בס"ד
נתניהו יבחר שוב ובגדול / הרב אליהו קאופמן
בעיני
רבים השורות הבאות תיראנה קונספירטיביות מדי אבל עם קצת עיון היסטורי כדאי לתת
עליהן את הדעת.
להרבה מאוד מקוראי המאמר הזה יתכן שדברי יראו וישמעו
כמיטב הקונספירציה האפשרית אבל לדעתי המציאות חזקה מכול דמיון. הפיצולים המזוגזגים
במרכז ובימין – עם ההפתעה הגדולה
בזריקתה של גב' ציפי לבני ע"י אבי גבאי, אינם אלא מעשה מחושב ואסטרטגי של
טובי המוחות בליכוד, ובראשם בנימין נתניהו, אך לא רק שלו. הכול החל כבר בקדנציה
הקודמת, כאשר מפלגת "כולנו" של משה כחלון נכנסה לקואליציה עם הליכוד.
התפקיד של "כולנו" היה לגנוב כמה שיותר מנדטים מהציבור של "יש
עתיד" ושל מפלגת העבודה ולהעבירו לקואליציה של נתניהו. הקולות באו מהמרכז והכוח
שלהם עבר לקואליציה לקואליציה של הימין.
בסה"כ עברו אז עשרה מנדטים – רובם הארי ממצביע
המרכז, מהמרכז לימין ואפשרו לנתניהו להתחיל בממשלת 61 ח"כים. ללא כחלון בשנת 2015
יתכן מאוד שתוך מספר חודשים היו מתקיימות שוב הבחירות לפרלמנט הישראלי. מפלגת
"כולנו זכתה בעשרה מנדטים שרובם ככולם היו, נראו ונשמעו כאנשי הליכוד לשעבר
ובראשם משה כחלון היו"ר – שר תקשורת לעבר
בממשלת הליכוד. כיום מסתבר שגם יואב גלנט – השני ברשימתו של כחלון, היה איש ליכוד
ש"יצא מהארון" ממש לאחר היוודע הבחירות הקרובות. כחלון קיבל שלושה תיקי
שרים ומלבדו ומלבד גלנט שימש שר נוסף כשר זוטר, ולא היה ח"כ. שמו אבי גבאי
ובו אגע בהמשך.
חיסול מפלגת העבודה
נתניהו ויועציו האסטרטגים ראו היטב את
הנולד – דהיינו, את מה
שעלול להתרחש בבחירות הנוכחיות. מפלגת העבודה עלתה לעשרים וארבעה מנדטים ואילו הליכוד
נשען על 61 מנדטים בלבד להמשך שלטונו. כדי שהליכוד יתבסס הבינו נתניהו ויועציו כי
לא מספיק להתחזק אלא שגם חייבים להחליש את היריב, ובמיוחד את מפלגת העבודה. העבודה
הטובה של הרצוג ולבני יחדיו סומנה ע"י נתניהו כמשתנה שחייב להשתנות.
ה"בטן הרכה" של מפלגת העבודה הייתה מאז רצח רבין הפלגנות בתוכה,
וה"חרקירי" שאהבו שם לעשות לכול יו"ר נבחר עוד לפני שהוכיח את
עצמו, ובמיוחד אם לא הוכיח את עצמו. ואין זמן יותר מתאים לחולל מהומה במפלגת
העבודה אלא בבחירות ליו"ר. נתניהו ידע היטב שהיוותרותו של הרצוג בראש מפלגת
העבודה רק תחזק את אויבתו, גב' לבני שחושבת ביום מן הימים לא להסתפק במפלגת בת
בתוך ה"מחנה הציוני" אלא גם להיות ראש ממשלה, לא לפני שתמלא את פרצופו
של נתניהו בבוץ פוליטי סמיך. וכאן לפתע הופיע מועמד חדש ואלמוני ליו"ר
העבודה. מול השועל הוותיק עמיר פרץ – עוד פוליטיקאי שהיה בשליטת ציפי לבני, ומול
מועמדים נוספים ממפלגת העבודה (כולל היו"ר הרצוג), התמודד אותו שר זוטר
ממפלגת "כולנו", אבי גבאי שמו. הפלא היה שמקורותיו לא היו מעולם ממפלגת
העבודה והוא עצמו הגיע מעולם המסחר ולא מן הפוליטיקה. הח"כ לשעבר – אראל מרגלית,
מתמודד נוסף על ראשות מפלגת העבודה, עלה מיד על הסיפור המוזר של גבאי והביא לחשיפת
ההיסטוריה הימנית של האיש. גבאי ניסה לטעון כי מעולם לא הצביע לליכוד אלא לשרון,
כראש "קדימה". אבל הקלטה ישנה של דבריו (שהוצגה ע"י מרגלית) הוכיחה
את ההיפך, ומנגד הסתבר ששרון מעולם לא עמד לבחירה כראש "קדימה". הסיפור
נגמר באופן מתמיה יותר – גבאי ניצח והפך ליו"ר מפלגת העבודה. הלה ניסה גם
לקבוע לעצמו סמכויות נרחבות יותר באשר למינוי ח"כים מטעמו ואת הגדלת
סמכויותיו כיו"ר. מעניין היה שהלה – שר טרי בחסד אחרים, זנח את תפקידו כשר
ויצא להרפתקאה קשה ולו נודעת. אבל להבדיל מהיו"רים שלפניו, פרץ, הרצוג
ויחימובי'ץ, הרי שכוחה של מפלגת העבודה לא עלה עם היבחרו של גבאי אלא נפל לשפל
היסטורי. גבאי החל להתנהל כ"ליכוד ב'", ובמיוחד בתחום המדיני, כולל
רמיזות על הסכמה עתידית לסיפוח יו"ש. אין ספק שפלא הוא שטירון פוליטי כזה
פתאום הפך לשר ואח"כ ניצח במפלגה שמעולם לא הכיר. מישהו היה חייב לסייע לו
בכול הנסיקה הזו, נסיקה שרק הועילה לליכוד בכלל ולנתניהו בפרט. מפלגת העבודה –
היריבה ההיסטורית של הליכוד, הייתה "על הקרשים".
הופעתו של בני גנץ
הופעתו של בני גנץ – הרמטכ"ל לשעבר,
הייתה עוד הפתעה אבל כבר עכשיו ברור שהקולות שהלה יגרוף כמעט שלא יבואו מהליכוד
ומהימין אלא מהמרכז של "יש עתיד" ואלי גם משל מפלגת העבודה. היריב השני –
לאחר מפלגת העבודה, שממנו החל לחשוש נתניהו באמצע הקדנציה האחרונה שלו, היה יאיר
לפיד מ"יש עתיד". בסקרים החל להצטמצם הפער בין הליכוד ל"יש
עתיד", ולא רק על חשבון מפלגת העבודה. נתניהו הבין שצריך הפעם "כחלון
חדש", שיגנוב מלפיד כמה שיותר קולות של אנשי מרכז ולאחר הבחירות יעבירם בצורת
מפלגת קואליציה לממשלת הליכוד. ואז – ממש לפני ההחלטה של נתניהו להקדים את
הבחירות, הופיע גנץ וכמובן ש"יש עתיד" החלה לרדת בסקרים באופן משמעותי.
גירושה של לבני מה"מחנה הציוני" וכוונתו אח"כ של גבאי לחבור לגנץ
(ואולי גם ליעלון...) מציירת עתיד של חיבור לגניבת קולות המרכז והעברתם לאחר
הבחירות למפלגת קואליציה חדשה בממשלת נתניהו עתידית, מבלי שיהיו לו כאלה במפלגתו
שיפריעו לו. אם יעלון יהיה בתוך חלק מהחיבור של גנץ וגבאי הרי שלאחר הבחירות הוא
ישכח את "הבטחתו" לא להיכנס לממשלת נתניהו העתידית בדיוק כמו שעמיר פרץ
שכח הבטחה דומה בשנת 2013, כשפרש ממפלגת העבודה ועבר ל"התנועה" של לבני,
ואח"כ הפך לשר איכות הסיבה של נתניהו. גם שאול מופז "שכח" בעבר את
הבטחותיו לא להיפרד מהליכוד, ועוד מיני הבטחות כאלה.
ה"אדם השלישי"
ופרט נוסף על בני גנץ. האיש הוא תושב
המושב הדרומי כפר אחים. במושב הזה גר וגדל גם שר התחבורה – ישראל כץ מהליכוד. אביו
של גנץ ואביו של כץ היו בחברות ובהכרות עוד מימי ילדותם בחבל "מרמורש"
שבטרנסילבניה (כיום רומניה ובעבר בהונגריה). ישראל כץ נודע – עוד מימי מעלליו
הסטודנטיאליים בערמומיותו הפוליטית ואין להוציא את האפשרות שהופעתו הפוליטית של
גנץ נרקמה מאחורי הקלעים – לטובת הליכוד, על ידו. מנגד, הצהרותיו של נתניהו נגד
ה"שמאלנות" של גנץ רק מחזקות את האחרון אלקטוראלית בקרב חוגי המרכז, ואף
השמאל, מהם הוא אמור אולי לגרוף את הקולות שאח"כ יועברו על ידי מפלגתו לטובת
הקואליציה עם הימין, ומנגד למנוע זליגת קולות מהימין לגנץ. לא מכבר נערכה פגישה
חשאית בין גנץ לנתניהו כשבקרע "התלבטותו" של גנץ האם לרוץ לבד או להצטרף
לליכוד. לאחר הפגישה החליט לרוץ לבד. לנתניהו נוח יותר שגנץ לא יצטרף לליכוד אלא שלאחר
הבחירות יופיע גנץ עם קולות שהיו אמורים להיות קולותיהם של בוחרי "יש
עתיד", מפלגת העבודה (ואולי גם של "ישראל בתינו"...) ויצרפם לקואליציה
של נתניהו ואילו "יש עתיד", מפלגת העבודה ו"ישראל בתינו"
יוותרו באופוזיציה המתסכלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה