בס"ד
ועכשיו: לבקשת הסליחה / הרב אליהו קאופמן
כל יהודי יודעכי
לאחר מותו של הרמב"םעלו לקברו גדולי ישראל שביזוהו לפני כן וביקשו ממנו
סליחה. יאותו בבקשה אנשי "יהדות התורה", ש"ס וה"בית
היהודי" לנסוע לעיר השקטה והשלווה יהוד ולעלות שם על קברו של הרב עוזי משולם,
ולבקש ממנו את סליחתם על שהוציאו נגדו שם רע עד מסירה של ממש.
תוצאות החקירה של וועדת החקירה לעניין
הניסויים בילדי תימן חשפו עוד נדבך של אמת מהאשמותיו של האיש המושמץ ביותר אי פעם
במדינת ישראל: הרב עוזי משולם. האיש הלך לעולמו בשנת 2013 לאחר
שחרור מוקדם מהכלא כשהוא שבר כלי, ולאחר שהתחייב לא להתעסק יותר בעניין היעלמם של
ילדי תימן. עצמו עיניים ומחקו את השם "מדינת ישראל" ונסו לשווק את הפרשה
הזו ואת העונש שקיבל חושפה, למדינה אחרת בעולם ומיד תקבלו רשימה של מדינות
טוטאליטריות, ובראשן ברית המועצות הקומוניסטית והאימתנית לשעבר. זהו האיש שבשנת
1994 – כשפרצה פרשת ילדי תימן, הוא תואר כהזוי שבין ההזויים ואילו אנשיו, יהודים
נורמטיביים ובעלי רמה אינטלקטואלית ותורתית גבוהה, תוארו כמשוגעים והושוו לכת
התימהונית והמסוכנת של אותו כורש, שאנשיו פגעו באחרים ואח"כ התאבדו. התקשורת
של שנות התשעים של המאה העשרים רצחה את האיש חי ולא נתנה לו זכות תגובה כלשהי.
והתקשורת החרדית – ובראשה היומון "יתד נאמן", עמדה בראש הקושרים נגד
האיש ששמירת המצוות שלו הייתה מהמהודרות בדורנו. רק עיתון חרדי אחד הביא את הצד
שלו – "המחנה החרדי" של חסידות בלזא, ועימו עוד מספר עיתונאים חילוניים,
רובם מיוצאי תימן. הרחמים על האיש התעוררו רק לקראת אמצע העשור הראשון של שנות
האלפיים, כהוא היה כבר שבר כלי, ואחרי שלדעת טובים ורבים נמנע ממנו שרות רפואי
להצלת חייו בהיותו בכלא.
הוא האשים את המדינה בחטיפת ילדי תימן
והמזרח. כולם טענו לקונספירציה חסרת שחר. וועדות קמו לנסות להשתיק את
ה"הזויות" שלו אבל לבסוף התברר שהכול היה אמת. בין השאר הוא טען כי נעשו
ניסויים רפואיים בילדי תימן וכי לא מעט מהם מתו בעקבות כך. המדינה ותקשורתה
ה"ליבראלית" טענו כי האיש הוא "רודף בלתי שפוי". בשבוע שעבר
הסתבר ששום מילה מדבריו לא הייתה בבחינת שקר. הוועדה בדקה ומצאה כי אמנם נעשו
ניסויים בילדי תימן וחלק מהם מתו כתוצאה מהתמיסות שהוזרקו להם. זה אירע תחת הכותרת
ה"מתקתקה" של עליית "מרבד הקסמים", או בשם התנ"כי של
"על כנפי נשרים". הרב קרוואני שינה זאת בספרו את שם המבצע ל"על
ציפורני נשרים". 23 שנה בקושי חלפו מ"אירועי יהוד" ומסתבר שכל
הסיפורים היפים על "קליטת העלייה הציונית" לא היו אלא פרגוד הסתרה
למעללי זוועה שרק דר' יוסף מנגלה ימ"ש עלה עליהם! הקומוניסטים והפשיסטים
יכולים היו לקבל שיעור אצל הציונות כיצד מבצעים זוועות, אבל בעזרת תקשורת מתוחכמת ומשחק
"דמוקראטי" מבוים מצליחים לא רק להסתיר אותן אלא גם לשוות למאשימים
תכונות פסיכיאטריות קשות, ואפילו לאשפזם עד גויעתם! גם כאן כבר צפה הרב משולם את ההטעיה
וקרא לשלטון הישראלי "דימוחרטה". אבל גם הזוועה הזו עדיין איננה חושפת
את כל הזוועה ואת החיפוי עלייה. כמו בעניין גניבת הילדים כך גם כאן: התגלו דברים
מזעזעים אבל הם עדיין רחוקים מהקנה מידה הגדול שלהם. בין השאר טענה הוועדה כי
הניסויים בילדים הללו באו לבדוק אם יש קשר בין דם יוצאי תימן ל"דם
הכושיים". גופות של יהודי תימן המתים נלקחו לניתוחים ומהן הוצאו איברים, ללא
ידיעת המשפחות, וגם כאן במטרה לבדוק את הקשר בין יהודי תימן לשחורים באפריקה. תארו
לעצמכם שליהודים יוצאי סקנדינביה היו נגנבים ילדים ואח"כ נערכים בהם ניסויים
לבדוק מה הקשר בין דמם לבין דם הויקינגים הפראיים...
אבל כאמור זהו רק קצה קצהו של מזלג הזוועות.
כשהכול פרץ החוצה בשנת 1994 הרי שיהוד נסגרה ע"י המשטרה וכל בעל חזות דתית
וחרדית – ובמיוחד ארוכי הפאות, נעצרו ונחקרו אם הם שייכים ל"כת המסוכנת"
של משולם – כורש. בבת אחת נמחקו לרב משולם כל זכויותיו בקירוב רחוקים ובהידברות עם
חילוניים. ראש עיריית יהוד דאז - שלמה בקשי, שכח לפתע את הימים שהרב משולם עמד
לצידו מול הטרור של ראש העיר הקודם, מרדכי ליניק, וכיצד הרב משולם ואנשיו סוככו
עליו ממש. בקשי הפך לאויבו הגדול ביותר ביהוד של הרב משולם ותבע לעוצרו ולהרחיק את
תומכיו מהעיר. מעניין גם שקבלן הבניין, שהיה העילא לאירועי יהוד, היה בעצמו בן לעדת
תימן... ביום רציחתו של שלומי אסולין הי"ד (מאנשי הרב משולם) הסתובבו השוטרים
בעיר השקטה, שמעולם לא התפרסמה לשלילה, ועצרה גם עיתונאים שהיו בעלי חזות דתית
וחרדית. לא לחינם הואשמה המשטרה בניסיון לרצח יחיאל בן אבו וברצח שלומי אסולין.
היריות בשניים הללו היו בעין טלסקופית וכשגבם מופנה לכלי הרצח שמהם נורו. ואילו
שורת העיתונאים הבכירים במקום ביקשו מהשוטרים לפרוץ בנשק חם לבית הנצור של הרב
משולם, גם לאחר שכבר ידעו כולם על הקרבן אסולין הי"ד. לא לחינם טענו גורמי
תקשורת – שעדיין לא איבדו את צלם האנוש שלהם, כי ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, אישר
עד חמישה הרוגים באותו יום של פריצת המשטרה לביתו של הרב עוזי משולם.
ה"נכבה"
התימנית
לא לחינם הייתה כל ההמולה הזו. היא הייתה
המשך להשתקת האמת על ה"נכבה" של עולי תימן, ואולי גם של עליות נוספות.
"נכבה" שהחלה במכות ועינויים במחנה "גאולה" ("חאשד")
בעדן הרחוקה והמשיכה במלו כוחה בארץ הקודש. כבר משנות השישים של המאה העשרים עסקה
המדינה בהכחשת הזוועות הללו והקימה "וועדות חקירה" רק כדי לכסות בערפל
את האמת המרה. ובאמת המרה הזו היו מעורבים כל הגורמים הפוליטיים במדינה מלבד תנועת
ה"חרות" של מנחם בגין, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י)
והגורמים החרדים שלא היו שותפים בפוליטיקה הציונית (חסידיות סאטמר וחב"ד,
ה"עדה החרדית" מירושלים ו"נטורי קרתא").
הפלא
המעניין הוא שהתקשורת החרדית – בהוראת רבניה ועסקניה, יצאה נגד הרב משולם באופן
קיצוני יותר מהתקשורת ומראשי הציבור החילוני. עלעול היסטורי מגלה שדוד בן גוריון
היה מספיק פיקח כדי לצרף את שותפיו מה"חזית הדתית" (הדתיים הלאומים
והחרדים) לכל המהלך של חטיפת אלפי הילדים ועריכת הניסויים בחלק מהם. הוא היה כל כך
פיקח עד שדאג שהשרים המבצעים של מבצעי האימים הללו לא יהיו ממפלגתו ולא יהיו אף
משאר "מפלגות הפועלים" או מהמפלגות החילוניות. הוא דאג לכך שהמפלגות
הדתיות והחרדיות תהיינה מפעילות הזוועה, וכך לימים הן לא תוכלנה להתנער מאשמתן כאילו
"לא ידעו", ויאשימו את המפלגות החילוניות ב"נכבות" לעדות
המזרח, ובמיוחד לעדה התימנית. בן גוריון ומפאי"י ידעו גם כי רוב רובם של עולי
המזרח הם דתיים ולכן במלאכת ההונאה יהיה קל יותר לשרים ולפקידים דתיים להונות את
העולים החדשים. ארבעה תיקים מיניסטריאליים עסקו בפרשיות הנוראות הללו – שאליהן
כמובן שהתווספו פרשיות כמו גזיזת פאות לחרדים וליוצאי תימן, ניסיונות העברה על הדת
בקיבוצים ובמושבות וזריקתם של העולים החדשים למדבר הצחיח - מתוך המשאיות שעליהן הובאו
לשם. התיקים הללו היו תיקי קליטת העלייה, הפנים, הבריאות והסעד. שני שרים עמדו שם,
על משמר ההפליות והעלילות הללו, והם היו משה חיים שפירא מהדתיים הלאומיים (עלייה,
פנים ובריאות) ויצחק מאיר לוין מ"אגודת ישראל" (סעד). העלייה מתימן החלה
כבר בשנת 1949 ואילו בשנת 1950 ו-1951 היו מעללי המדינה בעולי תימן בעיקר, בשיא
עלילתם. את האשמות הללו לא פחד הרב עוזי משולם להטיח בתחילת שנות התשעים. מקרה
מעניין צוין ע"י הרב משולם באותם זמנים, ובו סיפר כי בעקבות זעקותיו נגד
"אגודת ישראל" הרי שהוא הוזמן לרב אלעזר מנחם מן שך והאחרון ניסה להשתיקו
ע"י הבטחה שיעמוד בראש ישיבה ליטאית למען "החזרת עטרה ליושנה". הרב
משולם כמובן שסירב והמשיך לצעוק ואף לחשוף את העניין, וכאן החלו החרדים של
"יהדות התורה" להילחם בו ודאגו שגם ש"ס תילחם נגדו, כמפלגתם של בני
עדות המזרח. אנשי המפד"ל אילצו את רבניהם לצאת נגד דברי הרב משולם, ואף
הכריחו את הרב מרדכי אליהו לחתום ולצאת נגד הרב משולם. בשיא מאבקו של הרב משולם
דאג העיתון "יתד נאמן" (שעורכו אז היה נתן גרוסמן, עורכו של עיתון
"הפלס" דהיום וגיסו של הרב הכלוא יונה מצגר) לטעון כי יגאל וחגי עמיר
ושאר הקושרים ברצח רבין הינם חלק מאנשי הרב עוזי משולם, וכי הוא פטרונם ושולחם. רק
מכתב תביעת דיבה ששלח עו"ד צדוק חוגי לעיתון הלה הביא לכך שהעיתון התנצל מיד
על האשמותיו כעבור יומיים, ובעמודו הראשון. והנה, לימים הסתבר שהדברים היו נכונים
ואף ח"כ המנוח, הרב אברהם רביץ הודה בכך ואילו ח"כ המנוח מנחם פרוש אישר
זאת באופן כללי אך סירב לנקוט בשמות מחשש שיבולע לו ע"י חסידי גור.
עלייה לקברו של מוכפש
כל יהודי יודע כי לאחר מותו של הרמב"ם
עלו לקברו גדולי ישראל שביזוהו לפני כן וביקשו ממנו סליחה בבכי תמרורים. יאותו
בבקשה אנשי "יהדות התורה", ש"ס וה"בית היהודי" לנסוע לעיר
השקטה והשלווה יהוד ולעלות שם לקברו של הרב עוזי משולם, ולבקש ממנו את סליחתם, על
שהוציאו עליו שם רע עד כדי מסירה של ממש. נתן גרוסמן מנהל כיום את מלחמת התקשורת
החרדית הרדיקאלית נגד השלטון הישראלי בעניין הגיוס לצבא אבל כול זאת לא ינקה אותו
משפיכת דמו של הרב עוזי משולם לאורך כשני עשורים, כאשר פגע בו יותר גרוע מכל
אפיקורוס וכופר חילוני. משה גפני – החבר ה"חרדי" החדש של שונאי הדת
בישראל, יכול מעט לטהר את עצמו אם ישטח על הקבר ביהוד ויבקש סליחה בשם מרעילי
הבארות מ"דגל התורה" שרק ביזו את הרב משולם. אריה דרעי צריך לומר את
האמת כיצד מנע מש"ס התערבות לטובת הרב משולם משום שדרעי פחד שהתערבות כזו
תמנע ממנו חנינה על פשעיו. את הרב משולם הוא זנח אבל את החנינה הוא לא קיבל. ואילו
ליצמן יעשה טוב אם יודה שהשר יצחק מאיר לוין, חסיד גור כמותו, היה האחראי על מעשי
הזוועות של גניבת ילדי תימן.
פרשת פר' מרקוס קלינברג
אבל יש עוד הרבה דברים שהרב עוזי משולם חשף
והציבור עדיין איננה יודע כמה אמת הם הדברים, כמו בפרשת האסיר – מרגל לשעבר, מרקוס
קלינברג. שנה לאחר פריצת "אירועי יהוד" העלה ביטאונם של חסידי הרב עוזי
משולם ("משכן אוהלים") ידיעה מרעישה שכמובן התקבלה בחיוך, בצחוק ואצל
אחרים בזעם. לצד החזרה על עניין קיומם של הניסויים הרפואיים בילדי תימן נטען כי הם
נערכו ע"י המכון הביולוגי בנס ציונה, בימים שפר' מרקוס קלינברג היה סגן מנהל
המכון. הידיעה ציינה כי זו הסיבה העיקרית מדוע ישראל מתעקשת להמשיך להחזיק בכלא את
האיש שנתפס בריגול לטובת בריה"מ לשעבר, בימים שהאימפריה הזו כבר התפרקה. הפחד
הישראלי – לדעת הרב עוזי משולם, היה מכך שפר' קלינברג יפתח את פיו על הניסויים הללו,
כנקמה על כליאתו. הרחוב הישראלי שוב געש ורעש נגד "הזיותיו" של הרב
משולם והכול התייחסו לעניין כעוד קוריוז ותו' לא. אבל היו גם כאלה שבכול זאת טענו
כי הדברים ראויים לבדיקה. סיפורו של פר' מרקוס קלינברג הוא אחד הסיפורים הנעלמים
והבעייתיים עד היום בהיסטוריוגרפיה של מדינת ישראל. האיש היה מדען בכיר במכון
הביולוגי בנס ציונה, שם עברו כל סודות הניסוי המדעי של ישראל, והוא טיפס עד לדרגת
סגן מנהל המכון. רק בשנת 1977 התחילו גורמי הביטחון בישראל לחשוד כי מדובר בסוכן
סובייטי ואילו בשנת 1983 הוא נעצר, הודה ונשפט לתקופה ארוכה לישיבה בכלא. התקופה
הזו הוארכה שוב ושוב למרות בריאותו הלקויה וזקנתו המתקדמת, ולמרות שמשנת 1990 כבר
לא הייתה עוד קיימת המדינה שלמענה ריגל, בריה"מ לשעבר. סוכנים סובייטים לא
מעטים שוחררו ע"י ישראל מכלאם לאחר פרוק בריה"מ לשעבר, ובראשם שבתאי
קלמנובי'ץ, אבל לפר' קלינברג לא העניקו חניה אלא רק החמרת התנאים. רק בשנת 1998
הוא שוחרר למעצר בית בלבד ובתנאים מחפירים ומשפילים (הוכרח לממן את שומריו,
שהמדינה חייבה אותו בהם!). רק בשנת 2003 שוחרר ומשם טס לצרפת וסיים שם את חייו כמה
שנים אח"כ. המעניין הוא שפר' קלינברג היה לחמיו של המרגל אודי אדיב כאשר ביתו
של קלינברג, סילביה, נישאה בשנת 1975 למרגל הזה בהיותו כלוא עדיין. והנה פר'
קלינברג – עוד לפני שנחשד בריגול, הגיע לכלא לחתונת ביתו עם המרגל מבלי ששרותי
הביטחון הישראלים יאלצו אותו, בגלל סיווגו הביטחוני הגבוה מאוד, לנתק את קשריו עם
ביתו וחתנו הבעייתיים! יתרה מכך, בראשית שנות התשעים של המאה העשרים – לאחר נפילת
בריה"מ לשעבר, ניסו גורמי שמאל וזכויות האדם לשחרר את האיש מכלאו ודווקא ביתו
סילביה, שחייתה אז בצרפת, העדיפה לשמור על איפוק. עיתון ה"מחנה החרדי"
של חסידות בלזא ניסה לפתור את הערפילים הללו וטען כי שרותי הביטחון הישראלים
מתנקמים בו בגלל שגילו כי היה סוכן כפול ובגלל פעילותה הכפולה של ביתו כסוכנת
ישראלית בקרב גורמי שמאל ישראלים קיצוניים ובקרב הפלשתינאים בישראל ובצרפת. כך גם
יובן כיצד הגיע קלינברג לחתונת ביתו והמרגל וממה פחדה ביתו שייחשף אם היא תפתח
במלחמה נגד ישראל בצרפת. לסיפור הזה הוסיפו בעיתון הלה את טענת הרב עוזי משולם, כסיבה
נוספת לקשיחות השב"כ נגד שחרורו של האיש הזקן והעיוור. כעבור שבועיים התקבל
במערכת "המחנה החרדי" מכתב מהצנזורה בו נדרשו בעתיד עורכי העיתון להגיש בעתיד
כל מאמר וכתבה מצידם לצנזורה. במכתב נכתב בבירור כי הדרישה הזו באה בעקבות אותה
כתבה. מאז עברו יותר מעשרים שנה והנה בשבוע שעבר נסגר המעגל כאשר וועדת החקירה
לעניין ילדי תימן אישרה את קיומם של הניסויים הללו במכון הביולוגי של נס ציונה
ובימים שפר' מרקוס קלינברג עבד שם...
הסברים לפרשיות העלומות
אבל תם ולא נשלם. הגילויים הללו – על פרשת
ילדי תימן, אינם יכולים להיות נפרדים מטענות אחרות נגד הפעילות הציונית טרום הקמת
המדינה ואחריה. גם בעניין יהדות תימן הרי שהצרות לא החלו לאחר הקמת המדינה אלא
הרבה לפני כן. מהימים שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה – כשהובאו כעבדים ממש,
ואח"כ בגרוש יהודי תימן מהמושבה כנרת ועד מחיקת המושב תוחלת ובניית כפר
חב"ד על ההריסות הללו, בעידודו של הנשיא לשעבר, זלמן שז"ר. גם רציחתו של
סאלם יעקב ג'רפי – במחנה עין שמר, על קדושת השבת, עולה ב"נכבה" התימנית
הזו לצד גזיזת הפאות לילדי השבט ובגניבת ילדים טרום הקמת המדינה. אבל
ה"נכבה" התימנית לא הייתה לבדה ה"נכבה" שהציונים עוללו
ליהודים אלא גם פרשיות השואה המרה, שהתנועה הציונית נתפסה בה כמשתפת פעולה עם
הנאצים ימ"ש, ומשפט קסטנר, שהיה שיא פרסום הפרשה הזו. בימים שלפני הקמת ישראל
ישראל – ומיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, עלתה פרשת "ילדי טהרן" שבה
אולצו ילדי הפליטים החרדים מהשואה – ע"י אנשי ה"שומר הצעיר"
ומפ"ם, לעבור על דתם ביום הכיפורים הקדוש והנורא, באיומי רצח ממש, במחנה
ה"הצלה" בטהרן, בירת אירן. כל פרשיות קליטת עולי המזרח, שיכונם
וההתעללות בהם היא "נכבה" בפני עצמה. וכך גם עניין הנחת הפצצות בבתי
כנסת בעירק כפרובוקציה ציונית לעלייה לארץ ישראל. וכמובן יש לנו את
ה"נכבה" הערבית. המעניין הוא שכאשר אנשי השמאל הציוני – ובראשם שרת
החינוך לשעבר, יולי תמיר, העלו ומעלים את הצורך בלימוד ה"נכבה" הערבית
בחינוך הישראלי הרי שהם לא רק שאינם מעלים את לימודי ה"נכבה" היהודית,
אלא שהם גם נלחמים נגד העלאת שאר ה"נכבות" שעברו יהודים תחת הציונות,
ובמיוחד בנוגע לפרשת ילדי תימן והשואה המרה. לא מאהבת הערבים הם עושים זאת אלא
מהחשש שאז יתגלה כי השמאל הישראלי הוא האשם העיקרי ב"נכבות" היהודיות,
וכי כל הרצון שלהם לבנות בארץ ישראל "עם חדש" באופן מלאכותי, עלול לקרוס
עקב הגילויים הללו. גם אצל הממסד הדתי והחרדי קיים פחד מגילוי מעלליהם בשרות השמאל
הציוני, ולכן גם בבתי הספר שלהם אין לומדים על ה"נכבות" הללו.
תוכנית הליבה החדשה
למי שמתווה את תוכניות ה"ליבה"
יש לומר כי התנאי להכנסתן לכל מגזר ומגזר בישראל צריך להיות גם בלימוד ההיסטוריה
האפילה הזו, שבה גורמים ומוסדות ממלכתיים בישראל ובסוכנות הציוניות ביצעו פשעים
קשים ואיומים נגד אחיהם היהודים. אבל ההפרד ומשול מונע כל זאת. הערבים ופטרוניהם
השמאליים מעדיפים להציג את עצמם כנפגעים בלעדיים מה"נכבה" הציונית. את
יוצאי תימן מסובבים סיפורי אמתלות על "טעויות מצערות". את מעללי פרשיות
השואה ו"ילדי טהרן" מנגחים כשקרנים ובדאים למרות העובדות האמיתיות
המוצגות, ואילו את מאשימי הפרובוקציות בעירק ובעולם הערבי מציגים
כ"הזויים". וכמובן את כל הגורמים היהודיים – שנפגעו מהפרובוקציות
ומה"נכבות" הללו, משתיקים במושג הארכאי והנדוש ששמו "עם אחד",
ובאיומים שחשיפת האמת "תעזור לערבים", וכך גם אין כאילו שום קשר בין כל
ה"נכבות" – כולל הערבית, כמקשה אחת.
כמו שגרמניה, ספרד, פולין, רוסיה, אוקראינה ושאר המדינות שבעבר בצעו פשעים
נגד האנושות, ובמיוחד נגד היהודים, נדרשות (בעיקר ע"י ישראל...) להתנער מהם
בעצם הצגת ההיסטוריה הזו בספרי הלימוד שלהן, ולהכות על חטא מעלליהן, הרי שכך נדרשת
מדינת ישראל, להכניס לתוכנית ה"ליבה" ולחינוך הגבוה שלה את קורסי
ושיעורי הלמידה שהתנועה הציונית עוללה ב"נכבות" שלה, לפני ואחרי קום
מדינת ישראל. זוהי מורשת הרב עוזי משולם הי"ד.
