יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

בוקר טוב אליהו

 

בס"ד

              בוקר טוב אליהו / הרב אליהו קאופמן

      ח"כ בצלאל סמוטרי'ץ וחבריו – מהימין הדתי – לאומי, זועקים "גיוועלד" כנגד פסיקתו של בית המשפט הישראלי נגד הרב שמואל אליהו, "רבה של צפת". אבל כול זועקי האימים הללו – על כיפותיהם הסרוגות, שוכחים כי בדיוק לפני מאה שנה בדיוק נתנו רבותיהם את הסכמתם לכך שמערכת חילונית, ואף אנטי דתית, תהיה זו שתחליט עבור הדת היהודית כיצד יראו פנייה ואיזה דברים דתיים יהיו מותרים לומר ואלו יהיו אסורים לומר. אז במקום להתבכיין אולי מוטב לדתיים הלאומיים שיודו כי "הרבנות הממלכתית" ו"חזון תנועת "המזרחי" פשטו את הרגל ועכשיו הם פשוט רק פושטים את ידם לרחמים של "דמעות תנין"...

    לכאורה הייתה צריכה להיות עמדתי – בפרשת העמדתו לדין של הרב שמואל אליהו מצפת, עמדה חד משמעית לטובת זכותו, כרב, לומר את אשר הוא מפרש ומבין ויודע כ"דברי תורה" וכ"הלכה פסוקה". למרות שבעניין דבריו על הערבים אני חולק על גישתו התורתית – הנובעת ממיזוג היהדות עם הציונות והלאומנות הנכרית, הרי שאין לי ספק שאסור לסתום פיות להשקפות תורתיות שונות, בכול הויכוח על ההלכה והיהדות בדורנו. אבל...

                                             האבל ההיסטורי

    ה"אבל" שלי קשור למה שקרה בדיוק לפני מאה שנה. רבי שמואל אליהו – בנו של הרב הגאון מרדכי אליהו, ונצר לנכדי הגאונים מבבל, הכניס את עצמו מראש למלכוד שאותו זיהו גדולי ישראל של שנת תרפ"א, כאשר הוקמה ה"רבנות הראשית לישראל" ע"י התנועה הציונית החילונית והאנטי דתית, בחסות כידוני הנכרים הבריטים. סיום מלחמת העולם הראשונה הביא לתחילה הפגיעה במוסד הרבנות האמיתית בארץ ישראל, לאחר ארבע שנות מלחמה ואי סדר של מלחמה עולמית, שבעקבותיה באו הבריטים במקומם של הטורקים. שלוש שנים לאחר שהבריטים כבר שלטו היטב בארץ הקודש – והמיעוט הציוני והחילוני הפך בקרב היהודים לשליט מטעם השלטון החדש, הוקמה גם "המערכת הדתית" החדשה של הישוב היהודי, ישן כחדש. אם בימי הטורקים הייתה לדת היהודית את האוטונומיה – ואפילו את העצמאות שלה, למשול דתית עפ"י תורת ישראל, הרי שבימי הבריטים הכול השתנה, והיה אפילו יכול להיות גרוע יותר אלמלא הישוב הישן עמד על רגליו האחוריות. אם את האינטרס של התנועה הציונית האנטי דתית אפשר היה לקלוט מלכתחילה – בניסיון ליצור מערכת "דתית" מטעמם, הרי שיש להוסיף כאן מספר שורות על המערכת הבריטית עצמה. הטורקים שמשלו כאלף וחמש מאות שנה בארץ ישראל חיו תמיד תחת משטר מוסלמי משל עצמם, שהיה נטוע וטבעי בחברתם ולכן הם גם הבינו את רצון העצמאות הדתי של רבני ישראל – ובראשם "הראשון לציון", הרב הכולל של ארץ ישראל, שהיה ממוצא ספרדי. הם גם הבינו את חשיבות אי התערבותם בחיי הדת של היהודים בכלל, כולל של היהודים האשכנזים, שבמשך הדורות הגיעו לארץ הקודש, על רבניהם העצמאיים. מנגד, הרי שבריטניה ורוסיה היו שתי המדינות היחידות באירופה – שקרוב לאלפיים שנה, כופפו את המערכת הדתית לצרכי המדינה ולצרכי המלכות החילונית שלהם. ברוסיה זה החל בראשות הצארים – ובראשם יקתרינה הגדולה, והמשיך לימים במיוחד ע"י הקומוניסטים הבולשביקים ואילו בבריטניה עשו זאת מלכי אנגליה. הכנסייה בבריטניה לא השתייכה לעולם הקתולי, ולימים גם לא השתייכה גם לעולם הרפורמטי שקם אח"כ, ולא היה לה קשר עם האורתודוכסיה הפרוסלאבית ו/או היוונית. המלכים האנגלים קבעו את דרכה של הכנסייה בארצם, הם התערבו בחוקיה, ובמיוחד הם מינו את ראשייה. לא לחינם נקראה הכנסייה בבריטניה בשם "הכנסייה האנגליקנית". לפיכך הרי שלבריטים לא הייתה זרה בקשת הציונות החילונית לפרק את ההנהגה הדתית הישנה של הישוב האשכנזי הישן, ועימה גם לבטל את תפקיד "הראשון לציון", הספרדי. שלוש שנים ניסו בני הישוב הישן – אשכנזים כספרדים, לבטל את רוע הגזירה, אבל בשנת תרפ"א היא נחתה עליהם, אם כי במינון פשרני מסוים, ממה שרצו מלכתחילה ראשי הציונות, ובראשם חיים ויצמן, האיש שגדל מדינית והשקפתית בבריטניה. לא רק שהבריטים עמדו לצד הציונות – במאבק האנטי דת הזה, אלא שראשיהם בארץ ישראל היו יהודים בריטיים בעצמם, כאלה שגדלו והתחנכו במדינה היחידה באירופה של אז, שלא הייתה בה יהדות ומסורת תורתית. כאלה היו קולונל קיש, הרברט סמואל, נורמן בנטובי'ץ וחבריהם. כול הסיפור הזה שווה מאמר מחקרי בפני עצמו אבל הסיפא היה שהוקמה "רבנות" מטעם הציבור החילוני עם פיקוח של שלושה "יועצים" חילוניים ועם בוחרים חילוניים, ואף אנטי דתיים, כדי להחליט עבור הדתיים כיצד ישנו את דתם.

                              האיש שידע מראש את "חוקי המשחק"

      הרב שמואל אליהו – עם כול הכבוד לכך שגדל על ברכי אביו – גדול דור בפני עצמו, ידע שהוא נכנס לכהן ב"רבנות" שתהיה כפופה לבית המשפט החילוני, שבו יושבים לא מעט אנטי דתיים בנשמתם. הרב שמואל אליהו ידע מראש כי אמירותיו ופסקיו יוגבלו ע"י השלטון החילוני, והוא נתן לכך את הסכמתו, מיד משנכנס למערכת הזו, ע"י כניסתו אליה. הייתה לו אפשרות אחרת כמובן – כמו למשל "העדה החרדית" מירושלים, שלבסוף (עם הקמת "הרבנות הרשית לישראל") קיבלה מהבריטים אוטונומיה מ"הרבנות הראשית". אי לכך הרי שדייני "העדה החרדית", ועימם בתי הדין החרדיים הפרטיים, אינם "עובדי מדינה" הכפופים לחוקי תקשי"ר חילוניים, ולכן הללו יכולים לומר ולפסוק את מה שהם רואים בכנות, כפירושם ופסיקתם מהתורה ומהיהדות. אבל הרב שמואל אליהו – בנו של "רב ראשי" לשעבר, ידע היטב למי הוא כפוף ומי משלם את משכורתו, ושמזמן "רב ממלכתי" איננו עצמאי באמת משום שבכניסתו למערכת ה"ממלכתית" הוא ויתר מראש על עצמאותו ועל כפיפותו לחוקי התורה והדת בלבד. לצערי הרב, אני חייב להודות שבית המשפט החילוני צודק באשר לפסיקתו נגד הרב שמואל אליהו, שכמו רבנים דתיים לאומיים כמותו הם שוב ושוב פוסחים על שני הסעיפים וחושבים לאכול את ה"עוגה הממלכתית" וגם להשאירה שלימה. כאשר הציבור הדתי – לאומי קשר את עצמו ל"רבנות הממלכתית" ולמדינה הציונית הוא היה צריך להבין כי זו מחירה של הסכמה להפוך יהדות לדמוקרטיה נכרית ושום ניסיון ל"שבירת כלים" לא יגשימו לציבור הזה את החלום הדמיוני שלו, לכפות את דעותיו גם כשהוא מיעוט, עפ"י אותם חלומות קדומים והזויים של ראשיו ורבניו שמכרו את בכורת היהדות עבור נזיד העדשים הפוליטי.

                                   העוקץ שבפסיקת בית המשפט

    יש לציין שלא במקרה נפסק מה שנפסק בבית המשפט נגד הרב שמואל אליהו. בעוד פחות משלוש שנים תתקיימנה הבחירות ל"רב הראשי לישראל" – והפעם יבחר רק רב אחד בלבד, ויותר ממישהו היה מעוניין שהרב שמואל אליהו לא יהיה מועמד לתפקיד הזה, מעצם עצמאותו היתרה. אביו של הרב שמואל אליהו – הגר"מ אליהו זצ"ל, ידע להיזהר בדבריו והגיע לתפקיד של "הרב הראשי לישראל", אבל בנו, הרב שמואל אליהו, הצליח באמירותיו המקוממות לתת למתנגדיו את החבל המשפטי שבו ישתמשו כדי למנוע ממנו להיות המועמד ל"רב הראשי לישראל" הבא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה