בס"
ריגול או "סינדול"? / הרב אליהו קאופמן
כותב
המאמר מדגיש באופן ברור שאם באמת יוכח שהחשוד בריגול - שמייחסים את שיוכו לארגון
"נטורי קרתא", אזי, שאין מאמר זה בא, חס ושלום, לנקות או לתמוך באיש
ובמעשהו. אבל מאמר זה בא לעורר שאלות לא מעטות האם אין כאן עוד "תפירת
תיק", "דיסאינפורמציה" או סתם "התרשלות" של "כוחות
הביטחון" בחקירתם את האדם הלא נכון באשמה הלא נכונה.
אינני מכיר את האיש ששמו יצחק ברגל אבל ממה
שסופר לי עליו הרי שלא מדובר באדם בעייתי ואקטיבי מדי גם בנוגע לפעילות מפגשי
השלום של "נטורי קרתא" עם העולם המוסלמי. האיש עצמו איננו בן
ה"ישוב הישן" לדורותיו. וכמו כן מסתבר שילדיו של האיש מתחנכים בזרם
הפשרני יותר של "נטורי קרתא", במוסדות "תורה ויראה". אין לאיש
הזה מה "למכור" בתור "מרגל פונטנציאלי" - הוא לא היה איש צבא או "ביטחון" שיכול
להעביר "מידע רגיש" לאירן, וגם פרנסתו לא נגעה מעולם במקצועות העוסקים ב"ביטחון
המדינה". ולמול כל זאת קיימות אפשרויות לא מעטות שהאיש באמת חף מפשע , או
לפחות נפל בפח שטמנו לו.
עם כל השנאה שרוב רובו של הציבור מגלה לארגון
"נטורי קרתא" הרי שמאז הקמתו של הארגון ועד לפרשת יצחק ברגל הרי שמעולם
לא היו אנשיו אפילו סביב כוונת החשד לריגול או
חשודים בכוונה לשפיכת דמו של הישוב הציוני , ולימים של תושבי מדינת ישראל.
מאז ומתמיד סימלו מנהיגיו - ובראשם משפחות קצנלבוגן, בלויא , הירש, ווספיש ועוד לא
רק את המאבק לשלום עם הערבים אלא בעיקר את המאבק לביצור חומות הדת , מעל ומעבר
לשאר הזרמים החרדים. במיוחד נודע בדבר הרב עמרם בלויא ש"מלחמת השבת" שתטווה
היתה אחד מדגלי המלחמה הדתית הבלתי מתפשרת שלו בשלטון החילוני בארץ ישראל. מאז
1967 הורם לגובה חזק יותר ע"י "נטורי קרתא" גם הדגל של הסרת סמל הכיבוש
מהעם היהודי והפרדתו לסמל ציוני בלבד. יותר מעשור וחצי הפך הדגל האחרון לחוצה
גבולות ו"נטורי קרתא" בעולם החלו לא רק להניפו אלא גם לקיים מפגשים
והפגנות עם הערבים נגד ישראל עד כדי פגישות עם אירן, שהפכה לסמל אנטי ציוני יותר
משאר מדינות האסלאם.
אין ספק שכל ניסיון חרדי - ללא שותפות עם הציונים, ללחוץ את היד המוסלמית
לשלום מדיר שינה מעיני המדינה. בהתחלה זה היה קוריוז שבו הציגו הציונים את הקבוצה
הזו כ"הזויה" אבל עם הזמן - ככל שהתמדת אנשי "נטורי קרתא"
גברה" כך גם גבר הכעס הציוני עליהם ועל דרכם. בעבר עשתה מדינת ישראל כל אשר
לאיל ידה להסתיר גם את ההפגנות הסוערות שניהלו שוב ושוב חסידי סאטמר בארה"ב
(במיוחד בימים בהם היה בחיים האדמו"ר מסאטמר הזקן- רבי יואל טיטלבאום זצ"ל) ומנגד להבליט את
הפגנות "נטורי קרתא" . השלטון הישראלי רצה להסתיר כי ההתנגדות לו
ולציונות כל כך גדולה מצד היהודים החרדים שחזותם היא יהודית ברורה, וכי ההתנגדותהזו
היא רק של מתי מעט שאינם מייצגים את הכלל החרדי. אי לכך דאגו הישראלים לבקש שוב
ושוב מהעיתונות האמריקאית בעיקר להתעלם מהפגנות סאטמר ומנגד להכניס לכל עיתון
ישראלי את המפגשים המצולמים בין "נטורי קרתא" לאירנים.
אבל
גם בעניין ההתנגדות האנטי ציונית יש כאן "גוונים" שונים מעט. בעוד
ההפגנות הסוערות ביותר של סאטמר כללו אך ורק מחאה נגד הציונות הרי ש"נטורי
קרתא" הפגינו עם הערבים ממש- ברחבי
העולם, שרפו את דגל המדינה ולימים הניפו את דגל פלסטין. מחד גיסא הציונים שנאו את
תגובת "נטורי קרתא" אך מנגד ניסו לנווטה לצד קיצוני ביותר כדי לנצלה
לטובתם ע"י פרובוקציות. המטרה בניצול המחאה הזו לכיוונים קיצוניים היתה להציג
כל גורם חרדי עצמאי במו"מ עם הערבים והמוסלמים כמסוכן והזוי וכך לא יכנסו
למו"מים רשמיים עם העולם המוסלמי שום גורמים שאינם ציונים מקרב היהודים - ובמיוחד
לא חרדים. כאשר לאירן החלו להגיע גורמים יהודים עצמאיים מקרב היהדות החרדית - כהרב חיים דוד וויס(דיין סאטמר באנטוורפן), הרב
דב בער בק מארה"ב ואף הרב ברל לזר מרוסיה (איש חב"ד ששקל להגיע באופן
עצמאי ל"פדיון שבויים" ועזרה ליהודי אירן דרך דרכי שלום עם שלטונה, הרי
שמיד החלו להיכננס טיפוסים חדשים לארץ הזו שכינו את עצמם "נטורי קרתא"
אך לא היה להם שורש לתנועה זו. אחד מהם היה משה אריה פרידמן מוינה (שעמד בארצו
בקשרים עם המפלגה הפשיסטית שם) שהוביל לפגישה של "נטורי קרתא" כנס
מכחישי השואה (שבו השתתפו ארגונים םרט נאציים אך לא השתתף שום ערבי...). מרגע ההשתתפות הזו ברחו
כל הגורמים החרדיים האחרים מהמו"מים העצמאיים שלהם וכך נותרה ישראל שוב
המייצגת הבלעדית של כל יהודי העולם, כולל יהודי אירן. זכורני כי כבר אז כתבתי מאמר בעיתון ה"עדה" - של ה"עדה החרדית", תחת הכותרת
"בכנס אלופי עמלק" ובו הזהרתי מאותו משה פרידמן וטענתי כי יבוא יום
והאיש יהפוך בחזרה לציוני ואז ימים יבינו כולם מדוע יש להיזהר בעניינו , ואמנם
כעבור מספר שנים בלבד הודיע אותו משה פרידמן כי שינה את דעותיו והפך לציוני...
מפרשת המפגש עם הניאו נאצים החלה הדה
לגיטימציה ל"נטורי קרתא" לגבור אך למרות ההסתייגות מהם - ע"י כל החוגים
החרדיים, כולל חסידות סאטמר, הרי שההפגנות המשותפות שלהם עם הערבים המשיכו ביתר
שאת עד בשיא רגעי המתח בין ישראל למוסלמים ואף הורגשה הצלה ליהודים חרדים רבים
בעולם מהאלימות המוסלמית בזכות התחברות "נטורי קרתא" למוסלמים
ולפלשתינאים (במיוחד בלונדון ובניו יורק). מנגד המשיכו טיפוסים חדשים
"לטפטף" ולהיקרא בשם "נטורי קרתא" - במיוחד בישראל, תוך יצירת פרובוקציות שלהן
ול"נטורי קרתא" לא היה שום קשר. זה המקום למנות את כל אותן פרובוקציות שבחמש
השנים האחרונות קיבלו תאוצה, אך מבצעיהן הורחקו מ"נטורי קרתא" אך המשיכו
להשתמש בשם הזה. אותם פרובוקאטורים הציעו בין השאר כספים מארצות ערב או עריכת
פרובוקציות לא חוקות נגד המדינה במטרה שאחרים יפלו בפח וכך "יושחר" עוד
יותר שמם של "נטורי קרתא". כותב שורות אלה יכול להעיד שלא פעם אותם
"גורמים מוזרים" ידעו בבואו והצאתו את הארץ, הללו ידעו באחזה כנסים
השתתף והללו הציעו לו סכומי כסף ממדינות המפרץ ל"הקנת עיתון עצמאי".
אינני יודע מה אירע באמת במקרה של ברגל אך
בעבר כבר היו מקרים "מוזרים" - בלשון המעטה, שהוכיחו כי "קיצוניות"
זו או אחרת נווטה להיות כזו באופן מלאכותי
או שהצד שעמד לפגוע בישראל שיתף פעולה בסמוי עם ישראל בהטמנת המלכודת
ל"מרגל".
מוזר הדבר שבידי התקשורת הישראלית וכמובן בידי
כל גורמי הביטחון הישראלים נמצאים תמלילי השיחות של ברגל בשגרירות האירנית. יתכן
שמישהו מהשגרירות עצמה עבד עם ישראל אבל יתכן שהאירנים עצמם העבירו את המידע וגם
ניפחו אותו. והרי אנחנו בעידן שבו ישראל ואירן מנסות לייצב שוב את היחסים ביניהן
"מתחת לשולחן".כדי להבין שסיפור כזה אינו חייב להיות "הזוי"
אפשר לחזור אחורה - לימי השנה הראשונה של ממשלת רבין השנייה (בין 1992 ל-1993), בה
החלו הפלשתינאים לנהל מו"מ חסוי עם ישראל. הישראלים ביקשו מהפלשתינאים הוכחה
לשינוי הדרך וליצירת אימון ביניהם. וההזדמנות הפלשתינאית אומנם באה. לשגרירות
הפלשתינאית בלונדון הבריטית הגיע ישראלי תימהוני בשם רפאל אברהם - במקורו מהעיר
ראשל"צ, וניסה להערים על הפלשתינאים בבקשו מהם עשרות אלפי ליש"ט כדי
לבצע כביכול רציחות של ראשי הימין בישראל כיצחק שמיר, גאולה כהן וכו'. ב"יום
רגיל" הפלשתינאים היו מעיפים את האיש מכל המדרגות ואולי גם עוצרים אותו, שהרי
היה ברור שמדובר בכלומניק ותו לא. אבל הימים היו ימי המו"מ שהחל והם החליטו
לנצל את האיש לטובתם. האיש צויד ב-30 אלף ליש"ט לערך והפלשתינאים עשו עצמם
מאמינים לו. בהגיעו לישראל הוא נעצר מיד בנמל התעופה לוד ובידו 10 ליש"ט בלבד
כששאר הסף בוזבז על ידו בהימורים. לימים
הסתבר כי הפלשתינאים (טוענים שהיה זה רגו'ב גי'בריל) הרימו מיד טלפון לישראל
והסגירו אותו כדי להוכיח אמון בדרך החדשה שנחרשה "מתחת לשולחן". לימים
הצליח עו"ד אביגדור פלדמן לצמצם את העונש של אברהם לשנתיים פלוס בלבד בכלא,
ולא רק משום הודאת הנאשם וטענתו כי רצה להונות כספית את אש"ף אלא בשל הנסיבות
הפוליטיות המיוחדות הללו.
גם מקרים של "תפירת תיקים" - ולאוו
דווקא משום רצון רע אלא מתוך הרצון לסגור תיק בלי חקירה ממשית וכן בשל אי תיאום
בין גורמים ביטחוניים שונים, כבר אירע בישראל. הבולטות בפרשיות שעליהן מדובר בלשון זו
היו פרשיות עמוס ברנס, דני כץ וכנופיית מע"ץ. אך היתה פרשייה אחרת ושקטה שרק
תודות לתושייתו של איש ביטחון לעבר היא הסתיימה בשחרור חשודים רבים מאפשרות לישיבה
ארוכה בכלא הישראלי על אי עוול בכפם - באשמת הקמת "תנועה נגד
צה"ל". זוהי "פרשת תנ"ץ ("תנועה נגד צה"ל). הכל החל
בסרבן גיוס חברתי בשם אלי אברהם משכונת "יד אליעזר שבנס ציונה , שבסוף שנות
ה-70 של המאה ה-20 סירב להתגייס לצבא משום טענותיו לקיפוח עדתי
וחברתי ומנגד סירב לבל "פטור פסיכיאטרי". האיש הפך לעריק ודרכי (הייתי
אז חבר מטעם הש"ב באותו ארגון ששמו "אוונגרד")התגלגל לארגון שמאל
קיצוני שחבריו אירחוהו בביתם בלילות רבים מבריחתו בגלל השתדלות אותו חבר שהיה חבר באותו
ארגון. גם העריק וגם הארגון לא תכננו להקים מחתרת של עריקים והדבר גם היה ידוע
היטב ל"גורמי הביטחון", שהדו"ח הועבר אליהם ישירות על ידי . העריק
דיבר על עצמו כ"סרבן חברתי" ועל כך שצעירים כמותו מופלים בישראל אך
דווקא מארחיו בארגון הבהירו לו שאסור לו לקשור את סירובו הפרטי ולהופכו למרד כללי,
בעיקר משום הסיכון עם החוק. בסופו של דבר התרצה העריק להסגיר את עצמו לצבא ומנגד
הובטח לו שאחרי ישיבה בכלא הוא אומנם ישוחרר מהצבא ומנגד ייבדק עניין אי הדבקת
ה"סעיף הפסיכיאטרי" לתעודת השחרור שלו. העריק הוסגר בהסכמה באמצעות ח"כ
דאז מסיעת "הפנתרים השחורים", סעדיה מרציאנו, והעיתונאי יחזקאל אדירם.
בכלא הצבאי החלה המשטרה הצבאית להתחקות אחר האסיר וניסתה בדרכה שלה להגיע למעקב
מיהו האיש תוך החשד שמדובר בחבר ארגון קיצוני שמטרתו להקים מחתרת נגד גיוסים
לצה"ל מקרב בני שכונות המצוקה ועדות המזרח. כדי לברר את העניין החליטו
מ"בטחון שדה" לגרום לאיש לברוח עם אסיר יוצא עדות המזרח ששתלו לצידו וכך
הם יעלו גם על ה"מחתרת" וגם יגרמו לאסיר להפר את ההסכם עימם בעצם הבריחה,
ואח"כ שלטונות הצבא לא יהיו עוד מחויבים לוותר לו על ה"סעיף
הפסיכיאטרי".
ואומנם אותו אסיר "שתול" הצליח
לפתות את העריק לשעבר לברוח מהכלא דרך פרצה בגדר בית הכלא, שנפרצה מראש לשם כך.
בצר לו החל האסיר שוב להסתובב בבתי חברי הארגון אך הפעם הללו הפכו למודאגים וביקשו
מהאיש (שהגיע בליווי ה"שתול") לצמצם את ביקוריו וכך גם לחץ חברו
מהארגון. בעיקר הפחיד ה"שתול" את חברי הארגון. ה"שתול" רשם את
כל הכתובות והבתים ולאחר שגמר להסתובב נפרד ללילה אחד מהאסיר המרכזי, שלן בבית
הוריו. באותו לילה בדיוק נעצר האסיר בבית הוריו ונחבש לכלאו. ה"שתול"
נותר בחוץ ואליו הצטרף "שתול" אשכנזי יוצא דרום אמריקה ושוב סיירו השניים
בין חברי הארגון. אחד מראשי הארגון - אז סטודנט למשפטים והיום עו"ד בכיר
בחו"ל, הזהיר כי כל ה"אירוחים הללו עוד יעלו לנו, חס ושלום, ביוקר".
לאחר הסיבוב הנוסף, כביכול נעצר ה"שתול" בבית הוריו והמעקב נסגר. מנגד
"איש הביטחון" בארגון דיווח על כך ל"שרות" וה"שרות"
ידע כי באמת לא היתה שם "מחתרת". "ביטחון שדה" וה"משטרה הצבאית"
העבירו את החומר שלהם למשטרת ישראל ובמקביל האסיר המרכזי שוחרר מהצבא על "בסיס
פסיכיאטרי".
בשנת 1982 החלה המשטרה לטפל בעניין תוך קבלת
חומר מרשיע מהצבא ובטענת הצבא שאומנם מדובר בפרשה חמורה של הקמת מחתרת נגד הצבא.
כדי ל"זרז" את הטיפול נכנס לעובי הקורה אדם פרובוקטיבי בשם מוני יקים משטרתי
שהיה פעיל בארגונים חברתיים רדיקליים (השר בנימין בן אליעזר- אז תת אלוף במיל., הזהיר מלהתחבר עימו) והאחרון
החל בבית המשפט כאילו לתמוך באסיר לשעבר ששוב נעצר, תוך קריאתו של המודיע
"תנ"ץ" ("תנועה נגד צה"ל) , באולמות המשפט וכך החרו
אחריו כל העיתונים בזמן שהאסיר עצמו הכחיש זאת. במהרה החלו להיעצר כל חברי ואוהדי
הארגון שארחו את העריק לשעבר והואשמו בחשד להקמת מחתרת קיצונית ואידיאולוגית
לסירוב השרות בצבא.עמדתי אז בראש קבוצת
חברים של אלי אברהם עשינה ניסיון לכנס
מסיבת עיתונאים עם כתבת בכירה ביותר בעתון "ייעות אחרוות , בשם סימה אלה
כשטענו כי הכל עלילה. ואז הגיע גם מוני
יקים לאותה מסיבה ובמקום להכחיש , כמו שהבטיח, כי מדובר באמת בארגון כזה הרי שהוא שוב
פלט את השם "תנ"ץ" והשתתק. בסיום מסיבת העיתונאים הוא טען באוזני
חבריו כי בסה"כ רצה שהמשטרה "תטפס על עץ גבוה כדי שתיפול ממנו", וכי יושבי המאסר הם
בסה"כ "קורבנות המהפכה הספרדית". למחרת פרסמה סימה אלה ידיעה ב"ידיעות אחרונות" שבה טענה כי "תנועת תנ"ץ קיימה מסיבת
עיתונאים" עימה וגם סיבכה בה את ח"כ צ'רלי ביטון מחד"ש. בשיחת
הטלפון עימי היא טענה כי "זה המידע
שקיבלתי מהמשטרה, ואני לא חייבת לכם דבר. תכתבו מכתב למערכת". אלמלא התערבתי והועתי
ל"גורמים הביטחוניים" שאם העצורים יועמדו לדין הרי שאגיע למשפט כעד הגנה
ואספר את האמת, שאין להאשמה זו שום שחר הרי שכל החבורה הזו היתה יושבת על לא עוול בכפה
שנים רבות. לאחר השיחה הזו שוחררו כל העצורים ללא כתבי אישום. תוך כדי הפרשה נעשו
ניסיונות קודמים על ידי לערב את ה"גורמים הביטחוניים" כדי לומר לצבא
ולמשטרה כי הכל עלילה אך אותם "גורמים" טענו כי התערבות שלהם תפגע
בחיסיון סוכניהם מול גורמי הצבא והמשטרה שהם גלויים וצעירים, ושמוטב לא להעביר להם מידע
מסווג. לבסוף - כאמור, התרצו אותם "גורמים", והתערבו לטובת סגירת הפרשה.
הקו של "נטורי קרתא" הוא אומנם
רדיקלי ונמצא אף מחוץ לקונצנזוס החרדי
האנטי ציוני, אך מנגד יש לבדוק אם באמת זו פרשת ריגול ולא עוד עוד
"סינדול" או "רשלנות חקירה". ההפגנה בבריסל - של ציבור חרדי
שכלל גם רבנים חרדים מ"יהדות התורה" בחו"ל, הדליקה "אור
אדום" לישראל, כי שיטת "נטורי קרתא", להפגין נגד המדינה ולהידבר עם
הנוכרים בלעדיה, הינה הופכת לסכנה דיפלומטית ממשית ולכן היה ויש צורך להצביע על
הגורמים הרדיקלים החרדים גם כגורמי סכנה "ביטחוניים". השיטה העצמאית הזו
- של חרדים המפגינים נגד המדינה ויוצרים קשר ישיר עם הנוכרים והמוסלמים, היא האנטי
תזה של ישראל כי אם כבר חרדים שותפים למהלכי שלום עם ערבים הרי שהם צריכים לעשות
זאת בחסות הציונות כפי שש"ס וגב' זכיה בר שלום מנווטים ע"י הימין והשמאל
הציוני בשיחות עם הפלשתינאים. אני תקווה ואמונה כי גם במקרה הזה "ההר יוליד
עכבר"
