בס"ד
הצבועים באדום / הרב אליהו קאופמן
זה
די מוזר לשמוע את מפלגת חד"ש צווחת נגד ה"נכבה" – חזק יותר מכול
גורם ערבי אחר, בו בזמן שראשייה, יהודים אך גם ערבים, לקחו חלק פעיל ומרכזי בהנעת
השמן שבגלגלי ה"נכבה" האנטי ערבית, שנגדה נאם בערב "יום
העצמאות" הח"כ הצעקני החדש של חד"ש, עופר כסיף שמו.
בליל "יום העצמאות" נאם
הח"כ היהודי החדש של חד"ש בפני מאות אנשי שמאל בתל אביב על "זכות
השיבה של הפליטים הפלשתינאים" ועל הצורך להחזירם. הוא לא חסך ביקורת מהתנועה
הציונית וממדינת ישראל על ה"האסון הגדול הזה". גם הבריטים לא יצאו נקיים
מדבריו. האיש – לשעבר מרצה קטן וזוטר באוניברסיטת ירושלים, דומה בצורת ביטוי ובדבריו
הבוטים ל"פיל בחנות חרסינה". מה שאנשים הנושאים גם הם את דעותיו טוענים ונואמים
במתק שפתיים ובחוכמה הרי שהוא עושה זאת בבוטות ובקללות. זהו נתן זהבי ויורם שפטל
לעניים, עם רמת עומק ופובליציסטיקה שאיננה מגיעה אפילו לציפורניהם של השניים.
עו"ד נועה לוי – זו שהתמודדה מולו בחד"ש על ה"משבצת היהודית"
של חד"ש בפרלמנט הישראלי, הגיעה לכותרות לפני מספר שנים לאחר שבהיותה
סטודנטית באוניברסיטת תל אביב עמדה בראש הסטודנטים היהודים שתמכו בזכות ובמחאת
הסטודנטים הערבים ל"זכות השיבה" הפלשתינאית, בציון ימי
ה"נכבה" שם. בשידורי הטלויזיה בנדון היא קבלה על כך ש"85 אחוז
מהפלשתינאים שחיו בארץ ישראל לפני 1948 גורשו ממנה". פר' גדי אלגזי
מאוניברסיטת תל אביב – שהוא באמת אישיות אינטלקטואלית ואמינה יותר משני הקודמים,
יוצא שוב ושוב בחוצץ נגד ה"נכבה ההיסטורית" ונגד הציונות והבריטים שיצרו
אותה. גם גדי אלגזי צמח בחד"ש והוריו, יוסף אלגזי ומרים גלילי, היו
קומוניסטים מסורים עוד מימי ילדותם. ח"כ איימן עודה – כיום יו"ר
חד"ש, טען לא מכבר כי "אף ערבי לא חתם על מגילת העצמאות". מדבריו
אנו לומדים כמה נכון המשפט ש"חצי אמת גרועה משקר". כאשר ח"כ לשעבר,
מאיר וילנר, חתם על "מגילת העצמאות" הוא חתם גם בשמם של הערבים
הקומוניסטים, שבסוף 1947 חזרו להתאחד תחת ה-פ.ק.פ., היא המפלגה הקומוניסטית שמהקמת
מדינת ישראל היא תיקרא מק"י. רג'א עז'תרה ממועצת עיריית חיפה לא היה מוכן
לחזור בו מאמרותיו לזכות ה"חמס", ותוך כדי כך הוא הצטייר
כ"רדיקל" ו"מיליטנט" פלשתינאי אבל כנראה שלימודי
ה"ליב"ה" ההיסטורית שלו אינם כוללים את ההיסטוריה הקומוניסטית של
1948, גם לגבי ערביי חיפה, שאותם הוא מייצג כנציג חד"ש במועצת העיר, מאז
בחירות אוקטובר 2018. ח"כ לשעבר
מחד"ש – דב חנין (בנו של דוד חנין, מראשי הקומוניסטים בקום המדינה), גם הוא
יצק מים נגד "הנכבה" ונגד "גרוש הפליטים הפלשתינאים" ובשנת
2008, על חורבות הכפר מיסכה שע"י כפר סבא, הוא לא רק האשים את הציונים בגרוש
הזה אלא בכלל טען שה"אימפריאליזם הבריטי – בעידוד האמריקאים, עמד מאחורי
המעללים הציונים". מי שהאזין לדבריו עד סופם באותו מעמד שמע בוודאי את פליטת
ה"חג השמח" שהעניק חנין למאזיניו הנדהמים. וכאן טמון הפרדוקס: כיצד
האסון הפלשתינאי הוא עבור הקומוניסטים הישראלים בבחינת "חג שמח" ?!
המפלגה המובילה בציון ה"נכבה"
חד"ש היא כיום המפלגה הערבית הגדולה
בישראל – כשמרכזה עדיין מנוהל בלעדית ע"י המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שלפני
שנים היא שוב חזרה לשמה ההיסטורי מק"י ("מפלגה קומוניסטית ישראלית"),
מהשם הקודם, רק"ח ("רשימה קומוניסטית חדשה"). באחרונה הופיעו בשמיה
הפוליטיים של חד"ש רדיקלים ערבים – ובראשם רג'א עזתרה מחיפה, המקנים לה
תדמית של מפלגה אנטי ציונית ובלתי מתפשרת, והנלחמת על מעמדה הראשוני ככזו ברחוב
הערבי - הישראלי. היא גם המפלגה המובילה את "מלחמת ה"נכבה" מזה כמעט
שני עשורים. אבל האומנם כך הם פני הדברים ? האומנם מאז ומתמיד היו הקומוניסטים
הישראלים לוחמי זכויות הפלשתינאים והערבים ? וכיצד התנועה הפוליטית הזו פוסעת –
בלוליינות פוליטית צבועה, בין האשמותיה נגד הציונות, נגד הבריטים ונגד האמריקאים,
בהיווצרותה של ה"נכבה" ובגרוש הערבית בשל מלחמת 1948, לבין ראייתה
במלחמת 1948 "מלחמת שחרור" ואילו ב"יום העצמאות" היא רואה "חג
שמח" ?
על העובדות
ההיסטוריות השונות ביחס לקומוניסטים הישראלים
החוקר דר' מחמוד מוחרב הוציא לאחרונה ספר
שבו הוא פורס את שיתוך הפעולה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית – משנת 1948 עד
1981, עם הציונות ועם השלטון הישראלי על גב זכויות הציבור הערבי בישראל, ובכלל זאת
השותפות הגדולה ב"נכבה" הערבית בארץ ישראל. גם החוקר תום שגב מביא בספרו
– "ישראלים ראשונים 1949, ממצאים חשובים בעניין שותפות הקומוניסטים – כ"כינור ראשון",
בסילוקם של ערביי ישראל מעריהם וכפריהם בתוך מלחמת 1948 ומעט אחריה. גם הספר "המאבק
לשלום ולעצמאות ישראל" - של שמואל מיקוניס (מזכ"ל מק"י משנת 1942
ועד הפילוג במק"י בשנת 1965), מביא לא מעט עובדות על התנהלותה הפרו ציונית של
מק"י גם לאחר קום המדינה (הספר יצא במאי 1952, כציטוטי עמדתו של מיקוניס ושל
מק"י בוועידתה ה-12). התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל – שהוקמה בשנת 1919,
עברה תהפוכות רבות ושינתה שמות והנהגות לאומיות עד ליום שבריה"מ הקומוניסטית –
האגדית שבקה חיים. הכול התנהל
בה – בויכוחים ובפילוגים
הפוליטיים, סביב הדומיננטיות באיזה צד תעמוד התנועה הזו בסכסוך הציוני – ערבי. מי
שמנסה או חושב שהעמדה הזו, של התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל, הייתה מאז ומתמיד
פרו ערבית הרי שהוא טועה ומטעה. גם אלה מבין ראשי חד"ש הטוענים כיום להנהגת
הציבור הערבי לזכר ה"נכבה" יודעים את האמת המרה של מפלגתם אך מעדיפים
להתעלם ממנה ולהמשיך להטעות את הציבור הערבי בארץ ובעולם, ואת העולם כולו.
תנועה קומוניסטית ישראלית
"מזגזגת"
התנועה הקומוניסטית בפלשתינה המנדטורית קמה
בשנת 1919, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הבריטים כבשו את ארץ ישראל. זה היה
בדיוק שנתיים לאחר ניצחון המהפיכה הקומוניסטית בבריה"מ, ועוד בימיו של מחולל
המהפיכה הזו, וולדימיר אילי'ץ לנין. פירוקו של ה"בונד" היהודי
הסוציאליסטי בבריה"מ – לאחר עלות הקומוניזם, והצטרפות אנשיו לבולשביקים
כה"ייבסקצייה היהודית" הביאה את קברניטי הקומוניזם בבריה"מ להטיל
על יהודים דווקא – בראשית הישוב הציוני, את הקמת התנועה הקומוניסטית בפלשתינה.
בריה"מ ידעה היטב את הקשרים בין ארצות ערב לבריטים ובין השושלת האשמית בערב
הסעודית לארה"ב ולכן העדיפה לקשור את גורלה עם יהודים פרו סוציאליסטים גם
במחיר ויתור על ה"מדוכאים הערבים". כך נולדה התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל
שנקראה ה - פ.ק.פ. (ה"מפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית"), ואשר יצאה מתוך
הציונות ממש, מ"פועלי ציון – שמאל". בראשה הועמד המזכ"ל ברגר –
ברזילי. היו בה גם חברים ערבים אבל הם היו המיעוט שבמיעוט. ה-פ.ק.פ. הייתה בעיקרון
בעד התהוות הישוב הציוני אבל עם זיקה לקומוניזם. הערבים היו עבורה פיאודלים ובני הברית
של הקולוניאליזם. בין 1919 ל-1929 הייתה ההנהגה בידי היהודים שבה, ובאופן מוחלט.
מאורעות 1929 שינו את התמונה. למרות במאורעות עצמם צידדה ה-פ.ק.פ בישוב הציוני
וב"הגנה" – יחד עם המשקיף מבריה"מ שהיה בכפר הערבי בית צפפה שליד
י"ם, הרי שלאחר סיום המאורעות הבין סטאלין כי יתכן והרחוב הערבי ינוע כנגד
הבריטים וכי כדאי לו לשנות כיוון לאומי. משנת 1931 שונתה ההנהגה הקומוניסטית בארץ
ישראל – ישירות ע"י סטאלין, ובראש ה-פ.ק.פ. הועמד החבר הערבי מיפו, רדואן
חילו. רוב היהודים עזבו את ה-פ.ק.פ לכיוון הציונות הסוציאלית וחלק קטן מהם היגר
לבריה"מ, ובראשם המזכ"ל ברגר ברזילי. אבל ההנהגה הערבית חלשה על
הקומוניזם בארץ ישראל אך ורק עד שנת 1942 ומשנה זו הפך למזכ"ל ה-פ.ק.פ. שחקן
תיאטרון יהודי בשם שמואל מיקוניס. מה שגרם לסטאלין לשנות את דעתו היה הקשר שהחל
בין התנועה הלאומית הערבית לבין גרמניה הנאצית, וכן עליית כוחו של ה"שומר
הצעיר" (ולימים מפ"ם) באגף השמאלי של הציונות הסוציאליסטית. הפעם סרבו
הקומוניסטים הערבים לקבל את הצו של סטאלין והתפלגו מה-פ.ק.פ. תוך הקמת ה"ליגה
לשחרור לאומי" (בשנת 1943). סיבה נוספת לפרוד הגמור ששרר אז בין הקומוניסטים
היהודים לערבים הייתה נעוצה בתמיכת ה-פ.ק.פ., בהנהגת מיקוניס, במוסד "הסתדרות
העובדים של פועלי ארץ ישראל", למרות שהמוסד הזה לא היה מוכן לייצג פועלים
ערבים. בשנת 1947 – מיד לאחר ה-29 בנובמבר של אותה שנה (כאשר התקבלה החלטת האו"ם
לאשר הקמת "מדינה יהודית"), התאחדו שוב הקומוניסטים היהודים עם הערבים,
בלחץ בריה"מ הסטאליניסטית כמובן, ותחת השם מק"י. למרות שהקומוניסטים
הערבים קיבלו על עצמם לתמוך במדינת ישראל ולסייע להקמתה הרי שמקרב הקומוניסטים
היהודים פרשה קבוצה יהודית – לאומנית יותר שנקראה ה"מפלגה הקומוניסטית
העברית", בראשית שמואל אטינגר ומשפחת ביאלר, שלימים נבלעו במפ"ם
ובמפא"י. מרגע האיחוד הקומוניסטי
היהודי – ערבי פעלו
כול הצדדים לתמיכה מרכזית להצלחת הקמת מדינת ישראל, תוך סיוע מדיני, צבאי ואף
בגירוש הערבים מבתיהם. מק"י – כולל אנשי ה"ליגה לשחרור לאומי", קראה
לערביי ישראל לתמוך ב"מדינה יהודית" ולצאת "נגד צבאות ערב
הפולשים". כמו כן חברי מק"י השתתפו כחיילים ואנשי מודיעין במלחמת 1948 לצד
הצבא הישראלי. אח"כ גם אושר למפלגה להקים סניף פוליטי בעיר נצרת. גם בשאר
ארצות ערב תמכו המפלגות הקומוניסטיות בהקמת מדינת ישראל, כאשר בעירק תלו עקב כך את
ראשי המפלגה הקומוניסטית שם – איברהים נאג'י ואשתו, שהיו יהודים.
מסירות הנפש של מיקוניס
הקמתה של מדינת ישראל התאפשרה בעיקר תודות
לתמיכה המדינית, הצבאית והפוליטית של בריה"מ. לימים יחזרו על כך ויודיעו
ברבים על זאת גם ראשי מק"י, ובעיקר המזכ"ל המנוח של הקומוניסטים, לאחר
הפילוג בשנת 1965, מאיר וילנר. אבל התמיכה הסובייטית הזו התאפשרה לא מעט גם בזכות
"הפשלת השרוולים" של ראשי מק"י – יהודים אך גם ערבים. מפברואר 1948
ועד ליולי אותה שנה נעדר המזכ"ל שמואל מיקוניס מהארץ. רק חופשות קצרות בארץ קטעו
את שהייתו הארוכה בחו"ל. מיקוניס הסתובב בין מדינות מזרח אירופה ועסק בשני
נושאים עיקריים – לטובת המדינה שבדרך: כוח אדם בצורת, "עלייה מוגברת",
ונשק. כך הצליח מיקוניס לרתום את מדינות פולין, בולגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה
למאמץ הזה. כול המדינות הללו היו מדינות קומוניסטיות ופרו סובייטיות שהיו מאוגדות
ב"ברית וורשא". ההוראה לתמיכתן בעליה לארץ ישראל ניתנה ברורות ממוסקובה
וכשמיקוניס שהה בכול אחת מהמדינות הללו מיד הורם הטלפון ממוסקובה הסובייטית למנהיגי
אותה מדינה כדי לסייע במאמץ המלחמתי לישראל, דרך המזכ"ל מיקוניס. ברומניה
למשל הפעיל מיקוניס את שרת החוץ הרומנית היהודייה – אנה פאוקר, כדי לשבור את
התנגדותו של סגן ראש הממשלה הרומני, בעניין זה. פאוקר הייתה הנציגה הישירה של סטאלין,
וכוחה היה אז חזק יותר משל הנשיא הרומני דאז, ג'ורג'ו דש. בהונגריה אמנם מיקוניס
לא ביקר אבל הטלפון הסובייטי הורם גם לשם. מיקוניס היה זהיר עם ההונגרים ביודעו כי
ההונגרים אינם אוהבים שיתערבו בענייניהם הפנימיים. מיקוניס גם ידע ששארית הפילטה היהודית
מהשואה, בהונגריה, היא גם אנטי קומוניסטית וגם אנטי ציונית (החרדים וה"ניאולוגים").
מלבד פולין, הרי ששאר המדינות הללו קיבלו כספים – ששולמו ע"י הג'וינט היהודי
מארה"ב, עבור כול יהודי שיצא משם. מדובר היה במאות אלפי יהודים, שמיד עם
הגיעם לארץ שוכנו במקום הפליטים הערבים שגודשו, ורוב הגברים מתוכם גויסו לצבא
הישראלי החדש.
הפרוטוקולים נחשפים
כאשר
הועלתה באו"ם בעיית הפליטים הפלשתינאים שגורשו מישראל – בעת המלחמה, הרי
שהנציג הסובייטי באו"ם, אנדריי גרומיקו (לימים שר החוץ הנצחי של בריה"מ
לשעבר) טען כי "בעיית הפליטים היהודים מהשואה קודמת לבעיה הערבית, שמדינות
ערב צריכות לפתרה. לפליטים היהודים אין מדינות אחרות, להוציא את מדינת ישראל
הטרייה". אבל הסיוע לעקור את פליטי הערבים מחוץ למולדתם לא היה רק במלל
הסובייטי ואפילו לא רק ע"י קומוניסטים יהודים בלבד. גם הקומוניסטים הערבים
השתתפו בעניין, ובראשם תאופיק טובי, לימים מנהיג הקומוניסטים הערבים במק"י
וברק"ח. פרוטוקולים ישראליים מעידים כי במהלך המלחמה, בשנת 1948, הוחלט
ע"י הישראלים לגרש מבתיהם את ערביי רכס הכרמל, ובראשם את ערביי הכפר
"כבביר" שעל הכרמל (מקום מגוריו של ח"כ איימן עודה...). לשם העמסתם
על משאיות ושליחתם ל"ואדי ניסנס" שבמורדות העיר חיפה, הרי שמספר מנהיגים
ערבים הוזמנו אל המפקדה הישראלית כדי לסייע בכך. בין השאר היו שם בולוס, שחאדה
וטופיק טובי - כנציג הקומוניסטים הערבים. בתחילה ניסו הללו לבקש על אחיהם אבל
הישראלים הבהירו להם כי זו פקודה צבאית וגם לא התחייבו על חזרתם האפשרית בעתיד
(כפי שלעומת זאת הם הבטיחו בכפרים ערבים בגליל). הראשון מבין המנהיגים הערביים
שקיבל את הדין והיסה את חבריו היה תאופיק טובי כשטען כי הוא מבין ש"ההחלטה
היא קבועה" וכי "אין יותר להמשיך בויכוח" ורק ביקש לכסות על
ההוצאות לפינוי, ואמנם הובטח לו שיעמידו משאיות לצורך הזה. הערבים האחרים ניסו
להתווכח אך הוא דרג שהויכוח יסתיים ושערביי הכרמל יפונו משם, וחלקם בכלל הועבר לא
רק ל"ואדי ניסנס" אלא מחוץ לגבולות ישראל. משהפך טובי לח"כ הוא היה
האיש ששוב ושוב דיבר בלהט, בפרלמנט הישראלי, נגד ה"נכבה" שנעשתה לערביי
ישראל בשנת 1948. זה היה כנראה משחק שישראל השתתפה בו, כדי להמשיך ולהסתיר את
מעללי מק"י משנת 1948 כדי שמתחת לשטח ימשיכו ה"יחסים המיוחדים" בין
הציונות למק"י. אבל שלושים וחמש שנה אח"כ – בשנת 1983, נחשפו
הפרוטוקולים של פרשת פינויי ערביי הכרמל ו"כבביר", וזאת לאחר שתום שגב
החל בתחקיריו. משנשאל טובי על כך הוא נדהם מהגילוי וטען כי "לא ידעתי שהיו
פרוטוקולים". פליטת הפה הזו הסבירה יותר מכול את תפקידו. בהמשך הדברים הוא
טען כי "הייתי צעיר בן 26" וכי "זו הייתה עמדת ה"ליגה לשחרור
לאומי" שהפכה לחלק ממק"י. הייתה הכרה שלנו בהחלטת ה-29 בנובמבר 1947,
להקמת מדינת ישראל. הפינוי לא התנהל בכוח ברוטאלי אלא בהגינות". בשנת 1950
עלה לכותרות "משפט קול העם". בישראל ביקר קצין יהודי בשם פרד גרוניך
שכונה "פרד האריס" ורבו השמועות שהאיש הוא איש שירותי הבין האמריקאים
שמטרתו לסחוף את ישראל לצד האמריקאי. עיתון
"קול
העם" – של מק"י, האשים את בן גוריון בבגידה לטובת האמריקאים ובמיוחד
משום שבגלל הקצין הזה הפסיקה ישראל את המשך הלוחמה בקרבות אל עריש, מול המצרים,
וויתרה על כיבוש רצועת עזה! בצ'כוסלובקיה עסק מיקוניס בגיוס נשק לצבא הישראלי –
נשק שבזכות הבאתו הצבא הישראלי התחמש כראוי לשם נצחונו. בת"א – ממש תוך כדי
המלחמה, הוקרן סרט המראה את הפצצת הצבאות הערביים ע"י המטוסים הסובייטים, שהבאתם
התאפשרה שוב ע"י מיקוניס. בשנות השבעים חשף מאיר וילנר כי הוא זה שחתם על
"מגילת העצמאות" ולאו דווקא מיקוניס משום שהאחרון היה בשליחות הנשק שלו.
וילנר גם הוסיף כי הוא היחיד שלא חתם על המגילה בקשקוש אלא בשמו המלא כ ידע שבעתיד
יפקפקו בנאמנותם של הקומוניסטים למדינת ישראל. לימים הועלה גם סרט
ב"יוטיוב" שבו וילנר וטובי עומדים על עמידתה של מק"י להקמת המדינה.
בספרו של מיקוניס – משנת 1952, מונה מיקוניס בין שאר המטלות של מפלגתו את הצורך
להמשיך ב"תנופת העלייה", ומאשים את בן גוריון ב"ירידה דרסטית
בעליית יהודים לארץ ישראל". כאן המקום לציין כי הקומוניסט הוותיק המנוח, אמיל
תומא, היה היחיד מהנהגת ה"ליגה לשחרר לאומי" שהתנגד לתמיכה במדינת ישראל
ולא הצטרף בתחילה לחבירת חבריו לקומוניסטים היהודים. בהמשך הבין תומא כי התנגדותו לא
רק שתקיא אותו מהמחנה הקומוניסטי אלא גם תבריח אותו לחו"ל, והוא הצטרף לקו
המפלגתי. אורי אבנרי טען לימים כי מהמנהיגות הפלשתינאית שגורשה בשנת 1948 הסכימו
הישראלים להחזיר רק את המנהיגים הערבים הקומוניסטים, והסיבה לכך כמובן ברורה.
התפקיד ההיסטורי של
מנהיגי חדש כיום
אני בהחלט מאמין שרג'א עזתרה, מוחמד
ברקה, איימן עודה, עפו אגברייה, יוסוף גאברין וחבריהם אומנם אומרים את אשר על ליבם
ובוודאי שהם חפצים לשכוח את מעללי קודמיהם (לגבי נועה לוי, דב חינין ועופר כסיף
אני מסופק אם הם באמת מתחרטים על העבר, ובמיוחד כסיף, המהלל את "עולי חבר
העמים"...), מימי שנת 1948 אבל הנימוק שלהם כי ה"מנהיגים הללו היו
אחרים" אינו מספיק. כדי להוביל את הקרב על ה"נכבה" הרי שמפלגה כמו
חד"ש צריכה לקום באומץ ולפחות לעשות את מה שעשתה המפלגה הקומוניסטית של
בריה"מ – ע"י מזכ"לה דאז, ניקיטה כרושצו'ב, כאשר בהנהגתו של
כרושצו'ב היא הוקיעה את מה שמנהיגה הקודם – יוסף ויסרונובי'ץ דג'וגשוולי (סטאלין)
עשה והנהיג בבריה"מ ובעולם הקומוניסטי עד פטירתו בשנת 1952, עת כרושצו'ב
החליפו. כול עוד לא יתנערו בחד"ש מההיסטוריה המוסתרת שלהם הרי שכול ניסיון
לעלות על קווים רדיקלים ערביים יתקבל ע"י מי שבאמת מכיר את ההיסטוריה
הקומוניסטית בחיוך של זלזול. בשנת 1980 היה לראשונה ניסיון במפלגה הקומוניסטית
הישראלית (אז בשמה רק"ח) להתנער מהעבר הפרו ציוני שלה, בועידה שהתקיימה באותה
שנה. סטודנט ערבי צעיר מאוניברסיטת ירושלים – שהיה ציר במפלגה, עמד על בימת
הנואמים וקרא להפסיק לקרוא למלחמת 1948 "מלחמת שחרור" אלא לכנות אותה
"מלחמת כיבוש ונישול". מטר של שריקות בוז ליוו את דבריו ורק מספר מחיאות
כפיים הוא קיבל. מיד לאחריו עלה בנו של בכיר יהודי מהמפלגה ולקול מחיאות הכפיים
הודיע כי "את הלאומנים גרשנו מהמפלגה כבר בשנת 1948". ואמנם זמן קצר
מאוד אח"כ מצא הסטודנט הצעיר הזה את עצמו מחוץ לרק"ח. לאיש קראו עזמי
בשארה...
בין ה"נכבה" ל"חג שמח"
ראשי חד"ש צריכים להחליט האם
"יום העצמאות" הישראלי הוא "חג שמח" או "נכבה
אומללה". עליהם גם לחשוב אלף פעמים לפני שהם מאשימים אך ורק את הציונים ואת הבריטים
באסונם של הפליטים הפלשתינאים במלחמת 1948, מבלי להזכיר כי בריה"מ לשעבר
הייתה ה"כינור הראשון" בגרוש הפליטים הללו, בשנת ,1948 ובחסימת חזרתם
תוך כדי אותה המלחמה. זוהי צביעות המשתווה לזו של מר"צ – שקיבוציה יושבים על
אדמות ערביות, שערבים נושלו מהן, אבל במר"צ לוחמים למען "אחוות
עמים".
