יום שבת, 15 בספטמבר 2018

הדרת היהדות


בס"ד
                 הדרת היהדות / הרב אליהו קאופמן
       המציאות הישראלית איננה טעונה רק האשמות על "הדתה" ו"כפייה דתית" אלא דווקא עיקרה בהדרת הדת והיהדות מכל מקום ציבורי בישראל, ואף מהצבא, תוך נקיטת כינויים טרוריסטים לנשים חרדיות רק בשל לבושן.
                             הקנס האנטישמי
    הנחת התפילין איננה רק "מנהג חרדי" ואפילו איננה רק "מנהג דתי". הנחת התפילין היא כל כך קונצנזואלית בקרב יהודי העולם ומקיפה שכבות רבות של גברים ונערים יהודים שהם רחוקים אפילו משמירת שבת מינימאלית. בכל רחבי העולם מניחים יהודים תפילין במקומות ציבוריים כמו נמלי תעופה וים, תחנות אוטובוסים ורכבות, משרדים ציבוריים ועוד. הגויים מתפעלים מהקרבת הנפש הרוחנית של אותם יהודים ואיש מהם לא חשב אף פעם למחות נגד כך, ובוודאי שלא לקנוס את המעשה כעבירה. אבל בארץ הקודש הכול הפוך. הנחת התפילין של יהודים – ועוד ביוזמת יהודים אחרים כחב"ד, הפכה למושא של רדיפת מניח התפילין וסייענו עד שבאחרונה החלו גורמים עירוניים להטיל גם קנסות על הנחת תפילין ועל השידול לכך. אם המחאה והקנס הזה אינם אנטישמיים, אזי, מהי אנטישמיות?!
                                        מי גרם ללגיטימציה של ה"גיור הפרטי"?
    ביום שישי – ה-14 לספטמבר 2018, יצאה העיתון "יתד נאמן", שופרה של "דגל התורה", במחאה גדולה נגד ה"גיורים הפרטיים" וכינה אותם "פרצה חמורה במערכת הגיור". כל זאת לאחר שבית המשפט קבע כי יש ל"בתי דין פרטיים" זכות לגייר גם מחוץ לסמכותה של ה"רבנות הראשית לישראל". זו היא אמנם פרצה חמורה במערכות הגיור, פרצה שגם בחו"ל איננה קיימת בחוגי האורתודוכסיה היהודית. אין גם ספק שמערכת המשפט החילונית מעוניינת להוריד את רמת הגיורים ולפתוח את ה"גיורים" גם לכאלה שלא ישמרו תורה ומצוות, כדי להקל על חילוניזציה בקבלת נכרים לחיק ישראל. אבל מה שהעיתון החרדי – ליטאי "שכח" לספר הוא מי גרם לתקדים המשפטי הזה – שלאחריו בית המשפט יסתמך עליו כדי לאשר אח"כ לכל "בית דין פרטי" מזדמן ל"גייר" כל דכפין. ולא במקרה "שכח" העיתון ה"לוחמני" הזה לציין את הגורם האשם לכך...
        בבני ברק קיים – מזה עשרות שנים, בית דין חרדי ששמו יצא למרחוק תחת הכותרת "בית הדין של הרב ניסים קרלי'ץ". למעלה מעשרה הרכבי דיינים חברים בו. ולצידו "בית דין לגיורים". הרבה סיפורים וטענות יצאו כנגד בית הדין הזה למרות צדיקותו של הרב ניסים קרלי'ץ עצמו. לא פעם ביקשו אלה שטענו כי בית הדין הזה פגע בהם שלא עפ"י דין, לגשת לערכאות משפטיות בעולם החילוני אבל תמיד מישהו ידע – בעזרת "יד נעלמה", להשתיקם, אם ע"י הגזר ואם ע"י המקל. אבל "עקב עכילס" הגדול ביותר של בית הדין
הזה – המזוהה עם "דגל התורה", היה והינו בענייני ה"גיורים". כל מי שלא הצליח "להתגייר" בכל מקום בעולם הגיע לבית הדין הזה. זה כלל "נערות ליווי" אוקראיניות שבאו "להתפרנס", אינדיאנים מדרום אמריקה, פסולי גיור של חב"ד, פסולי גיור של ה"רבנות הראשית לישראל", נכרים שרצו להמשיך בנכריותם מרומניה אך נזקקו לאזרחות ישראלית כדי להתפרנס חוקית ועוד מיני בעייתיים. דווקא ה"רבנות הראשית" נלחמה נגדם. היו מקרים שבית הדין הזה מבני ברק – "לגיורים", פתח "ביה"ס לגיורים" וגבה כספי עתק מנשים נכריות במשך כשנתיים ואף "חיתן" אותן עם חבריהן ואח"כ רק גילה להן את האמת שההליך לא היה חוקי ועליהן לחזור ל"רבנויות". כספן כמובן שלא הוחזר... משנחשפו התעלולים הללו – שנעשו בראשות רב בשם ויזל, פנו ראשי בית הדין לבג"ץ החילוני ועוד תבעו הכרה ל"גיורים" שלהם, מחוץ ל"רבנות". לפני כשנה הם זכו להכרה של בית המשפט, שהתרשם כי בית הדין הזה "ליבראלי" יותר מה"רבנות" ובמדינה הזו כל דבר "ליבראלי" יותר מהדת מיד מקודם. זה היה התקדים שבו נאחזו הפעם שופטי בית המשפט כשהתירו "גיורים" מחוץ ל"רבנות" ל"בתי הדין הפרטיים" של הציונות הדתית.
        אז בבקשה מלבלרי "יתד נאמן" לא לבוא בטענות למדינה ולשופטיה החילוניים אלא לבית הדין שהעיתון שלהם שמזוהה איתם, ואשר הרב ניסים קרלי'ץ עצמו ברח מראשותו לפני מספר שנים.
                         עוד סיבה מדוע אסור לדתי להתגייס...
       כאילו שלא היה די בענייני "שירת נשים" ושרות קרבי עם חיילות והנה הצבא משליך עוד מהמורה לפני הציבור הדתי מלהתגייס אליו, בו בזמן שחוק גיוס החרדים עומד שוב להתעדכן. הפעם הסיפור מגיע בהחלטת הצבא לגייס "משגיחות כשרות". כדאי להבהיר כאן כי אי קבלת נשים לתפקיד ההשגחה בכשרות נובעת משיקולים דתיים – הלכתיים ברורים, שגם ה"שולחן ערוך" אישר זאת כהלכה פסוקה. כך למשל ב"יורה דעה" של ה"שולחן ערוך" מביא הש"ך ("שפתי כהן") כי הסיבה לאי הסתמכות על נשים בהשגחה היא כי "הן מתעצלות בבדיקת תולעים". ה"בן איש חי" בכלל טוען שמי שמשגיח על הכשרי המאכלים חייב להיות "תלמיד חכם ובקי בפוסקים", ומאחר ואין הנשים לומדות תורה הרי שהן אינן יכולות להשגיח. צדדים אחרים שמונעים את הצבתה של אישה כמשגיחה שייכים לעניין הצניעות, ומנגד לתקיפות שצריך להפגין בהשגחה. גם בשוק החופשי ההשגחה על הכשרות קשורה בעוצמה של תקיפות המשגיח כלפי מושגחים בעייתיים, ולכן באמת זו עוד סיבה להיעדרות "משגיחות" גם "מטעמים פראקטיים". ועל אחת כמה וכמה כשזה מדובר במערכת הצבאית, שם רס"ר המטבח הוא העיקר והחוק הצבאי יכול לשלוח כל משגיח לכלא רק משום שלא שמע למפקד זה או אחר בעניין "הקלות בהשגחה". אין גם ספק שהתלונות על "הטרדה מינית" בצבא רק תעלנה עם הכנסת ה"משגיחות". מנגד גם אם תימצא "משגיחה" תקיפה וקולנית הרי שמבחינה דתית זה ינגוד את כללי הצניעות של האישה, עפ"י ההלכה. ומי שעוקף את ההלכה איננו יכול לבוא ולהכתיב את עיקרי הדת בצבא. אבל קיימת בעיה הרבה יותר קשה מכל אלה.
      לאמיתו של דבר הרי שבנות דתיות כמעט ואינן מתגייסות לצבא ולכן אותן "משגיחות" תהיינה רובן ככולן חילוניות ובמסגרת זו תיכללנה לא מעט רפורמיות ואנטי דתיות שתהפוכנה את הכשרות בצבא לחוחא והיטלולא, כאשר טריפות ונבילות ירעידו את סירי החיילים. גם בחירת המכ"שים (משגיחי הכשרות) הצבאיים – הגברים, איננה כל כך "מהודרת". לא מעט חילוניים ואפילו אנטי דתיים משתחלים לתפקיד הדורש יראת שמים יותר מידע, והתוצאות ברורות. אסיים רק בסיפור היסטורי פרטי שיעיד עד כמה עניין הכשרות בצבא פרוץ. אודה ולא אבוש כי את עוונותיי אני מזכיר עכשיו – בימים הנוראים ממש. בסוף שנות השבעים של המאה העשרים שימשתי מפקד צבאי בהר בעל חצור (היום ההתנחלות "עמונה") מעטם חיל הקשר של פיקוד המרכז. במטבח הבסיס שירתו שני חיילים – אחד טבח ממש, שהיה חילוני "למהדרין", והשני "משגיח כשרות". הם התחלפו מידי שבוע בשבוע. כמובן שבשבוע של הטבח הכול היה טרף "למהדרין". אבל גם בשבוע של ה"משגיח" המצב לא היה טוב יותר. הוא עצמו היה חילוני ממש ומחלל שבת אך היות והוריו היו "מסורתיים" הרי שכך הוא הגיע לתפקיד ה"משגיח". בשבתות שבהן הוא היה נשאר עימנו הוא היה מסיע אותנו – בחילול שבת כמובן, לירושלים כדי שנצפה בקבוצות הכדורגל של בית"ר (אז במגרש ימק"א) והפועל (אז במגרש בשכונת קטמון) ירושלים. בחזרה מהכדורגל היינו עוצרים ברמאללה הערבית וקונים שם סטיקים למטבח הצבאי ה"כשר"...
         חבל שאנשי ה"רבנות הצבאית" אינם מתפטרים כאיש אחד לנוכח ההוראה ה"פמניסטית" החדשה, ואילו הנציגים החרדים בכלל לא מעלים את העניין כסיבה להתנגדותם לגיוס החרדים. ומנגד, כדאי לדתיים הלאומיים להרהר שוב על המשך דרכם כשהדת נרמסת שוב ושוב בצבא  והם אלה היחידים שצאצאיהם יהיו אמורים לשלם את מחיר הרמיסה.
                                    "נשות הטאליבן"     
            נצא מההנחה כי הנשים העוטות רעלה הן באמת יוצאות דופן, שבדרך התנהגותן הן גם רומסות את רצון בעליהן וכופות על ילדיהן מנהגים קיצוניים ומגיעות עד כדי הזנחת הילדים הללו. נאמר כי האשמות נגדן הן אמיתיות בכמעט מאת האחוזים. אבל גם לאחר כל זאת מדוע אמצעי התקשורת הכי רשמיים – ומוסדות המדינה, מכנים אותן "נשות הטאליבן", רק בגלל לבושן החיצוני? זה נשמע מוגזם. תנועת ה"טאליבן" איננה רק תנועה דתית אלא מדובר בתנועה פוליטית קיצונית שכל הווייתה היא טרוריסטית, והאשמה בשלל מקרים של רצח בדם קר, כשיטת פעולה ציבורית. השימוש בשם "טאליבן" כנגד הנשים הללו יוצר בלב הצופה והשומע את ההרגשה כי מדובר בטרוריסטיות רצחניות. אם מישהו כבר חוקק חוק נגד קריאה בכינוי "נאצי" הרי שהוא היה צריך לעשות זאת גם עם המושג "טאליבן". עצם השימוש במושג הזה גורם להפללת הנשים הללו עוד לפני הגשת כתב האישום נגדן.
              מנגד, הרי שכאשר יהודים חרדים מכנים בתואר "פרוצות" נשים מעורטלות – רק בשל לבושן, מיד הם נלקחים למעצר ואח"כ יוצאים אשמים בבית המשפט. היה רצוי לאמץ את העיקרון של מעצר ומשפט נגד הפוגעים בנשים רק בשל לבושן גם במקרה של הגדרת נשים מכוסות "מדי" בכינוי הטרוריסטי "נשות הטאליבן".
             

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה