בס"ד
תכנית ההתנתקות / הרב אליהו קאופמן
ההיסטוריה הקשה
שבין משפחות הרבנים ניסים ליוסף הייתה חייבת להאיר כנגד אלה שהחליטו לתת נשק
פוליטי בידי משה ניסים נגד הרב יצחק יוסף.
הרעיון החדש של הממסד
החילוני – להקים "מערכת גיור נפרדת", הוא בעצם קריאה מעשית לניתוק
המערכת הדתית הרשמית מהמדינה. חבל רק שהציבור הדתי – ובמיוחד החרדי, איננו קורא את
המפה החדשה כפי שליברמן – נתניהו וחבריהם שירטטו אותה ביחסי דת ומדינה. הזזתה של
ה"רבנות הראשית לישראל" הצידה – בנושא ה"גיור", היא בעצם הזזת
המערכת הדתית המפקחת מהנושאים הדתיים שאמורים היו להיות תחת פיקוחה. נכון שההצעה
החדשה באה רשמית מאדם חובש כיפה כמו השר לשעבר, משה ניסים, אבל הוא רק האיש שמוציא
לנתניהו הפרו רפורמי ולליברמן ממפלגת המתבוללים, את הערמונים האנטי דתיים מהאש
הציבורית. עם כל הכבוד לעברו ולתאריו של מר משה ניסים – ואף להיותו בנו של
ה"רב הראשי" לשעבר, הרב יצחק ניסים, הרי שלמגיש ההצעה יש להתייחס גם בחשדנות.
התקיף שבין
ה"רבנים הראשיים"
למשה ניסים – מבחינה
אתית, היה אסור להיות ה"בורר" בפרשה דתית כלשהי, בימים שהרב יצחק יוסף
מכהן כ"רב ראשי לישראל". הסיבה לכך היא נגיעות בענייני מחלוקת בין
משפחות ניסים ליוסף. עוד לפני שאבוא להסביר את טענתי הריני לציין שאילו אביו של
משה ניסים היה חי הוא היה עושה הכול כדי למנוע מבנו להעלות רעיון כזה. הרב יצחק
ניסים היה ידוע אולי כה"רב הראשי" התקיף ביותר בענייני דת, שכיהן מאז שהוקמה
ה"רבנות הראשית לישראל", מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בימי כהונתו הוא
סירב לפגוש את האפיפיור, יוחנן פאולוס – שביקר אז בארץ, מאחר והוא היה אמור ללכת
ולפוגשו במגידו ולצאת לקראתו, עפ"י דרישת האפיפיור. הרב ניסים עמד על כך
שהאפיפיור יגיע למשרדו בירושלים כיאה לדת היהודית, שהיא אם הדתות והאמונה בעולם.
גם איומי הממסד לפטרו – כ"פקיד ממלכתי", לא הועילו והוא טען
ש"אדרבא, שיפטרו אותי ואני אקדש שם שמים ברבים". הרב ניסים עמד במרכז
פרשה אחרת עם פאולוס אחר. הוא סירב לפגוש – בשנת 1965, את שגריר מערב גרמניה
בישראל, פאולוס שמו גם כן. לא עזרו הניסיונות הממלכתיים לכופפו ואף גם כה"רב
הראשי" האשכנזי, הרב איסר אונטרמן, הגיע לפגישה עם השגריר הגרמני, הרי שהרב
ניסים טען כי "לא אתן את ידי ל"פיוס", כביכול, בין הקורבן היהודי
למרצח הגרמני". בימיו התנגד הרב ניסים לכל פשרה בנושא דתי, ובמיוחד בהכרת
גויים כיהודים עפ"י אמות מידה מקלות, וכן התנגד להקל בעניין הממזרות. גם
בפרשת ההכרה בקבוצת "בני ישראל" מהודו הוא חקר ודרש רבות עד שהללו אושרו
כיהודים, ואילו בשבט ה"פלשים" מאתיופיה הוא סירב להכיר כיהודים. שני
המאבקים הגדולים שניהל – ולימים גם אלה שהביא להדחתו, היו סביב פרשת ילדיו של רב
סרן בנימין שליט וסביב פרשת שאלת הממזרות
של האח והאחות. שני ילדיו של שליט סורבו להירשם כיהודים מאחר ואימם הייתה סקוטית
נוצרייה בשם אן גאדס. האיש הגיש – ב-1964, בג"ץ נגד שר הפנים ובית המשפט הורה
לרשום את הילדים כ"יהודים" גם לאחר שאימם הזדהתה כ"חסרת דת" (מזכיר משהו ?....). המפד"ל חוללה משבר
קואליציוני ובשנת 1970 הוכנס תיקון ל"חוק השבות" ובו נקבע כי "המושג
"יהודי" הינו מי שנולד לאם יהודיה או התגייר עפ"י ההלכה". אי
לכך דחה אח"כ בג"ץ את בקשתו הנוספת של שליט (ב-1972) לרשום את ילדו
השלישי כיהודי, והוא ירד מהארץ עם משפחתו בשל כך. הרב יצחק ניסים נלחם נגד ההכרה
בילדים הללו כיהודים. אבל המלחמה הגדולה שלו הייתה בפרשת הממזרים.
פרשת הממזרים
הפרשה התפוצצה במחצית
השנייה של שנות השישים של המאה העשרים. אח ואחות ביקשו להתחתן – כל אחד עם בן
זוגו, אך ה"רבנות" סירבה לחתנם. הסתבר כי השניים נולדו לאם שהייתה נשואה
קודם ללא יהודי פולני שלא ברור היה אם התגייר ממש או לא, אבל כשנפרד מאימן של השניים
זה היה ללא גירושין ממשיים, כדת משה וישראל. האם התחתנה עם אחר (האב של האח
והאחות) והשאלה שריחפה הייתה האם השניים ממזרים? מחד גיסא, טענו האם והאב כי הבעל
הראשון היה לא יהודי וכי לא התגייר ממש ומעולם לא שמר מצוות ולכן
ה"נישואין" עימו – של האם, לא היו באמת נישואין מבחינה יהודית. מנגד,
הרי שהבעל הראשון טען כי התגייר וכי בפולין אף שמר חלק מהמצוות. אם אמנם היה מדובר
בגיור אמיתי הרי שמדובר היה גם ביהודי ולכן אי קבלת הגט ממנו הופכת את ילדיה
החדשים, מהבעל השני, לממזרים. העדויות לא היו ברורות – מצד שני הצדדים. לצד הבעל השני,
האם וילדיהם התייצב מי שהיה הרמטכ"ל לשעבר ואח"כ שר הביטחון, משה דיין.
הבעל השני היה מקורבו של דיין. לחץ אדיר הופעל על ה"רבנים הראשיים" –
ובמיוחד על הרב ניסים, להכיר בבעל הקודם כלא יהודי כדי להכשיר את שני הילדים הללו
כלא ממזרים. אל הלחץ הזה הצטרף ה"רב הצבאי" דאז (ואח"כ גם
כ"רבה של תל אביב") – הרב שלמה גורן. אחת הטענות שהרב גורן החליט לסייע
לדיין טוענת כי הרב גורן חפץ היה לשנות את דעתו של דיין בעניין פתיחת הר הבית לפני
מתפללים יהודים והוצאתו מידי ה"וואקף המוסלמי", לאחר שבסיום מלחמת ששת
הימים העביר דיין את השליטה בהר הבית באופן חד צדדי למוסלמים. הרב יצחק ניסים סירב
להיכנע ללחץ החילוני ועמד מאחורי בית הדין בפתח תקווה, שקבע כי הילדים הם ממזרים.
או – אז התארגנה נגד הרב ניסים קנוניה "ממלכתית" שעיקרה היה להביא
לבחירות מהירות ל"רבנים הראשיים" ולהדיח את הרבנים ניסים ואונטרמן.
במיוחד הקצף יצא כנגד הרב יצחק ניסים – שהוא משל בהחזקת האח והאחות כממזרים והתיק
היה בטיפולו. מנגד, הבטיח הרב גורן לדיין שאם יבחר ל"רב הראשי" הוא יכנס
"בית דין מיוחד" להכרה באח ובאחות כלא ממזרים. בעוד שהיהדות החרדית לא
ייחסה למאבק על תפקיד ה"רב האשכנזי הראשי" חשיבות – ולכן הרב גורן נבחר
בקלות בבחירות 1972 לתפקיד הזה במקומו של הרב אונטרמן, הרי שיהדות המזרח וספרד
ראתה עדיין בתפקיד ה"ראשון לציון" תפקיד רבני של מנהיגות וכבוד, ועוד
בימי הרב יצחק ניסים, שלא נכנע לניסיונות להפכו לעוד "פקיד מדינה". אי
לכך התארגנו הרבנים המזרחיים ודרשו מעמיתיהם לא להתמודד מול הרב יצחק ניסים, שהרי זו תהיה בושה ליהדות המזרח שמתמודדים
לראשונה נגד רב מכהן, ועוד כשהשלטון עומד מאחורי ניסיון ההדחה הזה. הכול עמד להיות
כפי שרבני המזרח חפצו עד שהרב עובדיה יוסף הגיש את מועמדותו. לימים הסתבר שהשלטון
הישראלי עמד מאחורי המהלך הזה. בין הרב ניסים לרב יוסף כבר הייתה פעורה תהום עוד
מימי הניסיון של הרב יוסף לערער על פסיקותיו של ה"בן איש חי", מאור
יהדות בבל והמזרח, שהרב יצחק ניסים התחנך ופסק לאורו. למרות מחאות חכמי המזרח הגיש
הרב יוסף את מועמדותו ובסיוע נציגי הציבור החילוני בגוף הבוחר הוא ניצח את הרב
ניסים עם 81 קולות נגד 68 שקיבל הרב ניסים. הרב יוסף אמנם טען כי דעתו היא לראות באח
ובאחות ממזרים אך הוא העביר את התיק לרב גורן, והאחרון כינס שנה אח"כ (1973)
עוד שמונה רבנים (שנותרו אנונימיים מחשש ללחצים) והתיר את ממזרותם של האח והאחות,
תוך קבלתם בקהל והתרת נישואיהם לבני זוגם כדת וכדין. בעוד שהרב יוסף שלום אלישיב
פרש עקב הספיקה הזו מ"בית הדין הגדול" הרי שהרב עובדיה יוסף נותר חבר בו
למרות הפסק של הרב גורן. אלמלא הגיש הרב יוסף את מועמדותו נגד הרב ניסים הרי
שהאחרון היה נבחר והתיק לא היה עובר לרב גורן. אבל בכך לא הסתיימה מלחמת משפחות
ניסים – יוסף.
הנקמה הראשונה
לאחר עליית הליכוד לשלטון –
בשנת 1977, הפך משה ניסים, בנו של הרב יצחק ניסים, לשר בכיר בממשלתו של מנחם בגין.
בין השאר הוא כיהן כשר אוצר ושר המשפטים באותם ימים. בתקופת כהונתו כשר הביא ניסים
הבן הצעה לאישור הממשלה – ואח"כ של הפרלמנט. היה זה תיקון בבחירת
ה"רבנים הראשיים", שעד אז לא תוחם זמן כהונתם. התיקון החדש תחם את
כהונתם לעשור בלבד ומהקדנציה הקרובה. המשמעות המעשית הייתה שבשנת 1983 נאלצו
הרבנים גורן ויוסף לפנות משרתם ולא יכולים היו עוד להתמודד שוב על מעמדם, וכך
נבחרו במקומם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו. לאחר שהתיקון עבר בפרלמנט הישראלי
הרי שהרב ניסים נסע לקברו של אביו המנוח ו"בישר" למנוח כי "נקמתי
את נקמתך".
הנקמה השנייה
אין ספק שמבחינה אתית
היה אסור למנות את משה ניסים ל"בורר" בענייני מעמד ה"רבנים
הראשיים", בעניין ה"גיורים", כאשר על כס ה"ראשון לציון"
יושב הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף. אין ספק שהממצאים של משה ניסים –
להוצאת ענייני הגיור מידי הרב יצחק יוסף, יכולים להיראות כה"נקמה
השנייה" של משה ניסים במשפחת הרב יוסף, שהדיח את אביו. לא לחינם כעס משה
ניסים כשנשאל בשידור חי ב"רדיו מורשת" של רשת ב' האם לא פגע ברב יצחק
יוסף בדוח" הזה, ומיד אח"כ צווח וניתק את השיחה. מי יודע אם דווקא בכל כך
מונה ניסים לתפקיד מטעם נתניהו, ליברמן והאחרים, כדי לחתוך בסמכות ה"רבנים
הראשיים" ללא סייג. אבל משה ניסים צריך לעשות חושבים עם עצמו. לכאורה, זו עוד
נקמה במשפחת יוסף לדורותיה אבל מנגד הרי הרב יצחק ניסים, אביו של משה ניסים, מתהפך
בקברו לנוכח הרעיון שה"גיורים" יפלו לידיים לא דתיות לגמרי וכל זב
ומצורע מבין גויי הארצות יהפוך ליהודי. על "נקמה" כזו היה מוותר הרב
יצחק ניסים – התקיף הלכתית מבין כל ה"רבנים הראשיים". אילו היה חי היום
הרב יצחק ניסים היה יוצא חוצץ נגד בנו, משה ניסים, ונגד מפעיליו החילוניים, ובראשם
ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו.
התנתקות הדת מהמדינה
המסקנות של מיסמכו של
משה ניסים קובעות בעליל כי מדובר כאן ברעיון להקים עם חדש ע"י "גיור
חילוני". זוהי שיטה רפורמית באופן מעשי אך מתוחכמת יותר. במצב הזה – ש"מיהו
יהודי" נקבע ע"י מחללי שבת ועוברי כל העבירות, הרי שעל היהדות הדתית
והחרדית להתנתק ולהקים את מוסדותיה בנפרד תוך כדי אי הכרה בשום "גיור"
שהמדינה והצבא יכשירו. אפילו הצדוקים, הבייתוסים והקראים לא הגיעו לרמת שפל כזו.
רבים יטענו כי "כך אנחנו מאבדים את עם ישראל החילוני" אבל האמת היא
הפוכה. ההתנתקות מה"פורים שפיל" החילוני – הקיצוני יקבע כי שתי ברירות
עומדות זו מול זו, וכך רבים מהמסורתיים היהודים יבינו לפתע את תעתועי הרפורמה
הישראלית ויעדיפו להיות סמוכים תחת המחנה האורתודוכסי האמיתי. כך עושים יהודים
רבים בחו"ל – כאשר הם פונים בענייני הדת לבתי דין אורתודוכסים עם רבנים
חרדים, והם אינם מצטרפים לחוגים הקונסרבטיביים והרפורמים. ארגוני "יאנג יזראעל"
בארה"ב, ה"קונסיטוטייה" בצרפת וה"יוניטד סינגוג"
ו"חברת בני ישראל" ("פדריישן") בבריטניה הם הוכחה לדברי.
המילה "יהודי" היא קודם כול עניין דתי ולא "לאומי", כגויי
הארצות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה