בס"ד
ההברק(ת)ה של בנט / הרב אליהו קאופמן
ההברקה של נפתלי בנט – בבחירת אלונה ברקת למקום השלישי ברשימתו, איננה עוד בבחינת הרעיון ההיסטורי לשילובו של המאמן אלי
אוחנה בפוליטיקה המפלגתית שלו. הפעם זו הברקה מעשית עם בסיס מצוין. ואם ברקת היא
ה"ימין החדש" באמת, אזי, הגענו אל ימי "וגר זאב עם כבש".
אלונה ברקת איננה ולא תהיה אלי אוחנה. גם
אם שיקולי הבאתה ל"ימין החדש" – של נפתלי בנט ואיילת שקד, היו מאותם מניעי ניסיון הבאתו של אוחנה הרי
שהתוצאות הינן שונות. להגיע כאישה לא מוכרת למדבר עיסוקי כמו כדורגל גברי וכוחני
(תרתי משמע...) ולהעמיד פרויקט של הפיכת קבוצת תחתית נושרת לאלופה ואלוף האלופים
במשך שלוש שנים הוא עניין ארגוני וציבורי מורכב הרבה יותר מאשר להיות חלוץ כשרוני
על כר הדשא. אוחנה – עם כל הכבוד
לאישיותו וכישרונותיו, בכול זאת נתפס כעוד "פלייבוי" של עולם הכדורגל
לעומת האישה שהנהיגה ושלטה ללא מצרים באחת הקבוצות (ובמיוחד בקהל הקבוצה...) היותר
מסובכות ומורכבות בליגת הכדורגל הישראלית.
אלונה ברקת תביא עימה עשייה שאיתה היא
יכולה גם להמריא לתפקיד שרת התרבות והספורט, אולי הראשונה בתפקיד זה שתהיה יותר
מעשית ופחות צפצפנית עם רעש וצלצולים ומריבות כמו קודמותיה מירי רגב, לימור לבנת
ושולמית אלוני. ברקת נבחרה בזכות עשייתה ולאו דווקא כ"סמל" עדתי
וציבורי. היא תהיה ישרה ונאמנה לבנט יותר מאשר היה עושה זאת אוחנה, איש הליכוד. אבל
אל לו – לבנט, לבנות על
"נדוניה" אלקטוראלית גדולה כמו שאולי אוחנה היה מביא לו. אוהדי הפועל
באר שבע לא קורצו מהחומר של אוהדי בית"ר ירושלים. עד בואה של גב' ברקת היו
האוהדים הללו הסיוט הגדול ביותר של קבוצתם. ברגעי משבר ופיגור הם הפכו את עורם
ובמקום לעודד הם קיללו את קבוצתם ואף פגעו בשחקניה פיזית, תוך עידוד הקבוצה
היריבה. הם אינם מפרגנים למי שעשה עבורם גדולות ונצורות ואח"כ עלה לגדולה
במקום אחר, וכבר עכשיו הם יצאו נגד גב' ברקת על "בגידתה" בקבוצה. אלה
אינם אוהדי בית"ר ירושלים שתמיד ידעו לפרגן למי שהיה חלק מהם ואח"כ
המשיך הלאה כמו אלי אוחנה בחו"ל, אורי מלמיליאן בקבוצות אחרות, השר וראש
הממשלה לשעבר – אהוד אולמרט,
וכמובן נשיא המדינה, רובי ריבלין.
בשנת 1924 נפגשה המנהיגות הערבית
במזה"ת עם המנהיגות החרדית בארץ הקודש. בראש המשלחת היהודית עמד הרב יוסף חיים
זוננפלד זצקו"ל ובמשלחת הערבית היה חבר שי'ח אמין אל – חוסייני, שסימל את החוד הקיצוני של ערביי ארץ ישראל. האחרון – בשמעו את הרב זוננפלד, טען כי "עם יהודים כאלה אני מוכן לחיות עד
בוא המשיח". כשאני רואה את הגב' ברקת ברשימת ה"ימין החדש" של האגף
הימני ביותר בפרלמנט הישראלי, הרי ש"עם ימין כמותה גם אני מוכן לחיות
בשלווה". ומדוע? לעומת הלאומנות והגזענות האנטי ערבית והאנטי מוסלמית – שבית"ר ירושלים נכנעה לאוהדיה, ומעולם לא צירפה שחקן ערבי לשורותיה
וגם גרשה שחקנים מוסלמים – צ'צ'נים, הרי שגב' ברקת (שהיום מסתבר כי עמדותיה היו
תמיד מימין למפה הפוליטית...) טיפחה ובנתה קבוצה שבה שיחקו ופעלו יהודים וערבים,
אשכנזים וספרדים וגם זרים מכול הצבעים ללא מתח לאומני וגזעני. היא הייתה המראה
הסובלנית של הספורט הישראלי. אם היא באמת תצליח – כחכ"ית, כשרה וחברת ה"ימין החדש", להכניס את הרוח
הסובלנית הזו לפוליטיקה ולממלכתיות אליה נסקה, הרי שבשבילי זה "דיינו".
סדר היום החדש
בחד"ש
אם
מישהו חושב שהוא הצליח להיפטר מהרוח הגבית של גמל זחלקה – ובמיוחד של חנין זועבי, בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי, בעניין המאבק
הפרו ערבי ופלסטיני, הרי שכדאי שיפתח את הראיונות עם הח"כ היהודי החדש של
חד"ש ושל ה"רשימה הערבית המשותפת":
דר' עופר כסיף שמו. גם זעבי וזחלקה לא היו מעזים לייצר כותרות חדות וחותכות נגד
אישים כליברמן, נתניהו ושקד כפי שהדר' מה"אוניברסיטה העברית" בירושלים
עשה ועושה זאת. אבל לא בכותרות שהוא מיצר ולא רק בתוכנן אני רוצה לנגוע כעת. לאחר
שנים שבהן הנציג היהודי ברשימת חד"ש – זו שלאחר נפילת הקומוניזם בכלל ובריה"מ בפרט, שימש כסמל לעסקנות
קומוניסטית פרו ישראלית והתרפס שוב ושוב כלפי הממסד הציוני הרי שהפעם מגיע נציג
יהודי שכבר הגדיר את עצמו כ"סדר עדיפויות שונה" מזה למשל של הח"כ
הפורש דב חינין. ולמשל הרי שהח"כית לשעבר – תמר גוז'נסקי, התעסקה רבות בענייני מעמד הפועלים ובעניינים חברתיים, אך למרות
עמדותיה הרדיקליות בעניין הפלשתינאי היא זכתה גם לאהדת יתר של ח"כים ציונים,
גם מן הימין הישראלי. מנגד, היא שוב ושוב חברה לעניינים שהסקטור הערבי – זה שרוב רובם של מצביעי חד"ש באים ממנו (למעלה מתשעים אחוז ממצביעיה...),
לא רק רחוק מהם אלא אף מתנגד להם כמו ענייני "מעמד האישה"
וה"פמניזם", וכן הענקת לגיטימציה ממלכתית לכינון
התועבות בחברה הישראלית וללחימה בדת היהודית לטובת הרפורמים. ח"כ חינין פלש
חזק יותר לענייני החברה היהודית ואף הקים בתל אביב רשימה משותפת לעירייה עם אנשי
ימין ציונים עד לחיסולה של ה"רשימה הערבית למען יפו". הוא שיתף פעולה עם
גורמים יהודים דתיים וחרדים כדי לקרבם לשמאל ולא כדי להילחם עימם במשותף נגד
ההגמוניה הציונית הלאומנית. כאשר עלו נושאי המלחמה ביהדות עמדו גו'זנסקי וחינין
בכתף אחד לא רק עם השמאל הציוני אלא אפילו עם הימין הציוני וגם עם הימין הדתי
הציני נגד החרדיות. גם נועה לוי – שהתחרתה הפעם נגד
כסיף, ניסתה לא מכבר לפתות גורמים חרדים אנטי ציונים לברית נגד הצבא, אך במטרה
לחדור לחברה החרדית ולשנות את מעמד האישה החרדית. אבל כסיף מסתבר
שה"מוטו" שלו ברור: הוא נלחם נגד הכיבוש נטו ואני מקווה שהפעם הוא יעשה
זאת עם כול שותף אפשרי ולא רק עם כזה שמתאים לנושא גם מ"סיבות חברתיות" וסקטנטיות. גוז'נסקי וחינין פסחו על שני
הסעיפים – הם ראו ב- ה' באייר את "חג העצמאות" שלהם אבל דיברו נגד
ה"נכבה" שנעשתה לערבים, כאילו שמק"י הקומוניסטית, מימי קום המדינה,
ובריה"מ לא היו אחראיות לה. לא פלא בעיני שהגוף הבוחר בחד"ש – המורכב ברובו
מערבים, העדיף את כסיף הברור והנחרץ על פני עוד קומוניסט/ית הפוסחים על שני
הסעיפים. כמו שסמוטרי'ץ, פייגלין, בן יאיר, חזן וליברמן פערו ופוערים את פיותיהם
בגסות נגד הציבור הערבי, הרי שהגיע הזמן שיהודי יעשה זאת להיפך נגדם, מבלי להצטלב
שוב ושוב בפני הציונות.
הרכבת דוהרת לראשות
הליכוד
בחירתו של השר ישראל כ"ץ למקום השני ברשימת
הליכוד לפרלמנט הישראלי היא המשך מעופו ליו"ר הליכוד בעידן
שלאחר בנימין נתניהו. וקצת מידע. האיש שהכניס את גדעון סער לתוך הליכוד – לאחר שוטטות של סער ברשימות הימין של "צומת"
ו"מולדת", היה ישראל כ"ץ. רק לפני מספר שנים – בדרך ליו"ר מזכירות הליכוד, ניצח כ"ץ אופוזיציית שרים שבראשם
עמדו גדעון סער וגלעד ארדן. גם עימותיו של כ"ץ עם נתניהו לא הפריעו לו להגיע כול כך גבוה, ולמעשה ח"כ דוד ביטן
היה מאז ומתמיד שליחו ועושה דברו של כ"ץ אצל נתניהו. כ"ץ גם מעולם לא
עזב את הליכוד כדי לחזור אליו כמו שלמשל עשה זאת צחי הנגבי. כ"ץ היה הח"כ
השנים עשרה ברגעי השפל של הליכוד – כשהמפלגה קיבלה רק
12 מנדטים ונדחקה לאופוזיציה בימי שלטון "קדימה", שאליהו ערקו רוב רובם
של הח"כים בליכוד בימי שרון. מסתבר שהסבלנות הזו השתלמה לכ"ץ. הוא ידע
לבנות מחנה תומכים מוצק ועשה זאת מפעילי שטח אפורים אבל לא מתחלפים. ומעל לכול
עשייתו. משרד התחבורה היה עבורו לא רק "מקפצה פוליטית" אלא שהוא היה השר
הראשון שהפכך את משרד התחבורה למרחב עשייה של השר עצמו כמו ששרי חוץ וביטחון מתוים
את משרדיהם. יולי אדלשטיין – שזכה במקום הראשון
בפריימריס של הליכוד, איננו באמת יריב על יו"ר הליכוד אלא עוד פוליטיקאי
סימפטי כמו שהיה פעם משה כחלון, עוד זוכה לשעבר בראשות הפריימריס בליכוד. כ"ץ
זכה למה שזכה למרות היותו פוליטיקאי לוחם ומעורב. מסתבר שהקו המדיני התקיף שלו – נטול הפרובוקציות, הוא זה שהובילו לאן שהגיע ועשוי בעתיד להכתירו בראש
הליכוד.
העיתונות אוהבת – לאחר הפריימריס בליכוד, להצביע כי בוחרי הליכוד דחקו וסיננו את הפרובוקאטורים
הלוחמנים כמו ביטן, אמסלם, זוהר וחזן ובמקומם בחרו את הדמויות המתונות של שרי
הליכוד השקטים כמו הנגבי, שטיימני'ץ, לוין וכו'. אבל דווקא הראש לפרובוקאטורים
נבחרה חמישית ושמה מירי רגב. מסתבר שההיגיון של הבחירות שם היה אחר ויתכן בכלל
שמדובר בענייני גיבוש קבוצות תככים ללא עניין רעיוני כלשהו אלא עסקני בלבד, כמיטב
המסורת בפריימריסים של הליכוד, מאז ומתמיד.
עוד תליין שתלה את
עצמו
ליברמן הוא
פוליטיקאי קטן שעלה בזכות הגל העדתי של העלייה מחבר העמים וכשזו דועכת והעולים
וצאצאיהם הופכים למצביעי הממלכתיות גם סופו הפוליטי של ליברמן קרב. יתכן שהוא היה
שורד גם את הבחירות הללו ללא הצעד הפופוליסטי שעשה ערב הבחירות של 2015. אילו הוא
היה מביט אחורה – אל שנת הבחירות של
1992, ומתנהג בפקחות ולא ביהירות פוליטית, אזי, הוא היה נכנס גם לקדנציה הבאה של
הפרלמנט הישראלי ללא עורערין. בשנת 1992 נעלמה מפלגה בשם "התחייה" – שלא עברה אז את אחוז החסימה. באמצע שנות השמונים היו למפלגה הזו חמישה
מנדטים והיא הייתה אף שותפה באחת מהקואליציות עם תפקיד של שר המדע והטכנולוגיה – שהיה בידי יו"רה, יובל נאמן שמו. גאולה כהן, בני קצובר, גרשון שפט
והרב פלדמן היו ח"כיה הבולטים. בשיא ההצלחה הם יזמו את העלאת אחוז החסימה – מה שגרס שח"כ בודד לא יספיק לכניסה לפרלמנט, אלא לפחות שניים. כך
הם חשבו להרוס מפלגות קטנות שלא תאגפנה אותם מימין. אבל הגלגל הסתובב אחרת ובשנת 1992
לא היה להם מספיק קולות לעבור את אחוז החסימה שהם עצמם העלו וכך הם תלו את עצמם
בחבל שהם הכינו ושלשלו לאחרים.
ליברמן – לפני בחירות 2015, חשב לעשות פוטש אלקטוראלי למפלגות הערביות ויזם את עליית
אחוז החסימה לקראת הבחירות של 2015 ומאחוז חסימה שרק שני מנדטים נותנים כוח כניסה
פרלמנטארי הרי שהכול עלה למינימום של ארבעה מנדטים. הוא לא חלם שאיסלמיסטים,
קומוניסטים ולאומנים ערבים יתאחדו ומעז יצא מתוק עבורם. ה"רשימה הערבית
המשותפת" הפכה מקירעי מפלגות ב-2013 עם 11 מנדטים לרשימה ערבית גדולה שזכתה
בשלושה עשר מנדטים, שניים יותר משהיו לשלושת הגושים הערבים בנפרד, קודם לכן. מנגד,
דווקא הימין – שעליו נימנה
ליברמן, הפסיד בגלל החוק החדש שהוא יזם את מפלגת הימין של "ביחד",
בראשות אלי ישי והכהניסטים. בבחירות 2019 מסתבר שהתליין ליברמן גם הוא כרך חבל
שעומד לתלות אותו ולא לאפשר לו עוד את כניסתו לפרלמנט לאחר הבחירות הקרובות.
הסקרים צופים לו פחות מארבעה מנדאטים. לאחר הקמת מפלגת ה"ימין החדש" הרי
שכוחו לנגוס ממצביעי הימין של הליכוד וה"ימין החדש" שואף לאפס ומנגד
הציבור מחבר העמים התבגר ממלכתית וכבר מדבר עברית רהוטה עם עמדות ברורות של ימין
ושמאל ולא עוד רוסית רצוצה עם סחף ימני בלבד. וחוץ מזה, יולי אדלשטיין – במקום השני בליכוד, מביא גאווה עדתית גדולה יותר ליוצאי חבר העמים מאשר
ההפכפכות וההתלהמות של ליברמן.
האפליה שש"ס
לא הצליחה לתקן מעולם
35 שנה לאחר הקמת ש"ס וגלגל ההתנשאות
והגזענות ברחוב החרדי לא זז לאחורה. במוצאי פרשת "תרומה" תשע"ט
נערכה בבני ברק עצרת לחיזוק החינוך בעיר ונגד עליית הגורמים הפוגעים ברמת החינוך
וההתנהגות התורתית. למרות שלפחות כשליש מתושבי העיר הם בני עדות המזרח הרי שמתוך
כמעט מנין רבנים – דוברים בכנס לא היה
שם אפילו רב מזרחי אחד! למי שבאמת מעורה במה שקורה ביהדות החרדית הרי שהדברים אינם
זרים לו. הגר"ע יוסף היה היחיד שבאמת היה איכפת לו מאי כניעת עדות המזרח
החרדים להמשך ההגמוניה הלבנה. אבל זעקותיו היו לשווא. המפלגה שהוקמה כמטה ליטאי
אנטי חסידי ולא לשם העלאת מורשת המזרח למקומה לא ניסתה כלל לשבור את הגזענות
האשכנזית ביהדות החרדית. הרבנים שבתאי אטון המנוח ויבדל"א שלום כהן ושמעון
בעדני ראו תמיד ברבני הליטאים את מוריהם ורבניהם גם כשהגר"ע יוסף היה אמור
להיות בראשם. אריה דרעי תמיד אהב להגיע ללשכת הגר"ח קנייאבסקי – במיוחד לאחר מות הגר"ע יוסף. בקרב הנהגת ש"ס התחרות היא מי
יותר מקובל על רבני הליטאים האשכנזים – גם כשהרבנים הללו כבר נמצאים בשפל מדרגת מנהיגותם ועסקניהם, מ"דגל
התורה", מזלזלים בהם. הרב אמנון יצחק – במלחמתו בש"ס ובשאר יריביו הרבים, מגייס נגדם את הרבנים הליטאים
כיחצ"נות מצליחה כדי להראות: "האשכנזים השליטים בצד שלי". אלי ישי
תמיד ידע להחניף לרבנים האשכנזים – ליטאים וחסידים
כאחד, ולימים לרבני ה"מזרחי" האשכנזים. גם כשבנות ספרדיות נזרקו
מסמינרים אשכנזים לא העזו ראשי ש"ס לצאת נגדם ודאגו לשריין את צאצאיהם
ב"מוסדות אשכנזים" כתמורה ל"שתיקת הכבשים" שלהם. אז מה הפלא
שבבני ברק – של 2019, הגזענות
נמשכת כבימים ימימה, ושלא רק שרבנים מזרחיים אינם משותפים בכנסי החינוך הללו אלא
שבאופן מעשי הרבנים האשכנזים מאשימים רק את בני עדות המזרח וצאצאיהם בקלקול החינוך
בעיר?...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה