בס"ד
לבנון השנייה / הרב אליהו קאופמן
תוך שלושים וחמש
שנה בדיוק חוזרת ישראל על אותה שגיאה של מעשה
שהמיט עליה אסון מדיני. האומנם יש כאן טיפשות פוליטית ומדינית של ממש, בזמן שבמקרה
מדיני אחר ידעה ישראל לנהוג בתבונה מרבית?...
החטוטרת הישראלית בכורדיסטן מחזירה אותי
אחורה, כשלושים וחמש שנה, בימים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה. בשני המקרים השגיאה
התנוססה ומתנוססת על הקיר אך מנגד אף "בכיר ביטחוני" לא ניסה ולא מנסה להציל
את המצב. ומאחר ואני לא חושד שראשי המדינה וזרועותיה הביטחוניים כול כך אידיוטים הרי שאני חושש ששוב מישהו בישראל החליט להקריב
ידידי אמת "לשם התראה". בספטמבר 1982 נבחר באשיר גו'מייל לנשיא לבנון.
גו'מייל היה בנו של פייר גו'מייל, האיש שהקים את הפלנגות הנוצריות בלבנון, כנגד
המוסלמים, הסורים והפלשתינאים שם. מולו עמד נשיא לבנוני – נוצרי חלש, שהנוצרים לא ראו בו את ביטויים העדתי, לאיש קראו כמיל שמעון.
הדרוזים הלבנונים עמדו בקרב שבין הפלנגות הנוצריות למוסלמים ולפלשתינאים לצד האחרונים
נגד הנוצרים המיליטנטים. בראש הדרוזים עמד אז כמאל גו'נבלט. אבל המאבק העדתי הזה – שישראל ניגנה בו כינור ראשון לטובת הפלנגות הנוצריות, לא הסתיים בדורם
של המנהיגים הללו אלא עבר לדור השני, לצאצאיהם. דני שמעון – בנו של כמיל שמעון, חיפש גם הוא הנשיאות הלבנונית במסגרת ה"בן
יורש", שהייתה אז כול כך מקובלת בעולם הערבי. פייר גו'מייל הצמיח שני בנים – באשיר ואמין, שלא חפצו עוד בנשיא נוצרי הססן אלא תבעו הגמוניה נוצרית
מלאה בלבנון, תוך שליחת הסורים חזרה מעבר לגבול. גם לכמאל גו'נבלט היה את ה"בן
יורש" שלו, היה זה ואליד גו'נבלט, שאף הוא הוא המשיך בדרך אביו את הגיבוי
הדרוזי למוסלמים, לסורים ולפלשתינאים. הייתה זו לא רק מלחמה פנימית בין עדות ודתות
שסועות בלבנון על רקע מדינה מתפוררת ומתבוססת בדמים, אלא היה זה גם קרב על עתידה
של לבנון מבחינת האוריינטציה המדינית שלה: קיומה של מדינה מזרח תיכונית כאחיותיה
הערביות או הפיכתה למדינה מערבית – אירופאית במזרח
התיכון, עפ"י הדגם הישראלי. משפחת גו'מייל חפצה להפוך את לבנון למדינה אירופאית
עם אוריינטציה צרפתית – מערבית ואילו
המוסלמים ומשפחת גו'נבלט העדיפו להפוך סופית לעוד מדינה מזרח תיכונית – ערבית עם חסות סורית. משפחת שמעון העדיפה שלבנון תמשיך בעמעומים הפוליטיים שלה, ללא החלטה ממשית ולשמור על
ה"איזון" העדתי בחלוקת משרות השלטון. אם ברקע המוסלמי – דרוזי עמדה סוריה הרי שברקע של הפלנגות ובהקמתן עמדה ישראל. מלחמת לבנון
הראשונה – בקיץ 1982, הייתה
התפרצות הקונפליקט הזה, שהחזרה הגנראלית שלו התרחשה כבר בשנת 1978, במה שישראל
קראה לכך "מבצע ליטני".
הצעת התבונה
שטורפדה ע"י ישראל
הפלישה הישראלית ללבנון סייעה לבאשיר גו'מייל
להיבחר לנשיא לבנון. כולם ידעו שלולא הכידונים הישראלים זה לא היה קורה. ישראל – של בגין ושרון דאז, לא הסתירה את העובדה שבאשיר נבחר בזכות הכידונים
הישראליים. במקום לנסות לעמעם את העניין ולנהוג בתבונה, כשהאיום על חיי באשיר
גו'מייל הפך לעובדה רותחת, הרי שבדיוק ההיפך קרה. גו'מייל הבן אולץ ע"י בגין
ושרון לעבור את הגבול לישראל ולהיפגש במלון הנהריאני "קרלטון" עם בגין
ושרון, שתבעו ממנו לחתום על הסכם שלום בטענה ש"מצרים כבר חתמה על דבר
דומה". הפגישה לא נשמרה בסודיות אלא שישראל הדליפוה אותה בהתפארות והסוף היה
שבאשיר גו'מייל לא נכנס לכהונתו משום שמתנקש פרו סורי רצח אותו, כעבור כשבועיים
ימים מהבחרותו. אחיו אמין גו'מייל ירש את באשיר אבל ה"רומן" עם ישראל
נגמר והפלנגות נסוגו לאחור לא לפני שביצעו כנקמה את הטבח במחנות הפליטים הפלשתינאים של סברה ושתילה, ואילו ישראל ספגה את
האשמות והביקורת לטבח הזה. בפגישתו של באשיר גו'מייל עם בגין ושרון הוא ביקש לעמעם את היחסים
העתידיים ולהתחיל במעין העתקה היסטורית של יחסי אירן – ישראל בימי השאה הפרסי, יחסים דיפלומטיים "מתחת לשולחן" אך עם
נאמנות ממשית. בגין – ובמיוחד שרון, דחו
את העניין והמשיכו בקולניות שלהם, תוך אזכרה לבאשיר כי הוא בעצם נשיא לבנון בזכות
הצבא הישראלי. לימים נאלצה ישראל לפנות שוב ושוב את לבנון, הפלנגות התרחקו ממנה ובמקומן
היא נותרה עם קבוצה נוצרית מצומצמת בדרום לבנון שצד"ל היה הנציג הצבאי הדל שלה,
עד שרוב אותם נוצרים נאלצו אף הם לברוח מלבנון הבוערת ומארגוני
ה"חיזבאללה" ו"עמל השיעי", לתוך ישראל. מישהו חכם היה לומד את
הלקח בפעם הבאה, אבל מסתבר ששוב חוזרים על אותה שגיאה ושוב מקריבים ידידים תמימים
על מזבח פוליטי הרפתקני.
ועכשיו זו כורדיסטן
העירקית
ה"רומן" הישראלי – כורדי כבר מתנהל עשרות שנים, עוד מימי המנהיג הכורדי האגדי בעירק,
מוסטפה ברזני. עם השנים – כשנמוגה תקוות
הכורדים לעצמאות מדינית, לא מעט בגלל חלוקתם בין ארבע מדינות תקיפות כמו סוריה,
עירק, אירן וטורקיה, הרי שהדומיננטיות הישראלית מאחורי הכורדים בעירק כאילו נמוגה.
והנה בחודשים האחרונים שוב המעורבות הזו צצה בקדמת המצלמות והתקשורת. תבוסת
דעא"ש בעירק, למול הצלחת הכורדים במיגורם של לוחמי דעא"ש הצמיחה תקווה
כורדית חדשה – ישנה. לאחר שהכורדים
בעירק ידעו לנצל את נפילת השלטון המרכזי במדינה זו והקימו לעצמם אוטונומיה הרי שהם
עכשיו מבקשים לעצמם עצמאות מדינית מוחלטת, והנה שוב צצים הכידונים והדגלים
הישראלים שם. אם במקרה הלבנוני – שישראל וצבאה נמצאים
ממש למעבר לגבול, הרי שהפלנגות הנוצריות בכול זאת נחלו תבוסה מדינית וצבאית
מיריביהם בלבנון, הרי שבסיפור הכורדי הסכנה שהכורדים יחטפו מכה אנושה עד לטבח ממש,
גדול פי כמה. יתכן גם שעניין המדינה הכורדית המוצעת היה עובר בשקט יותר אילו הדגל
הישראלי לא היה מונף באירביל, בירת כורדיסטן הטורקית. ישראל הייתה חייבת לנקוט
בשקט פוליטי ותקשורתי בפרשת הכורדים – ועוד על רקע הניסיון הלבנוני, אבל הכול קרה להיפך מההיגיון, ומנגד חזרה
שגיאת גו'מייל והפכה לשגיאת ברזני.
הדוגמא הירדנית
קשה לי להאמין כי טיפשות כול כך גדולה עומדת
מאחרי הבומבסטיות הישראלית בכורדיסטן, או שעמדה כך כבר בלבנון של 1982. לא רק שאני
מאמין כי השכל היהודי חריף יותר משל שאר אומות העולם אלא שישנה דוגמא קלאסית כיצד
ישראל נהגה בפקחות מרבית וזהירות אדירה במקרה אחר ששמו ממלכת ירדן. מיד לאחר מלחמת
1967 החל המלך חוסיין לנהל מו"מ נסתר עם ישראל. כולם דיברו על כך שירדן תהיה
המדינה הערבית הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. לימים גם התברר כי לא מעט
מפגשים התנהלו – במחצית הראשונה של
שנות ה-70 של המאה ה-20, בין ישראל לירדן ובמיוחד ביקוריו של חוסיין בישראל, אבל מנגד
הוטל איפול על כך מהצד הישראלי, כדי שחוסיין לא ירצח כמו סבו, המלך עבדאללה. רק
בשנת 1994 – לאחר שנים רבות של הסכם שלום מצרים ולאחר הכשל הלבנוני ולימים חתימת
הסכם שלום עם ערפאת והפלשתינאים, נחתם הסכם שלום ישראלי – ירדני ובתיווך נשיא
ארה"ב דאז, ביל קלינטון, וגם זאת הרי שרק ראש ממשלת ירדן דאז (סאלם אל ג'מלי)
חתם עליו ולא המלך חוסיין עצמו, למרות שקלינטון ויצחק רבין חתמו גם הם עליו, כראשי
מדינותיהם. מסתבר כי בפרשה הירדנית הישראלים ידעו לנהוג במשנה זהירות פוליטי
וביטחוני ובהרבה כובד ראש. מכאן שמעללי ישראל בלבנון ובכורדיסטן אינם עניין של
"כשל" או "טיפשות פוליטית". יש כאן יד מכוונת שיודעת כי הסוף
של הכורדים עלול להיות כמו הסוף של משפחת גו'מייל מלבנון, אבל כנראה שזה נוח
לישראל רק כדי ליצור בהלה אצל האירנים והטורקים, וחילופין להראות לעולם כמה
המדינות הללו הן תוקפניות, כאשר הן תצאנה לקרב נגד ברזני והכורדים שלו על רקע הקמת
מדינת בת ישראלית עם כפייה כורדית.
אינני יודע בדיוק מה הרויחה ישראל מרצח
באשיר גו'מייל ומה היא תרויח מההתקפה נגד הכורדים בגלל הדגל הכחול – לבן שצולם
בשבועות האחרונים באירביל, אבל אני מאמין וחושב שמי שבאמת איכפת לו מהסבל הכורדי
ודואג לשלום האנשים הללו, שנלחמו בעוז נגד דעא"ש והבריחו אותם, הרי שלא היה
מקריב את האנשים הללו לכידונים המוסלמים של עירק, טורקיה, ובמיוחד של אירן.
