בס"ד
הצד האחר של המטבע / הרב אליהו קאופמן
בסוף חודש נובמבר 2015
שודרה – בערוץ השני של הטלויזיה, תכנית על הניסיון לבנות לנוער החילוני בישראל
מסלול הכרה חדש, למורשתו ולתרבותו בחו"ל, והטייתו מסיורי הדיכאון של אושביץ
וטרבלינקה, לכוון ספרד. בשידור הובאו רשמי המסע החדש לספרד, ואמנם אוירה של
פוזיטיביות עלתה מהמסע הזה, במיוחד ממה שנוער ישראלי יכול לשאוב לחיוב מביקור
במקום שאיננו רק גיא של דיכאון שמוריש לך צוואה לחיות בארץ ישראל רק כדי לא להירצח,
אלא שזו ירושה של תרבות יהודית שמבהירה לנוער הישראלי – יהודי כי עם ישראל איננו
רק עם במותו, אלא בעיקר בחיותו התרבותית.
אבל מספר שאלות עולות
מהסיור הזה ומרשמיו, במיוחד על העתיד של תכנית כזו. ראשית, בשידור עצמו רואיינה
אחת התלמידות ובגילוי לב היא סיפרה כי רק בספרד היא הבינה שרחוב יהודה הלוי נקרא
על שם ענק תורתי יהודי ולא על שמו של ה"בוהמיין" יהודה לוי (!). הסיפור
של הנערה הזו צריך לזעזע את מערכת החינוך הישראלית – העסוקה במרדף הליב"ה אחר
הנוער החרדי, עד לאן הידרדרה ההשכלה ההיסטורית והתרבותית של הנוער הישראלי. נוער
צרפתי בוודאי שלא היה מפגין בורות כזו, כשהיה נשאל מי היה וולטר. והשאלה השנייה היא
כיצד אירע שבמשך השנים אפילו שמו של הענק הרוחני הזה, רבי יהודה הלוי, נעלם מזיכרון
הווית הנוער הישראלי? שלישית, שאלה אחרת מנקרת כשצופים בתכנית הזו, בה הנוער
הישראלי דורך על אדמת ספרד ומגלה את התרבות הרוחנית האדירה שאותה לא הכיר מלימודיו
בארץ הקודש. מדוע בארץ ישראל – בבתי הספר היסודיים והתיכונים, נעלמה מורשת יהודי
ספרד ופורטוגל מהידע ההיסטורי שהיה פעם נחלה מרכזית של נוער ישראלי בשנות ה-80,
ואף בשנות ה-90 המוקדמות, של המאה ה-20 ? רביעית, האומנם התכנית הזו תצליח בעתיד
והאם לא ימצאו שועלים קטנים ממערכת החינוך שיחבלו כרמים, כי הרי המורשת של יהודי
חצי האי האיברי איננה גם חילונית – כשל מרכז ומערב אירופה, אלא מורשת דתית נטו,
וגם השירים והאקדמות הבאים משם הם דתיים בלבד? השידור ממחיש כיצד הנוער
הישראלי – בביקורו בספרד, דבק בשירת השמחה הדתית כמו "יגדל
אלוקים חי" בלשון הקודש ו"אברהם אבינו" בלשון הלדינו, ואח"כ בא
הביקור הספונטני של הנוער הזה בכותל המערבי בי"ם. צפוי שיקומו גורמים יהודים
אנטי דתיים ועוד יטענו כי "זהו מסע לשטיפת מוח דתית". בעבר זה אירע
בפרשת הביקורים בפולין, כאשר השרה לשעבר – שולמית אלוני, ביקשה להפסיק את הביקורים
במחנות ההשמדה בפולין "משום שהנוער הישראלי הופך שם ללאומני". חמישית,
בשיחה שהייתה במהלך הביקור בספרד עלתה השאלה של ספרדים מול אשכנזים. כל כך הרבה
עשרות שנים עוצב הנוער הישראלי עפ"י מאורעות הדמים והתרבות של מזרח אירופה,
והנה יוצאי ספרד והמזרח הצעירים גילו בספרד כי גם לעברם יש מעטן מלא ולא ריק. מה
בעצם קרה כאן? והשאלה השישית – שלדעתי היא אולי המכרעת ושבה נמצאת התשובה לכל
השאלות – נוגעת וחוזרת לפולין. עשרות שנים מוטסים בני הנוער למחנות השמדה במדינת
פולין, אבל למדינה הזו יש גם תרבות יהודית אדירה שאיננה מצטמצמת בשלהי המאה ה-19
ובתחילת המאה ה-20, עם יסודות חילוניים שפנו לציונות. בפולין ישנן מאות ערים,
עיירות וכפרים שבהן עמדו בתי כנסת פעילים (שחלקם קיים עד היום...) לצד מקוואות
ובתי עלמין ובכל ישוב כזה כיהנו בפאר רבנים ואדמו"רים שהורישו לנו כל אחד לא
פעם, עשרות ספרי חכמה יהודית כתובים בדיו הכסת שלהם. השאלה השישית שלי היא מדוע במשך
אותן עשרות שנים לא נלקח הנוער הזה – שהובל לאושבי'ץ ולטבלינקה, גם לבובוב,
ללישזנסק, לראדין, לצאנז ולכל שאר מאות מקומות הזיכרון לתרבות יהודית של מאות
בשנים, ואפילו היה מובל לשם לכמה שעות לאחר ביקוריו במחנות ההשמדה? מדוע אותו נוער
לא נשלח מעולם לבקר ב"ירושלים של ליטא", שהיא וילנא בירת ליטא או לציון
הקבר של רבי נחמן מברסלב, בעיירה אומן שבאוקראינה?
צריך להבין כי בנייתה של מדינת ישראל – על אדני
הציונות, הייתה בעצם בנייתה של תרבות יהודית שהיא לא רק על שלילת הגולה אלא בעיקר
על שלילית הדת, ומכאן שגם לנקודות תצפית יהודיות – היסטוריות בארץ הקודש אין הנוער
הישראלי נשלח, כמו להר מירון, לקברי הצדיקים בטבריה, לערים צפת וטבריה אך גם לערים
ולכפרים ערבים כפקיעין, סכנין, שפרעם, ואפילו בשעתו לחברון, שכם ועזה. מסתבר
שהניסיון ליצור עם חדש דרך הבאת הנוער לביקור של שלילה ואמוציות בפולין של הצלמוות
(ולא בפולין של האור הגנוז...), הייתה הדרך שהנחתה את כל קברניטי החינוך הישראלי
עד היום. מצאנז, בובוב, וילנא ואומן נזהרו קברניטי החינוך החילוני מלהזכיר את
המקומות הללו ולהביא לשם נוער רווי צימאון ערכי, ולא רק משום "שלילת
הגולה" אלא בעיקר משום שלילת הדת היהודית, ובמיוחד מיוצאי מזרח אירופה שחונכו
לשנוא את עברם הדתי. הדרך הזו הביאה לחוסר מוצא שממנו הנוער לא שאב רוחניות אלא
תסכול, ולא פעם גילה שוב את האנטישמיות כשצעד עם דגלי המדינה מול הפולנים
האנטישמים.
אין ספק שחוסר המוצא הזה
נובע גם מבורות בסיסית של נוער ישראלי שהשכיחו ממנו- ולא בכדי, גדולי רוח כרבי יהודה
הלוי למשל. להבדיל מיוצאי אירופה – שכמעט מאתיים שנה, יש להם היסטוריה ותרבות לא
דתית, הרי שתרבות המזרח, על שירתה וספרותה, הייתה תמיד דתית ולכן לא חפצו בישראל
לשווק לנוער הישראלי – ולצאצאייהדות המזרח, יותר מדי מתרבות יהודי המזרח והמגרב
כדי לא להחזירם לשורשים הדתיים, ובכך לכרות לעצמם את הענף הציוני עליו הם יושבים.
זו גם הסיבה שבגללה אני צופה את שועלי הכרמים המחבלים ששירת "יגדל אלוקים
חי" והביקור בכותל פרפרו להם את הבטן, ובעתיד הם ינסו, חס ושלום, לקבור את
יוזמת הביקורים בספרד. צריך להבין כי ההיעלמות של התרבות היהודית המזרחית מספרי הלימוד
בישראל לא באה רק מתוך "אפליה עדתית" צרה אלא מתוך הרצון החילוני להעלים
תרבות שלימה המוכיחה שהעם היהודי הוא רק דת, וכדי שצאצאי יהדות הזרח יפסעו בשקט
ובבטחה אל תוך ה"עם היהודי החדש", ובעיקר החילוני. ההעלמה הזו – של
תרבות הדת היהודית מהמזרח, באה גם לבנות את הנוער הישראלי החדש – על יוצאי המזרח
שבתוכו, לא רק כחילוני אלא גם כמערבי, ושיאמין כי כל מה שמגיח מאירופה הוא חיובי,
על התועבות הקשות ביותר, לעומת כל מה שמגיע מהמזרח, שהינו ריק מתוכן.
אבל לשוחרי הקדמה בישראל –
יש לי הצעות קונסטרוקטיביות להמשיך בפרץ החדש, עד כדי צמצום השלילה לאפס. יש לבטל
את הניסיון להציג את העם היהודי והיהדות עפ"י השביל הצר שמציג את החיים
היהודיים – ועוד בארץ הקודש, כצורך קיומי משום רדיפות ונגישות אנטישמיות. גם בביקור
בספרד הוכנס הרוע והוצגה שנאת היהודים בלהט האינקויזיציה וגרוש כספרד, כתרבות
יהודית שיש לה רק סוף רע ומר. הנוער הישראלי מתחיל להאמין שכל הטוב התרבותי של
חו"ל הסתיים רק ברע כמו בגרוש ספרד, בפרעות במזרח אירופה, בגרוש ספרד, במרד
הגדול בתפוצה היהודית באימפריה הרומית וכו. מי שמחפש באמת את הדרך החיובית לצפות
בתרבות יהודית – דתית שלא הסתיימה רק בהרס, מוזמן לפתוח דרך ביקורים חדשה
בחו"ל – בארצות ששם הרוע לא ניצח, ואולי הפתח הזה יכול גם ללמד אותנו כי לחיי
יהודים במזרח המוסלמי יש גם תקוות חיוביות.
טיול כזה יכול להיות
לכוון מרוקו – כהמשך לטיול בספרד. שם – במרוקו המעטירה, יפגשו הנערים והנערות
מישראל את אחת המדינות העיקריות שקלטו את יהודי ספרד לאחר הגרוש ושם הם יכירו את
המדינה היחידה בעולם, של ימי השואה, שמלכה הציל את כל יהדות ארצו. שם – במרוקו, הם
יגלו שהסוף היהודי מעולם לא הסתיים ברוע ושגם היום, תחת משטר ערבי ומוסלמי, פורחת
הקהילה היהודית. שם הם יכירו את ממשיכי הרמב"ם וגם את אלה שקדמו לו כמו
הרי"ף, רבי עמרם בן דיוואן, ה"אור החיים" הקדוש, משפחת אבו חצירה
ועוד רבים אחרים שהאירו מאורם על עם ישראל.
כהמשך לקו הזה – של
יהדות תרבותית שדמים בדמים לא נגעו, אפשר ליזום מסעות דומים גם לתוניסיה ולמצרים השכנות
של מרוקו בצפון אפיקה. טורקיה יכולה ערש ביקור נוסף במסגרת החייים היהודיים שאינם
מסתמיים באסונות. זוהי מרכז ההוויה של הצלת מגורשי ספרד עם היסטוריה של אלף וחמש
שנה של רנסנס תרבותי יהודי – כולל בארץ הקודש, שהיה ברחבי האימפריה העו'תמנית.
וכמובן שבארץ זו שוכן המרכז הקדום ממנו בא אבינו הזקן, אברהם אבינו, בימים שחרן
הייתה מושבו.
אבל להצעה האחרונה שלי
עלולים להיות שטנים מימין – אך גם משמאל. מימין עלולים לקום שועלים מחבלי כרמים
שלא יחפצו יותר מדי להדגיש שדווקא בארצות האסלאם היהדות פרחה ולא הסתיימה בסוף מר
ונמהר, כבאירופה הלבנה והמערבית, שמומלצת תרבותית ל"עם החדש". אך יהיו
גם גורמי שמאל שיעדיפו לא לשבור את הסטריאוטיפי כי "לבן הוא יפה" ו"שחור
הוא כהה". ובמיוחד אותם גורמים מהשמאל – עם חבריהם החילוניים מימין, לא יחפצו
לחשוף כי דווקא בארצות שבהן הדת שלטה בעם ישראל ונכרים שמסביב, דווקא שם פרחה
התרבות היהודית, ויותר מכל כי התרבות היהודית איננה אלא דת אש למו.
