בס"ד
50 שנה לכיבוש / הרב אליהו קאופמן
לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים צהל הרחוב
הישראלי וזכה למחיאות כפיים סוערות מהרחוב היהודי בעולם. הכיבוש של יוני 1967 לא
היה בעיני רוב רובם של הישראלים הציונים ושל יהודי העולם כיבוש קולוניאלי שיוביל,
לאחר יובל, לאפרטהייד מתוחכם (ויש כזה...) שמה"פלונטר" שלו איש לא ידע
לצאת. ההתעוררות החלה רק אח"כ – שנים מספר לאחר הכיבוש, ועד שנת 1992 היא הייתה בגדר של טיפין, טיפין,
מה שאיפשר ומאפשר למתנחלים הלאומנים ןלחבריהם, שחלקם הגדול הם בכלל מהגרים
קולוניאליסטים שאינם שייכים לאזור, להדק את ה"פלונטר" הזה לקשר בלתי
ניתן לפתיחה.
הספקולציות הן רבות אבל אוסיף כאן את שלי.
אילו מיד אחרי המלחמה הזו – שבהחלט לא הייתה
"מלחמת מגן", היו יוצאים רוב הצוהלים, שהפכו לימים למתחרטים על צהלתם,
בקריאה שהכיבוש הוא אסון הרי שאולי תהליך הלאומנות וההתנחלות היה נעצר בזמן אבל
חלק מ"סמלי השלום" של היום היו בסוף מלחמת ששת הימים סמלי התנופה של
השתררות הכיבוש. כך למשל זכורה הכותרת ההיסטורית של עורך ה"עולם הזה" – אורי אבנרי, מלוחמי השלום הגדולים שאח"כ, שקראה לצבא הישראלי
להמשיך בכיבוש: "קדימה לדמשק". כך למשל היה יגאל אלון – לימים מה"יונות הצחורות" של מפלגת העבודה, לאיש שמשנת
1968סייע להקמת ההתנחלות הראשונה של הכיפות הסרוגות, בלב העיר חברון, וליסודה של
קריית ארבע האימתנית. כך היה עזר ויצמן – סמל פרישת אנשי ימין לעבר השלום, לאחד משריו של מנחם בגין בחזקו את
"ממשלת האחדות" הראשונה של מפלגת העבודה בעקבות מלחמת 1967. וכך היה – מי שלימים יהיה מקימם של אנשי השמאל במפלגה הערבית – יהודית ב-1984 ("הרשימה המתקדמת לשלום"), האלוף דאז מתתיהו
פלד, לאיש שאילץ את הרמטכ"ל דאז , יצחק רבין, לפתוח במלחמת הכיבוש של ששת
הימים. זוהי רק רשימה חלקית של אלה שנחרתו לימים כעמודי השלום הישראליים אבל ברגע
האמת הם נתנו גז למלחמה, לכיבוש ולהתנחלויות. המשפט "סוף מעשה במחשבה
תחילה" היה רחוק מאותם אישים, שלימים הם ימלאו בחתימותיהם את עמודי המודעות
לשלום עם שלל תארים צבאיים ו"ביטחוניים" בדימוס. חבל רק שחוכמתם החלה
כשהתואר שלהם הפך ל"בדימוס"...
אבל רק שלושה ראו את הנולד – מתוך המשקפת היהודית. שניים מהם היו חובשי כיפה ואחד היה בכלל קומוניסט.
האדמו"ר מסאטמר – הרב יואל
טיטלבאום, כתב אז את ספרו "על הגאולה ועל התמורה" ובו צפה את תולדות
הימים הללו, תוך צוואתו לשומעי לקחו לא להיכנס לשטחי הכיבוש של 1967 כדי לא להעניק
לכובשים את לגיטימציית היהדות לכיבוש. השני שיצא נגד הכיבוש וצפה את הפיכת האדון
הישראלי לעבד לכיבושיו היה הפר' הדתי, ישעיהו ליבובי'ץ ואילו השלישי, ח"כ דאז
– מאיר וילנר
מרק"ח הקומוניסטית, כמעט שילם בחייו על זכותו הפרלמנטארית למחות נגד הכיבוש
שעד היום לא הסתיים.
למילה כיבוש יש שני הסברים. ההסבר הראשי – של הכובשים ותומכיהם, הוא ש"כיבוש" פירושו האקט של החלת
הכיבוש על הנכבש ותו לא. אבל למתנגדי הכיבוש יש הסבר אחר והוא של שליטה מתמשכת ללא
זכות התנגדות לנכבש. באמפיוולנטיות הזו נתקלתי לפני כשנתיים, בביקורה של משלחת
חרדית בראשות הרב שלמה פפנהיים (נשיא ה"עדה החרדית" זצ"ל) אצל ראשי
ה"רשות הפלשתינאית". תוך כדי פגישת השלום הזו קמתי והתוודתי כי בשרותי
הצבאי הסדיר הייתי חייל כיבוש בגדה המערבית. עורך עיתון בכיר – חרדי קם ושאלני לגילי, תוך טענה כי בימי מלחמת ששת הימים הייתי בגיל
המחצית הראשונה של ביה"ס היסודי. רק לאחר שרוב הישראלים והיהודים יבינו כי
המילה "כיבוש" היא תהליך מתמשך ולא תאריך התחלה, אזי, רק אז תיתכן הבנה
אצלם לעניין הצורך בשלום ובנסיגה משטחי הכיבוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה