בס"ד
היהדות החרדית לדורותיה / הרב אליהו קאופמן
היהדות החרדית התנגדה מאז ומעולם לציונות. אנשי
ה"כיפות הסרוגות" היו העילא לקביעת המושג "חרדים", כדי להבדיל
בין אלה שתמיד חיכו למשיח והתנגדו להתגרות באומות העולם לבין הפלג הרדוד דתית
שהצטרף לציונות. ככל שהחרדים קיצוניים יותר בדתם כך גם הם מתנגדים יותר לציונות
ומתונים יותר ביחסם לערבים. קרבן השלום הראשון היה חרדי שנרצח ע"י הציונים
ומאז אימת הטרור הציוני גורמת להרבה חרדים לפחוד משיתוף פעולה פוליטי עם הערבים.
משנת 1921 הפנו גדולי התורה החרדים את גבם ל"רבנות הראשית לישראל" –
שאיננה קובעת דבר בענייני דת אלא משרתת את הציונים להוריד את רמת הדת ולהפוך את
המקומות הקדושים היהודים לאתרים לאומניים, במאבק הקולוניאליסטי נגד האומה הערבית.
בכך אין הבדל בין הציונים הלאומנים מימין ועד למר"צ, ואפילו לגורמי שמאל
"לא ציונים" כהגדרתם, אך תומכי קיומה של המדינה הציונית, דה פאקטו.
המושג "יהדות חרדית" אמנם נטבע
באירופה – מסוף המאה ה-19 לתוך המאה העשרים, אבל כוונתו חוצה את יבשת אירופה גם
לאסיה, אפריקה, אמריקה ולימים גם אוסטרליה. עד טביעת המושג ששמו ה"יהדות
החרדית" היה מקובל בעולם היהודי כולו כי היהודים היו נאמנים לתורה והתנהגו עפ"י
חוקי ה"שולחן ערוך" שנכתב בערך במאה ה-17 לסה"נ. ביהדות לא היו אז זרמים
"מחמירים" או "מקלים" אלא כולם פעלו עפ"י מערכת חוקי הדת
והתורה, עפ"י מנהגים שונים, מחבל ארץ אחד למשנהו. באמצע המאה השמונה עשרה חלה
תמורה נוספת ביהדות, בעקבות השקפות ההשכלה באירופה – במיוחד בגרמניה. לראשונה הופיע
המושג "חילוניים" – מלשון חולין, בקרב היהודים. בעקבות השתחררות לא מעט
אירופאים מהיותם כפופים לדת הנוצרית והפיכתם ללא מאמינים ו/או חופשיים מהתחייבויות
דתיות, הרי שההשפעה הזו עברה גם ליהודים שראו את עצמם חופשיים ממצוות הדת היהודית.
ליהודים הללו קראו "חילוניים", מול שאר היהודיים שהוגדרו דתיים. במקביל
החלה באותה תקופה רויזייה בכנסיה הנוצרית והוקמה שם הכנסייה הרפורמטורית, שהייתה
אמורה לקלוט את אלה – מבין הנוצרים שרצו להיוותר דתיים אך לא להיות עוד שייכים
לאדיקות הקתולית. גם גישה זו השפיעה על היהודים בגרמניה (ואח"כ בשאר מרכז
אירופה) וכך הוקם הזרט הרפורמי, שלא הגדיר את עצמו חילוני אך שינה את גישתו לדת
היהודית, ובמקום ללכת בדרך ה"שולחן ערוך" הדתי ההיסטורי הרי שהוא החל
להמציא חוקים חדשים ליהדות , תוך חיקוי הכנסייה הרפורמית המקבילה. בשלב זה נוצר לא
רק המושג של "יהודים רפורמיים" אלא גם המושג "יהודים
אורתודוכסים", שפירושו הליכה בדרך השמרנית וההיסטורית, כדתיים אדוקים. מושג
שלימים הקיף גם יהודים מודרניים, ואפילו חילוניים שלא רצו לנתק את עצמם מהמורשת
היהודים ומעקרונות ה"שולחן ערוך". יש לציין כי כל התנודות הללו לא
השפיעו על יהודי ארצות ערב (לפחות עד אמצע המאה העשרים) והם המשיכו בדרך הנאמנות
לדת היהודית הרדומה ול"שולחן ערוך". לכן גם לא נוצר אצל יהודי ארצות האסלאם המושג
"אורתודוכסים" כי לא היה צורך בו משום ששם לא קמו חילוניים ו/או רפורמים.
המושג "חרדים" נטבע אך ורק בראשית המאה ה-20, בין הקמת תנועת "המזרחי" להקמתה של
"אגודת ישראל".
הסדקים במחנה הדתי ה"אורתודוכסי"
באירופה
מסוף המאה ה-19 ואילך החל המחנה הדתי –
ההומוגני – היהודי להיסדק. הסדקים אירעו משני כיוונים. מחד גיסא, ככל שגברו זרמי
החילוניים למיניהם בעם היהודי – כמו גם גדילת המחנה הרפורמי, כך החלו לקום גורמים
יהודים דתיים שביקשו אמנם להמשיך בדרך היהודית – תורתית, שנקראה כאמור
"אורתודוכסית", אבל מנגד חיפשו רפורמות מודרניות ברוח התקופה עם ניסיונות
למצוא לכך "פתחים בהלכה", ב"שולחן ערוך". ומנגד עלתה נקודה
חדשה, שאף היא הייתה קשורה לשינויי הרוח המודרנית בעולם האירופאי: נקודת
ה"לאומיות". עד לאמצע המאה ה-19 לא עלתה שאלת שיבתו של העם היהודי
לארצו, על הפרק כלל. העליות לארץ הקודש התרחשו בעיקר ע"י יהודים דתיים אדוקים
שחפצו למות ולהיקבר בארץ הקודש. ביהדות התורתית – הדתית הגאולה לארץ ישראל נתפסה
אך ורק כביאת המשיח, וכמובן שאיש לא שיער שאפשר להחליפה בשלטון יהודי שאינו דתי. אבל
ממחצית המאה ה-19 החלו לצוץ גורמים "לאומיים" יהודים שביקשו להפריד בין
הגוף היהודי הפיזי לנשמה הרוחנית של העם היהודי – קרי, לתורה. הגורמים הללו היו
מקרב החילוניים, אך עד מהרה נדבקו ב"מחלה" הזו יהודים דתיים שכבר קודם
לכן רצו לערבב בין החיים המודרניים לדת היהודית. היהודים הדתיים הללו החלו לדבר על
כך שלא חייבים לחכות למשיח אלא יש לנסות להביאו ע"י עלייה לארץ ישראל, תוך
התחברות גם ללא שומרי תורה ומצוות. היהדות האורתודוכסית – על רבניה, החלה להילחם
בגורמים הדתיים הללו שבראשם עמדו שמות כמו הרבנים קלישר ואלקלעי. התמונה שהתגלתה
הייתה ברורה: מי שחפץ
היה – מבין הדתיים,
לחפש ערבוב של מודרניזציה עם דת הוא גם מי שפנה לכיוון של ה"לאומיות" והניסיון
לתקומה יהודית פוליטית ללא ציפייה למשיח. הסינתזה הזו המשיכה עד ימינו, והפכה בעצם
להבדל בין החרדים לבין הזרמים ה"לאומיים – דתיים" של הכיפות הסרוגות. ככל
שהתקרבה המאה ה-20 כך גדל הנתק שבין רובה של היהדות האורתודוכסית באירופה לבין
המיעוט הדתי מתוכה, שהחל לקשור את עצמו לרעיונות חילוניים – מחד גיסא, להקל במצוות,
ומאידך גיסא לחפוץ להגדרה "לאומית" נגד מצוות התורה לחכות למשיח.
ה"מזרחי"
ואגודת ישראל"
בשנת 1902 התפרדה החבילה סופית – בין רוב
היהדות האורתודוכסית האירופאית לקבוצה הדתית שדבקה בהצטרפות לרעיון החילוני, להחיש
את הגאולה היהודית בצורת הגדרה עצמית – לאומית ללא קשר לציפייה למשיח. בגמרא – במסכת
כתובות, נרשם בגלוי כי הקב"ה השביע את ישראל, מאז חורבן הבית השני, בשלוש
שבועות שהן : 1) לא למרוד באומות העולם (לא לנהל מלחמות והתגרויות באומות העולם).
2) לא "לעלות חומה" (דהיינו, לא לעלות בעליות המוניות לארץ ישראל).3) לא
יבוא משיח צדקנו עד שלא תכלה מלכות הזילה (ורש"י פירש זאת שלא יבוא משיח עד
שלא תכלה אחרון השלטונות של יהודי בעולם – כולל ראש עיר יהודי באיזו עיירה נידחת).
על הבסיס הזה התנגדו רבני היהדות האורתודוכסית לרבנים קלישר, אלקלעי, ולימים גם למוהליבר,
שנצמדו ללאומיים החילונים היהודים ובקשו לחדש את העלייה בהמוני יהודים לארץ ישראל
כדי לייסד שם מדינה "יהודית" ככל אומות העולם. הקבוצה הדתית החדשה הזו
הופיעה גם לקונגרס הציוני הראשון (בבאזל השוויצרית – בשנת 1987) – יחד עם הרוב
הציוני החילוני שבראשות של האנטי דתי, תיאודור הרצל, ובכך ביצעה ניתוק נוסף
מהיהדות האורתודוכסית שיצאה נגד הציונות. בשנת 1902 הגדירה הקבוצה הדתית – לאומית
הזו את עצמה בנפרד ובאופן רשמי, מהיהדות האורתודוכסית, כשהקימה את תנועת
"המזרחי". בראש תנועת "המזרחי" עמד הרב ריינס – יוצא גרמניה,
והוא קשר את עתידו יותר עם הציונים ועם הרצל, יותר מאשר עם הרבנים האורתודוכסים.
עשר שנים אח"כ הפך המושג "חרדים" למטבע לשון שהגדיר את אלה שלא
חפצו לשנות דבר בהמשך קיום מצוות התורה ואמונה, ושרק המשיח יהיה זה שיגאל את עם
ישראל ויעלהו לארצו. היה זה בהקמת תנועת "אגודת ישראל", בשנת 1912.
תנועת "אגודת ישראל" הייתה
אמורה להיות התשובה הארגונית של החרדים לעצירת הסחף בהפיכת יהודים דתיים לסוררים
בעניין "אמונת חכמים" ובהפסקת הציות האוטומטי לרבנים ולמסורת הדתית. היה
זה הרצון לקבוע מסגרת חרדית לכל החוגים התורתיים השונים של יהדות אירופה וקהילות
היהודים האירופאים בארץ ישראל. היה זה ניסיון לאגד חוגים "ליטאים",
הונגרים, "ייקים" (יוצאי גרמניה ושוויץ) יחד עם כל חוגי החסידויות השונות
של מזרח אירופה ושלוחותיהן בארץ ישראל. אבל "אגודת ישראל" אולי פתחה את
עידן המושג "חרדים" אך לא הצליחה לאחד את כל החרדים, עד למלחמת העולם
השנייה.
החרדים האנטי ציונים ביותר
ב-1912 הוקמה "אגודת ישראל" באופן פעיל ע"י עסקנים דתיים מגרמניה,
מהעיר פרנקפורט, שהתאחדו על אותם אלה ממזרח אירופה שנקראו מאז ואילך
"חרדים", דהיינו חרדים ל- ה' ולתורתו, להבדיל מהדתיים שהלכו עם הציונות
החילונית והפסיקו להיות חרדים לקב"ה ולתורתו. אבל עד מהרה הסתבר שגם בין
החרדים התגלעה מחלוקת. למרות שהקמת "אגודת ישראל" עשתה רושם חזק על
הציבור החרדי, ולמרות שגדולי הרבנים נתנו לה הכשר הרי שבכל זאת קמה התנגדות לרעיון
הזה מחוגים חרדים, ובעיקר חסידיים, רדיקליים, שגדולי תורה אחרים ראו ב"אגודת
ישראל" זיוף חרדי. החוגים שהתנגדו להקמת "אגודת ישראל" טענו כי
התנגדותם היא בשל היותה של "אגודת ישראל" מפלגה פוליטית, שלימים העסקנים
בה יקבעו בה את ההשקפה ולא הרבנים, ולכן ההשקפה הזו נידונה להיות פשרנית, מודרנית
ופייסנית עם הציונות ועם הקמת "בית לאומי" במקום אמונה במשיח. רובן של החסידויות
הגדולות באירופה היו בדעה כי הקהילה החרדית המודרנית של מערב גרמניה תשתלט לבסוף
על "אגודת ישראל" ותהפוך אותה לעוד "מזרחי". בראש המתנגדים עמדו
חסידויות מונקטש, סאטמר, לובאביטש (חב"ד), בלזא, באבוב, צאנז והחוג
ה"ליטאי" של בריסק. כל המתנגדים היו אז חריפי מלחמה בציונות.
האדמו"ר ממונקטש טען את שלושת ה"ימח שמם" המפורסמים שלו:1) נגד
הציונים. 2) נגד ה"מזרחי" – הדתיים הפשרניים. 3) נגד "אגודת
ישראל". אבל עד לסיום מלחמת העולם הראשונה היה כל המחנה החרדי יחד אחוז
בהתנגדות חריפה לעניין ה"בית הלאומי" של הציונות, וגם לעניין העלייה
ההמונית לארץ ישראל, כפי שהציונות פעלה לשם כך.
המהפכים לטובת הציונות הושגו בסיום שני
מלחמות העולם – קודם לפני כיבוש ארץ ישראל ע"י הבריטים, ואח"כ לאחר
השמדת ששת מיליוני יהודי אירופה, לאחר מלחמת העולם השנייה. כיבוש ארץ ישראל
ע"י הבריטים הפך את הכוח הציוני לכוח ממשי, מכיוון שעד שנת 1919 היו הציונים
כוח פוליטי די הזוי, גם בעיני העולם הנכרי. בעוד שיהדות מזרח אירופה הייתה ברובה
חרדית – בימים שלפני ובין שתי מלחמות העולם, הרי שממרכז אירופה ועד מערבה הייתה
היהדות שם חילונית ורפורמית ברובה, אך אף היא הייתה כמעט ללא השפעה ציונית.
בבריטניה הגדולה היו היהודים רחוקים מדת ולכן שם החל להיבנות המעוז הציוני ללא
התנגדות יהודית חילונית אחרת. דר' חיים ויצמן והרב אברהם יצחק הכהן קוק שהו בימי
מלחמת העולם הראשונה בבריטניה והם אלה שחיזקו את מעמד הציונות שם אצל הבריטים ובנו
סייעני עזר יהודים - ציונים שלימים הפכו למתווי המדיניות הבריטית שלאחר מלחמת
העולם הראשונה. השניים העיקרים היו המושל הבריטי הראשון בארץ ישראל – הרברט סמואל,
והפקיד הבריטי הבכיר ששמו היה נורמן בנטובי'ץ. אלה היו שני יהודים ציונים שחיים
ויצמן טיפח אותם ועימם תכנן להפוך את ארץ ישראל למקום של רוב ציוני כנגד הערבים
וכנגד ה"ישוב הישן" של היהודים החרדים והספרדים, שחיו שם והיוו את רוב
רובם של היהודים עד כמעט סוף שנות העשרים של המאה העשרים.
עד מלחמת העולם הראשונה היה רוב רובו של
הישוב היהודי בארץ ישראל דתי, ומשהוקמה "אגודת ישראל" הפך כל הישוב
האשכנזי שם לחלק מאלה שהגדירו את עצמם "חרדים". ארץ ישראל – מיום חורבן
בית המקדש השני ועד לבוא הציונות, הייתה מיושבת ביהודים, שכולם היו תמיד דתיים. לא
במקרה האקדמיה והחינוך הישראלי פוסחים על היסטוריה של כאלף וחמש מאות שנות
היסטוריה של ארץ ישראל. גם בלימודי מגמת "המזרח התיכון" אין שם לימודי
ארץ ישראל – במשך התקופה המקבילה. התקופה הגנוזה הזו איננה חלק מההשקפה הציונית
החפצה לבנות מדינה אירופאית וחילונית, ובמיוחד מטרת הציונות לתאר ארץ שוממה
שהציונים הפריחו אותה, כשהם היו כביכול היהודים הראשונים והחלוצים לשם כך, מאז
גלות בר כוכבא. צימוק הסיפור ההיסטורי מתחיל כבר בהעלמת ימי הסנהדרין והישוב
היהודי שלאחר מרד בר כוכבא. תקופת האמוראים והסבוראים מצטמצמת לחצי עמוד היסטוריה.
זוהי תקופה של מאות שנים עם בניית העילית של התרבות התורתית – יצירתו של התלמוד
הירושלמי, ובמקבילך זה הבבלי. אבל במיוחד מצנזרת ההיסטוריוגרפיה הציונית את מה
שהתרחש בארץ ישראל מהכיבוש המוסלמי ועד עליית ה"חלוצים" הציוניים. ההסבר
הלאקוני כי "אין מספיק עובדות ואמצעי מחקר על התקופה הזו" הוא ביסודו
שקרי. אם על תקופות המקרא והבית השני אפשר למצוא עובדות והוכחות הרי שבוודאי שאפשר
לעשות זאת כלפי תקופות קורובות יותר מתחילת השלטון המוסלמי, של ממלכת הצלבנים, של ימי
הממלוכים והסלגו'קים, וכל ימיה הארוכים של האימפריה העותמני'ת בארץ ישראל. אבל אם
תחקר התקופה הזו תסתברנה עובדות חשובות שנוגדות את שטיפת המוח הציונית. אחד הדברים
שיתגלו במחקרים כאלה תהיה העובדה כי להבדיל מימי הרומאים, הביזאנטים הנוצרים
והצלבנים הרי שהיהודים היו חופשיים יותר בגופם - ובמיוחד בדתם, בימי שלטון האסלאם
בארץ ישראל. מחקר אחר יגלה שלאחר מרד בר כוכבא נאסרה – ע"י הרומאים, כניסתם של
יהודים לירושלים, שהפכה לעיר אלילית בשם "אילייה קפיטולינה. גם הצלבנים אסרו
את כניסת היהודים לירושלים, והכניסה לעיר הזו התאפשרה אך ורק עם כיבוש ארץ ישראל
ע"י צלח א-דין. מחקרים היסטוריים גילו כי בימי שלוט הנוצרים בארץ ישראל הקו
המנחה של הנצרות היה לרמוס ולדרוס כל אמונה אחרת, ואילו האסלאם – ובמיוחד האימפריה
העותמני'ת, הביא את החופש והסובלנות הדתית לאזור. זו הייתה גם הסיבה שלהבדיל
מאירופה – גם זו של העת החדשה, הרי שהנוצרים בכל המזרח התיכון, ובארץ ישראל בפרט,
היו סובלניים יותר כלפי היהודים מעמיתיהם האירופאים. הסיבה העיקרית לכך הייתה
בעיקר הפיקוח של השלטון המוסלמי באזור על קיום סובלנות דתית. באותן אלף וחמש מאות
השנה חיו בארץ ישראל יהודים לא מעטים ברציפות והתגוררו בירושלים, בחברון, בשכם (הכוונה
איננה לשומרונים...), בעזה, בצפת, בטבריה, בכפר יאסיף, בעכו, ביפו, בחיות יונה (חן
יונס...), בעין גנים(ג'נין...), ביריחו, בבאר שבע, בפקיעין, בנצרת ובעוד עשרות
ישובים. בשטח קיימות עדויות מרביות לכך, לצד בתי עלמין, ואם המחקר האוניברסיטאי היה
השקיע כל כך הרבה כדי לגלות גולגולת כנענית הרי שהיה הרבה יותר קל היסטורית לגלות
מוצגים של הישוב היהודי, הממלוכי והסלגו'קי בארץ ישראל. אבל הכוונה הייתה והינה
להסתיר את העובדות שהישוב היהודי בארץ ישראל לא חודש מעולם ע"י הציונים אלא
תמיד היה קיים במתכונת דתית בלבד וללא יומרות מדיניות, אלא בציפייה שקטה למשיח,
ללא משיחיות אלימה. הציונים גם לא היו ראשוני היהודים האירופאים שנחתו בארץ ישראל
אלא שלאורך כל השנים הגיעו לארץ ישראל לא רק יהודים מזרחיים וספרדים אלא גם יהודים
אשכנזים. מחקרים גנטיים מוכיחים שדווקא גנים של יותר יהודים אירופאים נתגלו אצל
האוכלוסייה הערבית. אבל בהיסטוריה הציונית אין סיקור לכך, והיא מתחילה מהבילויים.
אפילו על שלוש מאות השנה האחרונות – בה הישוב האשכנזי בארץ היה לעובדה, הרי
שההיסטוריוגרפיה הציונית כמעט פוסחת לחלוטין ורק מזכירה אותו בשם ה"ישוב
הישן" ותו' לא. הציונים נחתו בארץ ישראל רק בתחילת המאה העשרים, הם לא בנו ולא
הקימו את המושבות הראשונות של סוף המאה ה-19 אלא שהם הגיעו רק ככוח קולוניאלי
יהודי חילוני שהתכוון להיעזר במעצמות המרב לכיבוש מדיני של הארץ מידי הערבים, אך
גם מידי הילידים היהודים דאז, הישוב האשכנזי והספרדי שהיה כולו דתי.
הכיבוש הציוני ההיסטורי
השלטון הטורקי עדיין חסם – עד מלחמת
העולם הראשונה, את פיתוח הרעיון הציוני לתנועה עממית. הציונים היו מיעוט בארץ
ישראל גם עשור שלם לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, אבל הם היו מיעוט צעקני
ופרובוקטיבי. כבר בבואם לארץ ישראל – כתנועה מאורגנת, עוד בימי שלוט הטורקים, היו
ביהדות הדתית של אז רבנים שזיהו את הסכנה. הרב יהושע לייב דיסקין ( המהרי"ל
דיסקין) – אז אחד הרבנים המובילים ביהדות הדתית שהתנגדה לכל הרעיונות
ה"לאומיים" החדשים, הרחיק מעל פניו אדם בחזות דתית בשם מיכל פינס. הרב
דיסקין הצליח להבין מבין דבריו של הלה כי כוונת האיש להקים חינוך "דתי"
בירושלים שיטפטף לנוער הדתי שם רעיונות "לאומיים", ובכללם הקמת מדינה
ליהודים כמו לכל האומות. הרבנים האחרים ניסו לשכנע את הרב דיסקין כי האיש לא כל כך
נורא אך הרב דיסקין הבטיח כי "ימים יגידו". ואמנם לימים הגיע הרצל לארץ
ישראל, לכבוד ביקורו של הקיסר הגרמני – וילהלם השני בירושלים, ופינס היה מראשוני
המתחברים אל הרצל כדי לשכנע את הקיסר הגרמני ללחוץ על הטורקים לתת עצמאות לציונים
בארץ ישראל, ולהביא ל"רוב יהודי". המושג "יהודי" אצל הרצל היה
מנוגד לכל עניין הדת והוא ביקש פשוט להכחיד ולהעלים את הדתיים היהודיים שהיו אז טוב
בארץ ישראל. כך למשל – באותו ביקור, הוא הגיע לחברון והגרמנים הצביעו על בני
ה"ישוב הישן" שם כ"יהודים". הרצל מיד טען כי "אלה לא
היהודים שאני מתכוון אליהם. אלה צריכים להיעלם. אני מתכוון להבאת יהודים לא דתיים
עם תרבות אירופאית". שנים אח"כ התעצם המאבק בין הישוב הדתי בארץ ישראל –
אשכנזים וספרדים כאחד, כנגד הציונים. היה זה עדיין בימי שלוט הטורקים. סמוך לחג
החנוכה קרא הציוני אליעזר בן יהודה למרד נגד הטורקים ולהילחם נגדם למען עצמאות
מדינית כפי שהמכבים עשו זאת בחנוכה נגד היוונים. אם האיש היה בעל ידע הוא היה יודע
כי מרד המכבים בחנוכה היה אך ורק לשם עצמאות דתית ולא מדינית. ראשי הרבנים בארץ
ישראל הזדעזעו לשמע הפרובוקציה של בן יהודה, מאחר והשלטון הטורקי היה תמיד סובלני
כלפי היהודים, הוא כיבד את היהודי, ונתן סמכות וכוח לרבנים היהודים. רבני הישוב
הבינו כי בן יהודה – בקריאתו זו, פעל למרד כפול : בטורקים וברבנים היהודים גם יחד.
אי לכך פנו ה"ראשון לציון" ( אז זה היה הרב של כל יהודי ארץ ישראל –
ספרדי במוצאו) – הרב אלישר, והרב האשכנזי הגדול, הרב שמואל סלנט, לשלטונות הטורקים
ומסרו בידיהם את בן יהודה כ"מורד במלכות". האחרון ישב תקופה בכלא הטורקי
אך לבסוף פדוהו הציונים בעזרת "דתיים לאומיים", שהחלו להופיע בארץ ישראל
לצד הציונים. עם הקמת הציונות כארגון רשמי, ואח"כ הקמת "המזרחי"
כארגון דתי לאומי הרי שהציונים קיבלו תגבור רבני נוסף – חוץ מהרב ריינס, והפעם זה
היה בדמותו של הרב אברהם יצחק קוק – הראי"ה. להבדיל מהרב ריינס – שפעילותו
הייתה יותר בחו"ל, הרי שהרב קוק הגיע לארץ ישראל והפך ל"חותמת
גומי" עבור הציונים, גם בנושאים שהדת מהם והלאה. הרב קוק היה זה שחתם בשנת
1911- והצטרף אליו הרב בן ציון עוזיאל (לימים עוד רב ציוני מטעם בראשות
ה"רבנות הראשית לישראל"), מכתב
שיועד ליהודי תימן והציג סוכן ציוני אנטי דתי כרב בישראל וקרא ליהוד תימן שיש להיענות
לבקשותיו. המטרה הייתה להעלות יהודים מתימן שיעסקו בעבדות בישובים הציונים שקמו
אז. היזם היה ארתור רופין. הקונפליקטים עם הערבים, שהבינו כי המתיישבים החילוניים
מאירופה בעצם באים לנשלם, הוליד מצב איבה שהציונים לא יכלו לסמוך עוד על כוח
העבודה הערבי מבחינת ביטחונם, אך מנגד הפועל היהודי ממזרח אירופה דרש זכויות
סוציאליות ושכר עבודה גבוה. אי לכך רופין הגה את רעיון הבאת יהודים מתימן שישמשו
כוח עבודה זול כמו הפועלים הערבים אבל יהיו יהודים. מאחר וכל יהודי תימן היו חרדים
לדתם הרי שהנציג – שמואל יבנאלי, התחפש לדתי והיה מצויד במכתב מהרב קוק. הרב קוק
החל את דרכו כמשת"ף ציוני והעניק את מכתבו (לצד סירובו של הרב אליהו מני, רבה
של חברון) לעניין גניבת הדעת הזו. לאחר הקמת "אגודת ישראל" באירופה החלו
רוב האשכנזים הדתיים בארץ ישראל להתאגד כחרדים, בעיקר בירושלים אך גם בצפת, בחברון
ובטבריה. ממש לפני מלחמת העולם הראשונה היה ניסיון ציוני להשתלט על תפקיד
ה"ראשון לציון" ולנצל את תמימות יהודי המזרח באי הכרתם את הציונות. ממש
לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה עמד הישוב הספרדי בפני בחירות לתפקיד ה"ראשון
לציון". באותם הימים הבחירות לתפקידי המנהיגות הדתית של הדתות השונות היו
אוטונומיים והשלטון רק אישר את התוצאות ולא התערב בתוכנן. הרב יעקב מאיר היה
מועמדם הסמוי של הציונים. את הרב קוק – אז עדיין רבה של העיר יפו, הם לא יכלו
להשליט על שררת הרבנות מעצם אי היותו בן לעדות המזרח, שמאות בשנים ה"ראשון
לציון" בא מקרבם, וגם האשכנזים הדתיים קבלו את העובדה הזו.
או – אז ניסו
הציונים לסייע לרב מאיר – שהיה מודרני בהשקפותיו וכמובן דגל בהשקפה הלאומית ובניתוק
שיתוף הפעולה בין הישוב הספרדי לחרדים האשכנזים, להיבחר על חשבון חיבור הציבור הספרדי
ל"ראשון לציון". הישוב הספרדי זיהה את הבעיה ואת האיש ומועמדותו נפסלה.
גם ה"חכם באשי" – רבה של האימפריה הטורקית, חתם על הפסילה ואילו הספרדים
הגלו את הרב מאיר מהארץ והוא הפך לרבה של העיר סלוניקי ביוון. אבל לאחר מלחמת
העולם הראשונה הכול התהפך.
לאחר
מלחמת העולם הראשונה
תוצאות מלחמת העולם הראשונה שינו את המפה
הפוליטית והדמוגרפית בארץ ישראל. בואם של הבריטים, הצהרת בלפור והקמת ה"רבנות
הראשית לישראל" העבירו את מרכז הכוח והכובד לידי הציונים והפכו את הישוב הדתי
– חרדי ההיסטורי למעוט מול הציונים וה"מזרחי". על ההגה הבריטי בארץ
ישראל השתלטו היהודים הציונים מבריטניה. הם היו לאומנים יהודים ואנטי דתיים.
כאמור, באותה תקופה – זו שלאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הישוב היהודי בארץ ישראל
היה דתי – חרדי עם נאמנות לדת ואי רצון לכונן מדינה עצמאית, ובוודאי שלא לכונן
מדינה יהודית – חילונית. זרם "המזרחי" היה מיעט מבוטל עוד יותר בקרב
דתיי העולם וארץ ישראל. אבל היות ראשי הבריטים ציונים הפך את הסיטואציה הדמוגרפית
על פיה. הלחמה הציונית – בריטית הייתה בשני משורים: 1) לבטל את הרוב הערבי
ע"י הבאת יותר ויותר מהגרים יהודים מאירופה. 2) דאגה לכך שגם בין היהודים
תיערך סלקציה וכי הדתיים המזרחיים והחרדים האשכנזים יהפכו למיעוט מבוטל, ולשם כך
מונו ל"רבנים מעטם" אנשי "המזרחי". את הערבים היה צריך להמעיט
ע"י הגירה חילונית – יהודית מאירופה וע"י גרושים יזומים וגזל קרקעות ואת
הדתיים, ובעיקר החרדים, היה צריך להמעיט ע"י הבאת מהגרים מאירופה, אך גם
ע"י הפיכת הדור הבא לחילוני, ומנגד להוריד את הילודה. מפקדי המבצע הזה היו גם
הם הנציגים הבכירים של השלטון הבריטי: המושל הרבט סמואל ונורמן בנטובי'ץ. הם היו
בריטים רשמית אבל ציונים מעשית. בעוד שהאיש הכול יכול היה הרברט סמואל הרי שבנטובי'ץ
היה ה"מזכיר המשפטי" של הממשל הבריטי. כלפי חוץ נראה כי אמנם הרברט
סמואל היה האיש שלבדו פעל וניהל את ה"מועצה העליונה" של הבריטים בארץ
ישראל אבל האמת היא שמי שהשפיע לימים יותר ממנו על השינוי הדמוגרפי ההיסטורי בארץ
ישראל – עד מלחמת 1948, היה דווקא בנטובי'ץ. האחרון הוא זה ששינה את החוקים
העותמני'ם וטבע את החוקים המנדטורים, והוא האיש - שגם לאחר פיטוריו ע"י
הבריטים (בשנת 1930), השפיע על החוקים החדשים בארץ ישראל, אף עד ימינו. פיטוריו
באו בעקבות הבקורת הבריטית כנגדו על מה שאירע במאורעות 1929. בנטובי'ץ עצמו היה
פעיל בתנועה הציונית גם בימים ששימש "מזכיר משפטי" של הבריטים, למרות
ניגוד האינטרסים שבין שני התפקידים. הוא עצמו נשאר בארץ ישראל עד שנת 1951 והיה עד
אז יו"ר "שוחרי האוניברסיטה העברית" בי"ם. הוא גם האיש שהציע
להמשיך את תפקיד ה"ראשון לציון" כשהציונים רצו לבטלו בשנת 1921 ולמנות
את הרב קוק כ"רב ראשי" בלעדי. אך מנגד הוא הפך את תפקיד ה"ראשון
לציון" לריק מתוכן ומסמכויות, ותלה את בחירתו לאוו דווקא בציבור הספרדי הדתי
בארץ ישראל אלא בתנועה הציונית החילונית. ע"י הרעיון הזה הוא הפריד בין
החרדים האשכנזים בארץ לבין רוב הספרדים הדתיים ומנע מהאחרונים להתחבר לראשונים ולהילחם
נגד רעיון ה"רבנות הראשית לישראל", כגוף משת"פי ציוני להחלשת
היהדות החרדית האנטי ציונית. הרברט סמואל עזב את הארץ כבר בשנת 1925, לאחר שכבר
במאורעות 1921 מדיניותו הפרו ציוני הרתיחה את הישוב הערבי, שנה אחת בלבד לאחר
בואו. עד שנת 1925 הוא הספיק להקים גם שני גדודי ז'נדרמות בריטיים לדיכוי מהומות
והפגנות הערבים. עם עזיבתו את התפקיד הוא ניסה להישאר בארץ לשם המשך פעילות ציונית
אבל הנציב החדש – פלומר שמו, התנגד לכך וסמואל חזר לבריטניה. סמואל היה שותף
לכתיבת ה"ספר הלבן" הראשון והיסטוריונים רבים ניסו לראות בכך ניסיון שלו
ליצור "מדיניות מאוזנת" ביחסו לערבים. בכלל, שלושת ה"ספרים
הלבנים" מוצגים כ"גזירות בריטיות" אך מסתבר שלא כך היו פני הדברים.
מאחורי הקלעים המהלכים הללו היו מתואמים בין הבריטים לציונים. הציונים מלכתחילה ניסו
להביא לארץ אך ורק מבני החילוניים – ובעיקר את אנשי השמאל הלאומני והציוני, כדי שצבורים
אחרים לא יהפכו שוב את הדמוגרפיה שאותה הם התוו, על פיה. מנגד הרי שהציונים לא
יכולים היו לבצע את מדיניותם בגלוי מזעם הציבור היהודי בחו"ל ולכן הם נתנו
לבריטים להיות ה"רעים" ו"להוציא להם את הערמונים מן האש".
לבריטים הפעולה הזו הייתה לטובה, כאמצעי לרמות את הערבים שכאילו הם – הבריטים, הם
אלה העומדים לצד הערבים ומגבילים את ההגירה הציונית לארץ ישראל. לשניים הללו –
הרברט סמואל ובנטובי'ץ, אחזור בהמשך שורות אלה, בקשר לתפקידם ההיסטורי להרס הברית
חרדית – ערבית וטיוח פרשת רצח פר' יעקב דה האן, בשנת 1924.
חרדים מול ציונים בארץ ישראל
הפילוג בין החרדים לדתיים הלאומיים גדל
לאחר מלחמת העולם הראשונה. הציונים החילוניים – כאמור, בחסות הבריטים, החלו לנסות
לשבור את הרוב החרדי – דתי שהיה עד אז בארץ ישראל ושהורכב מהחרדים האשכנזים ומהישוב
הספרדי הוותיק. הדתיים – הלאומנים מאירופה היו אז מספר מזערי אך הציונים והבריטים
החליטו להעמידם בראש הדת היהודית בארץ ישראל. עד שנת 1918 היו גם העניינים
הפוליטיים והאזרחיים של היהודים מיוצגים ע"י ה"ראשון לציון" הספרדי
וע"י הרב החרדי המרכזי. בשנת 1918 נלקחה מידי הדתיים בארץ ישראל ההגמוניה
האזרחית והועברה ע"י הבריטים (שכאמור, נציגיהם בארץ ישראל היו יהודים בריטים
ציונים...) לידי המיעוט הציוני המזערי, ולידי מנהיגים ציונים שעד אז כלל לא ישבו
בארץ. אבל התיאבון הציוני לא ידע גבול ובשנת 1921 גם ההגמוניה הדתית נלקחה מהדתיים
והחרדים והועברה לדתיים – הלאומיים של הציונים, עם הקמת ה"רבנות הראשית
לישראל", או בשמה דאז:"משרד הרבנות". בתחילה הם ביטלו כליל את
תפקיד ה"ראשון לציון" והעמידו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק בראש
ה"רבנות הראשית לישראל" כ"רב ראשי", ועליו שמו שלושה נציגים
חילוניים שיפקחו גם עליו, כמי שיצטרך ללכת בתלם החילוני והלאומני של הציונים.
ביטולו של ה"ראשון לציון", כמשרה דתית – שלוש שנים לאחר ביטולה כמשרה
אזרחית ראשונה במעלה, הביא להקמת איחוד רבני בין החרדים האשכנזים לספרדים הדתיים.
האיחוד הזה עמד לערער בפני הבריטים בלונדון ולעקוף את הוועד העליון של המנדט הבריטי
בישראל. נורמן בנטובי'ץ- אותו פקיד ציוני – בריטי ממולח, הבין את הסכנה שבאיחוד
הזה למפעל הקולוניאליסטי הציוני והבין כי בבריטניה לא חסרים גורמים פוליטיים
שינצלו זאת לביטול המנדט הבריטי בארץ ישראל. בנטובי'ץ הגה רעיון פשרה מתוחכם, הוא
הציע לא לבטל את תפקיד ה"ראשון לציון" מבחינה דתית, ואף להשאירו כזהה
לזה של ההמצאה הציונית החדשה – ה"רב הראשי לישראל". מנגד הוא הציע כי
ה"ראשון לציון" לא יבחר עוד ע"י כלל הישוב הספרדי הדתי ודרך רבני בתי
הכנסת הספרדים אלא ע"י העסקנים הציונים החילוניים. ה"ראשון לציון"
ישמר לרבנים ספרדים פרו ציוניים וה"רב הראשי לישראל" ישמר לרבנים פרו
ציונים אשכנזים. הציונים קיבלו את הצעתו של בנטובי'ץ ורבני הספרדים התפלגו. חלקם
הגדול הבין שזו מזימה והצטרפו לרבני החרדים האשכנזים – שבראשם עמד אז הרב יוסף
חיים זוננפלד, ומיעוטם הצטרף ל"משרד הרבנות" הציוני. כך הוכתרו בשנת
1921 שני "רבנים ראשיים" שמאחוריהם הציונים המפקחים בלבד. את הרב קוק
הכתירו ל"רב הראשי לישראל" ואילו לתפקיד ה"ראשון לציון" הובא
מסלוניקי שביוון ע"י הציונים, הרב יעקב מאיר, שלפני שנת מלחמת העולם הראשונה
סולק ליוון ע"י הישוב הספרדי מאחר והיה ציוני מודרני ופרו הלאומנות הציונית.
יש לציין שהתמוטטותה של האימפריה העותומני'ת גרמה לכך שבסיס הכוח הרבני במזרח
התיכון ובבלקן נפל: תפקיד ה"חכם באשי" – שהיה הראשון במעלה רבנית באימפריה
העותמני'ת, ובלעדיו היה קל ביותר לציונים לקבוע את "רבניהם" ע"י
שוחד כספי וע"י הציונים הבריטים.
הקמת "העדה החרדית"
היהדות החרדית בארץ ישראל – על האשכנזים
שבה ועל הספרדים שהתנתקו מהציונים, חש כי הציונים עומדים להפכה למיעוט מבוטל, הן
ע"י הבאת מהגרים יהודים חילוניים בסיטונאות והן ע"י פתיחת מוסדות חינוך
חילוניים שינסו להעביר על דתם נוער דתי וחרדי, בחסות הבריטים. אך הייתה גם סכנה
נוספת שעמדה מול עיני היהדות החרדית בארץ
ישראל – שבאותן
שנים היא הייתה סניף של "אגודת ישראל" העולמית". מינויו של הרב
זוננפלד – כרבה של היהדות הזו, חיזק את היהדות החרדית כנגד הציונים. הרב זוננפלד
נודע כתקיף וככזה ששום הבטחה וכסף לא יאלצו אותו לסגת. בארץ ישראל נפתחה מלחמה
רעיונית נגד הציונים. הציונים ניסו לבטל את מוסדות החרדים – כפי שעשו זאת לספרדים,
אך הפעם הדרך הייתה קשה יותר. הרב זוננפלד דחה את כספי הציונים למימון מוסדות
חרדים, כי הבין שהמטרה היא לשנותם דרך הכסף הציוני. מנגד הציונים ניסו לכפות את
"מס המצה" ואת "מס השחיטה" ולהעביר את כל נושא הדת
ל"משרד הרבנות" אך מאחר ואז החרדים התאגדו בארגון משלהם – עם הספרדים
החרדים, בשם "העדה החרדית", הרי שהבריטים הבינו שכדאי למצוא פשרה
ושהעיקר שהמחלוקת הזו לא תמשיך לבריטניה ואז יתגלה שהציונים הם מיעוט מבוטל. אי
לכך הכירו הבריטים המקומיים – בניגוד לעמדה הציונית, בזכות קיומה של "העדה החרדית"
כארגון דתי שאיננו שייך ל"משרד הרבנות" הציוני בכל הנוגע לשחיטה יהודית
עצמאית, לזכות לקיום בית דין ורישום נישואין עצמאי וכו'. ה"עדה החרדית"
שקמה ביקשה שלא להעביר את הכותל המערבי ועוד אתרים יהודיים לציונים ול"משרד
הרבנות" אלא אליהם, וטענה כי במקרה שהבריטים יחליטו שלא להעביר אליהם את
האתרים הללו, אזי, יש להשאירם בידי ה"וואקף" המוסלמי, שתחת אחריותו לא
תיפגע קדושת הכותל המערבי ושאר האתרים. אבל בנקודה זו עמדו הציונים על רגליהם האחוריות
משום שרצו לנצל את האתרים הללו למטרות ציוניות – קולוניאליסטיות. לבסוף עברו
האתרים הללו לציונים והרב קוק מונה עליהם. ואז הגיע קרב חדש.
רצח פר' דה האן
הקרב הפוליטי החדש היה זה של ה"עדה
החרדית" נגד הציונים לנוכח ההסלמה ביחסי הערבים נגד היהודים, על רקע הצהרת
בלפור וההגירה הציונית – חילונית לארץ ישראל. על רקע מאורעות 1921 החליטו ראשי
החרדים בארץ ישראל לקשור את מלחמתם הרוחנית בציונות כדי להבהיר לערבים כי הציונים
אינם מיצגים את רוב רובם של היהודים שחיו אז בארץ ישראל. אבל הבעיה העיקרית הייתה
בחוסר ניסיונם הפוליטי של החרדים. עד 1918 היה ברור לכל כי האימפריה העותמני'ת
מכירה בראשי הדת היהודית כנציגי היהודים, ודרך ה"חכם באשי"
וה"ראשון לציון" התנהלו המגעים והשיחות. מנגד לציונים המעטים היה ברור
שכל עוד הטורקים ישלטו בארץ ישראל הרי שנציגי הציונים לא יקבלו את הלגיטימציה
להיות הבאים והמביאים פוליטית לפניהם. בשנת 1918 הפכו הציונים המעטים לכל יכולים,
הטורקים נעלמו והיהודים- הבריטים - הציונים משלו בכיפה ודחו את החרדים והספרדים.
ארגון "העדה החרדית" הפך רק לארגון דתי שנמנעה ממנו הזכות לנהל דיאלוגים
עם הבריטים, ואף עם הערבים בנושאים אזרחיים. ואז נכנס לעניינים הללו יהודי יוצא
הולנד בשם פר' יעקב ישראל דה האן. האיש היה בהולנד אדם חילוני וסיים תארי דוקטורט
ופרופסורה במשפטים. כמו כן הוא היה משורר ודיפלומט שהחזיק גם את הקשר בין מדינות
מערב אירופה לרוסיה הצארית. לימים הפך האיש לדתי אך נשאר במחנה הציוני, כדתי
לאומי. בשנת 1919 הוא עלה לארץ ישראל וניסה להשתלב בממסד הציוני. עם הימים הוא
הבין שכל עניין הציונות הוא לזרא מבחינה דתית יהודית, ומנגד הוא הבין שזו הרפתקאה
קולוניאליסטית שאין לה ולדת היהודית קשר כלשהו. בראשית שנות העשרים המוקדמות פגש
פר ' דה האן את ראשי "העדה החרדית", ובראשם הרב זוננפלד, והפך לחרדי.
ואז התחוללה המהפכה הדרמטית שלה ציפו ראשי היהדות החרדית בארץ ישראל. דה האן הפך
ל"שר החוץ" של החרדים ולדובר שלהם. שבע שפות היו שגורות בפיו – ובראשן
האנגלית. את כל מה שלא הבינו ולא הכירו גורמים מערביים – על המתרחש באמת בארץ
ישראל, הרי שדה האן הסביר להם בשפתם, מה שהרב זוננפלד וחבריו לא יכלו להסביר אלא
בשפת האידיש הלא מוכרת לעולם הלא יהודי. באותה תקופה – מלבד חרדים מעטים שערקו
למחנה הרב קוק מסיבות כספיות, הרי שכל היהדות החרדית הייתה תחת ארגון "העדה
החרדית", ולא רק בירושלים אלא גם בצפת, טבריה, חברון , שכם, עזה, פקיעין
ובשאר מגורי החרדים בארץ. דה האן החל לנצל את קשריו העולמיים והפגישה הראשונה
שסידר לחרדים הייתה עם אייל העיתונות הבריטי - הלורד נורטקיף. הלורד שמע – בביקורו
בארץ ישראל, את עמדתה של "העדה החרדית" ומיד כל המידע החדש הועבר
לעיתונות הבריטית והמערבית עד כדי הסבת נזק לציונות במישור הקריאה בבריטניה לביטול
הצהרת בלפור. הציונים זעמו ומיד עברו לשיטות טרוריסטיות ואלימות כמו פריצה לביתו
של הרב זוננפלד ואיום על חייו. אך "העדה החרדית" לא נכנעה. השלב הבא של
דה האן היה בטוויית פגישה ישירה בין ראשי הערבים במזה"ת ל"עדה
החרדית". לאחר פגישות מקדימות בין דה האן למנהיגי הערבים נערכה – בתחילת שנת 1924,
הפגישה בין ראשי "העדה החרדית" לאמירים פייסל וחוסיין שבה השתתפו גם הנסיך
עבדאללה והמופתי הירושלמי – שיח אמין אל חוסייני. הפגישה נערכה בעבר הירדן המזרחי.
מאחר וקיים ויכוח ביהדות האם עבר הירדן המזרחי נחשב אף הוא לארץ ישראל הרי שהרב
זוננפלד נזקק להרת נדרים מרבנים בדרגה גבוהה כדי לצאת מארץ ישראל לעבר הירדן
המזרחי. באותה תקופה ביקרה בארץ משלחת של שלושה רבנים בכירים של "אגודת
ישראל" מאירופה ונפגשה עם הנציב הרברט סמואל. השלושה היו האדמו"רים מגור
ומסוקולוב והרב בנדין. השלושה נשלחו ע"י "אגודת ישראל"
העולמית" להסביר לנציגי הבריטים כי היהדות החרדית בעולם כולו מאוחדת
בהתנגדותה למדינה חילונית – יהודית וממתינה למשיח. באותה הזדמנות שימשו השלושה
כבית דין שאישר את יציאתו של הרב זוננפלד מארץ ישראל לפגישה בעבר הירדן המזרחי.
הפרטים הללו חשובים לידיעה משום שלימים יתעורר ויכוח על עמדתה של "אגודת
ישראל" דאז בנוגע למגעים עם ראשי האוכלוסייה הערבית ויהיו שינסו לטעון כי
"אגודת ישראל" העולמית לא צידדה במהלכים הללו. הדברים הללו הם שקר ביסודם
משום שאותם שלושה רבנים בכירים התירו עצמם לרב זוננפלד את נדרו ביודעם ובהסכימם
לפגישה עם ראשי הערבים, ואילו אותם שלושה רבנים הגיעו בשליחות ברורה של החרדים
באירופה ובעולם כדי להסביר את התנגדות הציבור החרדי דאז, שהיה רוב יהדות העולם,
למדינה יהודית כלשהי. הפגישה בין הערבים ל"עדה החרדית" התקיימה והסתיימה
בהצלחה ובמנשר משותף שבו שני הצדדים יצאו נגד המשך גיבויה של התנועה הציונית
ע"י בריטניה והיותה סכנה לאופי השמרני והדתי של החיים במזרח התיכון, תוך
קריאה לביטול הצהרת בלפור. ההצלחה הזו העירה את הציונים להתקפות זעם וקריאה
להתנגשות בחיי דה האן. דה האן עצמו נלחם גם נגד כל גזענות ציונית בארץ ישראל כמו
גרוש נערים ערביים ממלונות יהודיים. הפעילות של דה האן עברה קדימה וב-1 ביולי הוא
עמד לצאת לבריטניה – עם חברים מ"העדה החרדית", כדי לשכנע את מפלגת
ה"לייבור" – שעלתה אז לשלטון שם, לבטל את הצהרת בלפור. הקרקע לכך הייתה
פורייה משום שמפלגת הלייבור שתפסה את השלטון ציינה כבר לפני הבחירות כי היא איננה
מחויבת להצהרת בלפור, שהייתה פרי פוליטי של מפלגת השמרנים, בהיותם בראש השלטון
הבריטי. דה האן קשר בנתיים קשרים גם עם "ברית שלום" של פר' מגנס
מה"אוניברסיטה העברית" ועם ראשי ה-פ.ק.פ. הקומוניסטית, והיה אמור לייצג
בלונדון גם את התנגדותם לציונים. יום לפני הטיסה נרצח דה האן ע"י ארגון
ה"הגנה" הציוני ששלח את אברהם תוהמי (היה לימים מפקד ה"הגנה"
ואח"כ מפקד האצ"ל) לבצע את הרצח עם אדם נוסף. את הפקודה לרצח נתן יצחק
בן צבי ועל המבצע פיקד יהודי – בריטי נוסף בשם קולונל קיש (סבו של ח"כ יואב
קיש) ושני הרוצחים הסתתרו מספר ימים בדירתה של אשת בן צבי, ינאית בן צבי, בדירתה
ב"שכונת הכורדים" בי"ם, מאחורי שוק "מחנה יהודה" של
היום. הציונים פרסמו שקרים ושמועות כזב כי הנרצח נרצח ע"י ערבים משום סיבות
של תועבה אך באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 הודה הרוצח, אברהם תוהמי, ממקום
מושבו בהונג קונג הרחוקה, כי הוא רצח את דה האן והוא אף שיחזר את הרצח. יש לציין
כי המשטרה הבריטית טענה כי התקשתה לחשוף את הרוצחים אבל ראשי הבריטים בישראל, שהיו
גם ציונים, הם אלה שטרפדו את חקירת המשטרה הבריטית. היו אלה הנציב עצמו – הרברט
סמואל, ה"מזכיר המשפטי"- נורמן בנטובי'ץ, וקולונל קיש, שהיה גם חבר בכיר
בפקידות הבריטית בישראל וגם חלק מההנהלה הציונית. מותו של דה האן סימל סיום של
תקופה חרדית לוחמת לשלום עם הערבים – לא מעט משום חששות הרצח מצד הציונים, חששות הקיימים
ב"עדה החרדית" ובחסידות סאטמר עד היום הזה.
בין מאורעות למאורעות
עד מותו של הרב זוננפלד לא נותק הקשר עם
ההנהגה הערבית – אם כי הוא המשיך בווליום נמוך יותר. ההנהגה הציונית לא הסתירה את
שמחתה מהרצח הפוליטי הראשון שהיא ביצעה בארץ ישראל. בפרשת הפרובוקציות של אנשי
בית"ר בשנת 1929 – בניסיון לעליה להר הבית, יצא הרב זוננפלד כנגד הציונים
וכנגד הרב קוק שעמד מאחורי הפרובוקציה. הפרובוקציה הזו הביאה למאורעות 1929 בכל
רחבי הארץ. באשר לפרשת חברון הרי שישנו סיפור עובדתי שבעצם מעלה את הסברה שאולי
הציונים היו בכלל מעוניינים בשפך הדם שם. המאורעות התפרצו בעיקר כנגד הישוב החרדי
והספרדי הישן משום שאלה היו המוצג היהודי. מנגד יש לחזור לדבריו של הרצל, שעוד
בראשית המאה העשרים ציין כי הישוב היהודי בחברון – שהיה כל כולו דתי וללא כיוון
ציוני, חייב להיעלם מעצם היותו עבר לא רצוי בהגשמה הציונית. הישוב היהודי בחברון
דחה שוב ושוב כניסת בתי בספר חילוניים ואת ההתערבות הציונית. להבדיל משאר הערים של
ה"ישוב הישן" הרי שיהודי חברון חיו בתוככי הישוב הערבי והיו מנותקים
מהשפעה תרבותית ציונית. כבר בראשית המאה טרפד ה"בן איש חי" – רבם של
יהודי המזרח שחי בבגדד העירקית, את הקמתו של ביה"ס הציוני "אליאנס"
בחברון. דהיינו, הישוב היהודי בחברון היה כקוץ בגרון הציוני. והנה לאחר אותו תשעה
באב 1929 ניסו ראשי הישוב היהודי בחברון להגיע להסכמה ולסולחה עם הערבים החברונים
אך ה"הגנה" טרפדה את העניין בטענה כי היא תשמור על יהודי חברון והיא
תנהל את המו"מ עם המשטרה הבריטית. גם ניסיונות פגישה בין ראשי הציבור היהודי
בעיר לראשי הערבים בעיר טורפדו ע"י הממסד הציוני. ביום שישי – שלפני פרוץ
המאורעות של השבת שאח"כ, ניראה נער מה"הגנה" רוכב על אופניו לחברון
היהודית ומבטיח ליהודים שם שכוחות ה"הגנה" כבר בדרכם לשם. אך אח"כ
לא הגיע איש. בשבת האירוע הרי שהמשטרה הבריטית הייתה אדישה למקרי הרצח ורק כששוטר
בריטי עמד בסכנה נורתה הירייה הראשונה באויר לכוון ההמון הערבי ואז התפזרו כולם.
לא מן הנמנע שהציונים היו מעוניינים בחיסול הישוב הדתי והחרדי בעיר ולכן הם טרפדו
גם את ניסיון ה"סולחה" וגם את ההתערבות הבריטית. מבדיקת שמות ההרוגים
עולה כי למעלה מתשעים אחוז מהנרצחים היו יוצאי אירופה בעוד שיוצאי אירופה היוו רק
כעשרים אחוז מבני חברון היהודים. ניתן להניח שהערבים ראו ביהודי חברון האשכנזים
חלק בלתי נפרד מהקולוניאליזם היהודי מאירופה, בעוד שבספרדים הם ראו חלק מיהודי ארץ
ישראל שהיו שותפים מדורי דורות. הישוב היהודי בחברון חודש בשנת 1932 נגד הסכמת
הציונים אך בשנת 1936 הישוב הזה חזר לירושלים, ובראשו הרב חיים בגוי'ו (סבו של
חיים הנגבי מראשי "מצפן"). לאחר מאורעות 1929 האשים הרב זוננפלד את
הציונים בפרוץ המאורעות, והוא עצמו המשיך את הקשר וההתכתבות עם המופתי הירושלמי.
המופתי עצמו טען בפגישה בעבר הירדן המזרחי כי "עם יהודים כמו הרב חיים
זוננפלד אני מוכן לחיות לעד בפלסטין". היהדות החרדית בחו"ל אף היא לא
נרתמה לפאניקה שיצרו הציונים והרב אלחנן ווסרמן – מגדולי רבני פולין דאז, טען כי
"הציונים משמידים רוחנית כל יום מאות ואלפי יהודים מבחינה רוחנית, זה הרבה
יותר חמור ממספר אלה שנרצחו במורעות תרפ"ט בגלל הפרובוקציות הציונות".
יש לציין שכבר בראשית שנות העשרים של המאה ה-20 הכריז הרב זוננפלד ליהודי העולם
החרדים לא לעלות לארץ ישראל משום הסכנה הציונית של העברת דתיים על דתם ומשום התגרות
הציונים בערבים.
השיתוף פעולה עם
הנאצים מניב פירות
מותם של רבנים גדולים – בראשית שנות
השלושים של המאה עשרים, לצד עליית הנאציזם והתחברות הציונים אליו, הביאה לעוד
ניסיון להשתקת העמדה החרדית נגד הציונות. הכתרתו של הרב דושינסקיא – לרבה של
ה"עדה החרדית", הביא לירידה נוספת בהתערבות אקטיבית של החרדים בארץ
ישראל במהלכים המדיניים של הציונים. בשנת 1935 קמה בארץ ישראל קבוצה רדיקלית מעבר
ל"עדה החרדית" שטענה כי המלחמה בציונים צריכה להיות חזקה יותר. את
הקבוצה הקימו הרבנים עמרם בלויא ואהרון קצנלבוגן. הקבוצה נקראה בשנת 1938
"נטורי קרתא". הקרע הראשון בתוך "אגודת ישראל" אירע בשנת 1937
בגלל שינוי היחס של רוב "אגודת ישראל" לנושא הציוני. הפרשה התפוצצה עם
ביקורה של "וועדת פיל" בארץ ישראל ולאחר שרוב ראשי "אגודת
ישראל" נתנו את הסכמתם להקמת "מדינה יהודית" מטעם הציונות בחלק
משטחה שח ארץ ישראל. קבוצה גדולה מ"אגודת ישראל" האירופאית התנתקה ממנה
ועברה לצד החוגים החרדים באירופה שהתנגדו להקמת "אגודת ישראל". גם
ה"עדה החרדית" התנתקה מעשית מ"אגודת ישראל" העולמית ואילו
בשנת 1945 התנתקה ה"עדה החרדית" באופן סופי מ"אגודת ישראל" גם
בארץ ישראל, וזאת גם לנוכח גילויי שיתוף הפעולה של הציונים עם הנאצים, ומנגד הסכמת
"אגודת ישראל" להמשיך במו"מ פוליטי עם הציונים. בשנת 1945 היו אנשי
"נטורי קרתא" חלק מה"עדה החרדית". אבל מסתבר שהטרור הציוני
הוא זה שהכריע את ראשי "אגודת ישראל" בשנות השלושים של המאה העשרים לא
להלחם ברעיון ה"בית הלאומי" הציוני כפי שנלחם הרב זוננפלד. בפגישה סודית
בין אנשי "וועדת פיל" – בשנת 1935, לנציגי "אגודת ישראל" הרי
שהאחרונים טענו כי בשיחה סגורה זו הם מציינים כי עפ"י התורה אסורה הקמתה של
מדינה חילונית ליהודים. הגילוי הזה נחשף דווקא בעיתון החרדי ה"לאומני"
של מאיר פרוש, עיתון "המבשר".
המשבר החרדי שלאחר
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה שינתה לגמרי את המפה
הפוליטית והותירה את החרדים שנותרו לאחר המלחמה הזו אובדי דרך ומוכים. רוב היהדות
החרדית באירופה נכחדה ובראשה רבניה ואדמו"ריה הגדולים והאנטי ציוניים. גם
הפלגים החילוניים האנטי ציונים של יהודי אירופה הושמדו ברובם המכריע. הציונים –
שסייעו להשמדה זו, נותרו החזקים לאחר השואה המרה ובעזרת כספים ו"רבנים
מטעם" הם השתלטו על מה שנותר מ"אגודת ישראל". בפרץ הציוני עמדו רק
ה"עדה החרדית" בישראל והאדמ"ור מסאטמר דאז. חסידויות אנטי ציוניות
אחרות או שנעלמו כמעט כליל לאחר השואה (מונקאטש, שינובא וכו') או שעברו לחסות תחת
"אגודת ישראל" ולהתמכר לציונות (באבוב, בלזא ובראשית שנות החמישים של
המאה העשרים גם חב"ד). אבל בכל זאת נותר קירות ברזל אנטי ציוניים.
לעומת רבנים גדולים אדמו"רים שניצלו
מהשואה ותקוותם הייתה לכיוון משענת הציונות – מתוך תלאות השואה והשמד, הרי
שהאדמו"ר מסאטמר יצא מהשואה בכיוון הפוך. הוא שאג בכל כוחו לא לתת יד להקמת
המדינה הציונית – שמטרתה לשמד את העם היהודי ולהתגרות באומות העולם בכלל ובאומה
הערבית בפרט, ואף לא להגר לארץ ישראל. בשנת 1947 קיבלה ה"עדה החרדית" את
האדמו"ר מסאטמר כהמורה הרוחני – ההשקפתי שלה, וביחד עם הרב דב בר וויסמנדל,
האדמו"ר מקרשניף ואחרים הם ביקשו מהאו"ם לא לתת יד להקמת המדינה הציונית
ולא לתת לגיטימציה להיות ירושלים חלק ממדינה זו אלא שהעיר תהיה תחת חסות
האו"ם. במהלך מלחמת 1948 ניסו החרדים בירושלים העתיקה להרים דגל לבן ולהיכנע
לירדנים ואף להישאר בעיר תחת שלטונם אך ראשי ה"הגנה" איימו עליהם ברצח
המוני. רק כשרבני העיר העתיקה של י"ם (האשכנזי והספרדי) האזינו לשיחת קשר בין
מפקד ה"הגנה" לאחד מבכירי הציונים – יצחק גרינבוים (בנו היה
"קאפו" נאצי בגטו וורשא ונורה לאחר המלחמה ברחוב בת"א, ע"י
ניצול שואה מאותו גטו), ושמעו כי המפקד שאל את גרינבוים האם להמשיך בלחימה
וגרינבוים ענה לו שמצידו הירדנים יכולים לשחוט את כל תושבי הרובע היהודי בעיר
העתיקה משום שהפ לא "יסודות פרודוקטיביים" כמו החלוצים. מששמעו הרבנים
את תשובתו של גרינבוים הם הודעיו למפקד ה"הגנה" כי הפעם הם הולכים להניף
דגל לבן לפני הלגיון הירדני ויהי מה. הלה בלית ברירה הסכים וכך נכנעה העיר העתיקה
לירדנים. אין ספק שתשובתו של גרינבוים מאששת עוד יוותר את החשד בדבר ההסכמה בשתיקה
של הציונים למחיקת הישוב היהודי בחברון של 1929 ולראייה בפוגרום ערבי שם אמצעי
חיובי לכך. הרב מבריסק היה אף הוא ממתנדי הגיוס לצבא הציוני ב-1948 בטענה כי
"לא אנחנו יצרנו את הבעיה עם הערבים". ב"מאה שערים" ובירושלים
סירבו החרדים של 1948 להתגייס לצבא וגם התנגדו לשביתות האנטי בריטיות שארגן
ה"וועד הלאומי" הציוני לפני מלחמת 1948.
בראשית שנות החמישים של המאה העשרים כתב
האדמו"ר מסאטמר את סיפרו "ויואל משה" ובו ציווה לחסידיו לא להצביע
בבחירות השונות בישראל, לא לקחת את כספי הציונים – שבהם הם משליטים את מרותם על
היהדות, לא להתגייס לצבא הציוני ובעיקר לא הגר לארץ ישראל. בעקבות מלחמת 1967 הורה
האדמו"ר מסאטמר – הרב יואל טיטילבאום, לחסידיו לא לעבור את ה"קו
הירוק" ולא לבקר במקומות הקדושים שהציונים כבשו בגדה המערבית, ובראשם הכותל
המערבי, כדי לא לתת גושפנקא לכיבוש הציוני. יש לציין שלאחר 1967 היו אלה אנשי
"נטורי קרתא" הראשונים מבין כל היהודים שיצאו נגד הכיבוש ונסעו לבתי
החולים הערבים כדי לסייע לנפגעי הכיבוש. הרבי מסאטמר גם הורה לחסידיו לצאת ולהפגין
נגד כל ביקור של ראש ממשלה או נשיא ציוני בעולם כדי שאומות העולם יבינו שהציונים
אינם מיצגים את היהדות. עד היום בארה"ב ובבריטניה הרי שחסידי סאטמר יוצאים
להפגנות כאלה אך ישראל דואגת שהעיתונות הציונית והזרה יתעלמו מכך. בשנת 1979 יצאו
עשרות אלפי חסידי סאטמר להפגין נגד בואו של מנחם בגין לניו יורק. בשנת 1979 נפטר
האדמ"ור מסאטמר אך החסידות ממשיכה בדרכו, ובביקורו של אבו מאזן באו"ם –
להכרה במדינה הפלשתינאית, הודיעו האדמו"רים מסאטמר על תמיכתם במדינה
פלשתינאית. ביולי 2014 – עם היוודע הירצחם של שלושת הצעירים ע"י החמאס, הרי
שהאדמו"ר מסאטמר לא פחד לומר כי זהו לקח לא לגור במקומות מסוכנים ולא להתנחל.
חסידות סאטמר היא הגדולה שבחסידות ארה"ב, קנדה ובריטניה ולה מאות אלפי
תומכים. רוב רובם חיים בחו"ל וכמו כן יש לסאטמר גם חסידויות בבלגיה,
באוסטריה, בארגנטינה ובברזיל. הם אלה הנלחמים בראש מתנגדי הגיוס לצבא.
כיום התמונה היא שהחברה החרדית מחולקת שני
מחנות: 1) המחנה הממשיך להילחם בציונות ורובו חי בחו"ל ובראשו חסידות סאטמר
ו"נטורי קרתא", ואילו בארץ מדובר בקבוצה של שני מנדטים עד שלושה מנדטים
שאינם מצביעים לפרלמנט ולעיריות, ורובם חיים בירושלים, בבית שמש ובבני ברק. בבני
ברק אלה הם חסידי סאטמר ואילו בירושלים ובבית שמש אלה הם אנשי "העדה
החרדית", "נטורי קרתא" וחלק הם גם חסידי סאטמר. הגופים הללו אינם מתנחלים
בשטחים הכבושים. שכונת רמת בית שמש ב' הוקמה בעשור הראשון המאה ה-21 משום שבני
ה"ישוב הישן" מירושלים סירבו לעבור להתגורר בהתנחלויות של מודיעין
עילית, ובעיקר זו של ביתר עילית. במסגרת המחנה הזה קיים גם ארגון "העדה
החרדית" הספרדית שממוקם בירושלים ונוסד ע"י הרב יעקב מוצפי זצ"ל עם
הקמת המדינה, לצד ה"עדה החרדית". בקרב חסידות סאטמר בארה"ב קיימות
גם קבוצות של יהודים יוצאי סוריה (בעיקר מהעיר חלב) ובני תימן שמסונפים לגישה
האנטי ציונית הזו. 2) המחנה החרדי האחר הוא המחנה שאיננו מגדיר עצמו ציוני אלא
חרדי בלבד אבל שותף בכל ההשקפה של הכרה דה פאקט במדינה הציונית. אלה הם אנשי
"יהדות התורה" וש"ס, שחלקם מחולקים לזרמים רעיוניים שונים ביחס
לבעיה המדינית. אנשי "דגל התורה" הם מתונים יותר מאשר אנשי "אגודת
ישראל" החסידית (בשנת 1984 פרשו הליטאים מ"אגודת ישראל בארץ ישראל ובשנת
1988 הם יסדו את מפלגת "דגל התורה"). ש"ס היא מפלגה לא יציבה בנושא
המדיני ויכולה לנוע בין הלאומנים שבין החרדים למתונים ביותר והשאלה היא רק מיהו
השלטון המממן את צרכיה או מי הוא העומד בראשה. 3) לימין הקיצוני ישנו פלג חרדי רעשני
שהוא מיעוט מבוטל ובו שוכנים חב"ד ואנשי "יחד" של אלי ישי, אבל
כאמור זהו מיעוט.
בעולם לא התחולל פילוג בין "אגודת
ישראל" ל"דגל התורה" והחרדים שם – כולל הספרדים, שייכים ל"אגודת
ישראל" העולמית. ההשקפות של "אגודת ישראל" בחו"ל הן השקפות אנטי
ציונית יותר מזו של "יהדות התורה" וש"ס מישראל משום שההשפעה
הציונית שם איננה חזקה. בבריטניה הכשילו כל החרדים את הקמת ארגון איפ"ק –
לסיוע יהודי מחו"ל עבור הציונים, ואילו בלונדון החרדים משתפים פעולה פוליטית
עם ארגוני האסלאם שם ואף תמכו בבחירת ראש העיר הפקיסטני לראשות עיריית לונדון.
בארה"ב יש לחסידות סאטמר קשר ישיר ל"בית הלבן" ולמוסדות האמריקאים
ללא קשר לציונים, והם אף תמכו בבחירות האחרונות בהילרי קלינטון ופרסמו התנגדות
להכרת טרמפ בירושלים כבירת הציונים.
הציונים מנסים לתעתע – ולא מעט אף בעזרת
גורמי שמאל ציונים כמר"צ, כי היהדות החרדית הספרדית הייתה והינה מתונה יותר
בענייני דת והיא פרו ציונית. הדברים הם עורבא פרח משום שמתחילת דרכה של הציונות –
כשזו הגיעה לארצות ערב, התנגדו רבניה לדרך הלאומית. כך נהג הרב עבדאללה סומך בעירק
וכך המשיך ממשיכו, ה"בן איש חי". מרגע שתפקיד ה"ראשון לציון"
הפך – בשנת 1921, לחלק מהציונות, נמנעו גדולי התורה יוצאי עדות המזרח בישראל מלקחת
חלק בו והדברים אמורים ברב יעקב חיים סופר , ברב אליעזר שלמה אלפנדרי, הרב צדקא
חוצי'ן, הרב שאול דוויק הכהן ולימים (משקמה המדינה הציונית) היו אלה הרבנים יעקב
מוצפי, ה"בבא סאלי", ה"בבא מאיר", הרב יהודה צדקא, הרב שלמה
זרוק, הרב בן ציון אבא שאול, הרב חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי ואחרים.
בימים אלה כבר התפלגה "דגל
התורה" עקב הכנסת גיוס החרדים ע"י "יהדות התורה" לתוקף ולכן ה"פלג
הירושלמי" של "דגל התורה" לשעבר פרש ממנה ומשתף פעולה עם
ה"עדה החרדית" ועם חסידות סאטמר נגד גיוס החרדים לצבא הציוני. בשנים
האחרונות ביקרו משלחות חרדיות בחשאי בעיר רמאללה ונפגשו מספר פעמים עם ראשי הרשות
הפלשתינאית תוך מציאת מכנה משותף של הכרה במדינה פלשתינאית, אי עלייה להר
הבית – שהיהדות
החרדית כולה נגד העלייה הזו (כולל חב"ד הקיצונית), ובעד דו קיום דתי בין
יהודים למוסלמים ולנוצרים.
