בס"ד
מהגנה להתקפה / הרב אליהו קאופמן
החוק שעבר בפרלמנט
הישראלי – נגד טיפולי ההמרה, הוא בבחינת הסנוקרת הפוליטית השנייה ברציפות למפלגות
החרדיות, לאחר "חוק הקנביס", אבל מתמונת מצביעי ומתנגדי החוק עולה גם
תמונה חברתית מעניינת, שבשורה התחתונה שלה היא בעצם הצבעתם, בעד חוק להט"בי,
של ח"כים רבים שנשלחו ע"י הצבורים שלהם למטרות והצבעות הפוכות. האם באמת
ובתמים חפצים ערבים, דרוזים, אתיופים, דתיים לאומיים וסלאבים במהפך להט"בי
בישראל ?...
הסיעות החרדיות בפרלמנט הישראלי הצליחו לחטוף –
תוך שבוע לערך, שתי סנוקרות פוליטיות מדהימות ואנטי דתיות בדמות העברת חוקים שרק
יהפכו את המדינה הזו לעוד יותר הוללת ומבולבלת חברתית. זה החל בחוק שנתניהו בעצמו
הוביל – "חוק הקנביס", שפעם הוא היה גולת הדרישות של אנשי מר"צ,
ובראשם ח"כ תמר זנדברג. ח"כ שרן השכל – מראשי מחנהו של גדעון סער,
הכניסה את החוק לליכוד, וכמו בענייני חברה שמאליים אחרים כך גם הפעם הליכוד בלע את
הפיתיון והחרדים נותרו עם הלשון בחוץ. אבל בשבוע שעבר עבר חוק אחר בפרלמנט הישראלי
– חוק שיזמה האופוזיציה, בראשות יו"ר מר"צ, ניצן הורובי'ץ. זה כבר היה
חוק התקפה של שתדלני הלהט"ב. הפעם הם כבר לא התרכזו ב"הגנה על זכויותיו הדמוקרטיות
של ציבור שמופלה לרעה", אלא פתחו בתקפה חזיתית על החברה הישראלית, כדי למנוע
ממנה את ההגנה על שמרנותה ההיסטורית. החוק שבא להילחם נגד טיפולי ההמרה איננו חוק
שבא להגן על זכויות הלהט"בים אלא בא למנוע מאזרחים ישראלים בני החברה
הישראלית הרגילה לקבל טיפול כדי להיות חלק אינטגראלי מהחברה הרגילה ולא להפוך
ללהט"בים בעל כורחם. מעניין מה היו טוענים מחוקקי הלהט"ב אילו ניתוח
ההפיכה של גבר לאישה ולהיפך היו מוצאים מחוץ לחוק. אבל את החוק ההפוך הם העבירו
לטובתם. אבל כשמעיינים מי הצביע בעד ונגד החוק ומי ברח מההצבעה מגלים תהליכים קשים
ומורכבים שמתחוללים בחברה הישראלית, על רקע ההשפעה הלהט"בית, שמסתייעת בשולי
השוליים של החברה האירופאית והאמריקאית הנכרית כדי להפוך את המזרח התיכון ואת החברה
היהודית על פיה, חס ושלום. הכישלון של הקואליציה לעצור את החוק הזה צריכה להביא
לחשבון נפש קשה של המפלגות החרדיות ביחסיהן עם הליכוד, אבל גם בעניין יחסיהן עם
גורמים המתקראים "דתיים" ואשר התרחקו באמת מהיהדות ומהתורה אבל נשארו בהגדרתם
כ"דתיים" ועם כיפות סמליות, בעיקר להמשך הלגיטימציה לכיבוש בחלקי ארץ
ישראל. לא לחינם טען ח"כ אוריאל בוסו – לאחר תוצאות ההצבעה (42 בעד איסור
טיפולי המרה ו-36 נגד האיסור) כי על החרדים לבוא ראשית דבר בטענות כלפי הליכוד
ש"לא סיפק את סחורת ההצבעה" (דרך אגב, גם ח"כ אחד מש"ס נעדר –
ח"כ משה ארבל...). מתוך שלושים ושישה ח"כי הליכוד הרי שעשרים מהם הרימו
את רגליהם ונעדרו (נמנעים לא היו בהצבעה...) ושניים בכלל הצביעו נגד הקואליציה
(השר אוחנה וח"כ מיכל שיר – ראש מחנה גדעון סער). דהיינו, רק 14 ח"כים
מהליכוד הצביעו נגד החוק עם הקואליציה שבראשה הם עומדים!
"השמאל
הלאומי" מכה שוב
לא מכבר כבר כתבתי מאמר בשם "השמאל
הלאומי" ובו טענתי כי תנועת הליכוד איננה מפלגת ימין – שמרני אלא זו בעצם
מפלגה חברתית – שמאלית עם מצע לאומני בכול הקשור למדיניות החוץ ונגד העולם הערבי.
את זה כתבתי כבר כשהועבר "חוק הקנביס". כיום – לאחר העברת האיסור
לטיפולי המרה, הדברים הרבה יותר רלוונטיים לגבי אופיו החברתי של הליכוד. אלמלא הסכסוך
הישראלי – ערבי הרי שבוודאי שח"כים מהליכוד כמו מיכל שיר, שרן השכל, עמיר
אוחנה, גילה גמליאל, יפעת שאשה - ביטון ואפילו גדעון סער, היו משתלבים היטב בכול
מפלגת שמאל אירופאית. גם בנימין נתניהו עצמו היה בין אלה שנעדרו מהצבעה הזו. אבל
על החרדים לסמן היטב את מי שחפץ להיות יורשו של נתניהו – את גדעון סער. סער לא רק
שנעדר אלא שכאמור, ח"כ מיכל שיר – ראש מחנהו, הצביעה עם האופוזיציה ואילו שרן
השכל, עוד אחת מתומכותיו של סער, נעדרה מההצבעה. כאן יש להזכיר כי ראש עירית רמת
גן, כרמל שמה – הכהן, הוא עוד אחד מראשי נאמניו של סער ואילו ומעלליו נגד השבת
בעיר רמת גן, זה מכבר, ידועים אף הם. לסער ישנם אמנם סיפורים פוליטיים על
"שמירת שבת" מצידו ועוד מיני צי'זבטים בענייני "התחזקותו" בדת
אבל העובדות בשטח מדברות אחרת. בכלל, בדיקה היסטורית לגבי סער תעיד כי האמינות
הפוליטית שלו איננה הצד החזק שלו. עד שהוא הגיע לליכוד הוא כבר ריחף בשלוש מפלגות
והיה עיתונאי בעיתון שמאל רדיקלי כ"העולם הזה". כול זאת בזמן שהוא היה
חבר בתנועת "התחייה" ההיסטורית, שממנה פרש לצד ח"כ דאז, רפאל איתן,
לתנועת "צומת" וכשאיתן השליכו מ"צומת" הוא פנה
ל"מולדת" הקיצונית של ח"כ דאז, רחבעם זאבי. את דרכו לליכוד הוא עשה
דווקא בעזרתו של שר האוצר דהיום, ישראל כץ. הוא עבד כעו"ד וכמתחה לפני כן
במשרדו של יו"ר הסוכנות דהיום, יצחק (בוז'י) הרצוג (אז בכיר במפלגת העבודה)
ואח"כ במשרדו של היועץ המשפטי לממשלה בימי ממשלת רבין השנייה, עו"ד מיכאל
בן יאיר. כשהתפוצצה פרשת ח"כ ממר"צ דדי צוקר – שפעל שלא עפ"י החוק
בעמותת "קמרה אובסקורה", הרי שסער ה"ימני" סייע לבן יאיר
לנסות ולטייח את הפרשה לטובת צוקר, ששימש אז "יו"ר וועדת חוק
ומשפט" של הפרלמנט הישראלי. אין ספק שאם סער יהפוך אי פעם ליו"ר הליכוד
הרי שהח"כים החרדים יאלצו להתגעגע לימיו של נתניהו, ואפילו לימיהם של שרון
ושמיר, שעמדו בעבר בראש הליכוד, שלא לדבר על ימי מנחם בגין, שהיה בראש הליכוד.
שרים מרכזיים וותיקים מהליכוד נעדרו אף הם מההצבעה הזו כמו יואב גלנט, אופיר
אוקוניס יובל שטיימניץ ושרים לשעבר כאבי דיכטר ואלי כהן. הטרור התקשורתי – בחסות
התקשורת הישראלית, נגד מתנגדי שיטת הלהט"ב כנראה שעושה את שלו עד כדי כך
שח"כים ושרים מהליכוד פשוט פוחדים לצאת למתקפה על עמדותיהם הישנות מתמול
שלשום, ביחס לחברה שמרנית ומתונה. ומעניין שגם שר הבריאות, חובש הכיפה, יולי
אדלשטיין, נעדר מההצבעה ועימו נעדר עו"ד ח"כ דתי – לאומי מהליכוד, שלמה
קרעי, המודיע לכול אחד באשר הוא כי הוא ורק הוא מהווה את נציג היהדות הדתית לאומית
האמיתית. ונוסיף לנעדרי המחנה הדתי – לאומי בליכוד את השרה ציפי חוטובלי. כשאגיע לעניין
התייחסות ח"כים דתיים לאומיים לחוק אי המרת הטיפולים הרי שארחיב בנושא המחנה
הדתית – לאומי בפרשת הלה"טבים.
חשבון
פוליטי עם מזגזגים
הביקורת החרדית כנגד "כחול לבן"
חייבת להצטמצם כלפי חלק קטן מח"כי המפלגה הזו, ובמיוחד לנגוע בחמש
ח"כיות המתקראות "דתיות" ו"חרדית". "כחול לבן"
הינה תנועה לחילונית ואנטי דתית באופייה, עם שתדלנים לא מעטים בתוכה למחנה
הלהט"בים, ולכן כשהצבעה על עניין להט"בי עולה בפרלמנט הרי שרוב חבריה
יצביעו בעדו, עם או בלי חברות בקואליציה. אבל הצבעתו של בני גנץ לטובת החוק
הלהט"בי הזי הרי שהיא כן צריכה להדליק "אור אדום" לחרדים כול עוד
הוא ימשיך לטעון כי יהיה מועמד לראשות הממשלה. גם גבי אשכנזי יכול למשוך את לשונו
והסבריו על קרבתו ל"מסורת ישראל" לאחר ההצבעה הזו. לצבי האוזר ויועז
הנדל מ"דרך ארץ", אף הם ממצביעי החוק הלהט"בי, צריך יהיה להזכיר
להם זאת כשהם שוב ינסו להגיע לבני ברק ולטעון כי הם נהנים מעולם התורה ומיהדות
החרדית. את הדברים הללו יש גם לומר למשה (בוגי) יעלון, שתמיד טען כי החרדים הם
שותפיו הטבעיים, ואף לא פעם הוא התווכח על כך עם יו"ר "יש עתיד",
יאיר לפיד, שבצילו הוא חוסה היום. בכל אופן, גם ליעלון, האוזר והנדל יש תמיד מקום
במפלגת שמאל אירופאית שאיננה חלק מהסכסוך הישראלי – ערבי. אלה הם עוד שלושה
ליכודניקים לשעבר שהיו מתאימים ל"מפלגת שמאל – לאומית". אבל את הלקח
מההצבעה האחרונה צריכים דווקא אנשי "הכיפות הסרוגות" להפיק.
"הציונית הדתית" עומדת אט, אט לאבד את המילה דתית מכותרתה. המגזר "הדתי
– לאומי" מת וכך לפחות טוענים גם ראשיו לשעבר.
מה שנותר מה"ציונות הדתית"
המחנה הדתי – לאומי התרסק רעיונית בהצבעה
האחרונה בפרלמנט הישראלי – על ביטול טיפולי ההמרה. חלק המזערי ממנו הצביע כמסורת
הדת היהודית – אותה הם אמורים לשאת, והתנגד לחוק אבל חלק גדול יותר הצביע בעדו, וחלק
גדול עוד יותר ברח מההכרעה. בראשית המאה העשרים – כאשר הוקמה התנועה הדתית לאומית,
כבר הצביעו גדולי ישראל על מה שיארע לימים. הם טענו כי ההתקפלות הדתית על חשבון
היהדות, לטובת הציונות החילונית, תביא לימים עד כדי ניתוק מהדת היהודית, ועד כדי
סכנה שהדתיים הלאומיים יהפכו לרפורמים ואח"כ יעלמו, חס ושלום, כמו הצדוקים,
הבייתוסים והקראים. המסע הארוך של היהדות הדתית לאומית עם החילוניות – ואפילו הרדיקאלית
ממש, באו על חשבון המאבק לצד היהדות החרדית. הימים דיברו בעד עצמם וכיום גורמים
דתיים – לאומיים אף הסיקו מסקנות פוליטיות ממש עד כדי הצבעתם בבחירות האחרונות
ל"יהדות התורה". המחנה הדתי לאומי התרסק פוליטית לשישה מנדטים בלבד
ל"ימינה" ולאחר הקמת הממשלה "הבית היהודי" של הרב רפי פרץ פרש
מ"ימינה". בנושא מעמד האישה ביהדות הגיעו הדברים לכך שהתחיל להיות דמיון
בין חלק מהדתיים הלאומיים לרפורמים, ואפילו ח"כיות לשעבר ב"בית היהודי
ובמפד"ל של פעם מודות בכך. הסחף המשיך גם לכיוון הלהט"בי. לדתיים
לאומיים רבים יש כיום אחדות דעים בנושא עם ...מר"צ ! ההצבעה בשבוע שעבר
הוכיחה זאת. מתוך חמשת ח"כי "ימינה" הרי שרק שתיים (סמוטרי'ץ
וסופר) הצביעו נגד החוק – כמו שהתורה מצווה, ואילו מתן כהנא, נפתלי בנט (שניהם
חובשי כיפות...) פשוט ברחו מהצבעה ולצידם ח"כ איילת שקד, המוגדרת כחילונית.
אם נוסיף למצביעי הנגד את הרב רפי פרץ מ"הבית היהודי" הרי שרק שלושה
מח"כי מפלגת הציונות הדתית הרשמית התנגדו לחוק, עפ"י ההלכה אותה הם
אמורים לייצג. לצד הבורחים – מהח"כים הדתיים לאומיים, היו גם יולי אדלשטיין,
שלמה קרעי (שבשלושת סיבובי הבחירות דווקא טען להדגשת היותי דתי...) וציפי חוטובולי
מהליכוד, בזמן שח"כים וח"כיות חילוניים ממפלגתם הצביעו בגלוי נגד החוק
כמו אסנת מארק, אתי עטייה, דוד ביטן, צחי הנגבי, ניר ברקת, מיקי זוהר ועוד רבים
אחרים ! אבל הנפילה הדתית של המחנה הדתי לאומי הייתה בהצבעתן של ארבעה ח"כיות
הטוענות להיותן "דתיות לאומיות" בעד חוק שהיהדות הדתית לאומית עמדה פעם
בראש המלחמה נגד הנושא שלו, אף לא פחות חזק מהחרדיים עצמם. ארבעת הח"כיות
הללו (אחת מהן עם כיסוי ראש...) שייכות למפלגת "כחול לבן". אלה הן הילה
פרידמן, הילה שי – ווזן, עינב קאבלה ומיכל קוטלר וונש. ההצבעה שלהן מעידה על
התקרבות חלק לא מבוטל מהמחנה הדתי – לאומי לרפורמים. לצד זאת יש לציין את יציאתם
במלחמה של הרבנים הדתיים לאומיים כמו אריאל מר"ג וליאור מקריית ארבע נגד הרב
מלמד שנפגש עם "רבה" רפורמית בגלוי. המחנה היותר דתי בציונות הדתית החל
להבין כי המושג "ציונות דתית" איננו עוד מקשה דתית של ממש, ואפילו איננו
עוד מקשה לאומית – רעיונית אחת. הרפורמים לוטשים עיניהם לעוד ח"כית
מ"כחול לבן", ואף זו עודדוה במוצהר על ידם כהיא נבחרה ל"שרת
התפוצות". הכוונה למי שמתקראת "חרדית" – הלא היא עומר ינקלבי'ץ,
שבריחתה השבוע מההצבעה הפרלמנטארית הזו קירבה אותה יותר חזק לרפורמים. כדאי ליהדות
החרדית להיזהר מבקע זה גם אם הוא עדיין על "משבצת הקוריוז", שהרי ראו מה
קורה למחמה הדתי לאומי. בחודשים הקרובים יצטרך הציבור הדתי לאומי להחליט אם אלה
שהצביעו נגד החוק – ואשר נושאים את דגל העבר הדתי באמת, הם יהיו אלה שבאמת מייצגים
את המחנה הדתי – לאומי של היום, או שמא הכיוון של הח"כיות הדתיות לאומיות
מ"כחול לבן" הוא באמת הכיוון החדש והרעיוני – יהודי של הציונות הדתית
החדשה. יש לציין שדווקא הח"כ ה"סרוג" והליבראלי מ"יש
עתיד" – אלעזר שטרן, בחר לברוח מההצבעה ולא להצביע בעד החוק, לעומת כול סיעתו
ב"יש עתיד" שהצביעה בעד החוק...
הרחוב
הערבי סוער ולא בכדי
אבל לא רק הציבור הדתי – לאומי נמצא על פרשת
דרכים רעיונית – חברתית קשה אלא גם הציבור הערבי – ובעיקר המוסלמי. לא לחינם עלו
קולות הסערה מכיוון הרחוב הערבי – המוסלמי נגד הצבעתם של איימן עודה – יו"ר "הרשימה
הערבית המשותפת", אעידה תומה סלימן ועופר כסיף, כולם ח"כי חד"ש
ב"רשימה הערבית המשותפת". השלושה הללו תמכו בחוק הפרו – להט"בי,
האמור למנוע טיפולי המרה גם למי שירצו בכך. הרחוב הערבי בנוי על צד אתני ופחות דתי
מאשר הציבור החרדי, גם אם נתייחס רק לציבור הערבי – המוסלמי. רוב רובו של הציבור
הערבי – המוסלמי (ואף זה הערבי – נוצרי) מתנגדים בכול מחיר לכניסת הלהט"ביות
לרחובותיהם. גם החילוניים הערבים – המוסלמים, ואפילו הערבים הנוצרים המודרניים
ביותר, אמונים על חברה ערבית שמרנית. בעיית הפשע והאנדרלמוסיה הפלילית ברחוב הערבי
ידועה ונציגיה זועקים לשמים. כניסת המשטרה לרחוב הערבי היא די בעייתית. לצד הסלידה
התרבותית שם מעניין הלהט"ביות הרי שחדירת הלהט"ביות שם עלולה גם לגרום
לפתיחת מועדונים כאלה ולפאבים של שכרות, שבוודאי שלאיש שם אין צורך
ב"מתנה" הזו, וממילא הפשיעה תעלה בעקבות כך, לצד העלאה בדרגה של
בעייתיות חדירת המשטרה לסקטור הערבי. אבל כנראה ששלושת ח"כי חד"ש מתייחסים
לציבור הערבי כולו – ובכלל זאת גם למצביעים שלהם מהסקטור היותר שמרן, הסקטור
הדרוזי, כמקפצה פוליטית בלבד וכציבור "נייטיב" שאליו יש להכניס השפעות שמלניות קיצוניות –
חברתיות שמזמן אבד עליהן הקלח. בשנת 2015 – בבחירות לפרלמנט הישראלי, הפכו
ח"כי חד"ש לעוד יותר רדיקליים מאשר בימים שעד 1992, שעד אז שלט מיעוט
יהודי – אנטי דתי במפלגה הזו, שיותר מתשעים אחוז ממצביעייה היה ערבי. גם בימים
הללו ידעו הח"כים הקומוניסטים היהודים – ובמיוחד הערבים, לכבד את שמרנות
הציבור הערבי ולהתמקד בנושאים חברתיים – כלכליים ומדיניים בלבד ולא בכול הסחי של
שינוי פני החברה הנורמטיבית. את זה הם השאירו לאורי אבנרי ולשולמית אלוני. אם כבר
הם הפגינו אנטי דתיות הרי שזה היה כלפי החברה היהודית. השינוי הדמוקרטי בחד"ש
– משנת 1992 (לאחר נפילת בריה"מ לשעבר) הביא להנהגת רוב ערבית ונראה היה
שעניין הרדיקליזם החברתי יוותר אולי רק לח"כ היהודי התורן של המפלגה, וכמובן
שרק בסקטור היהודי. מוחמד ברקה – כיום יו"ר וועדת המעקב הערבית, כיהן שנים
רבות כיו"ר חד"ש וכמנהיג הקומוניסטים. הוא דחף יותר לכיוון המדיני
והלאומי הפלשתינאי עד כדי שותפות ממש עם גורמים חרדים. לצידו כיהנו ח"כים
מוסלמים ונוצרים מחד"ש שלא בלטו בענייני הרדיקליזם האנטי שמרני, שנשבו מכיוון
מר"צ. כאלה היו עיסאם מחו'ל, חנא סוויד ועפו אלגברייה. ח"כ תמר גוז'נסקי
– ששנים לא מעטות הייתה ח"כית קומוניסטית בחד"ש, ידעה לא לפגוע בשמרנות
הערבית ומנגד אף שיתפה פעולה בנושאים חברתיים ומעמדיים עם דתיים ואף עם חרדים. היא
הבינה שבסופו של דבר הצעות רדיקליות לאי שמרנות החברה הישראלית יגיעו גם לרחוב
הערבי ויפגעו בחברה הזו כבומרנג שיפגע אח"כ אלקטוראלית בחד"ש. ח"כ
דב חינין – שבסוף העשור הראשון של המאה 21 החליף את גוז'נסקי כח"כ יהודי של חד"ש,
החל בשינוי השמאלני – ליבראלי אבל עדיין ברמה בינונית. הוא העדיף לא פעם בריתות עם
גורמים יהודים שמאליים בלבד על חשבון הרחבת המאבק הלאומי פרו – ערבי בכלל בחברה
הישראלית, ודחה בריתות עם גורמים יהודים דתיים. מנגד, הוא הקריב אפילו את אחדות
חד"ש, של יהודים וערבים, במאבקים מוניציפאליים כמו ביפו למשל לטובת התחברויות
פוליטיות עם גורמי ימין יהודים קיצוניים, ששירתו את המוביליות הפוליטית שלו. אבל
עד 2015 הוא היה רק אחד מבין ארבעת ח"כי חד"ש. בשנת 2015 הוחלפו מוחמד
ברקה, עפו אגבריה וחנא סוויד כח"כי חד"ש באיימן עודה, אעידה תומה –
סלימן ויוסף ג'ברין. יחד עם חינין הם שובצו כנציגי חד"ש ב"רשימה הערבית
המשותפת" שהכניסה אז 13 מנדטים לפרלמנט הישראלי. עודה ותומה – סלימן תגברו את
חינין ברעיונות האנטי דתיים שלו ובשמאלנות החברתית שהייתה כרוח מנותקת מהמגזר
הערבי והדרוזי. בקדנציה שבין 2015 ל – 2019 החלו עודה ותומה – סלימן גם להתערב
בצורה גסה בענייני דת ומדינה ברחוב היהודי עד כדי עמידתה של תומה – סלימן הפמניסטית
הקיצונית בראש ח"כיות שמאלניות אנטי דתיות שפרצו בוקר אחד בצורה כהניסטית
ווולגרית לשכונת רמת בית שמש ב' בבית שמש ותלשו מודעות צניעות תוך פגיעה וצעקות
מעליבות כלפי נשות השכונה החרדית. האירוניה הייתה ששכונה זו מאוכלסת כיום בגורמים
החרדים הכי אנטי ציוניים והפרו ערביים, אף יותר משכונת "מאה שערים"
בירושלים. אבל את תומה – סלימן זה לא עניין, כיו"ר "הוועדה לשיוון
האישה" של הפרלמנט הישראלי. על תפקיד הזה היא נלחמה גם בקדנציה הנוכחית ודרשה
שוועדה זו תישאר בידי "הרשימה המשותפת" על חשבון אי הקמת וועדה מיוחד
למלחמה באלימות בסקטור הערבי. מהקדנציה הקודמת היא כבר יהודייםפעילה עם עו"ד
נועה לוי מחד"ש לשיתוף פעולה יהודי - ערבי רק עם גורמים אנטי דתיים ועם
הרפורמים יהודים, ובניסיון שנכשל להיכנס לשכונות החרדיות בירושלים ובבית שמש כדי
לשנות את ציוויון האישה החרדית. אבל תעוזתה הפמניסטית והאנטי דתית של תומה – סלימן
לא נעצרה ברחוב היהודי. במלאות שישים שנה לטבח כפר קאסם היא יצרה במהלך הטקס ממש
מהומה על כך שהייתה שם הפרדה בין גברים לנשים. בפעם אחרת היא גאגה – כנוצרייה וקומוניסטית
אנטי דתית, שהוועדה לבחירת קאדים תבחר לראשונה אישה מוסלמית לתפקיד. היא גם השתתפה
במחאות נשים ששם המחאה לא יכירנה במאמר זה – מחאות אגרסיביות ופמיניסטיות קיצוניות,
שעסקנים גם חילוניים בקרב הערבים המוסלמים והנוצרים גם יחד הביעו את שאט הנפש שלהם
מהן. להבדיל ממוחמד ברקה הרי שאיימן עודה – כיו"ר חד"ש ויו"ר
"הרשימה הערבית המשותפת", יצק מים על ידיה של תומה - סלימן ולא בכדי.
איימן עודה – תושב שכונת "כבביר" בחיפה, שייך לכת "האחמדים"
באסלאם, המוקצה מחמת מיאוס. מעבר לכך הוא אנטי דתי מובהק הלועג בפרהסיה לאסלאם ולא
מסתיר את סלידתו ממנהגי האסלאם, כולל אי שתיית משקאות חריפים. את השניים הללו –
בתוספת דב חינין בעבר וכיום עופר כסיף (כח"כ של הקבוצה היהודית בחד"ש),
מגבים ארגוני שמאל אנטי דתיים יהודיים הלוחצים עליהם להיכנס עם כול עניין
הלהט"ביות והאנטי דת יותר חזק ובאופן משמעותי לרחוב הערבי, והתוצאה הייתה
בהצבעתם של השלושה לטובת נושא שהעיר את הרחוב הערבי נגדם ונגד כול "הרשימה
המשותפת". הח"כים יוסף ג'ברין וג'אבר עסקלה – אף הם מחד"ש, היו בין
שאר ח"כי "הרשימה המשותפת" שברחו מההצבעה. בסה"כ שמונה
ח"כים – שהם רובה של "הרשימה המשותפת", לא הביעו עמדה וברחו מההצבעה,
וגם על כך תסס הרחוב הערבי. ברחוב הערבי טענו כי כול הבחירה ברשימה הזו נעשתה על
בסיס הצרכים האזרחיים והלאומיים של הערבים ובוודאי שלא ניתן להם מנדט להצביע
ולשנות את אופייה של החברה הערבית על חשבון העמדות הרדיקליות שלהם, שאינן חלק
מהחברה הערבית. רק ארבעה ח"כים מ"הרשימה הערבית המשותפת" הצביעו
נגד הצעת החוק ה"להט"בית", ואלה היו ארבעת ח"כי "התנועה
האסלאמית הדרומית", שבהצבעתם הזו שיקפו לא רק את עמדת "התנועה
האסלאמית" בישראל אלא גם את דעת הציבור הערבי בכלל, מוסלמי וגם נוצרי. אין
ספק שלרבים מח"כי "הרשימה המשותפת" תהיה בקרוב בעיה עם מה שציבור
הערבים בישראל דורש מהם. לא רק בחד"ש – אלא גם בבל"ד, קיימת השפעה של
רדיקלים יהודים ואירופאים מהשמאל הקיצוני הדורשים מח"כים ערבים כמו היבה יזבק
(פמיניסטית כהגדרתה...), אנטואן שחאדס, סמי אבו שחאדה, ואף מח"כיו של
ח"כ אחמד טיבי, לסגת מבריתות עם צבורים יהודים שהם שמרנים גם על חשבון המאבק
הלאומי הערבי, ומנגד להעביר יותר ויותר יוזמות רדיקליות אנטי דתיות שהאסלאם, ואף
הנצרות, רחוקות מהם. גם בפרשת קברי האסלאם ביפו התרחב הקרע כאשר הגורמים האיסלאמים
חשו כיצד השמאל היהודי – הכול כך פעיל פוליטית, נטש את מאבקם הדתי, ודווקא גורמים
חרדים מ"העדה החרדית", מ"יהדות התורה" ומש"ס עמדו לצידם.
אין ספק שהציבור הערבי בכלל – ובחד"ש בפרט, יצטרך להזיז הצידה את עודה ואת
תומה – סלימן, אם ירצו להמשיך לשמור על כוחם האלקטוראלי.
המגזר הדרוזי בסימן
שאלה
בשולי הסקטור הערבי יש לציין ששלושת
הח"כים הדרוזים ברחו מההצבעה למרות שמפלגותיהם הצביעו בעד החוק הלהט"בי.
זה קרה עם ג'אבר עסקלה מחד"ש, עם הח"כית עדיר כמאל מרי'ח מ"יש
עתיד" ועם חמד עימאד מ"ישראל בתינו". השלושה אמנם חמקו אף הם
מההצבעה אבל גם ברחו מעמדת הרחוב הדרוזי –
השמרני אף יותר מהרחוב הערבי. שם זועמים על ההתחמקות הזו, במקום להצביע נגד חוק
שעלול להסעיר את החברה הדרוזית. בחברה הדרוזית כבר קיים מנהג לאמץ שמות ישראליים
לתינוקות דרוזיים, והכנסת הלהט"ביות לכפרים הדרוזים תהיה יותר מדי קיצונית
עבור החברה הזו, שבנותיה מנועות אף מלהירשם לקבלת דיור של מעונות סטודנטים לעצמן
והן מגיעות מביתן לאוניברסיטאות ולמכללות האקדמיות.
הבגידה במגזר הסלאבי
והנה עוד מגזר שח"כיו עושים כבשלהם
ברעיונות אנטי דתיים ואנטי שמרניים למרות שזו לא הייתה מגמת שליחוחתם לפרלמנט מצד
מצביעיהם המגזרים. "ישראל בתינו" היא מפלגתם של המהגרים הסלאבים. נכון
אמנם שאופיו של הציבור הסלאבי הוא חילוני מובהק וגם דתיים ממש קשה למצוא בחלק
היהודי של המהגרים הללו, אבל בנושא הלהט"בי הם לא פחות שמרניים – ואלי אף
יותר, מחלקים ישראליים מסורתיים ואף דתיים וחרדים. את ההתנגדות ללהט"ביות הם
הביאו מחבר העמים בפרט, וממזרח אירופה בכלל. במדינות הללו זוכים הלהאט"בים
למנות של אלימות בהפגנותיהן ולשלילת כול הזכויות שהם זכו במערב ובארה"ב. בעיקרון זה עוד זכר לשמרנות ההיסטוריות של
הקומוניזם ששלט במדינות הללו לפני שלושה עשורים (לתשומת לב אנשי חד"ש...).
קשה לי להניח שהצבעתם של חמישה – מתוך שבעת ח"כי "ישראל בתינו",
לטובת החוק הלהט"בי, אמנם הייתה על דעת רוב מצביעי "ישראל בתינו"
ששלחו לפרלמנט את הח"כים הללו בענייני נישואין אזרחיים, בעניין אי חיובם
בענייני כשרות, כדי ליזום תחבורה בכול השבוע ולמען הפרדה של הדת והמדינה, אך לא
כדי להרוס את עולמה השמרני של משפחתם. איווט ליברמן עצמו כמובן שברח מההצבעה כי מי
כמוהו יודע שהגלגל הפוליטי עוד יסתובב כבעבר ואל לו לחתום הסכם תמיכה
בלהט"ביות כאשר מחר הוא עלול שוב לחבור לחרדים.
וגם בני עדה
האתיופית רומו
גם בעניין נציגי העדה האתיופית הייתה כאן
הצבעת ריחוק (או אי הצבעה...) ממה שעדתם חפצה מהם, כשהם נבחרו לפרלמנט. השרה,
פנינה שטו – תמה, הצביעה בעד החוק ואילו גדי יברקן מהליכוד ברח מההצבעה. יתכן
שיברקן – מי שכבר עבר בשנים האחרונות בלבד, שלוש מפלגות, חושש להצביע באופן ברור בגלל
הפנים לעתיד פוליטי אישי שיכול להשתנות. בכול אופן רובה של העדה האתיופית רחוקה
כרחוק שמים מהארץ מהכנסת הלהט"ביות אל קירבה, ותמיכה ברעיון הזה.
