובי'ץ. ראשי המקימים באו דווקא מהקטנה שבקבוצות החרדיות – ראשי היהדות האורתודוכסית של גרמניה, מהעיר פרנקפורט. בראשם עמדו ר' יעקב רוזנהיים ו-ר' יצחק ברוייאר (נכדו של הרב שמשון רפאל הירש). הקבוצה הזו הצליחה לגייס את חסידויות גור ואלכסנדר מפולין ואח"כ גם את רוב היהדות הליטאית של ליטא ופולין. הטענה המרכזית הייתה שצריכים להקים גוף מפלגתי כנגד פרישת "המזרחי" מהיהדות הדתית וחבירתה לציונות החילונית. לא כל החוגים החרדים היו שותפים להקמת אגו"י, למרות שהאחרונים הצליחו לגייס לצידם רבנים חשובים ומרכזיים כהרב שמואל גרודזי'נסקי, ה"חפץ חיים" (שניהם ממזרח אירופה) והרב יוסף חיים זוננפלד מארץ ישראל. רוב העולם החסידי התנגד לחבור ל"אגודת ישראל" בטענה כי מדובר בעוד ארגון מודרני שיגרום נזק ליהדות הצרופה. בראש המתנגדים עמדו הרב חיים סולובייצי'ק מבריסק, האדמו"רים ממונקאטש, לובאביטש, בלזא וסאטמר וה"סבא קדישא" שלמה אליעזר אלפנדרי מארץ ישראל. בשנת 1922 חלו פילוגים ב"המזרחי" ובאגו"י – בכל אחת בנפרד, על רקע ההשפעות הסוציאליסטיות של אותם ימים, והקמתה של בריה"מ הקומוניסטית.
                   הפילוגים הדתיים והחרדיים על רקע הסוציאליזם  
     מתנועת "המזרחי" פרשו אנשי "הפועל המזרחי", שראו את עצמם כמגשימים סוציאליסטים – דתיים בתנועה הציונית. הם החלו לבנות התיישבויות חקלאיות בארץ ישראל,  וכך קם ה"קיבוץ הדתי". לימים הם הפכו לפלג הגדול יותר של התנועה הדתית לאומית אך בשנת 1956 התאחדו שוב "המזרחי" וה"פועל המזרחי" והפכו ל"מפלגה הדתית – לאומית"(המפד"ל), שכיום מתבטאת ב"בית היהודי". מנגד, התפלגו – על אותו רקע סוציאליסטי, אנשי "פועלי אגודת ישראל" מאגו"י ואף הם פנו לכיוון ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל – ברובם מושבים בדרום ובמרכז הארץ, אך גם קיבוץ אחד בשם "חפץ חיים". אנשי פא"י נטו לכיוון הציוני ולא עוד לכיוון "לא ציוני". תנועת פא"י התקיימה כתנועה פוליטית עד לבחירות 1996 ואח"כ נבלעו חבריה בתוך אגו"י.
                                 הבעיה הארגונית של יהדות המזרח הדתית
     למול הארגונים הדתיים והחרדים מארצות אירופה הרי שיהדות המזרח הדתית נותרה - עד שנת 1981, יתומה ממסגרת מייצגת כלשהי. להבדיל מאירופה הפוליטית, המודרנית והפלגנית הרי שיהודי המזרח וצפון אפריקה – עד עלייתם ממש לארץ ישראל, נותרו מחויבים לדתם נטו ולרבניהם. גם מי שעלו מהם לפני קום המדינה נבלעו במסגרות הפוליטיות החילוניות או הדתיות – חרדיות של בני הישוב האירופאי. תנועה רעיונית דתית – מזרחית לא קמה ליהודי המזרח ואפריקה והניסיון להקים רשימות עצמאיות נכשל שוב ושוב, או יותר נכון הוכשל שוב ושוב. כאן המקום לציין כי בראש התנועה הדתית לאומית עמדו רבנים שייצגו את הכיוונים הרעיוניים בתנועה זו, אך בעיקר הייתה אגו"י החרדית בנויה מפדרציית רבנים ואדמו"רים שלאורך השנים יצגו את הקשת החרדית הרחבה שלה. לאחר מלחמת העולם מהשנייה הפכה אגו"י לכוח החרדי העיקרי לאחר שחוגים חרדים אנטי ציוניים רבים (רוב חסידות מונקאטש למשל וכל חסידות שינובא ועוד) הושמדו בשואה המרה, ולאחר שגם השבר שלאחר השואה והקמת מדינת ישראל גרמו לכמה חסידויות אנטי ציוניות להצטרף לאגו"י ולהפוך ל"לא ציוניות" בלבד, כחסידויות ויזני'ץ, צאנז, בלזא ולימים לובאביטש. את האגף האנטי ציוני המשיכה לאייש בעיקר חסידות סאטמר.
     היהדות הדתית המזרחית עברה משבר קשה עם עלייתה. בארצות המוצא הייתה הקהילה בנויה על הדת ועל מנהגי המקום של כל עדה, אך מנגד הכול הסתובב סביב אחדות התורה. כשהגיעו יהודים אלה לארץ הרי שחלק מרבניהם בוזו ונשלחו לעבודות דחק במקום לקבל את כבודם הראוי (כמו למשל ה"בבא חאקי" – אחיו של ה"בבא סאלי"). המדינה החילונית סחפה לחינוך הפוקר חלק לא מבוטל מבני עדות המזרח. מנגד, כשפנו הרבנים המזרחים לכיוון הדתיים והחרדים הם גילו כי הפילוג הפוליטי שהם גילו היה זר להם ולכן הם התפלגו והשתלבו כ"כינור שני" ב"המזרחי" וב"אגו"י. רק בשנת 1981 העזו יוצאי המזרח הדתיים לקרוא תגר על היותם קבלני קולות בלבד. בשנה זו הוקמה מפלגת תמ"י – וגם זאת רק לאחר ששר דתי – מזרחי, אהרון אבו חצירה, נפגע מהמפד"ל וממנהיג המפד"ל דאז מסיבות משפטיות, השר יוסף בורג. האשליה של תמ"י החזיקה מעמד רק קדנציה פרלמנטארית מקוצרת – של שלוש שנים בלבד. המפלגה החדשה פנתה לא רק לאפיקים דתיים אלא גם לרעיונות סוציאליים רדיקאליים ובשורותיה הייתה קבוצת שמאל לא קטנה בראשות גב' ויקי שירן המנוחה ודר' אשר עידן. גם הליכוד היה במתח לנוכח המפלגה הזו, משום שרבים מהקולות שקיבלה המפלגה (שלושה מנדטים) באו לה גם ממצביע הליכוד המסורתיים. בשנת 1984 נפלה תמ"י למנדט אחד בלבד ואח"כ נבלעה בליכוד. המפלגה הזו יזמה – עם המער"ך, את הקדמת הבחירות ובגללה נפל הליכוד מהשלטון. הציבור שלה חזר לליכוד וחלקו פנה לאלטרנטיבה דתית – מזרחית חדשה ואמיתית: לש"ס.
                  הקמת ש"ס כקונייקטורה פוליטית ליטאית - אשכנזית
       הרבה גורמים הביאו להקמתה של ש"ס, המפלגה החרדית – מזרחית הראשונה בישראל, אבל אף אחד מהגורמים הללו לא היה באמת קשור להקמת גוף דתי – מזרחי אמיתי. אפילו אותה תמ"י הקטנה הייתה ביסודה הרבה יותר מפלגה מזרחית בשורשה מאשר ש"ס. הרבה "חוקרים" ופוליטיקאים מזרחים – חרדים מנסים לקשור בין הרשימה המזרחית - חרדית שנכנסה לעיריית י"ם (בשנת 1983, בראשות הרבנים ניסים זאב ויעקב יוסף) לבין הקמת ש"ס הארצית, אבל החוט המקשר לא היה בהצלחת הרשימה המקומית בי"ם ו/או בהמשך ה"מהפיכה המזרחית" הפוליטית. ש"ס לא הייתה מוקמת אלמלא הפילוג ב"אגודת ישראל". גם לאחר שהרב ניסים זאב פנה לרבנים ספרדים – ובראשם הגר"ע יוסף (שסיים את הקדנציה שלו כה"רב הראשי לישראל", בשנת 1983), הרי שכל אותם רבנים דחו את הקמת הרשימה הארצית בטענה כי "זה יהיה כישלון גמור" וכי "בירושלים היה לנו כוח אלקטוראלי ודמוגרפי שונה מאשר במדינה". ואמנם, לאשורם הדברים היו נכונים. צריך היה מבצע בחירות מופלא כדי להגיע למנדט או שניים מקרב האוכלוסייה החרדית המזרחית. גם קיומה של תמ"י לא בישר טובות למפלגה דתית – מזרחית חדשה. רבני המזרחיים ידעו גם שחלק גדול מתוכם בכלל משתייך לאגו"י, ורובם שם נשמעים לרב אליעזר מנחם שך הליטאי, ובלעדי הסכמתו הרי שאותם רבנים לא יזוזו למפלגה חרדית – מזרחית עצמאית. הציבור החרדי – מזרחי היה אז נתון, שלא כבתמ"י, למרות בלעדית של רבניהם. אבל אז הגיע הפילוג באגו"י (שאירע רק בישראל ולא בעולם) והליטאים (או בכינויים דאז צא"י) פרשו מאגו"י על רקע מחלוקות של מינויים וסדר הרשימה לפרלמנט. כמו כן משבר נוסף פקד את אגו"י. מפלגת פא"י פרשה אף היא והקימה עם הימין הדתי – לאומי, שפרש מהמפד"ל (בראשות הרב חיים דרוקמן), את מפלגת "מורשה"(שבשנת 1984 זכתה בשני מנדטים). אחד מסלעי המחלוקת בין הליטאים לחסידים ולירושלמים של אגו"י היה בהצבתו של נציג מזרחי – חרדי ברשימה המשותפת של אגו"י, ערב הפילוג בשנת 1984. הליטאים דרשו להציג נציג מזרחי ברשימה ונקבו בשמו של מזרחי שהשתייך לזרם הליטאי שלהם. באגו"י כמובן שלא הסכימו. ואז אירע הפילוג. הרב אליעזר מנחם שך ידע שבקולות הליטאים בלבד לא תבוא ישועתו. הוא גם העריך שמפלגה מזרחית – חרדית תחת שליטתו תביא יותר מנדטים מאשר החרדים – המזרחים באמת מנו, משום שלא מעט מסורתיים יתמכו ברשימה כזו. בתחילה פנה הרב שייך לגדולי ישראל הספרדים של אותה עת – לרבנים בן ציון אבא שאול ויהודה צדקא. השניים סירבו לתת גושפנקא למפלגה כזו משום שהם נמנו על תלמידיו של הרב יעקב מוצפי (שניפטר בשנת 1982) – אב"ד ה"עדה החרדית הספרדית", ששלל הצטרפות לבחירות כלשהן למוסדות המדינה. בצר לו פנה הרב שך לרבנים צעירים יחסית שהצטופפו בצילו כמו חכם שלום כהן והרבנים שבתאי אטון ושמעון בעדני. הרב שך העדיפם על רבנים מזרחיים אחרים ביודעו כי יצייתו לו. ש"ס לא הוקמה – כה"מזרחי" ואגו"י בשעתן, כמפלגה רעיונית וכאיחוד של כל חלקי יהדות המזרח, ש"ס הוקמה עפ"י המינוח הדתי האומר "שלא לשמה", היא הוקמה כ"מפלגת כיס" ליטאית אשכנזית נגד החסידים והירושלמים האשכנזים. וידוע כי ביהדות נאמר שמה שהוקם שלא מכוח הקדושה לא יאריך ימים, ובוודאי שלא ישרת את הקדושה.
                                   הגר"ע יוסף והעמדתו בראש ש"ס
      אבל בכל זאת ניטרדו מקימי ש"ס האשכנזים בעניין מי יעמוד בראש מועצת חכמי המפלגה החדשה. אף אחד מהרבנים הללו (אטון, כהן ובעדני) לא הסכים לעמוד בראש מועצת חכמים כזו – הן מפחד הכישלון והן משום שלא ראו את עצמם מנהיגים רשימה כזו, ועוד כשהרבנים אבא שאול וצדקא מתנגדים לה. ואז העלו השלושה – לפני הרב שך, את שמו של הגר"ע יוסף. בתחילה פסל הרב שך על הסף את שמו של הגר"ע יוסף. הנימוק היה: "זה רב של רבנות שלא יוכל להתמודד כמונו נגד המערכת החילונית במדינה, זו שמינתה אותו קודם לכן לרב הראשי לישראל". אל ההתנגדות הזו הצטרף רב ליטאי נוסף – שהוא עצמו היה מיוצאי ה"רבנות הראשית לישראל", הרב יוסף שלום אלישיב. האחרון טען לפני הרב שך כי מהיכרותו את הגר"ע יוסף מ"בית הדין הרבני הגדול" הרי שהגר"ע יוסף לא ישמע לרב שך, כי אם לעצמו בלבד, ואולי גם לשלטון הישראלי החילוני, בבוא העת. כמו כן חלק מהרבנים הליטאים האשכנזים טענו כי "הספרדים לא יתמידו בהשקפה הלא ציונית לאורך זמן, בראש רשימה שכזו".שלושת הרבנים המזרחיים שביקשו לצרף את הגר"ע יוסף טענו כי הם ערבים לכך שאם הגר"ע יצטרף ל"מועצת החכמים" שלהם הרי שהוא יהיה רק אחד מתוך ארבעתם. כמו כן הוסיפו הללו כי לאחר שלא הוארכה הקדנציה שלו ב"רבנות הראשית" הרי שליבו אינו עוד עם השלטון החילוני שבגד בו. בלית ברירה הסכים הרב שך לעניין והתנה זאת בהבטחה כי הרבנים המזרחיים יכפו בעתיד על הגר"ע יוסף כל החלטה בלעדית של הרב שך. באותם ימים היה מצבו של הגר"ע יוסף בכי מר מבחינה ציבורית – לאחר החלפתו בגרי"מ אליהו, כה"רב הראשי לישראל". מלבד שיעורי תורה בביתו הוא לא יצא לציבור הרחב. הרעיון החדש – של עמידה בראש "מועצת חכמי התורה" של ש"ס החדשה, היה עבור הגר"ע יוסף תחייה חדשה. אנשי אגו"י ניסו בכל זאת לשכנע את הגר"ע יוסף ולשכנעו לא לעמוד בראש מפלגה פרו – ליטאית שכולה ארס והרס כנגדם. ח"כ מנחם פרוש המנוח הזכיר לגר"ע יוסף כי אביו, הרב משה פרוש, הוא האיש שערב עליו לפני אבי הגר"ע יוסף והביאו לישיבות המפוארות ולא הותירו להמשיך לסייע בפרנסת משפחתו. אבל הגר"ע יוסף החליט לקבל את התפקיד. לצד הגר"ע יוסף הגיע גם הרב ראובן אלבז – אז המחזיר בתשובה המרכזי בישראל. מנגד, הרי שרוב רובם של הרבנים המזרחיים שתמכו בש"ס באו מהמחנה הליטאי כמו משפחות טולדנו, הררי - רפול ועדס, והרבנים יוסף עזרן מראשל"צ, יצחק פרץ מרעננה ורפאל פנחסי מבני ברק. ולצידם הפך עוזרו המזרחי של הרב שך, הרב יחזקאל אסחייק, למזכ"ל ש"ס. ארבעת המנדטים שמפלגה זו זכתה בהם באו לה בעיקר מהציבור הליטאי האשכנזי – שהצביע לה בהמוניו, וממאוכזבייה הדתיים של תמ"י, כמו גם מחלק ממצביע הליכוד המסורתיים.
                                        הסטייה מדרך הישר
      ההתחלה הייתה מוצלחת ביותר ואילו הליטאים – שבנתיים הקימו את העיתון "יתד נאמן", כעיתון נפרד מהעיתון "המודיע" של אגו"י, הם היו אלה שהנחו את ש"ס. הרב יצחק פרץ – ראש המפלגה, והמזכ"ל יחזקאל אבחייק, היו מנווטי הפעולה של הרשימה החדשה. אבל עד מהרה אשר יגורו הרב אלישיב ואחרים אירע. עסקן צעיר בשם אריה דרעי החל לנווט את המפלגה וידע ליצור קרעים במקומות הנכונים, ובתוך משפחתו של הגר"ע יוסף. למרות ההצלחה הגדולה בבחירות 1988 – קבלת ששת המנדטים (למרות שבבחירות הללו כבר הריץ הרב שך מפלגה ליטאית עצמאית בשם "דגל התורה"), הרי שדמויות מפתח כמו הרבנים יעקב יוסף (בנו של הגר"ע יוסף), יצחק פרץ, שמעון בן שלמה ויוסף עזרן פרשו או "הופרשו". ממפלגת רבנים ובני תורה הפכה ש"ס למפלגה עסקנית של איש יחיד בשם אריה דרעי שהחל גם לאמץ השקפות שמאלית, אפילו בענייני דת ומדינה. החיבור של דרעי וש"ס עם מר"צ ב"הסתדרות העובדים הכללית" היה האור האדום השני בעניין. ה"אור האדום" הראשון אירע כבר בשנת 1990 כאשר דרעי "בישל" את ה"תרגיל המסריח" כדי להעלות את מפלגת העבודה לשלטון, ללא התייעצות עם הרב שך. התוצאה מכך הייתה שבבחירות 1992 שוב התאחדו האשכנזים החרדים למפלגה אחת תחת המטריה ששמה "יהדות התורה" אבל ש"ס נותרה עם ששת המנדטים שלה. חבירת ש"ס לממשלת השמאל שוב העלתה את המתח בין הגולם של ש"ס ליוצר הליטאי.
                                                המהפך השלילי
     ש"ס יצרה מציאות חדשה – באופן שלילי, בציבור החרדי. המציאות הזו טואטאה לצד בתחילה ע"י מצביעי ש"ס החדשים אבל לטווח ארוך היא זו שהביאה את המפלגה הזו אל עברי פי פחת בימים אלה, כשהסקרים מורים על כך שהיא עומדת לא לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. שלטונו הבלעדי של דרעי בש"ס – עד להרשעתו, הביא לניפויים של רבנים ואנשי משקל מזרחיים – חרדים במפלגה. במקומם הוא החל למלא את מוסדות ש"ס, ח"כיה ומשרדיה בעסקנים רבים, שספק אם היו והינם שומרי שבת בכלל, אבל הללו התלבשו בתלבושת השחורה – לבנה. לאט, לאט צצו פרשיות של מעילות פיננסיות
ופליליות – ודרעי כיכב בראשן. מנגד צצו לראשונה פרשיות של "חוסר צניעות" (במילים עדינות מאוד...) שדתיים וחרדים לא הסתבכו בהן, בשרות הציבור הישראלי, עד להופעתה של ש"ס. מלבד דרעי הרי שעוד לא מעט ח"כים ושרים של ש"ס החלו להופיע בבתי המשפט בישראל כנאשמים פליליים. בתחילה עדיין הציבור המזרחי האמין שזו מלחמה ממסדית – ובמיוחד של הליכוד דווקא (שאיבד מנדטים רבים לש"ס...), נגד עלייתה של ש"ס אבל עם השנים הסתבר שגם אם מישהו מהממסד מעוניין בהפלת ש"ס מסיבות עדתיות ודתיות הרי שש"ס עצמה איננה נקייה ממעללים אלה. שיחה מעניינת שהוקלטה על ידי באמצע שנות ה-90, בין הרב יוסףעזרן (אז ח"כ שפרש מש"ס) לאסיר הפרלמנטארי הראשון ש"ס (יאיר לוי), הוכיחה כי רק שתיקתו של האחרון במשטרה מנעה לא רק מדרעי, אלא מגורמים בכירים ו"רוחניים" ממנו, לשבת בכלא על קבלת "כספי מכולת" על חשבון "תקציבי המדינה השוטפים. גם המזכ"ל לשעבר של ש"ס עד 1992 – יחזקאל אסחייק, טען לימים כי גורמים בכירים ביותר בש"ס ביקשו ממנו "פנקסי צ'קים פתוחים" עבור כלכלתם האישית. רק דמותו של הגר"ע יוסף עדיין החזיקה את ש"ס בקיומה הפוליטי, שבין 11 ל-13 מנדטים בעשור הראשון של המאה ה-21, לאחר פליטתו של דרעי לכלא, ואח"כ יציאתו לגלות הפוליטית שלו, עד שנת 2013.
      בימים שראש הממשלה בישראל נבחר בבחירות אישיות זכתה ש"ס בקולות רבים של אנשי ימין שהצביעו לה ולמועמד הליכוד, בפתק השני. אבל אח"כ באה הירידה וההתייצבות על 11 עד 13 מנדטים. אבל הנפוטיזם, הפקדת קטני קומה עם במשרות בכירות, מינוי ליצנים לתפקידי העל במפלגה והפיכתה של המפלגה למפלגת לווין חילונית לכל דבר, רוקנו אותה מערכיה הדתיים. יתרה מכך, בימים שהקיפוח והתסכול של אפליית חרדים מזרחיים בתוך החברה החרדית – ובמיוחד במוסדות הבנות, רק תפחו הרי שלש"ס לא הייתה תשובה לכך. למרות המוני ח"כיה הרי שהללו נגררו בין החרדים האשכנזים לגורמים חילוניים. מנגד הרי שש"ס בנתה רק מוסדות חינוך למסורתיים ספרדים אבל ישיהבות ספרדיות טובות מטעמה – ובמיוחד מוסדות לבנות, לא הצליחו דרדקי דרעי לבנות. מאחר ודרעי פלט החוצה את כל הכוחות החרדים – המזרחיים החיוביים והותיר קר "חפרים" שלא תמיד היו דתיים, הרי שהללו לא ידעו ליצור אפילו עשירית ממנגנון ה"חינוך העצמאי" של אגו"י. גם כשדרעי יצא מחוץ למפלגה הרי שאלי ישי – מתוך אי הבנה קלוקלת, המשיך ברדידות הזו ושימש ככינור שני ליהדות התורה" ביהדות החרדית ולליכוד בענייני מדינה וחברה.
 ש"ס מעולם לא הייתה משפיעה ראשונה במעלה מבחינה סוציאלית ודתית בישראל
     ש"ס מעולם לא הייתה באמת מפלגה סוציאלית כפי שהתיימרה – או כפי שסוציולוגים והיסטוריונים בגרוש מנסים להציג. גם בענייני התשובה התורתית ש"ס רק הייתה נושאת כלים ולא מתווה מדיניות. ש"ס בסה"כ הייתה בהתחלה גרורה ספרדית של חרדים אשכנזים ואח"כ גרורה חרדית של אשכנזים חילוניים, מימין ומשמאל. את ההישגים הסוציאליים והעדתיים הביאו באמת בישראל תנועות שקדמו לש"ס כמו ה"פנתרים השחורים" וה"אוהלים". אח"כ המשיכו זאת ח"כים ושרים בליכוד – ובראשם דוד לוי. גם בעניין החזרה בתשובה והחרדיות הספרדית הבכורה הייתה בידי אחרים, שפעלו בקרב יהדות המזרח. ארגוני תשובה כמו "ערכים" ו"אל המקורות" החלו בתנועת תשובה גדולה עוד לפני הקמת ש"ס וכך גם עשו ארגוני "תודעה" (הליטאים) ואנשי חסידות ברסלב. ש"ס סייעה לימים אולי במימון הפעילויות מקופת משרדי הממשלה שבה שלטה אבל רוב המנהלים הבכירים והמרצים – כולל בני עדות המזרח שביניהם, לא היו אנשי ש"ס.
                               החזרה והנפילה של אריה דרעי
      חזרתו של אריה דרעי ומותו של הגר"ע יוסף הוליכו את ש"ס אל עברי פי פחת. בשנת 2013 קיבלה ש"ס את הסטירה החזקה הראשונה שלה באופן כה משמעותי. עם 11
מנדטים – טרום אותן בחירות, האמינו בש"ס שחזרתו של דרעי תעלה אותם בעוד מספר מנדטים. דרעי עצמו חזר לש"ס לאחר שאיים על הגר"ע יוסף כי אם לא יחזור ליו"ר ש"ס הרי שהוא יקים מפלגה חדשה. דרעי ניהל מגעים עם כול הקשת החילונית – ובראשה עם ח"כ ציפי לבני, להשתלב במפלגה חילונית לקראת בחירות 2013. הרבנים שלום כהן ושמעון בעדני מררו לגר"ע יוסף את חייו כדי להחזיר את דרעי. הסוף ידוע: דרעי חזר וה-11 מנדטים לא תפחו. מותו של הגר"ע יוסף הביא סופית המפולת. לקרת בחירות 2015 נזרק אלי ישי בבושת פנים, הפילוג בש"ס וחזרת המסורתיים לליכוד הורידה את ש"ס לשבעה מנדטים – בקושי אחד יותר מאשר היא קיבלה עם הקמתה, בבחירות 1988! ואילו לפני הבחירות הבאות דרעי ואשתו בדרך לכלא, הברית שלו עם אנשי השמאל הספרדים התגלתה כלא שווה את קליפת השום וש"ס עומדת על פחות מארבעה מנדטים בבחירות הבאות, כלומר היא לא תעבור את אחוז החסימה.
                                      ההצלה האפשרית היחידה
     זהו רגע עצוב למפעל חיים שהחל בהרבה תקוות תורתיות וזהו סיפור מוזר של מפלגה שפנתה לכל אפיקי השררה הישראלית ולכל התקציבים האפשריים ובנתה בניינים ומוסדות ארעיים עם ציבור מצביעים מבטיח והנה עכשיו היא עומדת להתאדות! זו מפלגה עם שני עיתונים כששניהם ("הדרך" ו"יום ליום") היו ונותרו אנונימיים ומחוץ למנויים כפייתיים איש אינו קורא בהם, מבין היהדות הדתית והחרדית המזרחית. וזאת כי שניהם הוקמו כדי להציל את דרעי מהכלא או כדי לנגח אותו ע"י יריב אחר בש"ס, שגם הוא היה מיושבי הכלא. לזרוק את דרעי הביתה (מה שיעשה כנראה בלאוו הכי ע"י בית המשפט...) אין זה הפיתרון האמיתי. ש"ס – שהוקמה כ"מפלגת כיס" ליטאית – אשכנזית והפכה עם השנים ל"מפלגת כיס" חילונית, חייבת להתחיל את הכול מחדש, ובדרך הקדושה, כפי שמפלגות דתיות ותורתיות הוקמו בעבר הרחוק. רבני "מועצת חכני התורה" דהיום אינם אלא בדיחה מבית היוצר של דרעי – בשתי התקופות שלו. לציבור החרדי – המזרחי ישנם ראשי ישיבות וגדולי תורה ידועים שרק הקמת "מועצת חכמי תורה" של כולם יחד, כפדרציות מועצות הגדולי תורה של אגו"י ודגה"ת, תבנה סוף כל סוף את מפלגת ה"חזרת העטרה ליושנה". האחים שמואלי, החכם יעקב הלל, הרב ראובן אלבז, הרב עדס, הרב הררי – רפול, הרב טולידאנו, הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני, הרב שלמה מחפוד, הרב יעקב חיים סופר, הרב שלמה עמר, הרב משה צדקא, הרב אליהו אבא שאול, הרב מסעוד בן שמעון, הרב בן ציון מוצפי ורבנים מזרחיים אחרים הם התשובה לשיקומה של ש"ס ובנייתה על יסודות בטון תורתיים אמיתיים, כשמתחתם יעמדו ויעבדו רבנים ועסקנים תורתיים אמיתיים, שלא חסרים ביהדות המזרח.

      

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה