בין מצגר לבקשי דורון

בס"ד

          בין מצגר לבקשי – דורון / הרב אליהו קאופמן

   בשקט יחסי נודע לנו שוב על הרשעתו של "רב ראשי" נוסף – והפעם היה זה המורשע הרב אליהו בקשי – דורון. כמי שיודע היטב את מצבו הרפואי של האיש הריני תקווה שהאיש לא ירצה אפילו יום אחד בכלא. אבל לא הישיבה בכלא היא העיקר כאשר רב בישראל – ועוד כזה בכיר, מורשע בעניין שהוא הפרת אמונים רוחנית של ממש. הפרדוכס הוא שבשנת 2003 – כאשר הרב יונה מצגר נבחר ואילו הרב בקשי – דורון סיים את תפקידו כה"ראשון לציון", הרי שהאחרון טען כי בחירתו של מצגר הייתה "חילול ה'". יתרה מכך, בימי כהונתו של הרב

בקשי – דורון, במרומי ה"אולימפוס" של ה"ראשון לציון" הרי שהוא דאג לעכב את ה"כושר המחודש לרב עיר" לרב מצגר, כדי שהאחרון לא יוכל להציג את מועמדותו לרב הראשי של תל אביב. אבל מי שלא רצה את מצגר כ"רב ראשי" בתל אביב קיבל אותו כ"רב ראשי" במדינת ישראל. ומה שיותר מגוחך – ומוכיח על האנדרלמוסיה בקריטריונים בבחירת "הרבנים רשמיים", היא העובדה שמועמדים ל"רב עיר" חייבים לא רק כושר מיוחד אלא שהם אף מחויבים לחדשו שוב ושוב, אבל ל"רב הראשי", הגבוה ממנו, אין צורך ב"כושר" מיוחד בכלל!

     לא במקרה מסתבר שפרשת הרב בקשי – דורון עוברת בשקט יחסי יותר מזו של מצגר. ראשית דבר, הרי שקל יותר לטווח במצגר המודרני והחילוני למחצה מאשר ב"תלמיד חכם" ששימש רב בשתי ערים קודם להיבחרו ל"ראשון לציון" (בבת ים ובחיפה) וכיהן כאב בית דין של ממש. שנית, נא לא לשכוח כי בשנת 1993 היה הרב בקשי – דורון המינוי ה"רבני" הבכיר ביותר של ש"ס, והוא נחשב גם לבכיר התורתי מבין שני ה"רבנים הראשיים" שנבחרו אז (השני היה הרב ישראל מאיר לאו). הגר"ע יוסף עצמו עמד בכל כוחו מאחורי המינוי הזה - מינוי שלימים יטענו מקורביו של הגר"ע יוסף, כי טען לימים "ניחמתי כי עשיתי זאת". שלישית, תפקיד ה"ראשון לציון" נחשב תמיד יוקרתי יותר (להוציא את ימיו של הראי"ה קוק ע"ה) מה"רב האשכנזי הראשי" משום שציבור יוצאי עדות המזרח וספרד – על החרדים שבהם, רכש לו כבוד גדול יותר משרכשו האשכנזים (ובמיוחד החרדים שבהם) לנושא משרת ה"רב הראשי האשכנזי הראשי" (גם החרדים האשכנזים ידעו להעריך את ה"ראשון לציון"). אבל אם המבוכה הזו מובנת בקרב שומרי המצוות בישראל הרי שהיא אינה מובנת בקרב אלה שחרתו על דגלם את ה"מלחמה בכפייה הדתית" וב"ממסד הדתי". הללו היו צריכים להיות נקיים מכל הבחנה בין "רב ראשי" ל"ראשון לציון" ולנצל כל מעידה של אחד מאלה. אבל כמו שבפרשת מצגר היו הללו מאופקים, הרי שבפרשת בקשי – דורון הם השתתקו פי כמה יותר. מסתבר שרוממות ה"צדק" בגרונם וחרב פיפיות ה"ריאל פוליטיק" בידם.

      יש להבין כי מנקודה דתית הרי שהרשעת הרב בקשי דורון חמורה יותר מהרשעת הרב מצגר. הרשעתו של מצגר הייתה בתחום אי ניקיון הכפיים וחטאתו עימו אבל מה שהרב

בקשי – דורון עולל הוא בתחום ההחטאה היהודית – הציבורית, וסיכון היהדות הצרופה. הרב בקשי – דורון הורשע בהנפקת המוני תעודות כזב "רבניות" לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ומכאן שמי שקיבל תואר כזה היה יכול להחטיא את עם ישראל בכשרות, בממזרות, במצוות דאורייתא ודרבנן ועוד. ולא לחינם נאמר כי "גדול המחטיאו". אבל כאן בדיוק מונח עניין ה"רוגע" של מניפי דגל ה"מלחמה בכפייה הדתית". בעולמם של הללו הרי שגניבת ממון נחשבת הרבה יותר קשה מהחטאת הרבים ביהדות. יתרה מכך, ההחטאה ביהדות היא אולי בכלל חלק מההשקפה הפוזיטיבית של הלוחמים נגד ה"בפייה הדתית". וכך מסתבר שלא פלא הוא שראשי מר"צ, "יש עתיד", ה"רפורמים" ואנשי שמאל מפלגת העבודה ואפילו בליכוד, ב"ישראל בתינו" וב"כולנו" ממלאים את פיהם מים כאשר "רב בכיר" נתפס בעבירה דתית כה חמורה (שבדורות הקודמים היו מנדים אותו בשל כך!...), שהרי לדידם זו איננה עבירה אלא "רפורמה פרוגרסיבית" נגד היהדות הצרופה.

      אבל התמונה הכללית חמורה יותר. העובדות הן שהרב בקשי – דורון הגיע למשפט הזה רק לאחר שעוזרו לשעבר – יצחק אוחנה, הואשם לבדו בכל אותן עבירות, ובעדותו טען אוחנה כי עשה זאת בהוראת רבו, קרי, בקשי – דורון. האחרון ניסה בתחילה להכחיש את דברי אוחנה ואח"כ נתפס באמירת "אי אמת" וכך נחשפה הפרשה כנגדו. אבל הרב בקשי דורן לא היה לבדו בפרשה הזו. "מכונים" כאלה – להנפקת תעודות כזב ל"רב" לנגדי צבא ומשטרה, לצורך העלאת שכרם ולא לשם שמים, הוקמו גם על ידי הרבנים יהודה דרעי (ה"רב הראשי" של באר שבע), שמואל אליהו (ה"רב הראשי" של צפת) ודוד יוסף (רב שכונת הר נוף" בירושלים).  אבל כאשר הרב בקשי – דורון הועמד לדין הרי ששלושת השמות הללו "נשכחו" משום מה, והרי כבר אמרנו שלאף אחד לא היה אינטרס להמשיך לגלגל את גלגל האמת. ואל נשכח ששלושת האישים הללו אינם רק אישים בעלי כוח ועוצמה פוליטית אלא שמאחוריהם נמצאים משפחות שלימות עם עוצמה לא פחות גדולה בפוליטיקה הישראלית.

     אבל עם כל הכבוד לחקירה הזו הרי שנקודה יסודית לא הועלתה לאויר המשפט, למרות שזו נקודה מכרעת בחקירה פלילית. קשה להאמין ש"מכונים" מוקמים לשווק תארים בחינם לכל כך הרבה אנשי צבא משטרה, ומסתמא שלכל תואר כזה היה צריך להיות גם מחיר שוק, שבעבורו מנפיקים אותו. אבל על כך לא שמענו מילה בחקירות ובמשפט שהתנהלו עד כה...

בניסן נגעלו ובניסן עתידין להיגעל

בס"ד

     בניסן נגעלו ובניסן עתידין להיגעל / הרב אליהו קאופמן

                כאשר עלתה לכותרות פרשות החשדות נגד ח"כ לשעבר ינון מגל הרי שלא רק כל המדינה רעשה אלא במיוחד ב"בית היהודי" התקוממו נגדו ורבים שם רמזו כי זו התוצאה של הבאת אדם חילוני לשורה הקדמית של היהדות הדתית – לאומית. כל זאת בזמן שלטענת משפטנים לא מעטים הרי שלא היה מדובר בעניין פלילי ממש (וכמו שזה באמת הוכח שלא היה כאן עניין פלילי ממשי...) אלא בעניין אתי ש"מבייש את היהדות הדתית". ינון מגל – באצילות נפש ממש, לא רק שהביע חרטה וקיבל על עצמו תשובה פומבית (כולל התנצלות בפני אשתו) אלא שהתפטר לאלתר מחברותו כח"כ. גם ארגוני הנשים לא שקטו עד שלא ראו את ח"כ מגל מחוץ לחליפתו הפרלמנטארית. אבל מסתבר שיש כאלה שבזכות "עור הפיל" שלהם יש להם גם חסינות מפני הדת וארגוני הנשים גם יחד. לאחד מהם קוראים ניסן סלומינסקי, וממש לא להאמין, אבל האיש הזה הוא גם יו"ר "וועדת חוק, חוקה ומשפט" של הפרלמנט הישראלי!

     ניסן סלומוניסקי איננו צעיר "חילוני – מסורתי" שהובא ליהדות הדתית לאומית ע"י נפתלי בנט אלא זהו סבא חובש כיפה שנולד פוליטית במפד"ל ומהווה את חוד החנית של ה"בית היהודי". כיו"ר וועדת החוק של הפרלמנט הישראלי הוא אמור לשמש דוגמא כפולה: מוסריות דתית לצד רגישות על לכל עניין החוק, ובמיוחד נגד אבק של הטרדות מיניות. בעבר הוא כבר כיהן כיו"ר וועדת הכספים הפרלמנטארית, עוד תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית. והנה, האיש מואשם על ידי עשרים נשים(!)שהטריד אותן מינית. שתיים מהן כבר מסרו את עדותן במשטרה, וכאן כבר לא מדובר ב"ביטויים סקסיסטיים" כמו במקרה מגל אלא ב"נגיעות" ממש. האיש עצמו איננו מכחיש את העובדות אלא שהוא טוען בערך כי "הכול היה בצחוק"! ורבותי היקרים, ב"בית היהודי" לא מנסים להשעותו אפילו מיו"רות וועדת החוק והמשפט של ישראל!

      אם בפרשת ינון מגל נשלפו הציפורניים ב"בית היהודי" והיהדות הדתית לאומית הסמיקה הרי שבפרשת סלומינסקי היה עליהם להביא להתפטרותו המיידית ומנגד להחוויר על חילו ה' שחובש כיפה זה עולל לאור יום. פחות משנתיים לאחר פרשת מגל נעלמו לפתע הצדקנים הדתיים שכל כך נפגעו "מוסרית" מח"כ בשורותיהם. הם גם שכחו שחילול ה' של חובש כיפה – בענייני צניעות – חמור יותר מחילול ה' של מי שלא חבש כיפה בעת מעלליו. ומה עם האתיקה הדורשת ניקיון מיידי בראש וועדה שכל כולה חוק וסדר, כשראשה חשוד במעשים שבהחלט יכולים להתגלות כפליליים?!   

        על החשדות הללו – ועל תגובתו של סלומינסקי מזמן היו צריכים – בארגוני הנשים, לצאת למחאות רחוב כדי שהאיש יתפטר, אבל גם שם "זכינו" ל"דום – שתיקה"...

        השקט של אנשי ה"בית היהודי" – ובמיוחד של היו"ר נפתלי בנט ושרת המשפטים איילת שקד, לצד ה"דום – שתיקה" של ארגוני הנשים, הוא לא רק שלילי אלא במיוחד מגעיל. 

שבירת הסטריאוטיפ

בס"ד

             שבירת הסטריאוטיפ / הרב אליהו קאופמן

     זה אירע בערך לפני כחודש. המקום: העיירה נתיבות, עירו של הבבא סאלי זצקו"ל. בסטריאוטיפ הישראלי המצוי וההזוי מצטיירת עיירה זו כקן צרעות פרימיטיבי וחרדי, מהצד המזרחי של המפה הדתית חרדית, וכמובן עם המון לאומנות ואנטי ערביות. אבל ממה שנגלה לעינינו ביום אביב שרבי – במשך מספר שעות, שוב נחשף כי כל התעמולה האנטי דתית והאנטי מזרחית במדינה ובתקשורת הישראלית הם עורבא פרח. שם נחשפה התמונה המוסתרת כי חרדים ודתיים – ובמיוחד ממוצא מזרחי, רחוקים מלהיות קיצוניים ולאומנים.

    אליהו – אחד מתלמידיו לשעבר של הרב מנחם פורמן ע"ה, הזמין את חבריו ומוקיריו לברית המילה של בנו הראשון, לאחר שלוש בנות. הלה עבר בשנה האחרונה להתגורר זמנית בעיירה נתיבות, לאחר מגורים ארוכים בירושלים. בית הכנסת שאירח – בשעת צהרים חמה, את טקס בית המילה, היה בית כנסת של יוצאי מרוקו שרוב מתפלליו חרדים הנמנים בעיקר על מצביעי ש"ס אך גם על מצביעי הליכוד, ואף על "יהדות התורה". הרב המקומי, בבית הכנסת, היה עטור זקן שחור וחרדי לכל דבר. המוהל היה אמנם עטור זקן שחור אך לראשו חבש כיפה סרוגה גדולה, ולאחר הברית הוא מיהר לברית מילה נוספת שערך, ברובע היהודי בירושלים. בקהל עמדו גם לא מעט תושבים חובשי כיפות סרוגות שנעו בין ש"ס, "ביחד", הליכוד", ה"בית היהודי" ו"יהדות התורה". אבל בקהל המוזמנים, שהגיעו מחוץ לעיירה, היו מוזמנים אחרים ואף "צבעוניים" יותר. היו שם חובשי כיפות סרוגות אמריקאיים שפעם היו מתלמידיו של הרב פורמן מהשמאל הדתי של המתנחלים והיו שם כאלה שחבשו כיסויי ראש אטרקטיביים והשתייכו לאנשי חוגו של הרב שלמה קרליבך המנוח. ואיכשהו גם אני נחתתי שם, מהיכרותי את בעל השמחה ממפגשי דו קיום יהודי – פלשתינאי עם הרש"פ. ואז הגיעו לשם עוד שלושה אורחים לא קונבנציונליים – שעפ"י תיאוריות "סוציולוגיות – גזעניות הם היו אמורים להפוך את השמחה למחלוקת, במקרה הטוב של העניין. חאג' איברהים – ערבי ממזרח ירושלים ( משכונת הר הזיתים ה"בעייתית"... ), הגיע אף הוא עטור בכפיה מסורתית אדומה ועימו אורחו, קאדי סנגלי החי בארה"ב, עם אשתו. זוג האורחים האפריקאי היה לבוש במיטב מחלצות וצבעי המסורת המוסלמית – האפריקאית, דבר שלדעת ה"מלומדים" הסוציולוגיים היה אמור ליצור קונפליקט נוסף עם החרדים המקומיים. כך לפחות היה חושב פר' סמי סמוכה, מאוניברסיטת חיפה. אבל מסתבר שהמציאות והאמת היו הפוכות ומלבבות יותר מכל דמיון ורוד. 

     חאג' איברהים חשש להיכנס לבית הכנסת – כמובן מפחד הסטריאוטיפים שלהם היה קרבן כמו כל אחד מאיתנו. בליל הכיפות השחורות והסרוגות של המקומיים הפחיד אותו, ועוד כשהוא עטור בכאפייה זוהרת וג'לביה ערבית. אותתי לו להיכנס ללא פחד ושאני ערב על שלומו. בצעדים כושלים הוא נכנס והתיישב ברעדה לידי. הזוג הסנגלי נכנס אחריו – בהיסוס מה, והתיישב מולנו. בעל השמחה עדיין לא היה שם. אבל – כמו בחלום טוב, שום תזוזה עצבנית לא ניכרה במתפללים המקומיים, שעפ"י פר' סמוכה וחבריו היו צריכים מיד להתמתח באי נוחות מכניסתם של "גורמים ביטחוניים בעיתיים". נהפוך הוא, בין הצדדים התפתחה שיחה נינוחה והמקומיים ניגשו להגיש לבאים מים צוננים כדי שיפיגו את חום המדבר. אח"כ הגיעה המשפחה המאושרת עם הרך הנולד ונשים דתיות מארה"ב התיישבו בצד השני של בית הכנסת, והן עצמן הקימו הפרדה כפי שעלה על רוחן מבלי שחרדי נתיבות ילחצו ויורו להן הלכה. אלמלא ביקשתי יפה מהגב' הסנגלית לתפוס את מקומה בעזרת הנשים המאולתרת ספק אם חרדי מקומי היה מעיר לה על כך. בסיום ברית המילה הסבנו לשולחן התקרובת ושיחה חופשית ונעימה התפתחה בין החרדים והדתיים המקומיים לכל האורחים. בין השאר גולל חאג' איברהים את קשריו עם יו"ר ה"רשות הפלשתינאית", מר מחמוד' עבאס (אבו מאזן הידוע...) ואילו המקומיים סחו לו על הימים היפים שהם ובני משפחותיהם זכרו וזוכרים מילדותם וחייהם כנתיני מלכות מרוקו. ואז עמד להגיע בקבוק היין שלנו, כנהוג בכל שמחה יהודית. הרב המקומי הביט בשי'ח איברהים ובקאדי הסנגלי ומיד החליף את בקבוק היין האלכוהולי למיץ ענבים משום כבודם ומצפונם של האורחים המוסלמים. האורחים זיהו את המהלך והודו לו בשמחה.

    כן, אפשר גם לזאת לקרוא בשם של "מזרח תיכון חדש", ואולי זהו בעצם מזרח התיכון הישן ש"מגדלי השן" האקדמאיים מנסים להסתירו במסגרת ההפרד ומשול, שלו שותפים הימין והשמאל הישראלים המנסים למצוא בדתות היהדות ובאסלאם את האשמים למתח ולקרבות שאותם הם זרעו בעצמם, כחלוצי ה"קידמה המערבית" ו/או ה"סוציאליזם והליבראליזם הנאורים".

רוצי, אלונה רוצי

בס"ד

                 רוצי אלונה, רוצי.../ הרב אליהו קאופמן

    את העיר באר שבע אני זוכר ומכיר משחר ילדותי. בן דודי הגדול – עליו השלום, התגורר בעיר הזו, ושם עדיין מתגוררים גם צאצאיו. אבל את ההכרות ה"צבעונית"

באמת – עם בירת הנגב, עשיתי במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20. ההיכרות הזו עברה דרך הכדורגל, דרך אצטדיון וורסמיל, שבאותם ימים נכנס לקטגוריה הגבוהה יותר של מגרשי הכדורגל בישראל, כי היו לו גם יציעי בטון. היינו צעירים משכונת רמת אליהו שבפאתייה המערביים דאז של ראשון לציון, כשמערבה של העיר היה עדיין רק חול וחול. אהדנו אז את מבי תל אביב בכדורגל. השתדלנו לא להחמיץ אפילו משחק אחד של מי שהייתה אז (ומסתמא שגם נשארה...) קבוצת העילית והראשונה במעלה של הכדורגל הישראלי. כך הגענו עם הקבוצה הזו גם למשחקי החוץ הרחוקים שלה כמו לאצטדיונים של חיפה (בקריית אליעזר של מכבי חיפה ובקריית חיים של הפועל חיפה), כמו למגרש בחדרה – בשנים שהפועל חדרה עוד שיחקה בליגה הראשונה, וכמובן שלא פסחנו על הקצה הדרומי של הליגה הראשונה, על העיר באר שבע. ושם גם למדנו משהו חדש מנוף הכדורגל הישראלי, בכל הנוגע לאוהדי כדורגל. הקהל הבאר שבעי היה לא פחות נוקשה ובעייתי מזה של בית"ר ירושלים אבל לכיוון הנגדי.

      הקהל הירושלמי – זה של בית"ר, ידוע בקנאותו לקבוצתו, וגם ברגעי הפיגור שלה הוא יעמוד על אצבעות רגליו האחוריות וייתן לה את כול העידוד, לפעמים יותר מדי עידוד. אבל בבאר זה היה ההיפך. זה היה הקהל הקשה ביותר במדינה, שברגעי פיגור קבוצתו – ועוד בבאר שבע, הוא כילה בה את כול זעמו ועודד את היריבה. לא לחינם זכתה שנים רבות הקבוצה הזו להצלחה מחוץ לבירת הנגב, כי שם היא הייתה משוחררת פסיכולוגית מאימת ביריונייה. הספקתי לראות פעם כיצד ראשו של אברהם נומה – כוכב עבר בעיר, נפתח מאבן שאוהדי הקבוצה פגעו בו. הספקתי לראות כיצד האוהדים הללו עודדו את מכבי תל אביב ואת הפועל ראשל"צ כשהללו הובילו בבאר שבע על קבוצתם האהודה, והספקתי לראות כיצד שריקות הבוז של הקהל הזה – נגד שחקניו, רק מלחיצות את הללו. כך זה נמשך עשרות שנים עד שנת 2007. ואז בא השינוי ששחקני באר שבע כל כך ייחלו לו מאוהדיהם. לגורם שהפך את הקהל הבאר שבעי למפרגן עבור קבוצתו קוראים אלונה ברקת...

    זהו סיפורה של אישה צעירה ושברירית, יוצאת תימן, שהגיעה לעיר שאוכלוסייתה מורכבת מעדות ולאומים עזים. להבדיל מירושלים למשל, הרי שבאר שבע חיה את הכדורגל 24 שעות, גם בחלומות הלילה של תושביה. אם תל אביב היא עיר ללא הפסקה ביחס לבילויים ובני ברק ביחס לתורה ומצוות הרי שבאר שבע היא עיר ללא הפסקה לעניין הכדורגל. וזאת משום שחוץ מהכדורגל אין כמעט משהו אחר שיהווה עיסוק פנאי לרוב רובם של התושבים המקומיים. בירושלים – זו של בית"ר הידועה, יש גם כדורסל ויש גם תורה ומצוות ויש גם חיי תרבות חילוניים אקסקלוסיביים, למרות בכיינות חילונייה. בתל אביב יש גם – לצד הבילויים, תרבות חילונית, וכמובן כדורגל וכדורסל. בחיפה – זו של מכבי הירוקה, בדרך כלל ישנים אבל בין תנומה לתנומה יש שם גם כדורסל, טכניון ואוניברסיטה. וכך הלאה וכך הלאה. אבל בבאר שבע כולם מתאחדים סביב הכדורגל וזהו גם הספורט היחידי בעיר. מרוקאים, גרוזינים, אשכנזים, רוסים ובדווים חיים ונושמים את הכדורגל, כמעט ללא שום תבלין אחר. ולא תאמינו, אבל הדתיים, ואפילו החרדים של העיר הזו צמודים לכדור הסמרטוטים הזה, שבערים אחרות הם מתרחקים מהעניין כמטווחי קשת. יש לי חבר בעיר הזו – רב ידוע שם, שבכל יום, בשנתיים האחרונות, הוא פשוט משתגע מהנוכחות החרדית בכדורגל הבאר שבעי. לעומת ירושלים – שאוהדיה החרדים הם בעיקר פליטי הישיבות, וחיפה – שלחרדים המנומנמים והעדינים שלה אין עניין בכל ענף ספורטיבי, הרי שבבאר שבע האוהדים החרדים כוללים את רוב האוכלוסייה החרדית ואת כל חוגיה: ספרדים, ליטאים ואף את חסידי חב"ד. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי ששיחת היום בבתי הכנסת היא על כדורגל כמובן. את אישי התורה מחליפים מאור בוזגלו, אליניב ברדה וחבריהם. כאשר הקבוצה הזו משחקת הרי שכל החרדים רתוקים בבתי הקפה למכשיר הטלויזיה – שאין להם בביתם. להבדיל מחרדי ירושלים- שנלחמו שאצטדיון הכדורגל לא יהיה בקרבתם (זוכרים את הרעיון של קולק לבנות אצטדיון בשכונת שועפט?...), הרי שדיירי השכונה החרדית בבאר שבע גאים ושמחים על כך שהאצטדיון ע"ש טרנר נבנה ממש בקרבם. כך הם מודעים מיד למתרחש במשחק מבלי הצורך להיות נוכח בו, ועוד בשבת. השנה למשל – כשבאר שבע אירחה את בית"ר ירושלים, במוצאי שביעי של פסח, היו בתי החרדים יוצאי מרוקו ריקים עד לסיום המשחק, ורק אח"כ החלו בבאר שבע את חגיגות ה"מימונה". דרך אגב, זו גם העיר היחידה בארץ שתושביה – כאיש אחד ממש, ביטלו את מצעד התועבה. בבאר שבע הזמן מזמן עמד מלכת והאליפויות הללו, של דור המדבר שלפני ארבעים שנה, נראות לתושביי העיר כתמול או מקסימום כשלשום. אפילו ארגון "לב לאחים", ארגון חרדי הפועל נגד התבוללות ומיסיון, כנראה שכבר אין לו עניין ופעילות בנושאים הללו, שאחרת קשה להבין כיצד שינס את מתניו רכז ויו"ר "לב לאחים" בעיר – הרב שמעון ביטון (בטח קרוב משפחה של החלוץ ביטון...), ונסע עם משלחת שחקנים ועסקנים (לפני יותר משנה) לבני ברק הרחוקה כדי לקבל ברכה לקבוצה מהרב חיים קנייאבסקי, ה"אדמו"ר הליטאי", ועוד הציג את הקבוצה ושחקניה כ"שומרי שבת" ואשר בעשור האחרון כלל לא שיחקו בשבת... אז עם עיר כזו – ובמיוחד עם קהלי אוהדים כאלה, לא פלא הוא שהאוהדים לא יהיו מוכנים לפחות מניצחון, כי אחרת הם ישרפו את המועדון על שחקניו, על מאמניו ועל עסקניו. אבל כאמור, הכול היה כך עד שנת 2007.

     אלונה ברקת קיבלה קבוצה שהתנדנדה בין התחתית החמה בליגת העל לבין הצמרת של הליגה הלאומית, קרי, הליגה השנייה. כולם - פרשנים, עיתונאים, אוהדים ושחקנים, היו בטוחים שברקת היא בעצם סתימת הגולל על ייצוגה של בירת הנגב בליגת העל ו"שירת הברבור" שלה. קשה היה להאמין שבמקום שבו נכשלו גדולי המאמנים והמנהלים בכדורגל הישראלי תצליח האישה השברירית והשקטה הזו, שעד אז בינה לבין כדורגל לא היה ולא דבר. ובמיוחד איש לא האמין שהקהל האגרסיבי הזה ייתן לה לעבוד יותר מחודש. אבל אז קרה הבלתי יאומן. הגברת הזו הצליחה במקום שכולם נכשלו, מאז אותן שתי אליפויות שהביא המאמן דאז, אמציה לבקובי'ץ, לבאר שבע (ושגם הוא לא הצליח לרסן ממש את הקהל....). תוך זמן קצר התייצבה הקבוצה עד שבארבע השנים האחרונות היא התמקמה בין המקומות שלוש לאחד בליגת העל עם שתי אליפויות רצופות, עם זכייה בגביע הליגה ובגביע "אלוף האלופים", עם הגעה לגמר גביע המדינה ועם הישגים חסרי תקדים בגביע אירופה, ובראשם הניצחון על אינטר מילאנו במילאנו! אבל מעל לכול הצליחה גברת ברקת לחנך את הקהל הבעייתי ביותר בישראל – זה שממנו פחדה הקבוצה כל השנים. הקהל הזה לא רק שהפך לסובלני ומעודד אלא שיהיה אשר יהיה את ברקת הוא לא יאשים מעולם בדבר שלילי איזשהו. ולא פלא הוא שלאחר הניצחון הבאר שבעי על מכבי תל אביב בנתניה הורמה הגברת על כתפי האוהדים, ובכללם גם חובשי כיפה.

      אבל כיום – לאחר שהיא כבר נגעה בתקרת ההצלחות בכדורגל הישראלי – ואולי רק גביע המדינה חסר לה, הרי שהיא צריכה להביט קדימה. אם בכדורגל – מקצוע גברי כל כך ושבו לא הבינה כמעט כלום עד שהיא נפלה לבאר המים המדברית, היא כל כך הצליחה, אזי, בוודאי שבנושאי חינוך, תרבות, חברה, עבודה סוציאלית וכמובן פיתח אורבני, היא מבינה הרבה יותר טוב ויכולה לתרום חזק יותר. כך היא אולי תוכל לקדם בעתיד את באר שבע מתלותה בכדורגל בלבד, לעניינים ולנושאים גבוהים הרבה יותר ועמוקים יותר. וזאת היא תוכל לעשות אך ורק ממרום כיסא ראש העיר. באר שבע היא כיום העיר השמינית בגודלה בישראל אבל עדיין היא זוכה לשריון (כמו בקרב מועצת ה"רבנות הראשית לישראל" למשל) כעיר הרביעית בארץ. בעוד קצת יותר משנה שוב יערכו הבחירות המוניציפאליות והיה זה יהיה שוב מאוד מביך לעיר כזו גדולה שרוביק דנילוביץ שוב יזכה בראשות העיר ללא מתמודדים נגדו, ועם למעלה מתשעים אחוז. היחידה שיכולה לשנות את פני העיר הזו – ובמיוחד תרבותית, היא אלונה ברקת. הקבלות שלה, מעולם

הכדורגל – בעיר שהכדורגל הוא הכול, יכולות בהחלט לתת לה את הניצחון על רכז התרבות לשעבר שהפך לראש עיר. במקום שגיידמק נכשל במרוץ לראש עיריית ירושלים יכולה האישה הזו להצליח, ובגדול. היא לא צריכה למכור "לוקשים" לדתיים וחרדים משום שאלה כבר מזמן לצידה. האהבה שיש לה כיום לא הייתה מעולם בבאר שבע לשום ראש עיר – שבדרך כלל כל ראשי העיר שלה היו אפורים ומטה. היא תיבחר לא בגלל היותה אישה אלא בזכות מעשייה וכישוריה, ועוד בתחום שרוב רובן של הנשים נמצאות מחוץ לו. ומי יודע אם ראשת העיר תהיה התחנה הפוליטית האחרונה שלה אם היא תצא בקרוב לקרב. לדנילוביץ יש בהחלט ממה לדאוג...

השובך והיונה

בס"ד

                  השובך והיונה / הרב אליהו קאופמן

       ביום ב' בבוקר – ערב יום העצמאות השישים ותשע של מדינת ישראל, ננעלו דלתות כלא "מעשיהו"  ברמלה על ה"רב הראשי" לשעבר, יונה מצגר. מספר שנות המאסר שירצה כבר לא ישנו את המהות העגומה. הבעיה היא עצם ההרשעה. עבורי נפילת כניסתו לכלא של מצגר, בערב יום העצמאות הישראלי, איננו עניין מקרי אלא חלון ההסתכלות לנפילתה של ה"רבנות הממלכתית", פרי הצמיחה של תנועת ה"מזרחי". משנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, ועד היום נטוש הויכוח על הצורך בקיומה של "רבנות ממלכתית".

          עד ימיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרבנות בישראל הייתה עוברת מאב לבן ומגדול הדור למשנהו. הרבנות היהודית – מהולנד ומרוסיה ועד תימן והודו, הייתה פרי יראת שמים וידע תורתי ואילו התערבות שלטון נכרי או של אינטרסנטים יהודים חלשי דת הייתה מרבני ישראל והלאה. אבל הבשורה של הרב קוק בישרה לנו כי "אפשר גם אחרת". וה"אפשר גם אחרת" כלל את הקמתה של "רבנות" ש"רבניה" לא יבחרו ע"י גדולי ישראל, ואף לא יבחרו בהכרח ע"י תלמידי חכמים ושומרי תורה ומצוות אלא ע"י כל דכפין דפקיר, ולו רק בזכות היותו של הבוחר יהודי. תילי טילין של התנגדויות תורתיות באו בעקבות הרעיון אך המנגנון הציוני – בריטי, ומצוקת הרעב בבתי רבנים לא מעטים, הכריעה את הכף לטובת קיומו של המנגנון החדש, ובשורותיו נמנו גם לא מעט רבנים גאונים. הרבנים זוננפלד ואלפנדרי צפו את הסוף המר והנמהר- שהקשר בין מדינה לרבנות, לא יצליח להביא כבוד לרבנות היהודית.ואשר יגורנו בא.

    אשר יגורנו לא בא ביום אחד ולא קרה במכה אחת. התהליך לקח למעלה ממאה שנה! אבל הסדקים נתגלו שוב ושוב. עוד בשנת 1911 הוציא הרב קוק – אז רבה של יפו והרב המאומץ של התנועה הציונית, מכתב המלצה שעליו היה חתום גם הרב בן ציון חי עוזיאל, ליהודי חילוני בשם שמואל יבנאלי וכינהו הרב אליעזר בן יוסף, כדי שהלה יגנוב את דעת יהודי תימן כ"משיח בן יוסף" ויביאם לארץ ישראל במרמה כדי לשמש עבדים במושבות הישוב החדש דאז. זה המשיך בכפייתו של הרב יעקב מאיר כ"ראשון לציון" ע"י הפקידים היהודיים והציוניים של השלטון הבריטי. זה לא תם, כאשר השלטון החדש בישראל ניסה לאלץ (ללא הצלחה...) את הרב יצחק ניסים לקבל את האפיפיור עפ"י שיטת קנוסה. גם קיצורי הכהונה ל"רבנים הראשיים" – ע"י השלטון בישראל, לרבנים יצחק ניסים ואח"כ עובדיה יוסף, לא הוסיפה כבוד. והכול עד הקריסה של 1993, כשהרבנים ישראל מאיר לאו ואליהו בקש דורון נבחרו ואילו הרב שלמה גורן זעק "לפרק את המוסד הרבני כי אין עוד תלמידי חכמים בראשו".

       בשיטה, ש"אפשר גם אחרת", נבחרו כל מיני מען דהוא ללא קשר ליכולתם התורתית ובטח שלא עפ"י יראת השמים שלהם. הימין והשמאל החילוני דווקא היו מרוצים על שהעלימו את סרחון נבחריהם אבל לא לעולם חוסן. גם מחשיפת מעשיו של הרב בקשי דורון – בפרשת הענקת תעודות "רבנות" לכל דיצריך, וגם מחשיפת פרשת הכאתו של נער חרדי ע"י שליחים שהיו חשודים כשליחי הרב עמר, לא הוסיפה כבוד ל"רבנות הראשית", שנירמסה ע"י עצמה, אבל פרשת הרב יונה מצגר ושליחתו לכלא הייתה ה"תחתית של החבית". זה באמת הוכיח מה קורה ל"רבנות ממלכתית" שנבחרת ב"דרך אחרת" ושערב יום העצמאות ה-69 היא קורסת בקול רעש גדול, ומתחננת להפריד את הדת הקדושה מהמדינה אליה היא אסורה. וזהו רק קצה הקרחון שעל פני הכישלון לכפוף את הדת היהודית למדינה האתאיסטית.

      חשבון הנפש – מפרשת מצגר, איננו בלעדי למצגר אלא לכל אלה שעדיין מאמינים כשוטים כי ה"הנהגה הדתית והרוחנית" של ישראל היא ה"רבנות הראשית לישראל", על שלוחותיה העירוניות והאזוריות.