בס"ד
בשורת הבומרנג מהמפרץ
הערבי / הרב אליהו קאופמן
השלום החדש נעשה
אומנם עם מדינות מוסלמיות חדשות שלא ידענו את קירבתן בעבר, אבל לצד הברית הגשמית
עימן טמונה סכנה רוחנית אדירה, שכבר השבוע חשף העיתון "ידיעות אחרונות" טפח
קטן ומסוכן ממנה. ההבדל בין איחוד האמירויות ובחריין, למרוקו למשל.
עד לכתיבת שורות אלה השתדלתי לא להביע בכתב
את דעתי על השלום עם מדינות המפרץ הערבי. כאדם דתי אני שוקל כול עמדה לפי דעת תורה
ולפי ציווי אבותינו, ורק אח"כ אני כותבה. הרבה שקלה וטריא יש בסיפור השלום עם
מדינות המפרץ הערבי. מחד גיסא, כיהודי שומר מצוות ונאמן לתורה ולחוקיה בלבד הרי
שהסכמי השלום עם כול גורם נכרי – ובמיוחד עם אלה
מהעולם המוסלמי, הוא רק לחיוב ומוריד את מדד השנאה נגד כול יהודי באשר הוא, בארץ
הקודש ובעולם כולו. גם היכולת לפתח פרנסות נוספות ליהודים – במדינות שהיו נעולות בעבר בפניהם, ובמיוחד בפני אזרחי ישראל, הוא עניין
שבחיוב כול הסכם לשלום ופשרה שיתיך את שערי הברזל בפני פרנסת יהודים. מנגד, אלה הם
הסכמי שלום עם מדינות שמעולם לא הייתה איתן באמת מלחמה ולא באנו עימם לשפיכות דמים,
ואף היו עימן קשרים חסויים, ומסתמא שההסכמים עימן לא ישנו הרבה לסיום מעגל הדמים
עם אלה מהערבים והמוסלמים שעימם היה ויש עימות דמים, וראה הרצח ביער שליד טל מנשה
כדוגמא עצובה לדבריי. אבל כמובן שעל שקט עם מי שלא יהיה מהנכרים צריך תמיד לברך.
אבל זו רק הנקודה הגשמית ולא הרוחנית, וזו האחרונה היא העיקר בקיומו של העם
היהודי.
הכתובת שהייתה תמיד
על הקיר
בדיון על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות
הערביות ועם בחריין ניסה סגן השר מאגו"י, מאיר פרוש, להסיט לעבר הנקודה
הרוחנית, למרות שלא שלל כלל ועיקר את הקרדיט להסכמי השלום הללו. פרוש ציטט את הרב
שך – לאחר הסכם השלום עם מצרים, כשהרב שך בירך על ההסכם הזה וביקש שימשיכו עימו גם
לעבר שאר ארצות ערב אבל יחד עם זאת הזהיר הרב שך מכך שהסכמי שלום נוספים יביאו
לחילופי סטודנטים והתערות של יהודים מישראל עם עמיתיהם מארצות ערב, ולכן על
הצעירים הללו לדעת להיזהר מהתבוללות. פרוש ידע לצטט בהקשר לכך את הרב שך אבל אותו
הרב שך ציטט נגד מגורי חרדים ביו"ש, בגןולן ובחבל עזה, התנחלויות שפרוש מעודד
אותן יתר מכול הפרלמנטרים החרדים. לימים – לאחר השלום עם מצרים ואף עם ירדן, הסתבר
שחששו של הרב שך לא התאמת, ולא מעט משום הסגר הדתי והשמרני במדינות הללו מפני
ישראלים בפרט ומהמערב בכלל. אם לפרוש הייתה באמת עין בוחנת הוא לא היה מקשר בין
השלום עם המדינות במפרץ הערבי למדינות ערב והאסלאם האחרות, ובמקום זאת הוא היה מעלה
באמת את נקודות החשש האמיתיות מהבעיה הרוחנית העלולה לצמוח דווקא מכיוון מדינות
המפרץ הערבי, ולאו דווקא ממדינות ערב שבמזה"ת ובצפון אפריקה, ובוודאי שלא
ממדינות האסלאם הלא ערביות, כמו אלה שבאסיה התיכונה. בשבוע הרחרון נפרץ הפרץ במעט
ואשר יגורתי בא.
ה"פורים שפיל" האמירתי
מי שמכיר משנים את מדינות אגן המפרץ הערבי
יודע היטב כי שם – ואף בערב הסעודית עצמה, הלבוש הערבי המסורתי הינו רק סמל של לבוש
ולאו דווקא מהות רוחנית של דתיות. מהג'לבייה והכפייה ועד לכיסוי הראש השחור של
הנשים הערביות כול טקס הלבוש הוא עניין של מסורת לבוש היסטורית שאין מאחוריה מהות
של צניעות ממש. כאשר בטורקיה, במרוקו, בעירק, באפגניסטן ובאירן הנשים חובשות רעלה
הן ממש מתכוונות – או אמורות להתכוון, להסתיר את גופן ולייעד אותו רק לבעליהן.
כאשר מוסלמי לבוש בחליצותיו הארוכות במזה"ת, במגרב ובאסיה התיכונה הרי שזהו לבוש
שמרני האמור להעיד על דרך חיים צנועה יותר מהמערב. אבל לא כך הוא הדבר בקרב מדינות
המפרץ הערבי. שם הלבוש הוא עניין של היסטוריית טקסטיל בו בזמן שלובשי הלבוש הללו
הם הוללים לא פחות מהתייר הזר המגיע אליהם להתהולל. המדינות הללו הבינו דווקא פונטנצייאל
אחר הטמון בשלום עם ישראל – את נהירת הישראלים לשם לענייני "עינוגים"
והוללות. להבדיל ממדינות אסלאם אחרות הרי שבמפרץ הערבי מזמן "המצפון הדתי –
המוסלמי" מת וקברו אותו "קבורת חמור" מתחת לחולות הבוערים. אלה הן מדינות
אפרטהייד מוצהרות שבהן רוב האוכלוסייה בנויה על עובדים – עבדים שהם הרוב, עם
משכורות רעב, ומיעוט מספרי של מקומיים המקבלים משכורות עתק מבלי לעבוד. ובין שאר
העבודות שם הוא הסחר בנשים – כמובן שבין אלה אין כלל נשים מקומיות, להבדיל מסחר
הנשים בכול העולם, אלא ששם מדובר באסייתיות, אפריקאיות ואירופאיות (בעיקר מזרח
אירופאיות) המובאות לשם במרמה ומנוצלות עד תום. לא מכבר – לפני שנים מועטות, הייתי
שותף לחילוצה של יהודייה רומנייה שהגיעה לשם למלצר במסעדה ואלמלא נמלטה לשגרירות
הרומנית באחת המדינות הללו מי יודע מה היה גורלה שלאחר סירובה לעבוד ב"מה שהוצע
לה". במרוקו, בסוריה, בעירק ובתוניסיה אין שם תעשיית נשים כזו. לפני שנים היה
בקהילתי ברומניה ישראלי יוצא עירק שסחר ברומניה בנפט. בין שאר המאחזים בהם שלט
מסחרו היו המדינות הללו, שחתמו על הסכם השלום עם ישראל. סיפורי זוועה מפיו, על
המתחולל שם – בענייני הדריכה על כול נים של מוסר מינימאלי, ובוודאי על מוסר דתי
כלשהו, יצאו מפיו שוב ושוב משהגיע לרומניה ונפגשנו בביתי, בביתו או בבית הכנסת
שלי. ראובן דלל ע"ה היה שמו והוא היה ראש הקהל בקהילתי. כשדיברנו על ירידת
המוסר ברומניה, בבולגריה, באוקראינה, במולדביה ובפולין – בענייני הצניעות, הוא היה
מחייך אלי ופולט: " זה עדיין שמרני לעומת אבו דאבי, דובאי ובחריין".
לאחר חתימת ההסכם עם המדינות הללו ידעתי כי תקופה רוחנית קשה תבוא עלינו אבל
החלטתי בנתיים לא לכתוב דבר משום שכבר כתבתי זאת קודם לכן, וגם כדי לא לקטרג
כיהודי דתי על כריתת שלום עם נכרים באשר הם, שהרי מנהגיהם אינם מענייננו. אבל
ידעתי כי קרוב היום שבו אאלץ לחשוף את דעותיי וידיעותיי על "צדיקי"
המפרץ הערבי. היום הזה הגיע בשבוע האחרון – הידיעות מארצות המפרץ, על ההוללות
הישראלית, ומודעת פיתוי לישראלים שברו אצלי את הקש שעל גב הגמל ממדבריות ערב הפלאיות.
סדום ועמורה עברו למדבר
התחקיר של "ידיעות אחרונות" על ההוללות
הישראלית באיחוד האמירויות אישש אצלי את מה שממנו דאגתי כיהודי דתי. להבדיל
ממדינות אחרות – באירופה ובאמריקה למשל, הרי שגם ההתנהגות הפרועה של הישראלים,
לאותן נשות סחר אומללות, לא הביאה להתנגשות עם קברניטי התועבות העטופים בכפיות
ובג'לביות, וזאת כמובן משום שאין מדובר בשנים מתוך עמם וחברתם אלא בשפחות מאסיה,
אפריקה וממזרח אירופה, ומכיוון שדרך ההתנהגות הזו של הישראלים בסופו של דבר יגיעו
לכיסם עוד ועוד שלמונים, והרי זאת זכות הקיום של המדינות הללו. לא פלא בעיני שסרסורי
העבירה הישראלים מתחילים לעבור ממזרח וממרכזה למפרץ הערבי. שם הם יהיו חופשיים
לסחור בכול מה ובכול מי שזז, העיקר שישלמו "תשר" למדינה ולשיחים של ה"פורים
האסלאמי". ישנם סרסורי עבירה ישראלים החיים בארצות ערביות ואסלמיות שמקיימות
וגם שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אבל אותם ישראלים לא יעזו להקים
עסקים כאלה – בנשים למשל, באותן מדינות אלא יודו להן על האכסניה שהן נותנות להם
ותו לא. לצד התחקיר הלה, ב"ידיעות אחרונות", הופיעה השבוע מודעה באתרי
האינטרנט בה מומלצת חופשה בדובאי. לצד המגדלים הפורחים מובאת תמונה של אישה
מוסלמית בכיסוי ראש ובכיסוי סנטר המחייכת בפיתיון לקהל היעד הגברי, שלו מיועדת
המודעה. קשה להאמין שמשרדי תיירות ישראליים היו מציגים את פרצופה הקורץ משהו של
אישה כזו כשמדובר בתיור למצרים, לירדן, לטורקיה או בעתיד למרוקו. מסתמא שהמודעה
הזו איננה בניגוד לרוחם של חובשי הכפיות והעביות מחופי המפרץ הערבי.
מהפיכה מאולצת
בהכנסת היהדות
שמחה גדולה הציפה את היהדות הדתית והחרדית
על חתימת השלום עם מדינות "העינוגים" הללו. במיוחד מדגישים לנו שוב ושוב
את הקמת המקווה ליד נמל התעופה (יסוד הנוגד את מערך הצניעות בטבילת נשים – אבל הלוואי
וזו תהיה הבעיה הרוחנית היחידה שם...) של איחוד האמירויות, שוב ושוב מספרים לנו על
הקמת בית כנסת בכול אחת משבעת הנסיכויות של איחוד האמיריות וכמובן גם בבחריין השכנה.
גם האוכל הכשר שם הפך ללהיט היסטורי והיסטרי, ובאחרונה גם יהודים חרדים יוצאים
לערוך שמחות שם, משום שהפיקוח על עקרונות השמירה מה"קורונה" איננו הדוק
שם כבישראל, בלגיה, בריטניה וכו'. ההישגים היהודיים – דתיים הם באמת הצלחה נאה -
ובמיוחד לישראל ולארה"ב, שכופפו את המדינות הללו להפסיק, סוף כול סוף, להפלות
לרעה ולרדוף את היהדות, מאז היות האסלאם על רגליו. אבל למדינות הללו זו לא בדיוק
מחמאה לאחר יותר מאלף שנות אפליה. שלוש מדינות בעולם אינן מותירות בחוק שלהן ליהודי
להתאזרח בהן. אלה הן ירדן, אלזי'ריה וערב הסעודית. בירדן הסיבה היא בגלל החשש לאחר
הקמת מדינת עבר הירדן, שהציונות לא תוותר על "הצהרת בלפור" ההיסטורית
ותדרוש לעצמה גם את עבר הירדן המזרחי. באלזי'ריה חוקק החוק הזה לאחר שזו קיבלה את
עצמאותה מצרפת ולאחר שהיהודים המקומיים שם סייעו לצרפתים נגד המרד המקומי. אבל
בערב הסעודית אין לכך סיבה פוליטית כלשהי אלא זו סיבה דתית בלבד: מאז שיצא משם
האסלאם הרי שליהודים אסור לגור בה, לאחר מלחמות הדת של התפרצות האסלאם נגד יהודי
מדינה. את הרוח הזו – האנטי דתית יהודית, העבירה ערב הסעודית גם למדינות המפרץ
הערבי. בכול חצי האי ערב לא נודע מעולם על ישוב יהודי מסודר ממש, אלא בתימן בלבד,
ושם ההשפעה הדתית המוסלמית היא חזקה ואמיתית יותר ומשום כך גם שונה מזו של ערביי
האסלאם – הלייט של שאר חצי האי ערב. מה שמדינות אלה היום עושות למען סמלי ותכני
הדת היהודית הם כבר עניין של קבע במדינות ערב והאסלאם מזה למעלה מאלף שנה, גם
בימים שהמתח בין הציונות לערבים היה בשיאו. במרוקו, בתוניסיה, במצרים, באלזי'ריה,
בטורקיה, בסוריה, בעירק, באירן, בלבנון, בתימן ובלוב תמיד יכולים היו היהודים
להתפלל ולבנות מקוואות ובתי כנסת כאוות נפשם, גם אם המתח הציוני – ערבי ריחף שם.
זהו מצבם של יהודי מרוקו, תוניסיה ואף אירן עד היום ממש. חומייני – באירן האסלאמית,
חוקק חוק שבני הדתות הלא אסלאמיות יהיו חייבים לקיים את דתם, וכך הוא המצב שם עד היום.
במרוקו ובתוניסיה – גם כשאש"ף גלה לתוניסיה, יכולים היו אנשי חב"ד הזרים
להפעיל בתי כנסת, ואף מוסדות חינוך. וכך עשו גם חסידי סאטמר בתימן. בכול אותן מדינות
רחשו המוסלמים כבוד ליהדות מעצם היותה הדת המונותיאיסטית הראשונה בעולם, שכול
קדושי ישראל היו גם קדושי האסלאם. לכן גם בעת משבר עם הציונות ידעו רודנים כסאדאם
חוסיין, חומייני, אחמניג'אד, אסד האב ואפילו מועמר קאדפי להפריד בין המאבק בישראל
ובציונות לבין זכויות הדת של היהודים המקומיים שלהם, כולל שמירת בתי העלמין ושאר
מוסדות היהדות. אבל החברים החדשים מהמפרץ הערבי מעולם לא התייחסו לדת האסלאם
כאמונה שורשית אלא כשייכות סוציולוגית ולכן הם לא חששו מלזלזל ביהדות. לפני
כשבועיים ביקרה בישראל משלחת מבחריין. גב' יהודיה – שרה בממשלת בחריין, הייתה
במשלחת הזו, שנפגשה במלון "המלך דוד" בירושלים עם חברי מועצת
"הרבנות הראשית לישראל". אחד מחברי המועצה הזו סיפר לי כי הגב' הזו
סיפרה להם כי במדינות המפרץ הללו חיו בעבר גם יהודים מקומיים בקהילות של סוחרי נפט
ופנינים – הם היו ברובם יוצאי עירק. לימים היא טענה כי הם נעלמו משום שהעובדים
הזרים – מאפגניסטן, פקיסטן והודו, הציקו להם בעוד שהשיחים המקומיים לא פגעו בהם.
אין ספק שהגב' הזו הגנה על המדינות הללו ללא קשר למציאות האמת של העבר – שלאחת מהמדינות
שם היא כמובן קשורה בשררתה, זאת משום שדעתם של אותם עובדים זרים חשובה לאמירים
הללו כקליפת השום בלבד. ראובן דלל המנוח סיפר חלי כי אמנם היו שם גם בימיו בתי כנסת אך השלטונות דאגו להסתירם
מאחורי בתי עסק או בתים פרטיים. אותם עובדים זרים הם בני עמים שהיגרו לימים גם
לבריטניה, ומיום הגיעם לשם קיימת אחווה ורעות בינם לבין היהודים הדתיים והחרדים של
שכונת "סטמפורד היל" בלונדון, או עם יהודי מנצ'סטר. הייתי ממליץ ליהודים
דתיים להתרחק מהמדינות הללו שהרי שם "לפתח חטאת רובץ". דוגמאות הנערים
עם הכיפות ובילויי הפריצות שלהם בקפריסין – לצד עריכת הקידוש תחת מגן דוד בקולומביה,
ואח"כ מעבר לסחר בנשים וסמים, עלולים, חס ושלום, להיות מועתקים למדינות המפרץ
הערבי, ואולי – חס ושלום, ביתר שאת ובעידוד השלטונות המקומיים. לא מעט יהודים בעלי
חזות דתית וחרדית מחללים שם שמים במועדוני "עינוגים" והימורים ברחב
העולם כשהאוכל הכשר הוא הפיתיון לדגים הללו. במדינות המפרץ הערבי קלטו את המסר
ופתחו את הרשת שלהם עם הפיתיון ה"כשר" לחובשי הכיפות היהודים והישראלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה