המרמה הגדולה

בס"ד

                  המרמה הגדולה / הרב אליהו קאופמן

     כבר במלחמת 1949 התגלעה במלוא עוזה המחלוקת הגדולה ביהדות החרדית, לגבי הגיוס לצבא הציוני הצעיר, אבל הייתה זו מחלוקת לשמה וסופה להתקיים. קבוצה לא קטנה של חרדים צעירים – מה"ישוב הישן", התנדבה במלוא עוזה למחתרות (בעיקר לאצ"ל, ובמיוחד ללח"י) ואח"כ המשיכה לזרום לתוך הצבא המאוחד של בן גוריון. מנגד, רוב רובו של ה"ישוב הישן" התנגד לכל שותפות עם הציונים ועם צבאם, ובמסירות נפש ממש סירב להתגייס (בעיקר היו אלה בני שכונת "מאה שערים" בירושלים). כל צד האמין בשיטה שלו. רוב ה"ישוב הישן" – על פליטי השואה החרדים שהגיעו מאירופה, ראו במדינה החדשה טריפה וטומאה שאין להשתלב בה. בצבא החדש – ובמחתרות שקדמו לו, ראו גדולי ישראל דאז סכנה רוחנית שעלולה להוביל להתפקרות, לניאוף ואף להתבוללות. אבל לכל אותה השקפה היה בסיס רחב יותר שהתבסס על השקפה תורתית טהורה. ההשקפה התורתית הזו לא ראתה במדינה שבדרך את ה"אתחלתא דגאולה" בדיעבד, שעליה מספרים לנו רבני "יהדות התורה" וש"ס. ההשקפה הזו לא ראתה בצבא של נשים שפועל ללא כהן ולוי, צבא יהודי. ההשקפה הזו ראתה במדינה שבדרך את תחילת השמד של ה"ערב רב" ואילו בצבא הזה לא ראו חרדי ויראי ה' דאז את שליחיו של הקב"ה להציל את עם ישראל, משום שהיה נהיר לכולם אז כי עוברי עבירה חייבים אינם יכולים לזכות יהודים. משום כך גם לא היה רוב המחנה החרדי דאז לאומני ולא יעץ לציונים כיצד לחסל ערבים. ראשי החרדים דאז לא ישבו בקואליציה עם לאומן חילוני והתגרו בערביי מזרח ירושלים. לא במקרה ענה ה"רב מבריסק" – אחד מגדולי ישראל שחי בארץ לאחר שניצל מהשואה המרה, כי אין להתגייס לצבא החדש של תש"ח "משום שלא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". הוא לא דיבר על עניין "לימוד התורה" כסיוע לצבא שבעיניו היה טמא, כי ה"בריסקר רוף" לא רצה להוליך שולל את היהדות החרדית, וגם משום שהוא לא נהנה מכספי הציונות ולא רק שלא היה תחת השפעת המנהיגים הציונים אלא שאפילו סירב להיפגש עימם, ובראשם עם בן גוריון שעצר ליד ביתו בכוונה אך ה"רב מבריסק" דחה את המפגש והותיר את יצחק נבון עומד במדרגות ובוהה בדלת נסגרת.

     מנגד, הרי שהחרדים שהשילו את מלבושם החרדי וירדו מהשקפתם החרדית – עד כדי גיוס למחתרות, טענו בגלוי כי הם מאמינים בציונות וכי זו דרכם ולא ילכו עוד בדרך רבותיהם, לחכות לגאולה שמיימית ללא השתדלות ארצית. הם לא נימקו את גיוסם לצבא ב"הטבות כלכליות" או ב"אין ברירה". הם הזדהו עם הרעיון הציוני ולא פסחו על שני הסעיפים – בבית בוכים ומקללים את הציונים ובחוץ לובשים מדים, מניפים דגלים ציונים ובעיקר תוחבים לכיסם תקציבים שמנים. זה היה דור שמרד בראש גאה. בראשו עמדו בין השאר מנשה אייכלר (אביו של ח"כ ישראל אייכלר מ"יהדות התורה"), הח"כ לשעבר של "דגל התורה"- אברהם רבי'ץ, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ, הרב שלמה גורן ואחרים. למעט הרב גורן הרי שרוב השאר חזרו לחברה החרדית אך סיגלו הפעם את הנוסח החרדי- ציוני העכשווי: לפסוח על שני הסעיפים, ציונים קיצוניים נגד הערבים ואנטי ציונים לא פחות קיצוניים כשהם אמורים להתגייס. ומההבל הזה היהדות החרדית איננה יורדת גם בימים אלה, ולכן גזירת הגיוס ניתחת עלייה מידי שנה באלפי מתגייסים, מסיבות שמיימיות ואקטואליות כאחד.

    ח"כ ישראל אייכלר הוא בנו של מנשה אייכלר המנוח. להבדיל מאביו – באותם ימי קום המדינה, הרי כשעולה עניין הגיוס בפרלמנט הישראלי הוא כובל את עצמו באזיקים למיקרופון אבל כשהגזירה הזו מתבצעת הרי שהוא יורד למחתרת הפוליטית ועוד מסייע לגייס בחורים מחסידותו – חסידות בלזא, למשטרה ולצבא, ולהפיק בישיבות בלזא הרצאות על השב"כ וה"מוסד". כשהאבא שלו פעל בלח"י הוא לא ניסה ליצור לעצמו דמות חרדית שמתנגדת לגיוס או לתמוך בימין הקיצוני שאליו הצטרף אך להשתמט מלהילחם כתף אל כתף עם חבריו למחתרת תוך סיפורי "לימוד תורה" ו"תפילה".

       בשכונת "מאה שערים" בירושלים עדיין מתנוססות המודעות המכריזות כי "הגיוס לצבא היא עבירה חמורה". אלה שתלו את המודעות הללו הם שרידי השרידים להולכים בדרכם של גדולי ישראל מהדור הקודם, ובראשם הגר"ח זוננפלד וה"רב מבריסק" – הגאון זאב סולובייציק. הם אינם מפגינים עם אנשי הימין וזועקים "מוות למחבלים"! הם לא רק שייכים ל"נטורי קרתא" אלא גם לחסידות סאטמר, ובעיקר ל"עדה החרדית". בעיתונים שלהם לא נותנים עצות לצבא הישראלי כיצד לחסל את החמאס או כיצד לנהוג ב"יד חזקה" נגד הפלשתינאים. הם אינם תולים את התנגדותם לגיוסם בכך שהם לומדים תורה או בגלל שהם חרדים שמתפללים להצלחת הצבא, ובמקומם הם אינם שולחים חילונים, צ'רקסים, דרוזים, סלאבים וכיפות סרוגות להיהרג על חלום שהם עצמם אינם מאמינים בו, אבל תומכים בו תמורת תמיכה כספית – ממלכתית הגונה. אליהם לא יגיע צו הגיוס גם לאחר כל "הסכמי הדחייה", משום שגם המדינה יודעת שהללו הם באמת אינם מכוחותיה ועליהם כדאי לוותר. והעיקר, בגלל עמדותיהם האמיתיות הם זכים לסיעתא דשמייע, וחרב הגיוס איננה מונפת עליהם. הללו הם גאווה לעקרונות דתיים כי מה שבפיהם הוא גם מה שבליבם.

    אבל אלה המפגינים בצמתות – מטעם ה"פלג הירושלמי", הם רחוקים מלהיות באמת עקרוניים. מקורם בליטאות החרדית הציונית ורבם היה מתלמידי הרב קוק. לא לחינם נחשף פרצופם האמיתי – הם אינם נלחמים על לומדי התורה אלא נלחמים נגד הגיוס מסיבות עקרוניות והם החוג הדתי היחיד שמסרב לפגוש נציגות ערבית ופלשתינאית. אם הם היו עקרוניים באמת, אז לצבא שהם מסרבים להתגייס הם לא היו מספרים שקרים על תפילות בעלמא. בעיתון ה"פלס" שלהם הם מעודדים לא פחות מב"יתד נאמן" המתחרה, את הצבא הישראלי להכות בפלשתינאים, אך כמובן ש"הצבא הוא חיינו ולא בשבילנו". פעם – כשהליטאים הציונים הללו היו מאוחדים ב"דגל התורה", הם סיפקו תירוצים של ילד מכיתה, מדוע הם אינם חפצים להתגייס. כמובן שהם דיברו על "לימוד תורה" ואילו אלה שלא למדו תורה הרי שהם דיברו על ה"תפילות הזכות" של החרדים, ולבסוף הם גם לא התביישו לטעון כי "הצבא לא צריך אותנו, יש לו מספיק אחרים". בקיצור, תמיד היה דגלם בסימן העבירה על "לא תעמוד על דם רעך". כול הסיפור של ה"פלג הירושלמי הקיצוני" – שתומך בהעברת כספים ל"שיעורי תורה" לרפורמים ב"ים, ושמשתתף עם ניר ברקת בכל פעילות אנטי דתית, התחיל לפני שתי מערכות בחירות כשלאדון כרמל – בעל כמה מכולות חרדיות, סירבו גבאי הרב שטיינמן לתת מקום בפרלמנט הישראלי. אם מחר תציע "דגל התורה" לחבורה הזו תפקידים פחותים מח"כ הרי שהם מיד יקפלו את דגל "אי הגיוס" ויהפכו אף הם להיות על תקן ראשי הקהילה לשעבר ברוסיה, שגנבו ילדים עניים כדי לספק את המכסה הצבאית של צבא הצאר (כפי ש"יהדות התורה" וש"ס עושות זאת כיום).

     ה"פטנט" הפרזיטי של החרדים הציונים – ובכללם אנשי "בני תורה" , איננו ייחודי להם. עדות, קבוצות ויחידים בחברה הישראלית מניפים את דגל הלאומנות האנטי ערבית אבל כשהם נקראים להתגייס הם בורחים לחו"ל כ"סטודנטים", מוציאים "פרופיל פסיכי" וגם ביום אלימות ופשע הם חלק מרעיונותיהם להשתמטות מלמות על מה שבהם מציעם לאחרים. ההבדל בינם לבין החרדים הציונים, ובכללם סיעת הרב אוירבך, הוא בכך שלאחרונים יש אליבי מוצק, אלגנטי ומצופה "קדושה" ששמו "למוד תורה ותפילה". התורה מצווה על כאלה המאמינים כי צבא זה הוא "צבא קודש", שגם "מציל יהודים", להתגייס אליו וללון שם ב"עומקה של הלכה". ולאנשי ה"עדה החרדית" – המצטרפים בתמימות לוונדליזם של הקבוצה הירושלמית, אני מציע בזו הלשון:"סורו נא מאוהלי הרשעים הללו".

     לצערי הרב אני מזדהה הרבה יותר עם סירובם של צעירים וצעירות חילוניים לשרת בצבא הזה משום שהם אינם מוכנים לקפח את נפשם על הרפתקאת הדם הנמשכת יותר ממאה שנה. האנשים הללו מיצגים בעיני יותר את צוואתו של ה"רב מבריסק" לסרב לשרת בצבא הישראלי כי "אנחנו לא יצרנו את הבעיה עם הערבים".