יום חמישי, 29 ביולי 2021

vnjck, uvna,;

 

בס"ד

                 המחבלת והמשת"ף / הרב אליהו קאופמן

  הגבול של החוצפה אצל חיים אמסלם איננו מוגדר. הוא ממשיך בהסתה האנטי דתית עם תחפושת של "רב ספרדי אותנטי", שמקורו בדל בשבטי יהדות צפון אפריקה אך מתיימר לייצג את כול היהדות הספרדית. לפני כשבוע הוא היה לפה המגדף את דת ישראל לדורותיה בתוכנית של הערוץ הצפון קוריאני בישראל – ערוץ "דמוקרט", והתראיין אצל גב' לוסי האריש, שכול חפצה הוא בהריסת היהדות הנורמטיבית והבאת יהודים להתבולל עם אנשים כמותה, שהוקאו מהחברה המוסלמית. זרזיר אצל עורב במהדורה מודרנית.

     אני יהודי חרדי נטו והולך בדרך השקפת רבותי, חכמי ישראל. רבותינו תמיד התנגדו למהילת מים בשמן אלא שמו יהבם במים טהורים, ולכן נמשלה התורה למים. אי לכך המילים של "מחבל בכרם ישראל" חוברו להן יחדיו בעניין חבלה ביהדות הצרופה והרוחנית בלבד. מחבל ומחבלת – מזרע ישראל או מאומות העולם, הם עבורי כאלה שמטרתם לעקור את היהדות ולהילחם נגדה ללא קשר לעניין לוחמה פיזית או "טרוריסטית", בלשון עכ"ום. כאשר אני מתייחס לסקטור הערבי במושג של "מחבלים" אינני מתייחס ללוחמי הלאומיות הערבית הפלשתינאים או לשיעים מלבנון, אלא לאלה שדת ישראל היא לצנינים בעיניהם והם יונקים את התיעוב והשנאה אליה מבני זרע ישראל ומה"ערב רב" שבתוך עמינו, שתמיד עמד מאחורי הסתות הנכרים נגד היהדות. שלושה סמנים ברחוב הערבי הם אלה הנושאים את הדגל האנטי דתי היהודי, כחלק ממלחמת האנטי דת שלהם גם בחברה הערבית. הללו הם איימן עודה – יו"ר חד"ש, ובמיוחד אעידה – תומה סלימן, אף היא מחד"ש, ולמעלה משניהם היא הגב' לוסי האריש, שלהבדיל משני הקודמים היא כבר הוציאה את עצמה מהכלל הערבי, ובמיוחד מהכלל המוסלמי וכול תעמולתה ומאווייה הם להיות חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים האנטי דתי במדינת ישראל, שימוטט את האסלאם והיהדות גם יחד לטובת כנעניות ציונית – שמאלית. לוסי האיש לדידי היא המחבלת הערבייה האמיתית.

                               האריש כלוחמת נגד דת ישראל

        מאז הופעתה של האריש על מסכי הטלויזיה ה בישראל היא עסוקה לא רק בהתרסת ביקורת כלפי העולם הערבי – ובמיוחד דת האסלאם, אלא גם כלפי הדת היהודית ובהסתה נגד ההשקפה החרדית. כמתבוללת מוסלמית היא מבינה היטב שכול עוד היהדות הקלאסית מתקיימת הרי שסיכוייה להרוס לגמרי את מחיצות ההפרדה היהודית – דתית לתוך התבוללות הם לא גבוהים, ולכן עלייה לצאת נגד מורשת "ישראל סבא" כדי לפרוץ פרץ להזויותיה הכנעניות, למיזוג העמים לעם כופר אחד. הסתותיה נגד הרצון של היהדות החרדית לשמירת הציוויון הדתי לשאר עם ישראל המסורתי והחילוני הפכו עניין של קבע בערוץ התעמולה הצפון קוריאני של השמאל – ערוץ "דמוקרט", מעין מחנה פליטים למנופי ערוצי הטלויזיה הישראלים. האריש איננה רק מבקרת את הדת היהודית ואת החרדים מנקודה של ניתוח אינטלקטואלי ותיאולוגי אלא שהיא כול כולה מתמסרת להורדת ההתבדלות הדתית שלנו כדי שיותר יותר פליטים הזויים כמותה יערקו מהנצרות והאסלאם ויתמזגו עם החילונים האנטי דתיים היהודים תוך עקירת קודשי ישראל. גם "נישואיה" לצחי הלוי לא היו עוד נישואי התבוללות רגילים אלא תוקשרו בהמוניות הפגנתית, שכול כולה התרסה פוליטית אנטי דתית. מחד גיסא, היא כבר בנתה את "נישואי" ההתבוללות הללו שנים רבות לפני בואם לעולם, כשהטיחה רפש באסלאם בכלל בוגבר הערבי וכמובן גם במשפחה המוסלמית בפרט. ומש"נישאה" להלוי, או – אז, היא תקשרה את נישואיה כאילו מדובר ב"זכות הציבור לדעת". להבדיל מעודה ותומה – סלימן הרי שמלחמתה איננה רק נגד הדת היהודית מתוך השקפה אתאיסטית הזרה לאסלאם ולנצרות במזרח התיכון בפרט ובארצות האסלאם בכלל, אלא שהיא עצמה לוקחת חלק פעיל במערך ההתבוללות שבו היא מאמינה. לעודה ולתומה – סלימן יש משפחות ערביות בנות דתם ואין הם באמת מעוניינים ביצירת ה"עם החדש" שאין לא דת אבל היא פועלת במרץ כדי לקחת חלק במהפכה שאותה היא מעריצה, ולכן היא גם ממוקמת פוליטית בתוך הציונות ואילו הם (עודה ותומה – סלימן) ממוקמים במשבצת הפלשתינאית. האריש היא הסכנה הגדולה להמשך שחיקת תוכן המילה "ישראל" מתוך ההיבט ההיסטורי והפיכתו למושג של התבוללות כללי, ממש הפוך מהמילה "ישראל". וכמו העורב שיודע ללכת לקן של הזרזיר כך גם הראיש עשתה זאת בשבוע שעבר והזמינה לתוכניתה בערוץ "דמוקרט" את המשת"ף והסייען הגדול ביותר בימינו לפירוק החומה הדתית והחרדית: את הרב חיים אמסלם, פליט של מספר מפלגות שמהן הוקא, ואשר בבחירות האחרונות לפרלמנט הישראלי הוא בקושי עבר את 500 הקולות, יחד עם משת"ף כמותו ששמו דב הלברטל. וההזמנה הזו הייתה במסווה של "תוכנית הרפורמה בכשרות של השר מתן כהנא".

                                                מעמד שפל

    למרות שחלק מטיעוניו של חיים אמסלם, כנגד צביעות הח"כים החרדים בפרשת הגנתם על "הרבנות הראשית", נכונים הרי שהאיש ניצל זאת לא לשם ביקורת בונה ותורתית אלא כדי להכפיש את המשך הדרך התורתית מימים ימימה, ונתן לגב' האריש – שחיוכה הרחב נשפך לשמע דבריו, להוכיח לצופייה ה"צפון קוריאנים" והאנטי דתיים, עד כמה יש לערער את האורתודוכסיה היהודית ולהבקיע בחומת היהדות הצרופה. גב' האיש ידועה כמראיינת אגרסיבית המתפלמסת באופן חריף עם ברברנים מעולים פי כמה מאמסלם אבל הפעם היא נתנה לו לדבר ורק פה ושם השחילה שאלות מסייעות להנחתות האנטי דתיות שלו. השקרים וחצאי האמיתות שירה הלה נגד קדשי ישראל העלו שוב ושוב חיוכי שביעות רצון מהמראיינת המשוועת לנפילת צור ישראל וגואלו. כך חזר האיש על שקריו כאילו הספרדים היו תמיד מתונים דתית וכי החרדיות היא אשכנזיות בלבד, בזמן שהאמת היא אחרת לגמרי הפוכה. בארצות ערב – עד העלי ה לארץ ישראל, לא ידעו פקרות וחילוניות מהי (חוץ מעירק – וגם שם ע"י יבוא הקומוניזם מאירופה). בארצות האסלאם מעולם לא הייתה השקפה אנטי דתית אצל היהודים והמנהיגים היו רק רבנים. נושאי "הגיור" אותם הוא מעלה על נס – במישור "הגיור" הקל ביותר, מעולם לא היו על סדר היום של היהודי המזרחי, ומעולם לא היו גרים מקרב המוסלמים, ואילו מקרב היהודים לא השתמדו מרצון כבאירופה. כנגד, הרי שהמלחמה נגד כול גיור באשר הייתה העדה היהודית היחידה שיצאה בחרם פנימי בעניין (ועד היום איננה מקבלת לתוכה גרים) לא הייתה עדה אשכנזית אלא בני העדה הסורית מהעיר חלב. אבל את חיים אמסלם אי אפשר לבלבל בעובדות קיימות, הוא חי בעולם הדמיון וההסתה שאותו מארגנים לו כופרי ישראל האשכנזים, ומשת"פיהם הנכרים. החיים בין האסלאם ליהדות באותן מדינות המזרח וצפון אפריקה היו מתוך אי התערבות של דת אחת אצל השנייה, ואילו המוסלמים הסגירו לא פעם יהודים כיחידים שפרקו עול מצוות או אפילו נתפסו בחילול שבת ובאכילת טריפות ונבילות בבתי האוכל המוסלמים. סיפורי אמסלם חוזרים שוב ושוב לטענות שרק האשכנזים הוציאו מתוכם "רבנים קיצוניים" אבל כשמוכיחים לו שרבני המזרח, אפילו בדורות האחרונים, היו קיצוניים לא פחות כרבי שאול דוויק הכהן, רבי צדקה חוצי'ן, ה"סבא קדישא" אלפנדרי, הרב יעקב מוצפי, הרב מרדכי שרעבי, רבי חיים סינואני ואחרים, הרי שאמסלם מבטל את יהדות המזרח במחי כף וטוען כי "התכוונתי לרבני צפון אפריקה". או - אז, כשמזכירים את ה"בבא סאלי" הקדוש, הרי שהוא נוהג כאפיקורוס ומיד מזלזל בכבודו של הקדוש מרבני צפון אפריקה בדורנו, וטוען כי "כול אחד היה מסובב כרצונו את ה"בבא סאלי". אני ראיתי זאת לא פעם". אפילו עניין של הכרת הטוב אין לאיש הלזה הזה למשפחת אבו חצירה שהכניסה אותו להיות ח"כ של ש"ס בתחילת דרכו הפוליטית. הוא גם מתעלם מעמדתו האנטי ציונית של הרב מצליח מזוז הי"ד, שהתנגד לעלייה למדינת ישראל בימים שלאחר הקמתה משום הכפירה שהתרחשה בארץ. כיוצא צפון אפריקה הוא כנראה שכח גדולי עולם שמחו נגד כול שמץ של כפירה ופסקו כנגד כול "גיור" מפוקפק כהרי"ף, הרמב"ם וה"אור החיים" הקדוש. למעשה האיש באמת לא מייצג אפילו את יהדות צפון אפריקה אלא את היהדות האלגי'ראית ממנה בא ושהייתה הנמוכה בתורה ובמצוות מבין חמשת מדינות צפון אפריקה (מצרים, לוב, תוניסיה, אלגי'ריה ומרוקו). הקהילה האלגי'ראית המתבוללת בג'נבה שבשווי'ץ – שהוא שימש כרבה, תעיד עליו ועל עדתו. אבל החילוניות האשכנזית והאנטי דתית, וגם הנכרים מחבר העמים שהסתפחו אליה, מגייסים אותו ושכמותו לפגוע בדת ישראל ולסייע לאויבי הדת היהודית, בין אם הם יהודים מומרים ובין אם הם נכרים המעוניינים לבקוע בקע בדת ישראל, כלוסי האריש למשל. בבחירות הבאות האיש הזה, שהיה ח"כ מטעם ש"ס והקים אח"כ מפלגה פרטית כושלת שהתאדתה - עבר אח"כ לליכוד ומשם ל"בית היהודי" וממנו נזרק ל"זהות" ההזויה עד לברית עם שונא הספרדים הלברטל, כנראה ממשיך לחפש בית פוליטי עלוב ואולי ב"נגלה" הבאה הוא ינחת כמספר שניים של גב' לוסי האריש והזויה.

        

 

יום שני, 26 ביולי 2021

מיין שטיטולה בלזא

 

בס"ד

             מיין שטייטולה בלזא / הרב אליהו קאופמן

  ההצעה להורדת אחוז החסימה צצה דווקא מח"כ בודד של "יהדות התורה" ושמו ישראל אייכלר, המייצג את חסידות בלזא, בתוך "אגודת ישראל". החבירה של אייכלר לגדעון סער – שר המשפטים, נשמעת מוזרה אבל ב"פסיפס" הפוליטי של חסידות בלזא, בפוליטיקה הישראלית, זה לא מפתיע. יש סיכוי שבהצעת החוק הזו יוותרו הליכוד וש"ס לבדן.

   לאחר ש"ממשלת השינוי" החזירה את הקדמה אחורה, בלפחות 25 שנה, ואפשרה לכלנתריסטים מפלגתיים לחזור לימים שבהם פרשו ממפלגתם ובגדו במצביעיהם, הרי שהפעם עומד להעלות חוק חדש בחזרה אחורה, ומדובר בהורדת אחוז החסימה. מגישי ההצעה הם שר המשפטים – גדעון סער, ש"נוגע בדבר", וח"כ ישראל אייכלר מ"יהדות התורה". הפעם יתכן של"קואליציית השינוי" יהיה רוב סוחף גם ממפלגות האופוזיציה שמימין, ואף משמאל. הסמן הראשון שצייץ בתמיכה לכך – מהאופוזיציה, היה ח"כ ישראל אייכלר מ"יהדות התורה". לא במקרה היה זה אייכלר שצעד קדימה, לקראת החזרת אחוז החסימה הנמוך, מארבעה מנדטים לשניים.

                                     המולת "יהדות התורה"

    ההמולה ב"יהדות התורה" אדירה. בבחירות האחרונות היו שם מהפכים בין חלקי הרשימה. אלמלא אחוז החסימה של היום הרי שמזמן היו רצות שם לפחות שתי רשימות בנפרד. אחוז החסימה - של ארבעה מנדטים, מותיר את חלקי הרשימה מאוחדים בבחינת תלויים זה בזה ולא זה לצד זה. עד הבחירות האחרונות הפלג החסידי הוביל ברשימת ה"רי'ץ ר'ץ", כשיו"ר הרשימה היה נציג חסידות גור, אבל בבחירות האחרונות עבר הפלג הליטאי לראשות רשימת "הרי'ץ ר'ץ" ונציגי "דגל התורה" הליטאית הקדימו את נציגי החסידים מאגו"י. בתוך "אגודת ישראל" החסידית – שאיננה הומוגנית כ"דגל התורה", הקדים לראשונה נציג חסידות בלזא את נציג חסידות וויז'ני'ץ וכך נותר האחרון מחוץ לפרלמנט. כול זאת קרה לאחר שהסתבר שהציבור הליטאי גדול יותר מהחסידי, וחסידות בלזא גדולה מויז'ני'ץ. הקרעים הללו מובילים את חלק מ"יהדות התורה" לחפוץ בהורדת אחוז החסימה כדי לבדוק כוחם של פלגים מסוימים. חסידות בלזא אלופה בלוליינות הפוליטית שלה והורדת אחוז החסימה יסייע לה להמשיך בעלייתה הפוליטית, שאותה היא מבצעת קרוב לארבעה עשורים.

                                             איייכלר כ"חוצניק"

    ח"כ ישראל אייכלר הוא היחיד מבין ח"כי "יהדות התורה" שאינו עצמאי אלא שכול תנודה שלו היא בהוראת אדמור"ו. למרות שחסידות בלזא היא חלק מ"יהדות התורה" ושיוכה ברשימה הזו הוא ל"אגודת ישראל" הרי שמעולם החסידות הזו לא הייתה בשר משרה של "אגודת ישראל" ולא של "יהדות התורה". עליית אחוז החסימה הביא את החסידות ליישר קו עם "אגודת ישראל" ולהיות חלק מ"יהדות התורה". בתוך תוכה של החסידות עדיין פועם הרצון לשנות את ברית "הלגו" הפוליטי החרדי, כפי שעשתה בעבר.

                                               בלזא ההיסטורית

     ההיסטוריה הפוליטית של החסידות מתחילה לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר החלו בהקמת "אגודת ישראל". יש לציין שרוב רובם של חוגי החסידים לא היו חלק מ"אגודת ישראל" אלא רק לאחר השואה המרה. חוג בריסק היה החוג הליטאי שהדיר את עצמו מ"אגודת ישראל". המתנגדים החרדים ל"אגודת ישראל" טענו כי "אגודת ישראל" תהפוך לציונית. מכול החוגים החסידיים שהתנגדו ל"אגודת ישראל" הרי שבלזא הייתה הרדיקלית ביותר. גם חסידויות לובאביטש (חב"ד), צאנז, וויז'ני'ץ, שינובה, באבוב ואחרות התנערו אז מ"אגודת ישראל". בלזא לא עמדה בקשר עם ראשי אגו"י. האדמו"ר הבלזאי דאז – המהרי"ד מבלזא, לעג לחסידות גור וכינה אותה "ציונית". המהרי"ד מבלזא לא רצה להיפגש עם ראשי אגו"י – ויהיו תלמידי חכמים גדולים כשיהיו. עבורו הם היו "מחניפים לרשעים". בנו – הרב אהרון מבלזא, הפך לפושר יותר לאחר שירש את האדמו"רות אבל המשיך (עד לאחר מלחמת העולם השנייה) לא לקחת חלק באגו"י. המהפך שלו הגיע עם עלייתו לארץ הקודש, במהלך המלחמה העולמית השנייה. האדמו"ר מבלזא – הרב אהרון רוקח זצקו"ל, התיישב בתל אביב. הוא נימק זאת בטענה כי "אין בה בתי עבודה זרה", כלומר עיר ללא כנסיות נוצריות (לעומת ירושלים, חיפה ויפו שהיו "משופעות" בכך). בויכוח של ראשית הקמת המדינה – האם על החרדים להשתתף בבחירות לפרלמנט, הכריע האדמו"ר מבלזא לחיוב. בכך הוא עבר לחסות מעשית תחת "אגודת ישראל", נגדה נלחם אביו המנוח. אגדה היסטורית מספרת כי הגאון משטיבין – הרב וינדנפלד, והאדמו"ר מבלזא טענו כול אחד בנפרד שלא יחתמו על הסכמה לתמוך בהשתתפות בבחירות אלא אם יראו את חתימתו של השני מתנוססת על ההסכמה הזו. בתחילה היה קשה להחתים כול אחד בנפרד עד שהאדמו"ר מויז'ני'ץ, הרב חיים מאיר הגר, דאג שמישהו יזייף את חתימתו של הגאון משטיבין ואת הזיוף יראו לאדמו"ר מבלזא והאחרון יחתום וכך יחתום אח"כ הגאון משטיבין. באותם ימים הקומוניקציה הייתה קשה ולא תמיד היו טלפונים נייחים במקומות רבים וגדולי תורה היו תלויים בידי גבאיהם ועסקנים פוליטיים ממולחים, ול"אגודת ישראל" לא חסרו כאלה, ובראשם יצחק מאיר לוין מחסידות גור ומשה פרוש מהחוג הירושלמי ב"אגודת ישראל" (אביו של מנחם פרוש וסבו של ח"כ דהיום, מאיר פרוש). ההחלטה לזייף קודם את חתימת הרב משטיבין ולא את זו של האדמו"ר מבלזא נבנתה על סמך תמימותו של האדמו"ר מבלזא, שלא יחקור אם אמת בחתימת הגאון משטיבין, ואילו האחרון יכול היה לחקור. האדמו"ר מבלזא האמין למראה חתימת הגאון משטיבין וחתם מתחתיה. החתימה הובאה לפני הגאון משטיבין והאחרון חתם. כך אגו"י זכתה בקהל בוחרים גדול יותר, ומקרב החוגים שלפני המלחמה העולמית השנייה לא היו חלק ממנה. אבל גם לאחר הבחירות הראשונות למוסדות המדינה עדיין בלזא לא הייתה חלק מאגו"י, כפי שהיו חסידיות גור, ויז'ני'ץ ואחרות, ומהחוג הליטאי והחוג הירושלמי הישן (שפרש מ"העדה החרדית") והצטרף ל"אגודת ישראל". בלזא נותרה חסידות שולית. מותו של האדמו"ר מבלזא – הרב אהרון רוקח, שינה שוב את המסע הפוליטי של החסידות.

                                                הדרך החדשה

   מותו של רבי אהרון רוקח בשנת 1957 מצא את החסידות במצב של חוסר הנהגה עד שנת 1966. האדמו"ר מבלזא לא הותיר צאצאים לאדמו"רות. אז החל מבצע הירושה בין אחייניו שהיו רכים. לבסוף הוחלט להושיב על כס האדמו"רות את בנו של אחיו (מרדכי רוקח), שכונה "האדמו"ר מבילגוריה". זה היה כשבנו של הרב מרדכי רוקח – הרב יששכר דב, הגיע בשנת 1966 לגיל 18. זהו האדמו"ר הנוכחי של בלזא. הלה הועדף על פני בן דודו יהושע רוקח – בנו של אח נוסף של הרב אהרון קורח. קבוצת פורשים עזבה את החסידות והקימה את חסידות "מחנובקה" בראשות הרב יהושע רוקח. בכול תהליך הכתרתו של האדמו"ר הנוכחי פעלו בעניין אדמו"רים מבחוץ כה"בית ישראל" מגור וה"אמרי חיים" מויז'ני'ץ (האדמו"ר מבלזא נשא את נכדתו). האדמו"ר החדש מבלזא החל במסע פוליטי חדש, כדי להפוך את חסידותו למרכזית. הצעד הראשון שלו החל בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, כאשר ניתק את הקשר בין בלזא ל"עדה החרדית", שם שהתה החסידות ממות האדמו"ר הקודם. בשנת 1980 הפך הפילוג לממשי ועורר סערה בעולם החרדי. האדמו"ר מבלזא רצה להתנתק ממורשתו האנטי ציונות של סבו, המהרי"ד מבלזא, וכיוון את פעמיו להשתלב בתוך "אגו"י. הוא הבין שעצמאות קונים בכלים מעשיים ולכן הוא התנתק מבד"ץ "העדה החרדית" גם בענייני כשרות ורישום נישואין. עד לשנת 1980 היה בד"ץ "העדה החרדית" האלטרנטיבה החרדית היחידה ל"רבנות הראשית לישראל", ובמיוחד בכשרות. הבד"ץ של בלזא לא הסתפק בענייני פסיקת דינים אלא הקים מערכת כשרות חרדית ראשונה שהתחרתה בכשרות "העדה החרדית". ואמנם לאחר מעשהו קמו גם הבד"צים של "אגודת ישראל", "שארית ישראל", "בית יוסף" ואחרים והתנתקו מכשרות ורישום הנישואין של "העדה החרדית". מנגד, ההשתלבות ב"אגודת ישראל" (לפני הפילוג עם "דגל התורה") לא הייתה פשוטה. חסידויות גור וויז'ני'ץ לא התכוונו לפנות עבור בלזא מקום ריאלי בפרלמנט. באותם ימים הייתה קיימת מסגרת חרדית נוספת בשם פא"י ("פועלי אגודת ישראל") שבחלק ממערכות הבחירות רצה ברשימה משותפת עם אגו"י. גם הליטאים והירושלמים היו זקוקים להמשך ייצוג ריאלי באגו"י. פשרה לא נראתה באופק, היהדות החרדית הייתה קטנה מבחינה דמוגרפית והכול נראה אבוד עבור בלזא. אבל האדמו"ר הוכיח כי קו פעילותו יצירתי יותר משאר אדמו"רי ורבני היהדות החרדית. גם קווי השמאל והימין נחצו על ידו בהתאם לאינטרסי החסידות. הצעד הבא שלו נעשה בכיוון העצמאות התקשורתית.

                                      "המחנה החרדי" כשופר

    כמו בסיפור בתי הדין הרי שבתחום התקשורת החרדית היה מונופול לעיתון אחד בלבד ב"אגודת ישראל", לעיתון "המודיע". לליטאים היה אמנם כר ביטוי עצמאי שנקרא "דגלנו" אך הוא יצא לאור רק מעת לעת ובנושאי יהדות תיאורטיים. "המודיע" היה העיתון הבלעדי של אגו"י בענייני הפוליטיקה, בהבעת דעות, השקפה ואינפורמציה. לפא"י היה עיתון משלה שנקרא "שערים" ואילו ל"עדה החרדית" היה ביטאון בשם "העדה", שהיה חוברת שבועית דקה עם הודעות מחאה בלבד נגד השלטון ונגד הפוליטיקה של אגו"י. עוד לפני שהאדמו"ר מבלזא ניתק את חסידותו מה"עדה החרדית" והקים את בית הדין שלו - "קהל מחזיקי הדת", הוא כבר הקים את העיתון של בלזא שנקרא "המחנה החרדי" (בשנת 1979). העיתון אמנם ירה בתחילה בליסטראות ב"עדה החרדית" אבל גם "אגודת ישראל", ואף פא"י, לא שבעו נחת מהפרץ התקשורתי. עבור האדמו"ר מבלזא העיתון היה כאויר לנשימה מבחינת בניית תודעתם של חסידיו. באותם ימים היה מרכז בלזא בירושלים ולא בתל אביב. בכך הצליח האדמו"ר לבנות את חסידותו במרכז ההוויה החרדית בירושלים ולתקוע יתדות עצמאיים בענייני בתי הדין, הכשרות והתקשורת. האדמו"ר הבין כבר אז את כוחה של התקשורת העתידית ואת המחנק הפוליטי והדריכה במקום אם הוא יהיה תלוי בעיתון "המודיע". לימים הבליסטראות שלו כוונו גם נגד "אגודת ישראל". גם בעניין העיתון הייתה בלזא תקדים של עיתונות חרדית עצמאית מ"המודיע". בשנת 1984 קם העיתון הליטאי "יתד נאמן", בשנת 1992 קם העיתון הספרדי – חרדי, "יום ליום", וביניהם ולאחריהם קמו שבועונים חרדים לא מעטים, עד לימי "הדרך" של ש"ס ו"המבשר" של ח"כ מאיר פרוש. האיש שמונה ע"י האדמו"ר מבלזא להיות עורכו הראשון של "המחנה החרדי" היה צעיר בשם ישראל אייכלר ששרד כעורך העיתון עד היום.

                                           הכאוס הפוליטי

    לאורך שנות השמונים של המאה העשרים לא הצליחה חסידות בלזא להשתלב באגו"י. האדמו"ר לא השלים עם המצב, כפי שחסידויות גדולות אחרות עשו זאת (צאנז, באבוב וכו'). הכיוון של האדמו"ר היה להוכיח לאגו"י כי לא רק במישור בתי הדין, הכשרות והתקשורת הוא פנה לכיוון עצמאי אלא גם במישור הפוליטי. הפילוג באגו"י – בשנת 1984, סייע לו. הקמתה של ש"ס – ע"י הרב שך הליטאי, כמפלגה חרדית נוספת, סייעה לאדמו"ר מבלזא להמשיך בקו העצמאי שלו. בשנת 1988 כבר הוקמה עוד מפלגה חרדית בשם "דגל התורה", שבה התרכז העולם הליטאי שהתפלג בשנת 1984 מאגו"י. העולם הליטאי רצה הפעם מפלגה עצמאית גם מהחרדים הספרדים. האדמו"ר מבלזא קפץ על המציאה והפך ל"קישוט" החסידי של "דגל התורה". מועמדה של בלזא הוצב במקום השלישי ברשימת "דגל התורה". בכך הוכיח האדמו"ר מבלזא שהיותה של בלזא חסידות איננו בהכרח כניעתה למרות הפוליטית של "אגודת ישראל". אבל גם ב"דגל התורה" לא עלה יפה שילובה של בלזא משום שהאדמו"ר סירב להישמע לפסיקותיו ההשקפתיות של הרב שך. עבור האדמו"ר מבלזא השקפתו של הרב שך הייתה קיצונית מדי נגד העולם החילוני וצנטרליסטית כלפי העולם החרדי הספרדי וכנגד חסידותו. שנת 1992 נראתה עבור בלזא כנסיגה לאחור. אגו"י ו"דגל התורה" חזרו לרוץ ברשימת "רי'ץ ר"ץ" משותפת, ואיתם גם פא"י. בלזא נותרה בחוץ. באגו"י וב"דגל התורה" סירבו להעניק לה מקום ריאלי. האדמו"ר לא נואש, הוא שוב ניצל פרצה פוליטית כדי להוכיח כי האפשרויות הפוליטיות שלו הן בלתי מוגבלות. הקרע שחל בין הרב שך לש"ס לפני ואחרי בחירות 1992 הביא את האדמו"ר לעשות פנייה פוליטית נוספת במפה החרדית. מאחר ובלזא לא הייתה שותפה בשנת 1992 לרשימת "יהדות התורה" הרי שלמחרת הבחירות של 1992 הסתבר שש"ס היא זו שקיבלה את קולות בלזא וכך ש"ס הצליחה לשמור על ששת המנדטים שלה, למרות שהרב שך קרא לספרדים החרדים להצביע ל"יהדות התורה". בין 1992 ל-1996 ניהל האדמו"ר מבלזא פוליטיקה פרו ש"ס. הוא זיהה את ש"ס ככוח חרדי עולה, וככוח שיוכל לסייע לו בתקציבים ובבניית חסידותו ללא תלות ב"יהדות התורה". לא מעט תודה צריכים אנשי ש"ס לשאת לאדמו"ר מבלזא על כך שכישלון החרם של הרב שך נגדם – בשנות התשעים של המאה העשרים, התפוגג. האדמו"ר מבלזא שבר את החרם כאשר הופיע לכנסי ש"ס, וגרר גם אדמו"רים חסידיים לשם, והעניק לגיטימציה למנהיגות של הרב עובדיה יוסף, על הציבור החרדי הספרדי, ללא תלות במנהיגות החרדית הליטאית. הבחורים הספרדים בישיבת התשובה הבלזאית – "תורה ואמונה", נקראו ע"י האדמו"ר מבלזא להצביע לש"ס. לפני קום העיתון הספרדי "יום ליום" הפך "המחנה החרדי" של בלזא לשופרם של אנשי ש"ס ברחוב החרדי. מנגד סייעו עסקני ש"ס בממשלה וברשויות המוניציפאליות לישיבות של בלזא ולארגוני החסידות לקבל שטחים, מבנים וכסף ללא תלות ב"יהדות התורה". לקראת בחירות 1996 החל האדמו"ר מבלזא לערוך מדיניות מדינית עצמאית ותמך בממשלת השמאל של רבין.  הוא נתן כתף פוליטית לש"ס, שהייתה חלק מממשלה זו. האדמו"ר החל לקבל באופן עצמאי מנהיגים חילוניים כבנימין בן אליעזר, בנימין נתניהו ואחרים ולהוכיח ל"יהדות התורה" שאם לא יתנו לו מקום ברשימתם הרי שבמדיניות הפוליטית שלו הוא ימעיט מכוחם. כחלק ממערכה זו הוא פרסם בעיתונו את הדעה שבבחירות בישראל אפשר להשתלב במפלגות חילוניות, ובהיותו בקשרים טובים עם מפלגת העבודה הוכיחו ל"יהדות התורה" כי כוונותיו מוצקות. הוא נפגש עם הרב יוסף עזרן – שפרש מש"ס, ודיבר עימו על רשימה משותפת בבחירות 1996. לצד זאת הוא העביר מסר לדוד לוי (שהקים את גשר", בפרישתו מהליכוד) על אפשרות לרשימה משותפת. "יהדות התורה" נכנעה. בבחירות 1996 הוצב ישראל אייכלר מבלזא במקום השישי ברשימתה. אבל דרך ארוכה עמדה לפני החסידות כדי להגיע לכוח אמיתי ולהתברג בצמרת "אגודת ישראל".

                                            ה"זיג זג" הפוליטי

     האדמו"ר מבלזא הציג קו מדיני ובמקום שהרחוב החרדי יוליך אותו הוא הוליך אותו. בין 1992 ל-1996 הוא עמד לצידה של ממשלת השמאל וקרא לפנות את חברון ממתנחליה. בבחירות 1996 הוא תמך בשמעון פרס לראשות הממשלה למרות שרוב מצביע "יהדות התורה" תמכו בבנימין נתניהו. בבחירות 1999 הוא תמך בנתניהו מול אהוד ברק, לראשות הממשלה. עם השנים – ככול שהימין התחזק, הוא עבר לקו ימני תקיף, והפך לסמן הציוני של היהדות החרדית.

                                            ההשתלבות הקשה

    בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ובעשור הראשון של המאה ה – 21, הצליחה בלזא להשתלב ב"אגודת ישראל" למרות שעד היום מסרבים שם לראות בה חלק אותנטי מהם. פעם אחת חסידות ויזני'ץ סירבה לקיים רוטציה לטובת אייכלר אבל כשבלזא נדרשה לרוטציה היא קיימה אותה. במערכת בחירות אחרת, בעשור הראשון של שנות האלפיים, דחקה חסידות גור את בלזא מהרשימה לפרלמנט אבל האדמו"ר הורה להצביע ל"יהדות התורה" ודחה את שריונו של אייכלר בש"ס. האדמו"ר ידע כי זהו מבחן ואסור לו למעוד ולחזור אחורה. בבחירות שאח"כ ניצב אייכלר שוב ברשימת "יהדות התורה". עם השנים – ככול שהתפלגו חסידויות וחוגים ב"יהדות התורה", הרי שחסידות בלזא נותרה מוצקה. לאדמו"ר בן יחיד שיהיה אמור להיות היורש ולא כמה בנים שיתפלגו. לפני יותר מעשור התפלגה חסידות סאטמר והאדמו"ר מבלזא זיהה כי אם יכרות שלום עם הרב אהרון טיטלבאום – שהודח אז מבלעדיותו כאדמו"ר של סאטמר, הרי שהוא יחליש את הקו האנטי ציוני של סאטמר ויקרב את הרב אהרון טיטלבאום לפסיביות אנטי ציונית ולאגו"י. כך נולד השלום בינו לבין הרב אהרון טיטלבאום, שהוא גם גיסו (הנשים אחיות). לימים קבוצתו של הרב אהרון טיטלבאום איננה עוד רדיקלית כחסידות סאטמר, שבראשה עומד האדמו"ר מהרז"ל. כשהרב אהרון טיטלבאום מגיע לארץ הקודש הוא נכנס אליה בצנעה וללא הפגנות אנטי ציוניות. בבחירות האחרונות הצליחה בלזא לחלוף פוליטית על פני חסידות ויז'ני'ץ ולהותיר את נציגה של האחרונה מחוץ לפרלמנט. לשם כך הסתייע האדמו"ר מבלזא בפסיקת בית דין ליטאי מבני ברק שאמד את גודלה הגדול יותר של בלזא על ויזני'ץ. גם השלום עם חסידות "מחנובקה" הטיב למצבה הרגוע של בלזא. בעשור האחרון התפלגו חסידויות באבוב, ויז'ני'ץ, סדיגורה, ויז'ני'ץ מונסי  וגור. בבלזא ממשיכים לגדול, לחייך ולאחרונה אף לשמש כתף לחסידותו של הרב שאול אלתר, שהתפלג מגור. אז בכול זאת מדוע חפץ האדמו"ר מבלזא להוריד את אחוז החסימה ?

                                          ללא תפקידים ביצועיים

   התשובה נעוצה בתפקידים הביצועיים של "יהדות התורה", שמעולם לא הועברו לבלזא. רק יו"רי וועדות משנה סמליות נפלו בידי ח"כ ישראל אייכלר בעוד שב"דגל התורה"  זכו לסגני שרים במשרדי הדתות, התחבורה והשיכון ולרכז שנים רבות את תפקיד יו"ר וועדת הכספים של הפרלמנט. חסידות גור החזיקה שנים רבות אף היא ביו"ר וועדת הכספים הזו ובתיקי השיכון והבריאות. אפילו לחסידות סדיגורא הקטנה העניקו את יו"ר וועדת הכספים הזו. חסידות ויזני'ץ זכתה בסגנות משרדי החינוך והתחבורה. ואילו משפחת פרוש – שהמחנה האלקטוראלי שלה איננו קיים, זכתה לסגנות שרים במשרדי החינוך, השיכון והרווחה, ואף בחלק מהפעמים במעמד של שרים. ואילו כשבלזא דורשת "פירורים" מעשיים היא נידחת בטוענות משונות. האדמו"ר מבלזא הבין כי הפעם איום הורדת אחוז החסימה יהיה ריאלי משום שב"ממשלת השינוי" החדשה ישנן הרבה מפלגות קטנות החוששות שלא תעבורנה את אחוז החסימה בבחירות הבאות. במיוחד חוששות מכך מפלגות הימין של הממשלה כ"ימינה" ו"תקווה חדשה". גם המפלגות הערביות חוששות מאחוז החסימה הנוכחי. גם "עוצמה יהודית" של איתמר בן גביר תשמח על הורדת אחוז החסימה וכך גם כול רשימת "הציונות הדתית". הורדת אחוז החסימה היא איתות של בלזא ל"יהדות התורה" כי אם לא ישוריין לאייכלר – בקדנציה הבאה, תפקיד מעשי, שיביא עימו גם פרנסה לעשרות חסידי בלזא, כפי שהאחרים ב"יהדות התורה" סיפקו לאנשיהם, הרי שבלזא שוב תחבור ב"לגו הפוליטי" העתידי למי שתרצה ותגרום נזק ל"יהדות התורה", ומי שמכיר את בלזא יודע כי החסידות איננה נבהלת מתנודות פוליטיות, גם לעבר גופים חילוניים. הברית בין הצעות החוק של אייכלר וגדעון סער היא איתות ל"יהדות התורה" להבטיח תפקיד ביצועי לחסידות. לבלזא לא תהיינה "נקיפות מצפון" אם הליכוד יתנגד להורדת אחוז החסימה, ובלזא לא תיכנע גם ללחץ של אריה דרעי מש"ס, שעבור דרעי וש"ס הורדת אחוז החסימה היא החזרת אלי ישי לזירה הפוליטית. בבלזא למדו בשלושת העשורים האחרונים להסתדר גם עם השמאל.

    

    

  

יום רביעי, 21 ביולי 2021

הקוזק הנגזל

 

בס"ד

                 הקוזק הנגזל / הרב אליהו קאופמן

   זעקות האימה של רבני ועסקני "הרבנות הראשית לישראל" נגד שר הדתות החדש – מתן כהנא, אינם כנגד הרפורמה בכשרות אלא כנגד ניסיון ההתערבות במעללי "הרבנות הראשית" וחשיפת האמת כי הדרך הרפורמית מזמן קיימת בתוככי "הרבנות הראשית", בכול הנוגע לעבירות מחלקת הכשרות שלה. הבד"צים החרדיים היו אמורים להיות ראשוני אלה שיחפצו בסילוק המונופול של רבנויות כושלות על הכשרות באזוריהן אבל ראשי הבדצ"ים הללו מעדיפים להזניח את אינטרס הכשרות החרדי ואת צוואת רבני ישראל לטובת המשך קיומה של "הרבנות הראשית" וכשרויות הרבנויות העירוניות, המקומיות והאזוריות כמנגנוני תעסוקה של נפוטיזם עבור קרוביהם וצאצאיהם, המתקשים למצוא עבודה הולמת בתוך מערכות הבד"צים עצמם.

   כשהעסקנים החרדים וראשי "הרבנות הראשית לישראל" מרימים אצבע מאשימה כלפי שר הדתות החדש מתן כהנא, על רצונו של האחרון לערוך רפורמת כשרות בישראל, עליהם לסובב את האצבע ולהאשים אך ורק את עצמם. הרפורמה הזו הייתה צריכה להתקיים כבר לפני שלושה עשורים לפחות, עם נחיתתם של הרבנים ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי דורון לתוך הכיסאות המרופדים של "הרבנים הראשיים לישראל". למעלה משלושה עשורים הפכו רוב רובן של הרבנויות המקומיות לבסיסי הפקת טריפות ונבלות במסווה של "כשר". החוק הדרקוני המחייב אולטימטיבית כול מפעל מזון ו/או בית אוכל בקבלת כשרות של הרבנות המקומית או האזורית שהוא נמצא בתחומה ורק אח"כ הוא יוכל לבחור גם כשרות טובה באמת בנוסף לה, הוא בעצם האמצעי המדרדר את רמת הכשרות בישראל מתחת לאפס ומונע מצרכני הכשרות בישראל לקבל לביתם ולפיותיהם את הכשרות האמיתית לה הם מייחלים. ח"כ אורי מקלב טען כי מתן כהנא רוצה להחדיר ערכים רפורמיים לכשרות ואילו "הרבנות הראשית לישראל" עומדת על משמר האורתודוכסיה, אבל כדאי למקלב ליטול את הקורה מבין עיניו ואת הקיסם מבין שיניו. העובדות הן שונות לגמרי. מבחינה מעשית ברוב רובן של הרבניות המקומיות ו\או העירוניות והאזוריות הרי שהכשרות אפילו איננה רפורמית. היא פשוט איננה קיימת. הלקוח המסורת והדתי לאומי של מערכת הכשרות הזו איננו מעניין את נושאי משרות "הרבנים האחראיים על הכשרות". המשגיחים שלהם אינם שם, המפקחים שלהם מראים את עצמם רק שעה או שעתיים בשבוע ואילו הם רואים בחילוניים המסורתיים ובחובשי הכיפות הסרוגות כמעין "תואמי גויים" שאפשר להאכילם גם טריפות ונבילות וגם לחתום בחותמת "כשר" על אותה סחורה מצחינה.

                                  "הרבנות הראשית" בראי שונה

    ראשי היהדות החרדית האמיתית מעולם לא חייבו את הקמת "הרבנות הראשית לישראל" כהיררכיה של טוהר ושמירה על איכות הרבנות האמיתית, ובכלל זאת הכשרות. על רקע זה קמה "העדה החרדית" בירושלים לאחר הקמת "הרבנות הראשית לישראל", בשנת 1921. בחירתם של רבנים ואחראיי קודש על כשרות, נישואין, גרות ע"י מחללי שבת, ואף נכרים, נידונה מראש לכליה. הגר"ח זוננפלד וה"סבא קדישא" אלפנדרי צפו כבר אז את הסוף המר שבו שוקעת וטובעת "הרבנות הראשית לישראל" כיום. רבנים חשובים כהראי"ה קוק, הגרב"צ עוזיאל, הגר"פ פרנק ושכמותם ניסו באותם הימים בכול זאת להלך בין הטיפות ולהאמין שיוכלו בדרך הפשרה להנחיל יהדות וכשרות גם לחילוניים הקיצוניים ביותר. עד לבחירתם של הרבנים לאו האב ובקשי – דורון עוד האמינו רבים שבכול זאת אפשר יהיה לפשר על הפערים וכבוד "הרבנות מטעם" ישמר. דווקא רב ציוני בכול רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו צפה את הרעה עם בהיבחרם של לאו האב ובקשי – דורון. היה זה הרב שלמה גורן, בשר מבשרה של הציונות הדתית והאיש שיותר מכול רב ראשי עשה למען קירוב החילוניים לרבנות הכללית בכלל ולכשרות בפרט. הרב גורן טען כי "צריך לפרק את הרבנות הראשית מאחר והחלה תקופה חדשה, שבה אין עומדים בראשה תלמידים חכמים". הבדיחה הטרגית היא שבחירתם של לאו האב ובקשי – דורון נעשתה ע"י העסקנים החרדים כדי שבראש "הרבנות הראשית לישראל" יעמדו רבנים אפורים וכך יוטל בה דופי והיא תתגמד לעומת הרבנים העצמאיים החרדים. המשכה של הבדיחה הטרגית הזו הייתה שככול שאותה "רבנות ראשית" הידרדרה כך היא גם קיבלה הגנה מהמפלגות החרדיות, ואילו הדתיים הלאומיים פחדו לצאת נגדה בגלל "אידיאולוגיית העבר" של הראי"ה קוק.

                               הרעות החולות של הפקרת הכשרות

     מאמרים רבים כתבתי בנדון וכתבות רבות ערכתי בנושא. שחיטת "הרבנות הראשית" בחו"ל היא במשך כשלושה עשורים ברובה שחיטה פסולה עם מהירויות לא הלכתיות שמטריפות את השחיטה הזו. שוחטי "הרבנות הראשית לישראל" נתפסים בדרום אמריקה שוב ושוב במעללים שהשורות הללו אינן סובלות את כתיבתם. מוצרי כשרות מחו"ל שנכנסים לישראל ומאושרים ע"י "הרבנות הראשית" לא פעם, מסתבר שהם מאושרים תוך "מתת חסד" לפקיד המאשר או לחילופין הרבנים האחראים על המוצר נדרשים מראשי "הרבנות הראשית לישראל" להבטיח להם עניינים שאינם קשורים כלל לכשרות המוצר. החוק המחייב כול מפיק מזון כשר לקחת קודם כול את כשרות הרבנות המקומית – גם אם מדובר ברבנות חלשה, מביא לכך שרבים וטובים ממפיקי המזון הכשר לא ייקחו באמת כשרות טובה משום יוקר המחירים וכפל הכשרויות במימונם, ומנגד הפעלת משגיח אחד שיעלה להם באופן כפול ומשולש כאילו מדובר בתשלום למספר משגיחים. רבות הרבנויות האמורות, שבתחומי השיפוט שלהן אין בכלל אוכלוסיה דתית ולכן המשגיחים והמפקחים שלהם אינם מקצועיים או דתיים באמת ולכן פעילותם המעשית איננה כלל לטובת הכשרות. ברוב הרבנויות אין בכלל מפקחים ומשגיחים והכול מתנהל ללא פיקוח אמיתי, תוך החדרת מזון לא כשר בחותמת "כשר". חלק מרבני "הרבנות הראשית לישראל" כלל אינם אוכלים מהכשרות שעלייה הם אחראיים אלא מהבד"צים ולכן לא פעם הם מזלזלים בציבור כשרותם בכך שהם טוענים כי "עדיף שהציבור הזה יאכל את מה שאנחנו מכשירים – גם אם אינו טוב כול כך, מאשר את הטריפות שלהם הוא התרגל כציבור חילוני".

                                       הצביעות של הבד"צים

    הבד"צים החרדים היו צריכים להיות ראשוני הקופצים על הרפורמה החדשה אבל הרבנויות הרבות משמשות כלשכות תעסוקה עבור בני משפחותיהם, שאינם יכולים להתקבל בעבודה בבד"צים הללו עצמם ולכן פתאום אותם בד"צים – שביטול חובת כשרות הרבנות הייתה מועילה להם, מתאגדים לתמוך ב"רבנות הראשית לישראל". הצביעות של העסקונה החרדית היא בכך שהללו אינם נוגעים במוצרי "הרבנות הראשית" אבל ממליצים עליהם בחום לציבור התמים. בד"ץ "העדה החרדית" פוחד לצאת נגד "הרבנות הראשית לישראל" משום שמשנת 1997 הוא תלןי בהסכמתה להוצאת ציוותי שחיטה עצמאיים משלו לשחיטה בחו"ל. גם בעיניי השקפה איימו מ"הרבנות הראשית בישראל" על פגיעה בכשרויות "העדה החרדית" ו"שארית ישראל" אם חוגי "העדה החרדית" והליטאים יצאו בהפגנות נגד "גיורי" "הרבנות הראשית לישראל", בימיו של הרב שלמה משה עמר בימים שכיהן כ"רב ראשי לישראל". סיפורים מסמרי שיער – על אחריות קולקטיבית של רבני ועובדי "הרבנות הראשית לישראל", בהפקרת הכשרות והשחיטה נקברו ב"רבנות הראשית". גם ענייני שוחד של קבלת "מתת חסד" עבור העברה בבחינות לרבנות לא חסרו. פרשיות "הרבנים הראשיים" לשעבר, יונה מצגר ובקשי – דורון, הם קצה קצהו של הקרחון האפל של המוסד הזה, שחיותו ותמיכתו ע"י העסקונה החרדית נובעת מעצם היותו מרכז התעסוקה לנפוטיזם עסקני.

                                               רפורמת כהנא

   אינני טוען כי כול הצעתו של השר כהנא מושלמת. אני בכלל חושש שהוא עדיין לא מכיר את הבעיה לעומקה. אותי מדאיגה בעצתו נושא העלאת הענקת כשרות בחילול שבת של בית האוכל. אין העניין דומה להענקת כשרות במלון. במלון המשגיח יושב בחדרו ובמשך השבת והחג תנועתו איננה מצריכה אותו לחלל את הקודש ומנגד הוא נמצא בקרבת השגחתו עם אפשרויות לגיחות פתע למטבח ולחדר האוכל. אין הדבר דומה במצב של מסעדה שעובדת בשבת והמשגיח שלה נמצא רחוק ממנה או לחילופין הוא חייב לחלל את הקודש כדי להגיע אליה, ואז מהימנותו ויראתו פסולים להשגחה. אבל זהו נושא יחסית שולי, שאם מר כהנא יבין אותו ויוותר עליו הרי שהרפורמה שלו ברוכה מעיקרה. הרפורמה הזו צריכה להיות מורחבת מעבר לעניין הכשרות ולנסות לאחד מועצות דתיות ואזוריות תוך ביטול רבות ונידחות מהן כדי לייעל את מצבת כוח האדם המקצועית והדתית באזורים רבים ולהביא לאחריות רבנים מרכזיים על פריפריות שכיום נתונות לאחריות רבנים שכלל אינם חיים בתחומן. כאן יש לציין שבשלושת העשורים האחרונים נכשלו כול מאמצי אלה שניסו לייעל את המערכת משום אותן כנופיות אגואיסטיות. כדאי לשר כהנא לעלעל אחורה ולשוחח למשל עם סגן שר הדתות לשעבר, בסוף שנות התשעים של המאה העשרים – מר יגאל ביבי, ולשמוע ממנו על אותה כנופיה שעשתה הכול כדי להכשיל את יוזמותיו בימים שרק הנחשול הרע הזה החל להתפרץ.

                                            מי הרפורמי ?

   הדמגוגיה על "הסכנה הרפורמית" חייבת להיחשף סופית, שהרי כבר בשנת 1993 הכיוון הרפורמי בכשרות תקע יתד לא ברוכה במחלקת הכשרות של "הרבנות הראשית לישראל". בארצות חוץ אין חיוב של "השגחה ממלכתית", ורק אח"כ לקבל השגחה טובה. כך זה באירופה, באמריקה, באוסטרליה וכו'. לא שמעתי מעולם שההשגחות הללו הן "רפורמיות". לציבור החילוני והמסורתי מגיעה גם כן כשרות אמיתית, ולא רק לזללני העסקונה של המפלגות החרדיות שאוכלים "רק מהבד"צים".

יום שני, 19 ביולי 2021

על תסמונת הכיסאולוגיה

 

בס"ד

           על תסמונת הכיסאולוגיה / הרב אליהו קאופמן

    הטענות שבנט וסער הם אמני ה"זיגזוג" הפוליטי הן אולי נכונות אבל מסתבר שלאחר תשעה באב האחרון גם מר"צ ורע"מ אינן מפגרות ב"זיגזוג" הפוליטי בקרב מפלגות ממשלת ה"אנדריגונוס" הישראלית הראשונה. מה שמחבר את המפלצת הממשלתית הרב ראשית הוא הפתגם הצבאי: "אם לא נהיה תלויים זה בזה, אזי, נהיה תלויים זה לצד זה".

     רבים תוקפים מימין את בנט וסער המובילים את אנשי הימין שבשורותיהם, לפעילות שמאלית באופן פוליטי עם שותפיהם מהעבודה, ממר"צ ומרע"מ. אבל מי שיחפש היטב בגלאי האופורטוניזם יוכל למצוא את ההובלה ההפוכה, משמאל לימין, גם בקרב מפלגות השמאל שמכרו את ערכיהן כדי כדי לשרוד כיסאולוגית. יום תשעה באב האחרון שנת תרפ"א, הוכיח זאת מעל ומעבר. מעל ל-1800 איש עלו להר הבית, מהכיוון של הלאומניות היהודית, זו שמזמן מאסה בדעת חכמי ישראל שלא לעלות להר הבית. אפילו הראי"ה קוק ביקש שוב ושוב ש"לא לעלות למקום המקדש". בימיו העולים היו חילוניים לאומנים מאנשי המיעוט הרויזיוניסטי ולא מקרב דתיים. עד להקמת הממשלה האחרונה שבראשה עומד נפתלי בנט, יו"ר מועצת יו"ש לשעבר, היו העליות היהודיות להר הבית מצומצמות ולא הותרו בהן תפילות ליהודים. שוטרים פינו "מתפללים" יהודים והעניין נתפס כפרובוקציה. גם "צעדת הדגלים" נדחתה שוב ושוב בימי ממשלת נתניהו. אנו זוכרים היטב מה אירע כאשר אריאל שרון עלה להר הרבית וכיצד החלו "מאורעות אלפיים". אנחנו זוכרים היטב כיצד הגיבו הח"כים הערבים מהאסלאמיים ועד הנוצרים שבהם (באסל ראטס מבל"ד), כאשר יהודה גליק ו/או משה פייגלין עלו להר הבית. הח"כים הערבים עלו אף הם לשם ובנו "קו הגנה" חי נגד הפרובוקציות הללו, פרובוקציות שאין להן מסורת תפילה בהלכה היהודית. והנה באה ממשלת בנט שהכיפה על ראשו איננה אומרת כלל על ענייני תוכן הדת היהודית אלא על הסלמה לאומנית, ומצליחה למסד את הפרובוקציות של ההתגרות באנשי ה"וואקף המוסלמי", כ"חופש פולחן יהודי" שאין לו מקור דתי, וכול זאת כאשר השר הממונה על המשטרה הוא איש מפלגת העבודה (עומר בר לב), ובקואליציה הזו (של שימור האינטרסים הכיסאולוגיים) חברים לא פחות ולא יותר אלא מר"צ עם שני ח"כים ערבים (אחד מהם שר...) והתנועה האסלאמית הדרומית! ואילו מבחוץ מנסה הקואליציה הזו לזכות גם בתמיכה סמויה של "הרשימה הערבית המשותפת". ואף במפלגת העבודה חברה ח"כית ערבייה שבעבר היא אף ייחלה לקריסתה ומותה של המושבה זיכרון יעקב, והנה בפרשת העלייה הנוכחית להר הבית פתאום נאלם קולה. גם המחאות של רע"מ למעללי הכהניסטים בהר הבית הם רק מהשפה לחוץ משום שאיש מהם לא הגיע כבעבר, להר הבית כדי למחות על הפרובוקציות שם. על "שתיקת הכבשים" של מר"צ חבל להרחיב את הדיבור. אבל אילו מר"צ לא היו חברים בממשלת "האנדריגונוס" הזו הרי שהם בוודאי היו צורחים ככרוכיה נגד "הפרת הסטאטוס קוו בהר הבית", ובוודאי שהיו מגישים הצעת אי אמון בממשלה.

                              "קנאביס" וממון במקום עקרונות ודת

      את ח"כי השמאל מעניינים יותר ענייני ה"קנאביס" ולכן הדרה תמר זנדברג וחבריה אינם חפצים להרוס את אחוות המריחואנה שיש להם עם ח"כ שרן השכל, שהייתה מהעולים להר הבית, ושבינה לדת היהודית אין אפילו דמיון מקרי. את איבסתיאם מרעוונה מעניין יותר להרוס את החברה הערבית המוסלמית ולבולל אותה בקרב שמאלני ההזויים היהודים, ובמיוחד היא מייחלת אולי להיות בעתיד להפוך להיות ה"השרה הערבייה הראשונה בישראל". רע"מ מצליחה להפוך להיות "ש"ס של המגזר הערבי" אבל בכיוון ההפוך. כמו ש"ס מובטחים גם לרע"מ תקציבים לא קטנים שמפירותיהם ספק אם הציבור הערבי ייהנה, אלא יהיו אלה שייהנו דווקא עסקניה הבכירים. כמו ש"ס גם רע"מ מתחילה לוותר על עקרונות דתיים תמורת "כופתאות" לעסקניה, ובעיקר שמירת המשך חברותה בקואליציה הרב ראשית הזו. גם תגובת ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת" לא הייתה בפרשת תשעה באב בהר הבית, נחרצת כבעבר וזאת מתוך הרצון "לשמר את הקואליציה". ישנם לא מעט קולות בימין הישראלי הטוענים כי מר"צ ורע"מ עושים את צרכיהם על ראשיהם של בנט, סער, לפיד, גנץ וחבריהם אבל אפשר לטעון גם את הטענה ההפוכה: בנט, סער, גנץ וחבריהם עושים את צרכיהם על ראשם של מר"צ, רע"מ ואיבסתיאם מרווענה.

                                              השררה כדבק

      הדבק המחבר את ראשי מפלגות הקואליציה היא השררה. השאלה היא רק מי יכופף את השני מהר יותר. כמו שבנט וסער הם למעשה "גוויות פוליטיות" בימין כך ניראה שאם פרשיות הר הבית ו"מצעדי הדגלים" ימשיכו הרי שגם ראשי רע"מ ומפלגת מר"צ יהפכו ל"גוויות פוליטיות". לא ירחק היום שהרוח הערבית שדחפה את רע"מ להיות גמישים פוליטית תתהפך ברוח לאומנית ודתית הפוכה לגמרי, שאפילו "הרשימה הערבית המשותפת" תחוויר לעומתה ברדיקליותה. אבל במר"צ למשל ובמפלגת העבודה, מעדיפים להילחם עבור הרפורמים על הכותל המערבי, נגד החרדים והחרד"לים, ולהתעלם מהסכנה של הפיכת הר הבית לבקבוק תבערה בין האסלאם ללאומנות היהודית הפסדו דתית.

יום ראשון, 18 ביולי 2021

האבסולוטיזם החשוך

 

בס"ד

          האבסולוטיזם החשוך / הרב אליהו קאופמן

  ההתקפות האדירות כנגד דבריו של הרב יצחק יוסף – שבסה"כ קרא לבחורי הישיבות להעדיף חיי תורה בלבד על פני ערבובם בחיי חול, מעידות עד כמה האסכולה האנטי דתית בישראל ירודה מזו של אומות העולם ועד כמה הפחד הדמוגרפי שלהם מפני הדת היהודית מכסה על "הליבראליזם" השגור בפיותיהם.

     ההבדל בין ראשי תרבות אומות העולם לבין חקייניה היהודיים הוא בדוגמתיזם ובפנאטיות של האחרונים, יותר מן המקור המועתק. בשבוע שעבר שוב נוכחנו בזאת, בכול פרשת התגובות לדבריו של הרב יצחק יוסף שמכהן כ"הרב הראשי לישראל". אם דבריו היו נאמרים בבריטניה, בגרמניה או באירן הרי שהשלטון והציבור הנכרי היה קשוב ומבין יותר באשר לתוכנם. הנכרים היו מבינים שליהודים חשובה תורתם ותרבותם יותר מתרבותם של שאר אומות העולם, וההבנה הייתה שזו אמנם דרך העולם של היהודים, שהקדימו את כול אומות העולם בדרך החינוך שלהם, ולימים הם העניקו לעולם הנכרי את כלי הקודש שלו, שהם זעיר אנפין לעומת היהדות. אבל אלה שחרתו על דגלם את סיסמת "ככול הגויים מחנה ישראל" הם חשוכים ופנאטיים יותר מהגויים עצמם, אותם הם מנסים לחקות כמעט מאז מתן תורה, ולבסוף הם נעלמים במהלך ההיסטוריה היהודית.

                                     המשותף לכול רשעי ישראל

    מה שמשותף ל"ערב רב" שיצא ממצרים, לעובדי הבעל והאשרה ושאר העבודות הזרות מקרב היהודיים, למתייוונים, לצדוקים, לבייתוסים, לקראים, לשבתאים למיניהם, למסכילי חצי האיברי ולימים, למסכילי גרמניה ורוסיה, לרפורמים ולקונסרבטיביים ולכול ראשי הציונות החילונית למינייה, היא ההשקפה שיש להעביר את עם ישראל על דתו כדי "לייצר" במקומו "עם חדש" שיהיה ככול העמים, בעניין הפיכת הדת היהודית לדבר טפל, כשהעם החדש הוא זה שיקבע את תכנייה. אצל הנכרים ההשקפה היא ההפוכה ברוב רובם של המקרים. הנכרים רואים ביהדות דת יסוד שממנה הם ינקו את ערכיהם ולכן היהודים כעם מזוהים אצלם עם היהדות כדת. גם במקרים הקיצוניים – מימי יוון ורומי ועד ימינו, כשאומות העולם היו חפצות לגזור גזירות רוחניות נגד דת ישראל הרי שתמיד ה"יהודונים" האנטי דתיים הם אלה שהסיתו את אומות העולם לעשות זאת. היהודים המומרים תמיד רצו להוביל בהרס הישן היהודי ולכן עמדו מאחורי הסתת אומות העולם לא להכיר ביהדות האמיתית כהמשך לעם היהודי אלא לבולל בה את ערכי הגויים כדי שיהודים מומרים יהיו בראש העם היהודי. זו גם הסיבה מדוע תגובתם של ראשי המומרים הללו כול כך קיצונית כשרב בישראל רק מצטט את דרך העולם של היהדות, ובמיוחד של החינוך היהודי – כפי שהרב יצחק יוסף עשה זאת בשבוע שעבר.

                                 הכיוון היה לאמת ולקדושה תמימה

    הרב יצחק יוסף לא הסית נגד אף אחד ולא פגע במי שאיננו שומר תורה ומצוות. הרב יוסף רק חזר על מה שתמיד חזרו עליו גדולי ישראל בעניין החינוך התורתי הקדוש והטהור. הוא הפנה את בני המאמינים לישיבות קדושות שבהן לא מערבבים מים בשמן ושבהן רוב רובם של לומדיהם אינם מגיעים לבתי הכלא, לסמים קלים וקשים גם יחד, ומנגד הם מקימים בתים בישראל בגיל צעיר עם עוללים וצאצאים שאינם בועטים בכיבוד אב ואם ואינם מסתובבים בעולם עד גיל מאוחר במסגרת חיפושי ה"מי אני ומה אני". ברומניה, בגרמניה, בבריטניה ובדנמרק מביאים אמצעי התקשורת הטלויזיוניים שם את החינוך היהודי החרדי כדוגמא לבנייה בריאה של המשך חיים נורמאליים ללא סטיות פליליות. בבריטניה למשל פנו לא פעם הארגונים האסלאמיים ליהודים החרדים כדי שילמדום החרדים כיצד לא לאבד את דור ההמשך מהדת המוסלמית אל דרך התוהו ובוהו. אבל מסתבר שבישראל האנטי דתית – חילונית, הרי שדרך התוהו ובוהו היא גם "דרך המלך". הזעקות לפטר את הרב יצחק יוסף – רק משום שהמליץ וקרא לצעירים דתיים וחרדים להעדיף ישיבות חרדיות על פני "ישיבות תיכוניות", רק ממחישות עד כמה "החוגים הנאורים" נמצאים בלחץ דמוגרפי עתידי, שכמובן "הדמורקרטיה" ו"חופש הביטוי" מהם והלאה.

                                          התוכן האמיתי

     לא לחינם קרא הרב יוסף להעדיף ישיבות תורתיות נטו על פני "הישיבות" שממלאות כריסיהן בערבוביה של מים ושמן ושלבסוף רק השלשול הרעיוני הוא תוצאתן. ישיבה תורתית איננה רק "מקור לידע" אלא בעיקר דרך של חינוך והתוויית חיים, שמסלולה דתי בלבד ולכן גם הנושרים מהישיבות הללו לחיים חילוניים ולהפקרות נמוך ביותר. מנגד, מ"הישיבות התיכוניות" – שתכולתן איננה רק חינוך קדוש ודתי אלא גם ענייני העולם הנכרי, הנשירה לחיים לא דתיים היא גדולה ביותר ולכן לא מקרה הוא שהעולם "הליבראלי" האנטי דתי כול כך יצא נגד דבריו של הרב יוצחק יוסף, שחפץ לסכור מהם את ההידרדרות של ילדים דתיים לעולם כפרני, אותו הגו ראשי הציונות האנטי דתית. מבט מעמיק מגלה שמלבד אולי מקצועות המחשב וההנדסה ולצידם הרפואה והמשפטים הרי ששאר המקצועות  "האקדמאיים" אינם אלא עורבא פרח שאין עימם באמת מדע והשכלה אלא שכול אדם יכול לשננם ולהבינם ללא צורך ב"ליב"ה" וב"אקדמיה". מקצועות "היהדות" האקדמיים אינם אלא תיאוריות בגרוש וכך גם לגבי רוב רובם של "מדעי הרוח", "החברה" ואולי גם הגשם. בהסתכלות עולמית ניתן לראות כיצד עשירי העולם אינם ברובם כאלה שעברו לשם כך מסלול אקדמאי ומנגד מסיימי האקדמיה לא פעם הם חסרי פרנסה או שהם מוצאים את עצמם כשכירי יום דלים אצל אלה שיצאו עוד בגיל הנערות לשוק העבודה. אבל לימוד התורה הוא המתכון האמיתי לבניית בית יסודי מוצק עם חינוך ילדים הגון ויציב.

                                        "אליתת" עקירת הדת

    רק במדינת ישראל האנטי דתית – ושבה שולטת "האליתה" התחתונה של עקירת היהדות, יעשו כול אותם "דמוקרטיים" כול אשר לאיל ידיהם כדי לרמוס את חופש הביטוי ואת הזכות של היהדות לגונן על עצמה ולהציג השקפה הפוכה מדרך החיים המטורללת של סדום ועמורה במתכונתן "המודרניות". רב נועד כדי לגונן על הדת – זה ברור לכול בר דעת בעולם, חוץ מחסרי הדת והדעת במדינה שייעודה היה והינו לעקור את דרך התורה. במדינה הזו מותר לדבר לטובת הכפירה בקב"ה, רחמנא לצלן, ובמדינה הזו מותר לנהל מסע הסתה "הומוריסטי" נגד כול דבר שבקדושה אבל אסור לגונן על המשך חיי הטהרה והקדושה גם במסגרות המשפחתיות המוגדרות של היהדות הדתית והחרדית.

                                     הלקח של הרב יצחק יוסף

     ילמד הרב יצחק יוסף כי דרכה של "הרבנות" אליה הוא נכנס דרך אביו המנוח איננה רבנות אמיתית והנהגה תורתית אלא זו "רבנות" מטעם ובלי טעם, כשתפקידו של "הרב הראשי לישראל" הוא להיות עושה דברם של מחטיאי ישראל, ולהורות את הציבור הדתי ואף החרדי להתבולל בגישה החילונית, המועתקת משדות הניכר, שהתורה מצווה להדיר רגליהם ממנה. כבר כשקמה "הרבנות הראשית לישראל" (בשנת 1921) עמד הרב יוסף חיים זונננפלד והזהיר מכך. ה"סבא קדישא" אלפנדרי אף הרהיב עוז וטען כי "הרב הראשי" לפני בוא משיח צדקנו יהיה גוי". ההתנפלות על דבריו של הרב יצחק יוסף צריכה להבהיר לו כי כבר לפני מאה שנה בדיוק ידעו הרבנים זוננפלד ואלפנדרי לאן הרוח הציונית – חילונית מנסה לנשב את "הרבנות הראשית לישראל", שהוקמה ע"י רוח הפרצים הזו.