בס"ד
הפלג הלאומני / הרב אליהו קאופמן
הבחירות
המוניציפאליות האחרונות הוכיחו יותר מכול את צדקתו של הגאון הקדוש – רבניו יואל
טיטילבאום מסטאמר זצקו"ל.שקושי ה"אחדות החרדית" התנפצו לסלעי
השקרים. המפלגות, הפלגים וחצאי הפלגים החרדים – ציונים, לחמו זה נגד זה בשרות
הכופרים החילוניים, ודאגו לדחוק זה את זה כדי שהפטרון הציוני – חילוני יהיה שבע
רצון. ובכלל אותם חרדים – ציונים עלובים אי אפשר שלא למנות את לאומני הציונים
הנקראים ה"פלג הירושלמי". הכנופיה הקטנה הזו – משכונת "שערי
חסד" שבירושלים, חשפה את פרצופה האמיתי שבירושלים כשהם תמכו בסיבוב הראשון בבחירות
לראשות העיר באיש הימין הקיצוני, זאב אלקין, שהבטיח להבעיר אש לאומנית וציונית נגד
ערביי העיר. לכנופיה הזו – שרבם המנוח הגיע מחסידי אותו רשע ששמו קוק שר"י,
גם לא הפריע שאלקין עצמו הוא האיש שניסח את נוסח "גיוס החרדים" עבור
נתניהו וליברמן, למרות שהם מתיימרים להיות הלוחמים הראשיים נגד גיוס החרדים! אולי
לא הייתי כותב בחריפות כזו את מאמרי אבל הדיבוק הזה – ששמו ה"פלג הירושלמי",
הפך לסרטן המכרסם בטובים ובתמימים שמבין חסידי סאטמר ומה"עדה החרדית".
הסרטן הציוני הזה – שהותיר אחריו הרב שמואל אוירבך, עושה בגלוי מעשה ציוני- זמרי ומבקש שכר קנאי כפינחס. מי שהשלה
את עצמו בסאטמר כי ההליכה עם הציונים הגלוחים הללו תקרב אותם להשקפה הטהורה מגלה
בימים אלה כי ההיפך הוא הנכון וכי רבים וטובים מבין ראשי ואברכי היהדות החרדית וסאטמר
הופכים דרך המפגש עם פרחחי אוירבך ליותר ויותר ציונים. אבל כמה אינטרסנטים,
וביניהם גבירים הזויים, ממשיכים לתמוך ולמממן את הפלג הלאומני הזה, שבסיבוב השני
בבחירות המוניציפאליות בירושלים תמך – לראשות העיר הקדושה, מלכתחילה בחילוני אנטי
דתי שתומך באופן נלהב במצעד התועבה. החילוני הזה – עופר ברקובי'ץ שמו, הוא כיום
מועמד להצטרף למפלגתו של נפתלי בנט, שפרשה מה"בית היהודי" משום
שהאחרונים היו "דתיים מדי" לטעמו. כנופיית ה"שבבנקים"
מ"שערי חסד" לועגת למממנים שלה מסאטמר ואט, אט היא חוטפת יותר ויותר
פעילי ה"עדה החרדית" וסאטמר ומנחיתה אותם לתוך השורות הציונות.
אחד הבסיסים המעמיקים ביותר שרבנו הקדוש מסטאטמר
כתב בכתביו הוא הצורך להימלט מסיוע ומתמיכה מאלה שבסיסם אינו טהור, ובוודאי שלא
להתחבר עימם. הרב שמואל אוירבך היה מאז ומתמיד ציוני בכל רמ"ח אבריו
ושס"ה גידיו. את החינוך הפרו ציוני שלו הוא קיבל עוד בבית אביו – הרב שלמה
זלמן אוירבך, כשעניין התמיכה בהתגרות הציונים באומות העולם הוא הבסיס הרעיוני של
בית אוירבך, כשיטתו של הרב קוק, ששירת את הציונים עד יום מותו. כאשר נדונה שאלת
גבולות ארץ ישראל, והאם ברחבי "מדינת ישראל" הציונית ישנם אזורים (כמו
דרום הנגב ודרום הערבה למשל) שהינם בבחינת חו"ל להלכה בעניין שמיטה
ו"יום טוב שני של גלויות" הרי שהרב שלמה אוירבך פסק שיש לכלול את כל
כיבושי הציונים (בשעתו גם במדבר סיני!) במסגרת "ארץ ישראל" להלכה שהרי
"אין קורעין ממלכות". ומלכות המינים הציונית הייתה עבור הרב שלמה זלמן
אוירבך "מלכות יהודית" לכל דבר! סיפור לאומני – ציוני אחר – ביחס לרב
שלמה זלמן אוירבך אירע במחצית הראשונה של שנות התשעים של המאה העשרים. בין 1992
ל-1996 הייתה בישראל ממשלת שמאל – בחסות ש"ס הרפורמיסטית. הממשלה הזו פנתה
לכיוון פשרות טריטוריאליות עם הערבים ומנגד – דרך האגף השמאלי שלה, מפלגת
מר"צ, היא פנתה לפגוע דתית ביהדות. יהודי חרדי אמיתי בוודאי שהיה ממקד את
המאבק בשלטון הזה בנקודה הדתית. שולמית אלוני – צוררת דת ישראל, שימשה אז צרת
החינוך והיא ניסתה להעביר חינוך אנטי דתי לילדי ישראל ולפגוע בעצמאות החינוך החרדי
ואילו יאיר צבן היה אז שר הקליטה וניסה להעביר על הדת את ה"עולים
החדשים" תוך פגיעה ברגשות הדת היהודית. אבל קבוצת רבנים "חרדים",
כביכול, היטתה את הכיוון לעניין הלאומני וחיקתה את המתנחלים הקיצוניים ביותר
בלאומניות שלהם. הללו עמדו להוציא מודעה לאומנית - ציונית תחת הכותרת "על אשר
מאסו בארץ חמדת אבות", ולצאת נגד רעיון הפשרה הטריטוריאלית של ממשלת רבין.
בראש החותמים היו הרבנים יוסף שלום אלישיב ושלמה זלמן אוירבך. ואז נודע הדבר לרב
שך והוא צלצל לשני הרבנים וביקש מהם מיד לגנוז את המודעה בטענה כי "אין זו
דרכה של ההשקפה החרדית להתגרות באומות העולם ולגבות את הציונות בהתגרות הזו". השניים נכנעו לרב שך והורידו את המודעה – ועימם
ירדו יחד כול שאר הרבנים. בשנות האלפיים של המאה ה-21 חזרה משפחת אוירבך למסלול
הציוני הלאומני – והפעם היה זה הרב שמואל אוירבך, האיש שלחם נגד הגיוס לצבא הציוני
אבל הסית להתגרות באומות העולם, כדי שיהודים אחרים יאלצו למות על מזבח הלאומנות
הציונית. ראש הממשלה הציוני דאז – אריאל שרון, החליט על "מבצע ההתנתקות"
מרצועת עזה ומצפון השומרון. המפלגות החרדיות העבירו את ההכרעה בעניין הצבעתם לרב
אלישיב והאחרון התייעץ עם שניים – עם הרבנים לייב שטיינמן ושמואל אוירבך. בעוד
שהרב שטיינמן יעץ לרב אלישיב לא להתנגד ל"התנתקות" משום שכיהודים חרדים
וכאלה שאינם משרתים בצבא הציוני הרי שאין לנו אפשרות להטיף להתנגדות
ל"התנתקות", שתביא אח"כ לשפיכות דמים עם הערבים הרי שהרב שמואל
אוירבך יעץ לרב אלישיב להתנגד ל"התנתקות". תלמידיו לשעבר של הרב שמואל
אוירבך תמיד מציינים כי הלה דיבר שוב ושוב בזכות קיומה של המדינה הציונית ורק טען
כי "לימוד התורה" חייב לחזק אותה. סיפור אחר סיפר לפני מספר שנים הרב
שמואל יעקובובי'ץ מירושלים – בנו של הרב הלורד עמנואל יעקובובי'ץ המנוח, שהיה רבה
של יהדות בריטניה. הרב שמואל יעקובובי'ץ פעיל שנים רבות במפגשים דיסקרטיים בין
חרדים לערבים במסגרת הורדת המתח ושינוי הגישה הערבית שהחרדים הם הקיצוניים ביותר
נגד הערבים. למפגשים הללו הגיעו גם לא מעט אנשי ה"עדה החרדית",
"יהדות התורה" וש"ס. כשהרב יעקובובי'ץ הציע זאת לרב שמואל אוירבך
טען האחרון כי "השב"כ לא יסכים לכך ואני אינני הולך נגד דעת
השב"כ". פרשה אחרת אירעה רק לפני כשנתיים. ה"עדה החרדית"
ארגנה – ערב פסח, עצרת גדולה של התנגדות לגיוס לצבא וה"פלג הירושלמי"
היה כמובן חלק ממנה. ראשי ה"עדה החרדית" ונציגי חסידות סאטמר רצו לקבור
את עצמם כשהרב יעקב תופיק – רבה של ההתנחלות ביתר עלה לשאת את דבריו בשם
ה"פלג הירושלמי". ואז פתח האתון את פיהו ותינה כי "לא צריכים אותנו
בצבא. גם בלעדי החרדים ניצחנו במלחמת ששת הימים כול כך הרבה ערבים". ואם לא
די בכך הרי שנזכיר כי לפלג הלאומני – ציוני הזה יש "רב בכיר" בשם צבי
רוט השואג מידי שני וחמישי – ב"דרשותיו", כיצד "הצלחנו לגרש במלחמת
השחרור את הערבים מכאן". אבל מסתבר
כי ה"מניות" של הכנופיה הקטנה הזו – משכונת "שערי חסד",
עלו בעקבות סירובם לשרת בצבא הציוני. הגיע הזמן לקחת את הסירוב הזה בפרופורציות
שמתאימות לו.
בפרשת "מקץ" מביא רבנו
הקדוש זי"ע מסאטמר את השאלה מדוע נענש כול כך יוסף הצדיק על כך שביקש משר
המשקים המצרי להזכירו לפני פרעה? והרי מסתבר שלאחר שנתיים אותו שר המשקים עצמו
הזכיר את יוסף לפני פרעה! וממשיך רבנו וטוען כי כול אחד במקומו של יוסף הצדיק היה
מבקש משר המשקים את מה שביקש יוסף, כהשתדלות פשוטה וכחלק שאינו פגום באמונת השם
הצרופה ויש להתיר תורתית השתדלויות כאלה. אבל – לדעת רבנו, העיכוב של השנתיים לא
בא על יוסף הצדיק כעונש על השתדלותו אלא מסיבה עמוקה יותר. כאן משווה רבנו את
עניין המתנת השנתיים לפרשת רבקה אימנו, סבתו של יוסף הצדיק. משנשאלה רבקה אמנו
ע"י אביה בתואל וע"י אחיה לבן האם תיאות ללכת עם דמשק אליעזר, עבד אברהם,
לא רק שענתה בחיוב אלא אף התריסה נגד אביה ואחיה כי תלך גם על כורחם של השניים,
ושואל רבנו הקדוש מדוע היה לה – לרבקה, להוסיף גם על עניין של "בעל
כורחם", שהרי הם לא ניסו אפילו לכפות עליה דבר קל שבקלים ? מסביר
האדמו"ר זצקו"ל כי רבקה אמרה זאת כהתרסה שאין היא חפצה ברשותם ובהסכמתם
לילך עם עבד אברהם משום שההסכמה לרשות מהם תבוא אליה לא מן הקדושה אלא מן הטומאה,
ולכן היא עמדה על דעתה שעדיף לה שבני משפחתה יתנגדו להליכתה והיא תצטרף לעבד אברהם
כנגד רצונם. ואמנם ברכתם של בני משפחתה של רבקה – שרבקה תהיה "לאלפי
רבבה", לא התקיימה ורק בזכות תפילתו של יצחק אבינו, צדיק בן צדיקים, נענתה
רבקה לפרי בטן. ומביא האדמו"ר הקדוש שגם ברכותיו של בלעם לעם ישראל לא
נתקיימו לבסוף כדי שלא תבואנה לישראל ממקור טמא. ומכאן שגם יוסף הצדיק נדחה
בשנתיים כדי ששר המשקים לא ישתדל עבורו מרצונו הטמא אלא ששחרורו יבוא לו מפחד פרעה,
והאחרון יבוא לכך אך ורק מפחד ה', בחלומותיו. והכול בדיוק אירע אח"כ בהתאם
לגישה הזו, כמו שהוציא הקב"ה ממצרים את עם ישראל אפילו לא ע"י שרף אלא
בכבודו ובעצמו, ולאחר שהכה במצרים עשר מכות, כדי שזכות הגאולה תהיה מקודש הקודשים
ולא מכיוונים מפוקפקים שאח"כ יגרמו לעם ישראל רק מעצורים בקדושה. ומכאן
שהלחימה נגד הגיוס לצבא הציוני צריכה לבוא ממקור ההתנגדות הקדוש ביותר, שאין בו
ערבוב כלשהו עם רעיונות ציוניים. ובמה דברים אמורים ?
הכוונה היא שהמלחמה בשרות הצבא הציוני
צריכה לבוא מחוגים וגדולי תורה אשר לא חפצים רק בשחרור מהצבא כדי להציל חיי יחידים
– ובאותו הזמן ממש הם מצטרפים להתגרות הציונית, ובגללם נופלים אחרים בקרבות השקר
הציונים. ההתנגדות לצבא היא פועל יוצא מההתנגדות למדינה שקמה על יסוד בניית מלכות
מינות, ואילו הצבא הוא רק אמצעי להגן ולהתקיף למען קיומה וביסוסה של אותה ממלכת
מינות. והדרך הזו – ההתנגדות לציונות ולרעיונותיה המדיניים, הותוותה לנו ע"י
שרפי עולם מהמהרי"ל דיסקין והגר"ח מבריסק עבור דרך הגר"ח זוננפלד
והאדמו"רים ממונקאטש ומסטאמר, דרך ה"סבא קדישא" אלפנדרי ועד הגאון
יעקב מוצפי ושאר שרפי הקודש שלחמו בציונות. הצבא הטמא איננו רק מקום
ש"מתקלקלים במקרה" אלא מקום שבו נהרגים למען עבודה זרה וחוטאים בגילוי
עריות ושפיכות דמים עקב כך. מטרת הצבא הציוני היא לתת לגיטימציה לשלושת הלאווים
שמתרחשים בגללו. אבל אי אפשר לנתק את הצבא מהמסגרת הכוללנית שבנתה אותו ולכן אין
להפריד בין המאבק במדינה הציונית למאבק בשרות בצבא. מי שנאבק אך ורק נגד הגיוס
החרדי לצבא אבל מברך את קיומו של הצבא הזה בידי מלכות מינות, ומאשר ליהודים אחרים
למות למען העבודה הזרה הציונית הריהו כמניק עפ"י טומאת שר המשקים המצרי, וכן
עפ"י בית בתואל ולבן, וכן עפ"י בלעם הרשע ומלכות פרעה. ואת ה"פלג
הירושלמי" – על רבניו ה"גדולים" ועל עסקניו הנאלחים יש לצרף לבית
לבן ולבלעם הרשע. במעלליהם הרי שהפלג הירושלמי איננו שונה מאנשי הימין הציוני –
ובעיקר מרבים מבני העדות הבוכרית והגרוזינית, אשר מסרבים לשרת בצבא ומשתמטים ממנו
אך מנגד הם אלה העומדים בראש הלאומנות הציונית בהתגרות נגד הערבים. רק שבהבדל
מהפלג הלאומני הרי ששאר המשתמטים הציונים אינם משקרים ומרמים בשם התורה הקדושה תוך
שהם מקיימים ב"הידור" את העבירה של "לא תעמוד על דם רעך".
זוהי שפיכות דמים לשמה שזועק ממנה "גדול המחטיאו".
אבל העניין איננו רק חיצוני אלא פנימי.
כשה"מזרחי" קשרו את גורלם עם הציונים הכופרים הם טענו כי הם יהוו גשר
שעליו יעברו החילוניים – ב"דרכי נועם", ויאמצו את תורת ישראל. אבל בפועל
אירע ההיפך הגמור. הורדת רף היהדות לטובת המיזוג עם כופרי ישראל ועם הערב רב
שהאחרונים הביאו עימם הפך את ה"מזרחי" לנגררים אחר החילוניות הכופרת
והגשר שה"מזרחי" הקים, כדי שיעברו עליו החילוניים ליהדות, הפך לגשר הפוך
שעליו עברו ועוברים יותר ויותר צעירים דתיים – לאומיים לחילוניות ומתפקרים. וכך זה
מתרחש כיום גם באיחוד המשונה שבין אלה שאמורים להיות נאמנים למורשת הגר"ח
זוננפלד והאדמו"ר מסאטמר לבין הלאומנים החרדים מבית המדרש של משפחת אוירבך
הקוקיסטית. מי שחלם (ואולי גם אני הייתי ביניהם...) שהשיתוף פעולה בין שלומי אמוני
ישראל לבין הפלג הליטאי הזה יצליח לעורר חלק ממגולחי הפנים ומרבניהם להבין את
האנטי ציונות האמיתית הרי שטעה בגדול. חוץ מאיזה "חיידר" קטן ו/או ישיבה
אלמונית, שרשמית טוענים כי הפסיקו לקבל את כספי המדינה הציונית, הרי שכול הפלג הזה
לא רק שממשיך בדרכו הציונית אלא מרחיב אותה. מבוקר ועד ליל הם מצהירים לתקשורת
הציונית על נאמנותם למדינה ולחוקיה הכפרניים. מחד גיסא, הם מבקרים את אחיהם
ב"דגל התורה" על כניסתם לשותפות עם סגן ראש עיר שהוא "ראביי" רפורמי
בחיפה אבל הם עצמם ישבו קדנציה שלימה בירושלים עם "רבאיי" רפורמי אחר. עיתון
ה"פלס" נותן הצעות יומיות לצבא הציוני כיצד לפלוש לעזה וקורא ללוחמה
הציונית הזו בשם "השתדלות". אבל מנגד, לא רק שהפלגנים הלאומנים הללו לא
השתנו לטובה אלא שהם משנים את אנשינו לרעה. לשכתו של סגן ראש עיריית ירושלים – ר'
חיים אפשטיין, הפכה מזמן לסלון הפוליטי ולבית השני של כול מיני עדניקי'ם שחושבים
את עצמם עסקנים גדולים וטיילו עם הפלפונים הלוך ושוב בקומת הסגנות של אפשטיין
כשהכובעים הירושלמים לראשם, בחילול ה' מדהים. ישנו עסקן אחד שכבר מזמן איבד את
הכיוון ואת המצפן. זהו ר' רבינובי'ץ מביאלה – חתנו של האדמו"ר מ"תולדות
אברהם יצחק". אותו רבינובי'ץ מהווה בדיחה בין ה"מחותנים" הלא
קדושים. אנשי ה"עדה החרדית" רואים בו חלק בלתי נפרד מה"פלג
הירושלמי" ואילו ה"פלג הירושלמי" רואה בו חלק בלתי נפרד מה"עדה
החרדית". העסקן בגרוש הזה מתפאר על כך שהוא הנחה את הליצנים אלימלך היימליך
ושמולי'ק וויס לפעול ביחד עם נשות השמאל של מר"צ וחד"ש רק כדי לראות
כיצד מאיר פרוש מתרגז. אינני חסידו, חס ושלום, של מאיר פרוש אבל חושבני כי זו יותר
מהלצה טרגית לקבוע מדיניות עבודה משותפת עם נשות השמאל הפרוצות רק כדי להרגיז את
מאיר פרוש... בפעם אחרת – כשהתעניינתי אצל עסקן מה"עדה החרדית", לגבי
קיומה של הפגנה, ענה לי הלה כי "זה כתוב בעיתון שלנו". שאלתי את
ה"חלמאי" העילג הלה לאיזה עיתון הוא מתכוון והוא ענה לי:"
"עיתון הפלס"... אבל ככול שחולף הזמן המצב הופך לקשה יותר. בתוך
ה"עדה החרדית" הופכים יותר ויותר פעילים ללאומנים ציונים ובבחירות
האחרונות לעיריית ירושלים ראינו לפתע "ירושלמים" ברשימה הציונית של הפלג
שחברה לאלקין הלאומני ואח"כ לברקובי'ץ החילוני. אבל גם שורות חסידי סאטמר לא
נותרות נקיות. מחד גיסא, רבים וטובים מחסידי סאטמר בחו"ל אינם כלל מבינים
מיהו ה"פלג הירושלמי" ויותר ויותר נקיי דעת חוזרים מחו"ל לארץ
הקודש ומספרים כי בארה"ב ובבריטניה מאמינים כי אנשי ה"פלג הירושלמי"
הם בעלי השקפת רבנו. שליחי הפלג הלאומני הזה משקרים לפני החסידות של סאטמר
בחו"ל וטוענים כי הם הפסיקו לקבל כסף מהמדינה וכי הם אינם מצביעים לרשויות
הציוניות. השקרנים הללו מסתירים את חיבוריהם לציונות הלאומנית, ואף לרפורמים
ולציונים. בחו"ל לא יודעים שבעיריית ירושלמים העבירו שוב ושוב תקציבי ענק
לרפורמים כ"תקציבי דת" בזכות אי נוכחותו מראש של אפשטיין מהפלג באותן
ישיבות, כחלק מההוראות של ניר בקרת, ראש העיר החילוני, לפלג שתחת פיקודו. אבל ממה
שגיליתי לפני חג החנוכה האחרון – תשע"ח, בעיר מנצ'סטר שבבריטניה הרי שזה עבר
כבר את כול הגבולות של ההיגיון. שם נוכחתי עד כמה הגשר שבנו ב"עדה
החרדית" ובסאטמר עם הפלג הירושלמי הפך להגירה מסיבית של רעיונות לאומניים
וקלקולים ליטאים – ציונים לתוך סאטמר.
באחד הלילות פגשתי בבית המדרש של סאטמר
במנצ'טר ("סאטמר 11 – הזאלוניי) שני אברכים תימהוניים וציונים שמשתייכים
למקום הזה והתפלצתי מדעותיהם. זה היה לאחר שיחה ארוכה שניהלתי שם עם הרב לברכט -
האב, על כול נושא ה"פלג הירושלמי". כאן אני חייב לציין כי מלבד לברכט
האב – שעימו שוחחתי, הרי שרוב מתפללי בית המדרש הזה החלו להיגרר ללאומנות ציונית
ובראשם אברך בשם רוטשילד. הלה הוא תומך נלהב של פעולות הצבא הציוני בכול החזיתות
שלו ושוב ושוב מגן על הדעה הציונית, שכנגד הערבים יש לחיות על החרב! להבדיל
מלונדון, וילהמבסבורג, מונסי, מונרו, מונטיריאול ואנטוורפן הרי שבמנצ'סטר הקנאים
יותר ואנשי החסד וההשקפה של סאטמר הם יושבי בית המדרש של "סאטמר 37 –
האהרוני", ולא של "סאטמר 11- הזאלוני". הרב לברכט האב הבין היטב את
דברי ושוב ושוב נאנח קשות. לידינו התיישבו מאחור שני אברכים כשפניהם מביעות דאגה
מדברי. כשסיימתי לשוחח עם הרב לברכט ניגש אלי אחד מהם – שלום גוטמן שמו, והופיע עם
ספר "דברי יואל", שבו היה רשום ההספד של הרבי מסאטמר על הרב הליטאי
אהרון קוטלר. אותו לאומן ציוני בשם גוטמן ניסה דרך הנאום הזה למצוא לגיטימציה
להמשך ההידרדרות בשיתוף הפעולה עם הפלג הלאומני של אוירבך הקוקיסט. אח"כ
הבנתי מרבים שכך הוא עושה שוב ושוב בויכוחיו למען הפלג הירושלמי. השבתי לגוטמן
שהספד אחד איננו מוחק את קרבותיו של הגאון זצקו"ל מסאטמר כנגד עמדותיו של הרב
קוטלר לגבי הבחירות בישראל והיחס למדינה הציונית, ושגם אני אהיה מוכן להספיד רב זה
או אחר שימות, חס ושלום, מה"פלג הירושלמי". לאחר מכן עבר הויכוח לעניין
הצבא הציוני בשטחים הכבושים ואז טען אותו לאומן בשם גוטמן ש"אסור להחזיר את
השטחים לערבים אלא חייבים להגן עליהם בחירוף, שהרי כתוב "לא תחונם"
(השיחה מוקלטת...). אין ספק שמשפטים כאלה אפשר לשמוע אך ורק בין קיצוניי חב"ד
וה"מזרחי". אח"כ טען הלה כי הוא בטוח שאם אני אקלע מול ערבים במזרח
ירושלים ו"משמר הגבול" הציוני – כולל הנשים שבו (!) יבוא להצלתי, אזי,
לא רק שאשמח אלא אבין ואעריך את הצבא הציוני על הגנתו האמיתית על יהודים כמונו!
ואילו האברך שהיה עימו – עוד אברך בכולל "סאטמר 11", טען כתשובה על
טענתי כי כול אויב נכרי נשלח נגד עם ישראל על חטאינו, שמה שאני טוען הוא טוב ל"סעודה
שלישית" אבל האמת היא שהציונות מגנה עלינו יותר ושהצבא הציוני הוא המשענת
האמיתית שלנו! אלה הם יותר מדברי כפירה ומסתמא שאין לכולל הזה אפילו ריח של השקפה
טהורה. האנשים הללו הם לאומנים ציונים בתוך המחנה ממש והם נציגי הפלג הלאומני של
כנופיית אוירבך ה"מיזרוחניק". למחרת – מששמע גוטמן כי כוונתי לפרסם את
"הגיגיו, הוא צלצל אלי והכחיש כי אמר את מה שאמר וטען כי הדברים נאמרו רק
ע"י חברו, האברך השני. לאחר שהודעתי לו כי "הכול מוקלט", הוא ביקש
שלא אפרסם זאת כי הוא חזר מדעותיו. אני בהחלט חושד שהאיש לא במקרה פוחד להיחשף כי
יתכן שהשלטון הציוני הוא זה שמפעילו בסאטמר, ותגובותיו האמוציונאליות כלפי האהדה
לציונים מוכיחות זאת. יש לעקוב אחרי האיש הזה ולבדקו. אדם אמיתי לא היה פוחד
מפרסות דיעותיו.
בהיעדר תפקוד מעשי של ה"עדה
החרדית" – כולל הגאב"ד והראב"ד, הרי שכול מה שקורה בארץ הקודש
טושטש, וסוכני השב"כ מכנופיית אוירבך מסמאים עיני גבירים ותמימים ובכסף הזה
הם משתמשים להמשך הפוליטיקה והבחירות למען שונאי ישראל החילוניים ולמען מימון
העיתון החילוני – חולני – ציוני ששמו ה"פלס". מיהם נתי גרוסמן, יהושע
פולק, יעקב לבין ושאר השרצים הליטאים ידוע לכולנו ולא רק שהם לא השתנו לטובה אלא
שאף הפכו לגרועים יותר. הם תפסו את גבירי סאטמר כ"פריירים" שאפשר להוציא
מהם כספים לכיסם ולתועמלנות הציונית, ומי יודע אם הדברים הללו אינם בתיאום בינם
לשב"כ הציוני. הם גם לא מספרים שחלק גדול מבחורי הפלג הלאומני, הבורחים מהצבא,
נתפסים אח"כ במועדוני תועבה כ"עריקים" בעיר הסדום ששמה אילת.
בלונדון ישנם שני גבירים תימהוניים כבריש ברגר (שידוע כ"לא יציב" נפשית,
ושהמחאותיו חוזרות...) וגיסו שטרנליכט (שאינו פותח את דלתו וכיסו לנצרכים באמת...)
אשר ממנים את קופתם של הלאומנים מהפלג הלאומני ומשקרים לרבני וגבירי סאטמר
בארה"ב על עוללות כנופיית הציונים של אוירבך. תמהני על הרב יעקב דוד דומב אשר
ממשיך ונגרר ומאשר את המשך הברית עם אלה שלאומניות וציונותם גדולה גם משל החילונים
הציונים.
