הזכות להגדרה עצמית

בס"ד

             הזכות להגדרה עצמית / הרב אליהו קאופמן

        שני מקרים שאירעו בסוף השבוע הזה ממחישים יותר מכל כי "רוח הליבראליזם" ורעיונות ה"קידמה" הם לא פעם היפכא מיסתברא. מסתבר כי ה"קידמה" וה"סובלנות" של חוגי השמאל והימין החילוניים כאחד אינם אלא כפייה חילונית כנגד קבוצות אוכלוסיה עצמאיות, החפצות לחיות את חייהן כבימים עברו. המקרים הם שונים לגמרי עם השקפות פוליטיות שונות אבל העיקרון – של ניסיון כפיה חילוני, בשם ה"קידמה", על המיעוט, הוא אותו עיקרון דיקטטורי.

        במהלך סיור בשכונת "מאה שערים" בירושלים נטען ע"י חיילת בשם שדמי כי הותקפה ע"י חרדים מקומיים בחיתולים צואים , בבקבוקים וכו'. אני מניח שהייתה שם התקפה אך לאור ניסיוני העיתונאי מזה עשרות שנים ספק אם באמת כל ה"אינסטרומנטים" שהוזכרו בתלונתה באמת נזרקו עלייה ועל קבוצת העולים מחו"ל, שאותה "הדריכה". אביה כמובן שיצא להגנתה ואף שלח מכתב ישיר לנשיא ריבלין , ובין השאר האשים את החרדים כי פגעו בביתו משום מדיה הצבאיים. עד כאן העובדות מהצד האחד של המטבע. אבל ישנו גם צד שני של המטבע הזה.

         בשכונת "מאה שערים" עוברים עשרות ומאות חיילים – וגם חיילות, מידי יום ביומו ואינם זוכים לשום התקפה. מכאן שלאוו דווקא מדיה של גב' שדמי הם אלה שהביאו עלייה את ההתקפה. בשכונת "מאה שערים" עוברים, מידי יום ביומו, אלפי חילוניים ונכרים ואף אחד מהם עוד לא "זכה" לחיתול צואה או לבקבוק בראשו. אבל כאשר קבוצה של "עולים חדשים", תרתי משמע, מגיעה לשכונה האדוקה הזו ומלובשת בלבוש פרוץ, ותוך כדי ביקורה מחוים אנשיה בקולניות את דעתם השלילית על תושבי השכונה, כשמדריכתם החיילת מעודדת זאת, הרי העובדות הן כבר שונות. עבור קבוצות מטיילים חילוניים – שחלקם אנטי דתיים במוצהר, הביקור בשכונת "מאה שערים" הוא כמו ביקור ב"גן החיות התנכ"י" וכמו שמותר להרגיז ולצחוק על החיות כך מותר לעשות גם לתושביה החרדים של השכונה הזו, החיים שם למעלה ממאה שנה, עוד לפני שהחיילת, אביה וה"עולים החדשים" הללו חלמו על ארץ הקודש. בטוחני שאבי החיילת היה יוצא מזעפו אילו קבוצות של יהודים חרדים היו מארגנים סיורים בשכונתו ובדרך אגב, הם היו מצביעים עליו ועל שכניו כילידים מפגרים שאוכלים וסובאים ללא שום תרבות רוחנית. זוהי דרך ההמשך – של אותם "ליבראלים" ישראלים, לדרכי ה"קידמה" הכפייתיות נגד הדת וערכי האמונה שהביא הקומוניזם, מראשית המאה העשרים.

        ובמקום אחר – בעיר הערבית כפר קאסם, התפרץ ה"ליבראליזם" הזה באופן אחר. לפני יום השנה השישים לטבח בכפר קאסם שלחה קבוצת נשים מקומית , שארגנה את הצעדה, בקשה לכל הנשים האורחות (במיוחד ליהודיות שבהן, אלה מה"שמאל הליבראלי"...) להגיע למקום בלבוש צנוע. הנשים הערביות מכפר קאסם לא ביקשו מהאורחות לחבוש רעלות או כיסויי ראש אבל בסה"כ הן ביקשו מהן לא להגיע מעורטלות ובלבוש קצר ונועז. והנה אותן אורחות קמו ודרשו את עלבונן, שהרי הן באו להזדהות עם המסר הפוליטי ולכן מותר להן להגיע כנראה גם בעירום. הזעקות היו כמובן בשם ה"ליבראליזם" וכנגד "דיכוי האישה ברחוב הפלסטיני". אבל מי שביקשו את הבקשה לא היו האיממים הגברים אלא היו אלה נשים מוסלמיות דתיות ועצמאיות כאחד. היו אלה הנשים שכל השבוע עמלו על הכנת היום ואשר חפצות היו לשמור את עירן במסכת הצניעות שבה חונכו מאז ומעולם. גם כאן – כמו ב"מאה שערים", עלתה החוצפה ה"ליבראלית" שבאה לכפות אורח חיים פרוץ ומתירני על יושבי העיר המקומית, ולכפייה הדיקטטורית הזו הם גם קוראים "קידמה".

        בעולם ההפוך של מדינת ישראל הרי שכל פריצות וערטול הם "קידמה" ואילו שמרנות וצנעה הם "פרימיטיביות". כל תועבה היא קידמה" וכל מאבק נגד התועבות הוא "מאבק בקדמה". זו מחשבתם של אנשי השמאל הסהרוריים שחדרה אט, אט (אבל בטוח...) למחוזות הימין החילוני.  אנשי ה"לחם והשעשועים" הם אלה המנהיגים כיום את החברה הישראלית וטווים את ערכייה.

        יפה היו עושים הח"כים הדתיים, החרדים והאיסכמיים אילו היו בונים שדולה פרלמנטארית כנגד הכפייה החילונית הזו, כמו גם למשל זכותם של חיילים דתיים לא להיות אנוסים לשמוע שירת נשים, שאיננה שייכת כלל לתפקידם. הדוגמאות הן עוד רבות אבל לא ירחק היום שבו נהיה עדים לכפייה אנטי דתית ומצפונית עפ"י חוק, וכאשר בית המשפט יעמוד בראשו, כדי לדכא דת ותרבות, כפי שלמשל פעלו לפני מספר שנים במערכת השיפוט נגד "שמחת בית השואבה" בשכונת "מאה שערים" בירושלים". ישראל אמנם איננה אירן אבל אסור שתיהפך לצפון קוריאה.    

החלטה הזויה אך מחויבת המציאות

בס"ד

החלטה הזויה אך מחויבת המציאות / הרב אליהו קאופמן

       כאשר הוקמה ה"רבנות הראשית לישראל" – בשנת 1921, קם הרב יוסף חיים זוננפלד – רבה של העדה האשכנזית – החרדית, ולא רק שביקש להחרים את הגוף החדש אלא קרא לעשות הכול כדי למנוע מהגוף הזה לקבל תחת אחריותו את המקומות המקודשים לעם ישראל, ובראשם הר הבית והכותל המערבי. רבנים לא מעטים – שהיו שייכים דווקא למחנהו של הגר"ח זוננפלד, ל"אגודת ישראל" ההיסטורית, לא הבינו כיצד האיש שנלחם לפני 1918 נגד הערבים על זכותם של יהודים (בימי השלטון העות'מני) להגיע לכותל המערבי בכל מחיר, הפך למתנגד בימי הבריטים להעברת אותו הכותל הקדוש לידי יהודים, ועוד חפץ להשאירו בידי ה"וואקף" הערבי?! התשובה של הרב זוננפלד הייתה ברורה וחד משמעית.

     הגר"ח זוננפלד טען כי "משרד הרבנות" ( שמה הראשון של ה"רבנות הראשית לשראל") אינו אלא פיקציה חילונית של הממסד הציוני, ובמיוחד של מפלגות השמאל כדי לקעקע את דת ישראל עפ"י הרעיונות השמאלנים, ואילו השליטה על המקומות הקדושים אמורה לתת לציונים – ימין ומשמאל גם יחד, את הכוח לשנות את הציון הדתי שלהם ל"לאומי", ובכך להשתמש בהם לצורך סיבת התנחלותם בארץ ישראל. הסוף עלול להיות שאם השליטה הדתית תהיה בידי כופרים ופוקרים יהודים, שישנו את ציוויון המקומות הקדושים לנו, הרי שלבסוף אומות העולם עלולות לטעון כי אין שום קשר בין היהדות והיהודים למקומות הקדושים בארץ הקודש ובראשם לכותל המערבי. ולכן, עדיף שנכרים ישלטו במקומות הקדושים שלנו אך ציוויונם היהודי - דתי לא ישתנה, אף אם יוזנחו פיזית, ואף אם ייאסר על יהודים להיכנס אליהם, מאשר, חס ושלום, ישתנה ציוויונם הקדוש, עד שאיש לא יכיר עוד בין קדושתם ליהדות וליהודים". בדעתו של הגר"ח זוננפלד החזיקו גם כל רבני היהדות החרדית – האשכנזית דאז וגדולי הספרדים ובראשם הגאון רבי שלמה אלפנדרי (ה"סבא קדישא"), ה"כף החיים", הרב שאול דוויק הכהן והרב צדקא חוצין (החרדים והספרדים היו אז רוב רובו של הישוב). הסוף ידוע: הכותל המערבי וכל המקומות הקדושים עברו לידי ה"רבנות הראשית לישראל" וציוויונם השתנה ללא הכר. ראייתו ארוכת הטווח של הגר"ח זוננפלד התקיימה בתחילת שנה

זו – תשע"ז, בצפי של ההחלטה ההזויה של אונסק"ו, שלעם היהודי אין קשר לכותל המערבי ולהר הבית.

    כבר בשנת 1929- בפרעות הערבים, התגלה לכול כי החשש של הגר"ח זוננפלד קורם עור וגידים. הפיכתה של ה"רבנות הראשית" הלאומית של הרב קוק לאחראית בנושאי דת הביאה את ההתגרויות של אנשי בית"ר בניסיון לעלות להר הבית שוב ושוב. פרעות 1929 – לאחר תשעה באב של אותה שנה, היוו את פיצוץ הפרובוקציה. לאנשי בית"ר החילוניים לא היה דבר עם היהדות, ובוודאי שהם לא נשמעו לצו ההלכתי – של גדולי וקדושי ישראל, לא לעלות להר הבית. הר הבית והכותל המערבי היו עבור אלה שבתשעה באב אכלו ושתו (הערבים קראו בגללם ליום הזה "עיד אל גזוז" – משום השתייה התאוותנית שלהם לגזוז המיתולוגי), רק אמצעי לאומני לנסות להצדיק את התנחלותם הקולוניאלית בארץ ישראל. אבל הימין הרוויזיוניסטי לא היה לבד במרמה הזו. אלמלא "מפלגות הפועלים" ובריתן עם ה"מזרחי" הסרוג הרי שמצב הפיכת מורשת היהדות לאמצעי חילוני ולאומני לא היו מתרחשים. אפילו מפ"ם הסופר חילונית קראה ליישוביה ולקיבוציה האנטי דתיים בשמות תנ"כים קדושים. השימוש בסמלים הדתיים ובמקומות הקדושים ליהדות – למטרות לאומניות אנטי דתיות, היה יותר מצבוע. לימים הפכו קברי אבותינו מקדושים לדגל לאומני כמו בקבר יוסף בשכם. הכותל הערבי הפך ל"מרכז אירועים" חילוני וצבאי (השר לשעבר ממר"צ – רן כהן, אף הגיש בעבר הצעת חוק להפוך את הכותל המערבי מאתר דתי ל"לאומי"), קבר רבי שמעון בר יוחאי מיועד – חס ושלום, להפוך לאטרקציה תיירותית ואילו הר הבית הפך לאתר עליה לא חוקי של יהודים, למרות הקונצנזוס של כול גדולי ישראל לא לעלות אליו. גדולי ישראל וההלכה כבר אינם שולטים על המקומות הקדושים, אלא שהאחרונים מנוהלים ע"י פקידים חילוניים (שלא פעם הם אנטי דתיים) ופקידים "דתיים" שכפופים למערכת החילונית. קברים יהודים – בכל רחבי הארץ, נשדדים ע"י הארכיאולוגים עצמות המתים וכך זה עם כול ממצא עתיק שהקבר מכיל, וכל זאת תחת עיני "משרד הדתות", שבובה "דתית" ו/או "חרדית" מנהלת אותו עבור הפטרון הממשלתי והאנטי דתי. בימים שהצבא, הלאומנים החילוניים, הארכיאולוגים ובית המשפט האנטי דתי הפכו לשליטי המקומות הקדושים בארץ הקודש הרי שלא פלא הוא שהקב"ה הסיר חינו מאלה המתעטפים בשלמה ה"דתית" לצורך קולוניאלי בלבד. ולכן גם לא פלא שאומות העולם אינן עוד רוצות לראות קשר בין אותם מקומות קדושים יהודיים לבין המדינה וההנהגה המיצגים כביכול "יהדות" במדים אך במעשים הם אתאיסטים. ומעל לכול, סערת העלייה להר הבית – המנוגדת לדת ישראל, היא אחד הגורמים העיקריים להחלטת אונסק"ו. כבר בשנת 1974 הורחקה ישראל מאונסק"ו בגלל חפירותיה בהר הבית, ורק בשנת 1979 הוחזרה לארגון לאחר לחץ ואיומים אמריקאיים. ארכיאולוגים חילוניים לא היו מעולם קנה מידה עבור יהודי ירא שמים לאמיתות התורה ולקשר למקומות הקדושים, אבל אותם ארכיאולוגים הם שרתי הלאומנות הישראלית לביסוס תביעות קולוניאליות של משטר ישראלי – אתאיסטי.

    אבל ישנה עוד סיבה להצלחת ההחלטה הזו – של אונסק"ו. הסיבה הזו היא גם ריאקציה של הסיבה הראשונה – כהתנגדות ללאומנות הישראלית, אבל היא נעוצה גם בשנאה לדת ה' לשם שנאה. עיקרון יהודי עתיק, שמקורו בדברי הגמרא ובאזהרת חז"ל, אומר שמאחורי כל התנגדות נכרית לדת ישראל עומדים יהודים מומרים. הנחת חז"ל קובעת כי הנכרי, אף אם הוא השונא הגדול ביותר לישראל, הרי ששנאתו נובעת מקנאה גשמית והוא משמש רק שליח ה' להתרות בעם ישראל, אך דת ישראל היא בעינו דבר מקודש. כך למשל פחדו הבבלים והרומאים להיכנס לקודש קדשי בית המקדש ושלחו לשם יהודים. כך למשל התירו בימי הביניים וגם בעת החדשה המשטרים האנטישמיים ביותר, לחכמי ישראל לנהוג ביהודים וביהדות כהבנתם. כך למשל פנו שליטים נכרים לרבנים כדי לקבל החלטות ועצות. וכך הלאה וכך הלאה. אבל רק בתנאי אחד יכולים אותם נכרים להפוך לשונאי דת ישראל – כאשר יהודים כופרים ומומרים יוצאים נגד דתם היהודית ומסיתים אותם לכך. שריפת התלמוד בצרפת, ואח"כ גירוש היהודים משם, התרחשה בגלל מומרים כאלה. הצאר הרוסי הפסיק את הנהגת הרבנים ביהדות רוסיה בגלל בקשת אנשי ה"השכלה" היהודית שם. קרל מרכס היהודי הביא את השנאה הקיצונית ביותר שקמה אי פעם ליהדות בדמות הקומוניזם, שראשיו המשיכו להיות יהודים מומרים. ברומניה שבין שתי המלחמות התגלה שמומר יהודי עמד מאחורי ההסתה של ארגון "מסדר הברזל" האנטישמי נגד היהדות. וכך הוא המצב גם במקרה שלנו עם אונסק"ו. בשמאל הציוני והלא ציוני צמחה קבוצה – שהלוחמה שלה בדת ישראל, היא מהקשות ביותר של מלחמות אנטי דתיות, נגד היהדות, שצמחו אי פעם בהיסטוריה היהודית. האנשים הללו עושים – בעשרות השנים האחרונות, את כל שביכולתם כדי להשניא כל מושג יהודי לא רק על יושבי הארץ הזו אלא גם בחו"ל. הם החלו כבר מיום הקמת המדינה הזו להלחם בדת ישראל – ומצאו שלל רב בהתנגדותם לאלה שעסקו בניצול הדת היהודית לאמצעים לאומנים, כדי לרדוף את היהדות. זה החל מאורי אבנרי ויונתן רטוש שרצו להמציא את ה"עם הכנעני" כרעיון התבוללות עם הערבים ומחיקת היהדות (למזלנו הרב הערבים דחו את הרעיון הזה בשתי ידיים...) וזה המשיך בגב' שולמית אלוני שעלילותיה על היהדות הזכירו את חשכת ימי הביניים ואת המומרים היהודים שסייעו לשטן הנוצרי – האירופאי, וזה ממשיך ב"חוקרים" חדשים כדוגמת אותו פר' תימהוני בשם חצרוני, בעיתונאי גדעון ספירו ובמיוחד ב"היסטוריון" שלמה זנד. במסווה של "מלחמה בכיבוש הציוני", וכביכול "דאגה הומאנית" לערבים, הרי שעיטם ומיקרופונם נוטף ארס שאיננו באמת אנטי ציוני אלא אנטי יהודי. הללו מכחישים את קיומו של העם היהודי כעם וכדת, ואח"כ ממציאים "תזות" קונספיראטיביות על כך שמעולם לא נתגלו ממצאים ארכיאולוגיים על אמיתות התנ"ך (אבנרי חוזר על כך שוב ושוס...) ומסיתים שקברי ישראל והאמונה הדתית הם אלה שהביאו את הלאומנות האנטי ערבית (פר' סמי סמוכה הוא אבי הרעיון הנואל הזה), ולצורך זאת הם נודדים מכפר ערבי אחד לשני כדי להשריש את הסתתם. הללו אינם מסתפקים בכתיבה בעברית אלא מתרגמים את ההסתות שלהם לא רק לאנגלית אלא לעשרות שפות. ולכן לא פלא ששונאי דת ישראל אלו – המנצלים את אחיזת הלאומנות הדתית והחילונית בקודשי ישראל, הם גם אלה שסיפקו לאונסק"ו ולשאר הגורמים העולמיים את הרעיונות בדבר אי קיומו של העם היהודי והמצאתו, ובמיוחד את תיאוריית ההזיה שלהם על אי קיום הקשר בין העם היהודי להיסטוריה שלו, שאתרי הקודש שלנו מוכיחים את ההיפך כבר למעלה משלושת אלפי שנים.

      היהדות התורתית – שהיא עם ישראל האותנטי, נעלמה ונבלעה בתוך הכוחות הלאומנים שמנצלים צינית את מורשת ישראל, ומנגד היהדות התורתית איננה עושה דבר להלחם השקפתית, בישראל ובעולם, כדי להזים את שיקרי אותם "חוקרים" משמאל שעליהם נאמר כבר "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". אותה "אגודת ישראל" – שהוקמה ע"י ה"חפץ חיים" כדי להגן על היהדות מפני הציונות וה"מזרחי", הפכה משנת 1937 לגרורה שלהם, אבל ברוב חוצפתם הם מנכסים לעצמם את הגר"ח זוננפלד.

על הצביעות של ערב יום הדין

בס"ד

          על הצביעות של ערב יום הדין / הרב אליהו קאופמן

  בערב יום הכיפורים – לפני תפילת המנחה האחרונה של שנת תשע"ו, הונחו בבתי הכנסת החרדים - ספרדים', מעין כרוזים- דפי יללה והסבר. הכאב של כותבי וחותמי הכרוז הזה נסב סביב גיוסם של בני התורה הספרדים לצבא הישראלי. הרבה דיו נשפך מאותם כרוזים שניסו להסביר כי סכנת שמד מרחפת על כל בן תורה ושומר מצוות שיתגייס לצבא השמד. הרבה אותיות מאירות הסבירו שם את הצורך במאבק בלתי מתפשר נגד גזירת השמד הצבאית, ונגד הרצון לפגוע בשמירת המצוות של הדור הצעיר החרדי – ספרדי. לומר את האמת, הרי שגם אני הייתי חותם על כרוז כזה אבל לא עם חותמי הכרוז הזה, ומדוע?

    על הכרוז הזה חתמו מספר רבנים חרדים – ספרדים ידועי שם, ובראשם הרב דוד בצרי – ראש ישיבת "נהר שלום" בי"ם, והרב בן ציון מוצפי. אז באמת, עם רבנים כאלה זו "עבירה" לחתום? הבעיה איננה בשמותיהם של הרבנים או ברמתם התורתית אלא בצביעותם המעשית. החבורה הזו – ובראשה הרבנים בצרי ומוצפי, תמכו בבחירות האחרונות במפלגת ש"ס. הרב בן ציון מוצפי למשל נמנע כל ימיו – עד לבחירות האחרונות (לא כולל...) מלהצביע לפרלמנט הישראלי, ואף לעיריית י"ם, כי זו הייתה דרכו בקודש של אביו המקובל האלוקי סלמן מוצפי ושל בן דודו של אביו, הגאון יעקב מוצפי, שעמד בראש ה"עדה החרדית הספרדית" עד יום מותו, בשנת 1982. והנה, בבחירות האחרונות דווקא - כשהגר"ע יוסף כבר היה בעולם האמת הפך הרב מוצפי את עורו ושינה את חברבורותיו והצטרף לש"ס – זו של דרעי  ושל הגב' הרפורמית ששמה זכייה בר שלום. מה הניע את הרב מוצפי להצטרף לש"ס דווקא בימים שרמתה התורתית נושקת לרצפה ושהפכה להיות, ממפלגתו של הגר"ע יוסף למפלגתם של אנשי השמאל, דרעי ובר שלום, רק ה' הטוב יודע. והנה בתוך

החבורה הזו – של ה"רבנים הספרדים המתעוררים" ל"קנאות בע"מ", נמצאים גם רבנים ספרדים שרבניהם הם בכלל הרב שטיינמן והרב קנייאבסקי, האשכנזים. הרבנים הספרדים הללו – המרחפים בין ש"ס הרפורמיסטית ל"דגל התורה" ה"ליבראלית", הולכים לחפש את העקרונות שאבדו להם נגד הפנס החילוני במקום לחפשם במקום ששם הם אבדו באמת, ונגד מי שגרם לאבדונם.

      גמרא עתיקה מספרת על כך שהגרזן טען כלפי העצים – שקבלו על חטיבתם על ידו, כי לולא קת העץ שלו הרי שלא יכול היה לחטוב אפילו חלקיק מהם. וכך זה גם בסיפור הצבאי שלפנינו. לפני כשנתיים – עת שהיתי במנצ'סטר שבבריטניה, הועבר בפרלמנט הישראלי החוק שלמעשה הכריז על גיוס הנוער החרדי, ובכללם המוני בני התורה. אחד האברכים הוותיקים בעיר מנצ'סטר, שמקורותיו מארץ הקודש, הליט את ידיו על ראשו ופלט כי "מי היה מאמין ש"אגודת ישראל" תתמוך בגיוס חרדים ובני תורה לצבא"?! ואמנם אגו"י, דגה"ת וש"ס תמכו בכל פה בגיוס הזה ובמתווה הזה. הרבנים שטיינמן וקנייאבסקי לא פצו פה נגד ההצבעה הזו ואילו הרב שלום כהן לא יצא נגד תמיכת ש"ס בגיוס החרדים. אין

ספק שגיוס החרדים לצבא הוא פרי הבוסר של הנהגת החרדים הציונים ושל רבניהם. לולא תמיכה זו שלהם בודאי שהממסד הישראלי לא היה מעז לצאת למלחמה, שכל השנים נחשבה אבודה. מלבד הגר"ש אוירבך ואנשיו מ"בני תורה" הרי ששום גורם חרדי – ציוני איננו יוצא נגד הגיוס הזה לצבא (מחוץ לאנשי "בני תורה" שבראשות הגר"ש אוירבך) שבו תערובת הנשים והגברים היא הקשה ביותר מכל ימי העבר של אותו צבא, ומכלל אומות העולם.

     אבל חבורת הרבנים הספרדים הללו – שחתמו על הכרוז, מליטים ראשם כבנות יענה ובמקום לצאת בגלוי נגד הרבנים והאדמו"רים שחתמו על אישור כרת לחרדי הצעיר, הרי שאותם רבנים יוצאים רק נגד הממסד החילוני, שאיננו מחויב לתורה ולמצוות ולהמצאת ההשתמטות החרדית – ציונית, המספרת את האגדה שמי שאינו מתגייס אלא לומד תורה הוא גם זה שמחזיק את קיומה של המדינה הזו. לחילוניים אין השקפה תורתית ולכן הם אינם מחויבים בכלל להאזין לאלה המספרים להם ציז'בטים בלבוש תורתי, אבל לרבנים שטיינמן, קנייאבסקי, שלום כהן, בעדני ולכל האדמו"רים ה"צדיקים" ישנה משנה תורתית סדורה המדברת על "ייהרג ובל יעבור" כשהעריות, העבודה הזרה ושפיכות הדמים קוראים ליהודים תמימים להצטרף אליהם במסווה של "פטריוטיות". אבל אותם רבנים – שחתמו על "זעקת הדל" נגד הגיוס, רחוקים להיות "מאורי הדור" ועוד מיני סופרלטיבים שהלבישו לעצמם ע"י גבאיי פרסום, ולכן הם פוחדים לכוון את אש האשמה כלפי הרועים שלהם, שזנחו את צאנם לאנחות, לעריות ולהתפקרות. יואילו בבקשה הרבנים הללו לקיים את הפגנותיהם מול רבני "דגל התורה", מול בתי אדמו"רי אגו"י ומול ביתם של דרעי וגב' בר שלום הרפורמית (שהרי בש"ס מזמן נעלמו "רבני האמת" מאז מותו של הגר" יוסף...), כי שם הבעיה, ב"רבנים הללו" ולא בקרב החילוני המשכל את בניו ובנותיו. יפנו הרבנים הצבועים והפחדנים הללו לדבריו של בעל "חידושי הרי"מ" מגור ויגלו כי כאשר נשאל מדוע החילוניים מצליחים לא פעם יותר מהחרדים, אזי, הוא ענה כי מה שהחרדים עושים כמצווה הרי שהוא לא פעם נעשה בכפייה ולא מלב, ואילו החילוניים עושים לא מעט עבירות מתוך תמימות ואי הבנה כנה.

     ובאשר לרב בן ציון מוצפי, הרי שהאיש הזה – שפעם הוא עולה על בימת ש"ס הרפורמית ובפעם אחרת הוא עולה על דוכן ה"עדה החרדית" האנטי ציונית, ידוע כלאומן פרו ציוני המסית השכם והערב לצאת למלחמה בערבים, ואף מוסיף מנייה ובייה על הצורך שהצבא הישראלי יהלום גם באומות העולם, והלה מתגרה באומות העולם השתי והערב. אז מנין לקח האיש הזה את הרשות לשחרר את ילדיו וקרוביו מהצבא הישראלי, שלו הוא איננו מתנגד כאשר שם נהרגים חילוניים, דתיים – לאומיים ונכרים, ואילו את צאצאיו הוא הציל בבחינת "ואני את נפשי הצלתי"? אין זאת כי קולו אינו אלא מעורב בשפיכות דמים ובעבירה של "לא תעמוד על דם רעך". אני כואב על כל חרדי הנכנס דתי לצבא ויוצא חילוני ממנו, אבל על צאצאיו של בן ציון מוצפי לא אבכה אם יגויסו לצבא.

    גם אנשי ה"עדה החרדית" – שהפגינו נגד הרב הבלין מקריית גת, על אשר גרם לחתימת הסכם גיוס של בני חב"ד לצבא, התנהגו באופן לא אחראי. שהרי מה להם להלין על רב חב"די וציוני שמתוך השקפתו קרא לחב"דניקים ציונים להתגייס לצבא, שאותו הם רוצים לראות כצבא ארץ ישראל השלימה? ההפגנות הללו הם כמו להפגין נגד הכיפות הסרוגות, בגין גיוסם לצבא הישראלי. בבקשה שיקירי ה"עדה החרדית" ושאר אגפי האנטי ציונית יואילו לעזוב את ביתו של הרב הבלין ולגשת להפגנות ומחאות מול בתיהם של הרב שטיינמן, הרב קנייאבסקי, האדמו"ר מבלזא, הרב שלום כהן וכל שאר הרבנים ששתיקתם כהודאה בזכות גיוס החרדים.

  

הדרת היהדות

בס"ד

                   הדרת היהדות / הרב אליהו קאופמן

    החלטה שלא לקיים את מסע הסליחות – לקראת יום הכיפורים, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, תציב את מדינת ישראל בכלל ואת העיר תל אביב – יפו בפרט, ברשימת המדינות הבלתי סובלניות שקמו מעולם, ובראשן המדינות הקומוניסטיות שנכחדו וצפון קוריאה שנותרה למשמרת ארכיונית( כמשטר אנטי סובלני שראה את עצמו כ"שיא הקדמה"). אין ספק שאילו בלונדון למשל היה ראש העיר המקומי (ועוד זה הפקיסטני...) מסרב להעמיד כיכר עירונית לאירוע דתי – יהודי, מיד היו כל הלאומנים ו"אנשי הקדמה" הישראלים גם יחד  צווחים יחדיו "אנטישמיות"! אבל בתל אביב ההחרמה הזו מותרת.

      העיר תל אביב הוקמה אמנם כ"עיר העברית" הראשונה - במובן החילוני של המילה, אבל ההיסטוריה שלה שזורה גם ביהדות ובגדולי עולם. לקראת הבחירות הראשונות לעיריית תל אביב קמו שלוש שכונות בעיר והעמידו למאיר דיזנגוף – המועמד המוביל דאז לראשות העיר, ומי שבאמת נבחר אח"כ לתפקיד, אולטימאטום ברור, שבו איימו עליו כי אם השבת תחולל ציבורית בת"א הרי שהן תחזורנה להיות חלק בלתי נפרד מיפו הערבית. השכונות הללו היו "נווה שלום", "שבזי" ו"נווה צדק". דיזנגוף קיבל וכיבד את האולטימאטום כל ימי שלטונו בתל אביב. תל אביב הייתה שנים רבות ערש החסידות ובה חיו אדמו"רי ויז'ני'ץ, בלזא, ביאלה, ואסלוי, מודזי'ץ, קוז'ני'ץ, הויסטין, סדיגורא ואחרים. איזור הבילויים והמרכז של היום – ברחובות שינקין ואחד העם, היה בעבר כמיני קריה חרדית שבה מוקמו מוסדות חסידות בלזא (בית הכנסת ובית המדרש המרכזי, ישיבה גדולה, ישיבה קטנה ו"חיידרים") וה"חיידרים" של חסידות גור והכול לא רק מ"בית דבר" המיתולוגי. תל אביב הייתה סמל ליחסי הדו קיום בין חילוניים רדיקלים וחסידים רדיקלים. לצד מוסדות הדת של ויז'ני'ץ, גור ובלזא שכנו "בית דבר" משמאל ו"בית ז'בוטינסקי" מימין. ועל ידם שכן "חוג הנוער השמאלי הפתוח" של תנועת "מוקד", שלימים נבלעה במר"צ. גם בתל אביב של היום עדיין היהדות איננה בבחינת "כינור שני". הדרום הוא אזור דתי ואף חרדי, ברחוב בן גוריון עומד ה"שטיבל" החסידי של חסידות "ואסלוי" ואילו לא רחוק משם עומד בית מדרשו של הרב אוירבך. חסידויות הויסטין, סדיגורא, מודז'יץ, ביאלה וקוז'ני'ץ עדיין פעילות באופן רחב. בתחנה המרכזית פעיל כשמונה עשרה שעות בית הכנסת ע"ש "דוד המלך" ומנינייו ושיעורי התורה שלו מתחרים בכבוד בבית הכנסת המקביל, של התחנה המרכזית בירושלים, עיר הקודש, המלאה בדתיים ובחרדים. תל אביב איננה עיר חילונית רגילה עם בתי אוכל של כשרות "רבנות" רגילה או ללא כשרות בכלל אלא רבים מבתי האוכל והמלון שלה הם בבחינת "מהדרין", דבר המוכיח היטב על שיעור האוכלוסייה הדתית והחרדית בעיר. והנה באים ריקים ופוחזים – שחלקם איננו כלל מזרע ישראל, ומנסים למנוע את העברת הכיכר המרכזית בעיר, לכמה שעות בלבד, שבהן יאוחדו לבבות יהודים באשר הם.

    כיכר מלכי ישראל פתוחה לכול – לאנשי התועבה מחו"ל, להפגנות הימין והשמאל החילוני, למופעי שחץ, לשנאת אחים ולשנאת עמים, ל"תרבות" הזויה של מיעוטים שצצים ונעלמים ולכל דורש. אבל ליהדות הכיכר הזו סגורה ומסוגרת, למרות אחוזם הניכר של שומרי המצוות בעיר. מארגני הסליחות הללו, שעומדים לוותר ללא מאבק על הזכות להרים את היהדות גם בעיר הזו עוד יתבעו בבית הדין של מעלה על פרימת הערבות של "ישראל ערבים זה לזה" ו"ישראל ערבים זה בזה". המופע של "מרימים לכיפור" איננו עניין דתי וחרדי אלא לב ליבו של העם היושב בציון, אך גם בתל אביב. לא יתכן שמיעוט בדלני והזוי יכתיב לעם הספר את דעותיו ואת מורשת התועבה שלו. בגיבויו של ראש העיר – רון חולדאי, הרי שהיהדות הודרה מת"א. לטיעון שתל אביב היא "עיר חילונית" אין שום בסיס במשטר ליבראלי אמיתי. בטענה הזו – של "ציוויון העיר", אפשר ביד אחת לפסול את כל האירועים החילוניים בירושלים. אבל החרדים בעיר ירושלים – על הקיצוניים ביותר שם, לא תבעו מעולם לפסול אירועים חילוניים ב"כיכר ציון" למשל.

      גם הטענה כי המופע של "מרימים לכיפור" הינו על בסיס "הדרת נשים" הוא טיעון צבוע שכל מטרתו הדרת היהדות בלבד. על כיסאות השיפוט הפלילי הישראלי השתלטו אנשי המיעוט האנטי דתי הרדיקלי, הפועלים בהשארת תכנים רפורמיים שמתאימים להם ומנסים רעיונית לכפות את עמדותיהם הרעיוניות המינוריות דרך כס השיפוט, שניתן להם למטרות פליליות ואזרחיות של קיום חוק יבש ולא לשם כפייה חילונית ותרבותית. והנה, בעיר יפו – שהיא חלק בלתי נפרד מת"א, מקיימת התנועה האסלאמית אירועים נפרדים לנשים ולגברים, ובמקומות עירוניים – ציבוריים, אך ה"ליבראלים" מהעירייה ומכס השיפוט מעולם לא ביקשו לבטלם. זה גם מה שקורה באום אל פחם - תחת עירייה אסלאמית, אך אותן "נשות הצדק" מבית המשפט ה"נאור", לא ביקשו מעולם לנעול בעיר הזו אולמות ציבוריים בפני מפגשים דתיים נפרדים. בעיר נצרת שלטה עשרות שנים תנועת חד"ש ובראשה עמדו ראשי עיר קומוניסטים אך הללו מעולם לא ביקשו הללו לסגור אולמות בפני מפגשי התנועות האסלאמיות, על אף היריבויות ביניהם. מכאן ההוכחה כי האנטי דתיים בישראל – בחסות כס המשפט, אינם נלחמים בעד ה"ליבראליזם הנאור" שלהם אלא כנגד היהדות בלבד. מעניין גם ש"אירועי נשים" – תצוגות אופנה למשל אך גם אירועים לנשים חרדיות (גם בת"א), לא נפסלו משום "הדרת גברים"...

     לפני מספר שנים – כשעלה גל הנגד בנושא "הדרת הנשים" בישראל כתבתי במדור זה מכתב גלוי ליועץ המשפטי של הממשלה דאז, לעו"ד יהודה ווינשטין. במכתב ביקשתי ממנו לתבוע אותי על "הדרת הנשים" בביתי משום שאשתי איננה מקדשת על היין ושאיננה רשאית להתפלל בבית הכנסת הקהילתי שלנו, אלא ב"עזרת הנשים". במכתב הזה טענתי כי כל מלחמת האנטי דתיים נגד "הדרת נשים" היא בעצם הרצון החילוני – הכפייתי – רדיקאלי להעלים, חס ושלום, את דת ישראל. היהדות בנויה על חלוקה ברורה באיסורים ובהתרות לגבר ולאישה והנשים הדתיות והחרדיות בחרו בדעה צלולה להיות חלק מהיהדות הזו. אם באמת יתבטל מופע "מרימים לכיפור" בת"א הרי שצריך לערוך הפגנה גדולה באותה כיכר מלכי ישראל נגד הדרת היהדות – עם כל התקשורת העולמית, כדי לגלות את הפרצוף האמיתי של המיעוט האנטי דתי שהשתלט על המדינה הזו.