בס"ד
הלהט"בים דופקים על מפתן החברה הערבית
/
הרב אליהו קאופמן
חברים יקרים, אני
יודע שהמאמר הזה הוא ארוך ובו אלפי מילים, אבל לנוכח האירועים המתחוללים בחברה
הישראלית, ולאור הניסיון של גורמים ציוניים "קונצנזואליים" להרוס את
החברה היהודית המסורתית ואת הערבית המסורתית, ע"י שיטת "הפרד
ומשול", המלווה בשקרים ובניסיונות להרוס כול דבר טוב, שפעם המזרח התגאה בו,
הרי שהייתי מחוייב לפרוס לפניכם את השקפתי, עם מירב העובדות שבצידן, ולהתריע נגד
מזיקים המנצלים קולות לאומיים ועממיים שהם קיבלו לייצג את החברה הערבית ומשתמשים
בהם בזדון ומלכתחילה לשרת את הציוניזציה המערבית והקולוניאלית, כדי למחוק כול זכר למזרח
השמרני וההגיוני. קיראו בבקשה ובסבלנות את מה שכתבתי ואשמח גם לקרוא אח"כ
את תגובותיכם בחזרה.
ב-23 ביוני 1924 נחתם הסכם שלום ראשון במזה"ת
בין יהודים לערבים. ההסכם נחתם בעבר הירדן המזרחי, על הטריטוריה האשמית שהועברה
לשושלת האשמית ע"י בריטניה הגדולה, לאחר מלחמת העולם הראשונה. למפגש הזה
הגיעה המשלחת הערבית, שבבין חבריה נוכחו האמירים חוסיין מערב הסעודית ופייסל מלך
עירק, כמו כן נכח שם מלך עבר הירדן עבדאללה, בנו של אהאמיר חוסיין, ועימם חג' אמין
אל חוסייני, המופתי הירושלמי. המשלחת היהודית הגיעה מירושלים וייצגה את "העדה
החרדית", שהוקמה אז כנגד ניסיון השתלטות המיעוט הציוני על יהודי ארץ ישראל,
שהיו ברובם חרדים. בראש המשלחת הזו עמד הרב יוסף חיים זוננפלד ועימו נמספר רבנים
ועימם המתווך הפוליטי – יהודי ממוצא יהודי הולנדי, פר' יעקב ישראל דה האן. הם חתמו
על הסכם שלום שבו יתנגדו ביחד לניסיון הציוני להשתלט על החיים הגשמיים והרוחניים
של העם הערבי ושל העדה היהודית, שחיו עד אז בשלום ובאחווה בארץ ישראל. אחד הסעיפים
שהיה בהסכם נגע לעניין הרוחני בארץ ישראל ובו הסכימו הצדדים כי המאבק בציונות נושא
גם אופי דתי משותף משום רצונם של הציונים החופשיים לטמא את ארץ ישראל בהפקרות
מערבית ואנטי דתית, כרוח ההפקרות המערבית. ב-30 ביוני 1924 נגוז השלום הזה לאחר
שפר' דה האן נרצח ע"י הטרוריסט הציוני אברהם תוהמי, שפעל בשליחותו של מי
שיהפוך לימים "נשיאה השני של מדינת ישראל", יצחק בן צבי. שותף אחר לפקודת
הרצח היה הקולונל הבריטי – יהודי – ציוני פדריק קיש, סבו של ח"כ דהיום
מהליכוד, יואב קיש. סעיף ההתנגדות הדתי הוכנס להסכם עפ"י בקשת הרב יוסף חיים
זוננפלד ובקשת המופתי הירושלמי, שיח' אמין אל חוסייני. כבר אז צפו היהודים
והמוסלמים שבואה של התנועה הציונית יביא רק ארס והרס רוחני לארץ ישראל בפרט ולמזרח
התיכון בכלל. חיי המשפחה המסורתית, צניעות הנשים, חינוך טהור ומכובד לבני הנעורים,
אמונה בקב"ה והשגחה עליונה וסדר חיים כהלכתו עמדו כולם בסכנה של החלפתם בחיי
הפקרות, הוללות וגזרות אנטי דתיות. הוונדליזם הרוחני, פריקת עול שמים וביזוי
האמונה פרחו אז באירופה האדומה והחומה גם יחד, אילו עמי ערב – ובתוכם הישוב היהודי
האותנטי, פחדו מהרס זה. רציחתו של דה האן הביאה פריצת דרך לוונדליזם הציוני הגשמי,
אך גם להפקרות בחיי המשפחה והפרט במזרח התיכון. עשרות שנים – מאז קום המדינה
הציונית, הפכו חיי המשפחה והאמונה לביזוי והפקרות, ובמיוחד בחברה היהודית. היום הם
מידפקים גם על דלת ומפתן החברה הערבית בחסות "אבירי השלום" הקולוניאליסטים
של השמאל והימין הציוני ועם משת"פים מתוך הציבור הערבי עצמו, בדיוק כמו
שהציונות השתמשה ומשתמשת במשת"פים יהודים דתיים ומזרחיים כדי לעקור את
המסורתיות היהודית ולהופכה להפקרות. החוק לאסור טיפולי המרה לחולים אומללים החולים
במחלת התועבה הוא בעצם השער להמשיך ולהרוס כול חלקה טובה בארץ הקודש לשלושת הדתות
ולהפוך את המחלה הזו לחשוכת מרפא כדי שתיבנה בארץ ישראל חברה סוטה כבימי דור
המבול.
הלהט"בים אינם מתגוננים אלא תוקפים
החוק הלהט"בי החדש איננו
חוק הגנה תמים, על כאלה החפצים לחיות את חייהם האומללים ללא הפרעה, אלא זהו חוק
המיועד לסייע לסוטים הללו להרוס כול אפשרות לרפא חולים אחרים כמותם ובכך להגדיל את
קהילתם יותר ויותר, תוך הרס המשפחה המסורתית. ברגע שפסיכולוגים לא יוכלו עוד להמליץ
על טיפולי המרה הרי שגם בסקטורים מגזריים סגורים, כהסקטור הערבי והסקטור הדרוזי,
יפרצו המצורעים הללו פנימה ויגדילו את כוחם. כמו "הבונים החופשיים" גם
הלהט"בים בונים את קיניהם. הם משתחלים לכול המפלגות, ומלבד המפלגות החרדיות
והתנועה האסלאמית, הרי שהם מיעדים לכבוש כול כוח פוליטי. שלא כבעולם המערבי הרי
שהליכוד בישראל איננה מפלגה שמרנית אמיתית אלא מפלגת שמאל פרועה בדיוק כמו השמאל
הרדיקלי בכול העולם, אבל עם מצע לאומני וגזעני ברור. אי לכך לחוק הזה חברו עמיר
אוחנה ומיכל שיר הלאומנים לצד הגנרלים הלאומנים בני גנץ וגבי אשכנזי עם יאיר לפיד
הנץ והכול לצד השמאלנים ממר"צ, שאבותיהם ערכו את ה"נכבה" ובנו
עלייה קיבוצים. ולאחר שהללו – כציונים טובים, כמעט וסיימו את ה"נכבה"
הפיזית הרי שהם עברו להחיל את הנכבה הרוחנית, שממנה פחדו כול כך הרב יוסף חיים
זוננפלד וחג' אמין אל חוסייני. ולצידם של שליח הציונות הללו הרי שהצביעו בעד ה"נכבה"
הרוחנית הזו – שתהרוס את משפחות היהודים והערבים יחד, גם שלושה מח"כי
"הרשימה הערבית המשותפת" – ח"כ איימן עודה, יו"ר "הרשימה
הערבית המשותפת" ויו"ר חד"ש, ח"כ אעידה תומה – סלימן
מחד"ש וח"כ עופר כסיף מחד"ש.
שליטת הציונות
בחברה הישראלית בעזרת תימהונים קולוניאליסטים
זה שנים רבות שחבורה תימהונית
– אשר מקושרת גם למערכות המדינה, מהתלת בציבור הערבי ומראה פנים כאילו הם דורשי
טובתו, כשהמטרה האמיתית של "הליבראלים" הללו היא לסייע לחבריהם
החילוניים מימין להפוך את המדינה למדינה מערבית על כול טומאותיה. אותם אנשי שמאל
ציונים (וגם כאלה המגדירים עצמם כ"אנטי ציונים"...) דואגים גם ליצור
חומה בין הציבור הערבי לצבורים אחרים במדינת ישראל, ולציבור החרדי בעיקר, וליצור
את הרושם שהדת היהודית היא האויב ואילו "הליבראליזם" האנטי דתי הוא זה
שיביא את השלום. ההקדמה שכתבתי – על פרשת רצח פר' דה האן, באה להסביר כי הצרות
וה"נכבות" על כולנו היו יכולות להימנע בזכות היהדות והאסלאם, ואילו
הצרות הללו ניתחו עלינו בגלל כול ה"איזמים" שהגיע מאירופה הלבנה
והחשוכה, ואשר אנשי השמאל הם חלק מכך. כלי התקשורת, האקדמיה וההסברה לרחוב הערבי
עוברת דרך "הבונים החופשיים" של השמאל הישראלי, המעוניינים
בדיסאינפורמציה כדי שמחד גיסא, יוכלו להילחם נגד הדת היהודית ומאידך גיסא, יוכלו לשנות
את החברה הישראלית למערבית והוללת, ואילו פרשת הלהט"בים ותועבותיהם הם עוד
מדרגה לכך. מנגד, כול הניסיון הציוני – ימני לשנות את החברה הערבית ולהופכה לחברת
מיעוט תואם את מטרות השמאל הישראלי והם מתואמים על כך. ולהלן כמה דוגמאות
מעניינות. 1) לא לחינם בישראל פועלים כדי שעניין "מעמד האישה" ו"שיוויונה"
יחדרו לסטורים החרדים והערבים. אישה מנהלת ואקדמית היא גם אישה שיולדת מעט ילדים
וכך שינויה הדמוגרפי של החברה בישראל לא יקרה, ואילו בקרב החרדים והערבים תרד
הילודה. יש לציין שהשיטה הזו הצליחה יותר בסקטור הערבי מאשר בסקטור החרדי משום
שבסקטור החרדי הבסיס היא הדת וההלכה ואילו אצל הערבים אפשר לפתוח "חלונות
חילוניים" כפי שזה קרה אצל עדות המזרח היהודים, שנטשו את הדת לאחר עקירת
המצוות הדתיות שביצעו הציונים. לצד השלטון הציוני – החילוני מסתבר שגם לעיתון
"שיחה מקומית" – של "השמאל הרדיקלי והאנטי ציוני" יש חלק במזימה
הזו. שם כול פעם מתגאה כתבת אחרת שהעיתון האינטרנטי הזה הצליח למצוא עוד בקע בחברה
המוסלמית וכך יותר ויותר השתחררה האישה הערבייה, שכבר איננה יולדת ילדים רבים
כאימותיה בעבר. המפגשים בין נשים חילוניות מהשמאל ומהמרכז לבין נשים ערביות אמורות
לגרום לאישה הערבייה לנטוש את בסיסה המסורתי – דתי, וכך גם המצב בפגישות בין נשים
חרדיות לנשים חילוניות מהימין ומהמרכז. 2) כול סיפור "מעמד האישה" –
כנגד החברה החרדית, כתירוץ ל"קידום", הינם שקר מניפולטיבי. החברה החרדית
היא היחידה שאין בה כמעט אלימות אנטי נשית ושהאישה בעצמה בוחרת את דרכה ללכת בדרך
ה' ואף אחד אינו כופה זאת עלייה. בחברה החרדית אין מניפולטיביות של הפיכת האישה
לאובייקט מיני ע"י דוגמנות, סרטים מזוהמים וכו'. ילדות חרדיות אינן הופכות
לפרסומאיות של בגדי שחוץ ושל ערטול. 3) הוצאתו מחוץ לחוק של שיח ראד סלח לא התבצעה
על רקע ביטחוני – ולראיה השב"כ התנגד לרעיון הזה. יתרה מכך, שיח ראד סלח לא
התבטא בביטויים קיצוניים יותר מאשר התבטאו ח"כים ואישים ערבים חילוניים אבל
המדינה והתקשורת דאגו להציגו כקיצוני יותר מכולם. התשובה היא פשוטה: שי'ח ראד סלח
היה מסוכן להמשך תהליך הרה – סוציאליזציה והפיכת החברה הערבית לחילונית, בהיותו
מטיף מוסלמי. והרי חברה דתית – מוסלמית, עם בעלי תשובה – כבחברה החרדית, היא עבור
הציונות פצצה דמוגרפית. 4) הזרמת חרדים וערבים לאוניברסיטאות ולמוסדות האקדמיים –
לא פעם ללימוד מקצועות או משום הדאגה ל"פרנסת הזולת" של "בני
המגזרים", והיא תסתיים ללא תוצאה של משרות ממש, אלא כדי שהללו יחשפו
לחילוניות הכבדה וינטשו בהדרגה את דתם ואת מורשתם. 5) קיום הפרדה פוליטית וציבורית
בין "המגזרים" עצמם וכול ניסיון ל"אינטגרציה" נעשה אך ורק
בעזרת הממסד או "גורמי השלום היהודיים". רוב הפגישות בין חרדים לערבים
ובין רבנים לשיחים וקאדים עוברים דרך הממסד הישראלי, אם דרך "המשרד שע"י
ראש הממשלה" שלהוי ידוע מיהו מפעילו... אנשים ציונים וממסדיים כאודי כהן
ומלכיור הם המפקחים על התהליכים הללו ולא פעם הם פשוט עורכים הונאות. כך למשל
הפגיש שנים רבות אותו אודי כהן את הסקטור הערבי עם אדם בעל חזות חרדית בשם דודי
זילברשלג. הלה היה האיש של הממסד בתוך החברה החרדית כדי להופכה לחילונית. בבחירות
2015 נחשף פוליטית אותו זילברשלג. הוא היה איש התקשורת וממבצעי קמפיין הבחירות של
מפלגת "יחד" הכהניסטית, לה חברו אלי ישי ואנשי כהנא לשעבר. מנגד, לכול
המפגשים עם אש"ף – שבהם השתתפה ש"ס, הגיעו אנשי ונציגי הליכוד. מן העבר
השני אנשי השמאל עושים כול אשר ביכולתם כדי שחרדים ודתיים לא ישתתפו בכנסים של
תנועת השלום. על כך העיד – בכנס בישוב "נווה שלום", פעיל שמאל מבני
משפחות ארנון שטען שבכול מפגשי השמאל דאגו אנשי השמאל להדיח כאלה שהיו דתיים או
"מזרחיים מדי". 7) פעיל ערבי מרכזי במשולש תיאר בפנוי בגילוי לב כיצד
אנשי השמאל מנסים לערוך שטיפת מוח לערבים שכאילו הם בלבד אנשי השלום ואילו החרדים
למשל הם הקיצוניים ביותר. כאשר הלה שאל את שדרי הטלויזיה של "ערוץ 10"
המנוח מיהי חסידות "תולדות אהרון" הם טענו כלפיו כי "הללו הם
קיצוניים נגד השלום". הסיפור הזה כמובן שהוא מצוץ מהאצבע, שהרי החסידות הזו
היא אנטי ציונית וקיצוניותה היא כנגד השלטון החילוני אך לא כנגד הערבים. הפעיל הלה
גם סיפר לי שבסיור של קבוצה ערבית באוניברסיטה הסבירו להם המרצים כי "החרדים הם
אנשים קשי יום שאין בהם דעת ממש, ובורים". איני חפץ כרגע בכלל לסתור את דברי
ההבל והגזענות הללו, שהרי חבל על בזבוז המילים. הסתה אחרת מתנהלת בדמיון
"סטטיסטי" כמו זו של פר' סמי סמוכה, ששוב ושוב טוען בסקריו כי "החרדים
הם הכי קיצוניים כלפי הערבים, אף יותר מהמתנחלים". אני אחד האחרונים שאצא
להלל את העסקונה החרדית בפרלמנט הישראלי אבל לראייה ששרים חרדים כמו אריה דרעי
ויעקב נח ליצמן הם היו והינם המתונים ביותר לאוכלוסיה הערבים. כך גם מסתבר מיחסו
של משה גפני מ"יהדות התורה", כיו"ר וועדת הכספים. בפרשת הקברים
ביפו מסתבר שגורמים חרדיים מ"העדה החרדית", "יהדות התורה"
וש"ס הם אלה שעמדו לצד הניסיון לבטל את רוע גזירת העברת בית העלמין בעוד
שאנשי השמאל באשר הם נעדרו משם, ואילו מי שחפץ לבצע את הגזירה הוא רון חולדאי
"הליבראלי" ו"השמאלי", ראש עירית ת"א. 6) מר"צ לא
פעם הכינה הצעות חוק ציוניות במסווה "ליבראלי" ואנטי דתי, שבתוכן הן היו
לא פחות אנטי ערביות מאלה של הימין. כך למשך מר"צ נלחמת שנים – ואחד מראשיה
לשעבר, חיים אורון, ניסה להעביר בפרלמנט הישראלי חוק שבו כול מי שיכריז שהוא יהודי
יוכל להוך ל"עולה חדש" מיידית ויוכר כיהודי ללא צורך במסמכי יהדות וגיור.
אין ספק שמבינה דמוגרפית זו הצעת חוק אנטי ערבית הרבה יותר גדולה מאנטי חרדית,
שהרי החרדים עוד יכולים להפוך חלק מאלה לגרים אמיתיים ואח"כ לחרדים. 7) עמותת
"זוכרות" הוקמה כדי להעלות את זכר "הנכבה" הערבית. עם הזמן
הוחלף מקים הארגון "זוכרות" – איתן ברונשטיין, באחת מאנשי השמאל,
שבנתיים כבר הוחלפה מאז באחרת. מוזר מאוד שניהול ענייני הערבים והעלאת גרושם
מפלסטין נמצאים בידי קבוצת יהודים הזויים ושוליים. היהודים הללו גורמים כמובן לנתק
של יהודים רבים אחרים מהעניין הפלשתינאי בכך שרק אנשי שמאל יהודים אנטי דתיים
השתלטו על העמותה. הפעיל המעשי המרכזי הוא פעיל ערבי בשם עומר אך הוא איננו המחליט
הסופי. למרות ניסיונותיו לפתוח גדות ולהביא צבורים יהודים אחרים הרי שהוא נחסם, וכול
זאת משום שההנהגה היהודית של "זוכרות" הכשילה זאת שוב ושוב. בשנת 2019
עמדתי להשתתף ברב שיח במועדון "זוכרות" בת"א על "הנכבה",
ברב שיח שתוכנן לליל "יום העצמאות" הציוני. הח"כ היהודי החדש של
חד"ש – מתומכי הלהאט"ביות, עופר כסיף, התנגד עד כדי ווטו לאי השתתפותו
בגלל שתי סיבות: א) התנגדותי להשתתפות נשים חרדיות בלימודים אקדמאיים (דרך אגב,
אני בעד אי השתתפות כוללת – גם של גברים, באקדמיה הישראלית, ואחת הסיבות היא רמתם של
המרצים שם, ועופר כסיף הוא משל עיקרי בעניין...). ב) עמדתי ההיסטורית שהקומוניסטים
היהודים של מזרח אירופה הביאו את האנטישמיות במדינות הללו. זוג אחר שניסה להטות
עוד יותר לכיוון הזוי את עמותת "זוכרות" הם בני הזוג יואב ואיריס בר
מחיפה – שני טרוצקיסטים (הם כנראה לא מודעים לכך שטרוצקי הפך בסוף ימיו לתומך של
הציוניות...) הזויים וכיתתיים מחיפה, יוצאי הארגון הטרוצקיבסטי ההזוי
"אוונגרד – ברית הפועלים". הללו הם דוגמא לגורמים יהודים קיצוניים
שמעוניינים להיוותר כהיהודים היחידים שתומכים במאבק הערבי, כדי לבודד את המאבק הזה
מהציבוריות היהודית. הללו ניסו להעביר – בתחילת הקמת עמותת "זוכרות",
תקנת עמותה שמי ששירת במילואים לא יוכל להשתתף בפעילות העמותה. הרעיון כמובן נדחה
ע"י איתן ברונשטין וחבריו והשניים פרשו. מנגד, הרי שהשניים, ובנם אדם, קראו
לחמס, באחת ההפגנות נגד הכיבוש, לחטוף חיילים ישראלים כתמורה אח"כ לשחרור
אסירים פלשתינאים. מעניין שהדבר התפרסם אבל החוק הישראלי לא הזמינם לחקירה או למעצר.
בטוחני שאם מישהו אחר – יהודי או ערבי, היה אפילו מעלה בפומבי רעיון כזה, אזי, הוא
היה נעצר ב"מעצר מנהלי". קוראים יקרים, חישבו ברצינות על שמעללי השמאל
הציוני והאנטי ציוני הישראלי גם יחד הם
לא פעם בבחינת "יוזמה ביטחונית" ישראלית, אם באופן רשמי ואם באופן לא
רשמי... בשיחה שקיימתי בעקבות הווטו של כסיף – עם גב' אסתר, יו"ר "זוכרות",
היא גם ניסתה להתנצל על כך ש"הציבור שלנו עדיין איננו יכול לעכל אנשים חרדים
כמוכם". שימו לב – הגב' הזו כלל לא התכוונה לציבור הערבי במילים "הציבור
שלנו" אלא לאוסף הסמרטוטרים ההזויים, המהוים פרומיל אחוז מהאוכלוסייה בישראל
! דהיינו, עמותת "זוכרות" וה"נכבה" של ערביי ישראל נמסרה
לציבור הזוי וכיתתי שלערבים בכלל אין להם מילה בעניין שיווק הבעיה ! לכן אין גם
פלא שהציבור הישראלי ברוב רובו מנותק מבעיית ה"נבכה", והוא כול כך עוין
את הרעיון הזה. אבל "זוכרות" איננה העמותה היחידה האמורה לפעול לטובת
ערביי ישראל שאנשי השמאל ההזויים השתלטו עלייה ובנו מעין "איגוד הגנה"
שבראשו הם עומדים וגם קובעים לציבור הערבי מה תהיה האסטרטגיה, ובמיוחד מגבילה את
שותפיו רק לאנשי שמאל הזויים. כך הם הדברים ב"ליגה נגד גזענות". פעיל
ערבי מהצפון בשם נידל עומד בראש הארגון ולפני מספר שנים – בכנס שלום שנערך בכפר
בועיינה שע"י כרמיאל, הוא טען בפני כי "בליגה שלנו אין חרדים". הבעתי
את שמחתי לסייע ואז הוא גילה לי את האמת: התנועה הרפורמית – בראשות ענת הופמן,
פעילה קיצונית ואנטי דתית ממר"צ (שבעבר אף שלחה "יישר כוח"
ל"רבנים" מהשמאל שנתפסו בעסקת ממון תמורת גיורים...), העמידה תנאי בל
יעבור לליגה הזו, שאם חרדים ישתתפו, אזי, התנועה הרפורמית תפרוש. התנאי של הרפורמים
לא כלל למשל את חובשי הכיפות הסרוגות, משום שהללו מוכנים באיזוהי צורה לנהל שיח
וסיג עם הרפורמים. אבל זה עדיין לא הקשר היחיד שבין הכיפות הסרוגות לרפורמים. בעימות
ביני לבין גב' הופמן במסדרונות הפרלמנט הישראלי – ובנוכחותו של נידל עצמו, הודתה
גב' הופמן שאם הר הבית יפתח לתפילות יהודים והן תורשנה לעלות לשם, אזי, הן תעברנה
תביעה דומה למתחולל ברחבת הכותל המערבי, כדי שהן גם תוכלנה "להתפלל" שם.
הן תתבענה תפילות מערבות ל"נשות הר הבית", כאשר זה יפתח לציבור היהודי
באופן גורף. רק לידיעה שהציבור החרדי כולו – למעט מספר הזויים ממשפחת אלבוים, הרי
שאי העלייה להר הבית מוסכמת עליו, אפילו על הימין החרדי, כמו תנועת חב"ד
למשל. אבל הרצון במדינת מערבית – מתירנית גורם גם לאנשים כמו איימן עודה ואעידה
תומה – סלימן, ובוודאי שלעופר כסיף, לתמוך בהמשך ה"סטאטוס קוו" של קיום
ארגון נגד גזענות על בסיס גזעני, שלא לקבל חרדים - דבר שכמובן הוא כנגד אינטרס
הסקטור הערבי. גם במגעים עם אש"ף ויצירת הפורום לשלום (שבראשו עומד מוחמד אל
מדני – בשליחות ראשי אש"ף) היה ניסיון למחוק את הציבור החרדי משותפות, אף על הפגיעה
בכך, בעניין הפלשתינאי. ושוב – אלה שעמדו בראש המהלך הזה היו כמובן אנשי השמאל של
מר"צ ושל הקבוצה היהודית בחד"ש. הם ניסחו את דף הפנייה בעברית לצבורים
היהודים השונים להתגייס לשיחות שלום. בדף הזה הופיעו צבורים מהחברה הישראלית כמו
בני העדה האתיופית, המהגרים הסלאבים, קבוצות ימין מהליכוד, אנשי תנועת העבודה
ואחרים אבל המילים "דתיים" ו"חרדים" לא הופיעו. רק משהצטרפתי
לפורום הזה הרי שהמילים הללו צורפו, בעקבות שיחותיי עם מוחמד אל מדני ועם אחרים,
ותוך כדי הבאת קבוצות חרדיות למפגשים הללו. כלומר, מהמסמך הזה נמחקה גם המילה
"דתיים", על אף שחובשי כיפות כמלכיור, הרבנים פרומן, פפנהיים,
יעקובובי'ץ וכותב שורות אלה פעלו ופועלים בעניין הדו קיום היהודי – ערבי. אל
הפורום של אל מאדני הגעתי דרך השר לשעבר, ראלב מג'דלה, שקיבל בקשה ממשרדי
אש"ף ברמאללה לאתר אותי. שמי הגיע למשרדים הללו בעקבות פנייתו של השגריר
הפלשתינאי ברומניה (כיום הוא משרת דיפלומטית כשגריר פלסטין בעירק) שעימו קיימתי שנים
רבות פעילות שלום רחבה ברומניה, שם אין בכלל פעילי שלום יהודים כלשהם. זו דוגמא מה
קורה בענייני שלום כשהעסקנים הערבים אינם תלויים בשמאל הישראלי. מי שעומד בראש
ניהול מידור הצבורים בישראל – ובמיוחד הדתיים והחרדים, מלבוא במגע עם יוזמי שלום
ערבים, היא "הקרן החדשה לישראל". מדובר בארגון יהודי אנטי דתי שהרפורמים
הם חלק ממנו. למעלה מעשור הם השתלטו על ארגוני שלום ערבים בעזרת הכספים שהקרן הזו
מעבירה להם, וכך הם מכתיבים לפעילים הערבים עם מי להיפגש וכיצד. כמובן שמגעים עם
חרדים ודתיים נמנעים ע"י הקרן הזו, מפעילים ערבים העובדים עימה או בתוכה.
דוגמא מעניינית אירעה לפני מספר שנים בלבד בנצרת. תוך כדי הסכמה עם ראש עיריית
נצרת – עלי סאלם, הוחלט לערוך כנס ידידות חרדי – ערבי, ובחסות עיריית נצרת. מצד
העירייה ליווה את הפרויקט מר עבדו באשר, אז עוזרו האישי של ראש העיר. כשעלה עניין
המימון הציע מר באשר שנפנה ל"קרן החדשה לישראל", משום שלטענתו הקרן הזו
מימנה עד אז כול אירוע ידידות יהודי – ערבי שנערך בנצרת. הבעתי עמדה סקפטית אבל לא
שללתי את הפנייה. פניתי בעצמי לפקידה בקרן הזו – אישה ערבייה תושבת נצרת, והיא
דווקא הביעה את הסכמה לעניין, ואף התלהבה מכך, אך ביקשה לקבל אישור לכך מהנהלת הקרן,
שבראשה כמובן עומדים יהודים חילוניים ואנטי דתיים. חזרתי לבאשר וסיפרתי על
השתלשלות העניינים, תוך הדגשה כי לצערי הרב אני בטוח שהיהודים שבראש הקרן לא יאשרו
מימון למפגש כזה, שבו מעורבים חרדים. באשר דווקא קיווה לההיפך, תוך שהוא מעודד
מעמדה של הפקידה הערבייה. כעבור יום הודיעה לי אותה פקידה – בקול די עצוב ומאוכזב,
כי "הקרן החדשה והנהלתה אינם מאשרים תקציבים למפגשים כאלה". על העסקנים
הערבים ללמוד שכדי לקדם את בעייתם ולזכות במקסימום תמיכה זרה ויהודית עליהם לעמוד
בעצמם בראש הארגונים הללו ולגייס בעצמם את הכסםפים המגיעים להם לפעילות זו, ולא
להותירם בידי הפרזיטים השמאלנים המשתמשים בכספים הללו ובציבור הערבי לקדם את
הזיותיהם הכיתתיות.
"הברית ההיסטורית"
וההיסטרית
אבל מה שהשמאל הציוני
איננו חושף היא העובדה שהוא מתואם עם הימין הציוני לא פעם ולא פעמיים. רק לפני
כשנה לערך פרסמתי בכתב ובע"פ את העובדה שגב' זהבה גלאון – יו"ר
מר"צ לשעבר, תרמה לא מכבר למוסדות לאומניים של המתנחלים כמו ששת אלפי ₪
לישיבת "מרכז הרב" – ישיבת הדגל של המתנחלים, ו- 200 ₪ לישיבת "שבי
חברון", ישיבת הפרובוקאטורים הראשונה במעלה בתוך הישוב הערבי בחברון. חלק
מקשריה ותרומותיה של זהבה גלאון נעשו דרך אחיה, מגדולי תומכי המתנחלים. לא פעם ולא
פעמיים מעדיפים אנשי מר"צ לבחור לתפקיד רבנים ואנשי דת ממונים כמו דיינים
למשל – בוועדות מוניציפאליות או ממלכתיות, במועמד "דתי לאומי", בעל
עמדות אנטי ערביות קיצוניות מאשר במועמד חרדי מתון כלפי הערבים, רק משום שהמועמד
ה"דתי לאומי" הוא פחות דתי מהחרדי. הדוגמא הבולטת ביותר הייתה בתמיכת
מר"צ בירושלים ברבה הקיצוני והאנטי ערבי של צפת – הרב שמואל אליהו, שהתמודד
על רבנות ירושלים מול רבנים חרדים כמו הרב שלמה משה עמר והרב יצחק דוד גרוסמן.
והייתה לכך גם סיבה מאוד מעשית כששנתיים קודם לכן היה הרב אליהו – יחד עם ביתו,
אורח "הבית הפתוח", מרכז הפעילות הלהט"בית בירושלים. כשהבטתי
בסרטון מהתוכנית "קלמן וסגל", ובו נראה הנציג הלהט"בי מהמגזר
הערבי, מוחמד זועבי, מתארח בתוכנית הזו, לאחר שעבר החוק הלהט"בי בפרלמנט
הישראלי נדהמתי, אך גם הבנתי טוב יותר את מה שצפוי לחברה הערבית אם היא תמשיך בדרך
של הליכה לעבר דרך החתחתים של הכנסת התועבות הלהט"ביות לתוכה, ובכלל זאת
אפילו "רק" את מקסם השווא והשקר של חברת המתירנות המערבית. הבטתי בזועבי
ועצמתי עיניים ופקחתים אח"כ. הקול לא היה של ערבי – אפילו טיפת מבטא מזרחי לא
היה לו. באיזה רגע הוא ניסה להוציא עין גרונית וכמעט שהוא בעצמו צחק מהקטע
המלאכותי הזה. פניו נראו כצעיר מצפון תל אביב. האיש מחק את סממניו הערבים. מגיל 16
הוא הפך לבון חסותם של המתירנים השמאלנים ו"יצא מהארון", כשכולו מלא
אבק. באותו רגע נזכרתי בעוד משת"פית ציונית בשם לוסי האריש, שהסירה את זהותה
הערבית והתחתנה עם בנו של ראש "המוסד" הישראלי, תוך כדי ביזוי מוקדם של
הגבר הערבי בכלל, ולימים צוטטה בדבריה ע"י בני גופשטיין ואנשי ארגונו הגזעני –
"להבה". גם לה יש את אותם סממנים של איבוד כול צלם ערבי – בחיי היום יום,
בדיבור ובהיגוי, במראה, ולבסוף בבחירת בן הזוג להתבולל. אלה הערבים כפי שהציונים
והשמאלנים מדיימנים לראות את הערבים בעתיד. גם אנחנו – יהודים מזרחים ויהודים
חרדים אשכנזים עברנו את התהליך הזה, ועדיין עוברים אותו. המזרחיים היהודים מנסים למחוק
את העין והחית מלשונם, ולשנות את שמות משפחותיהם. מנגד, הציונים ניהלו ומנהלים
מלחמה נגד שפת האידיש, נגד הפאות ונגד הזקן והכיפה השחורה, וכך גם נגד כיסוי הראש
הנשי ונגד הלבוש החרדי. הם לא ינוחו עד שלא יצליחו להטמיע אותנו ואתכם בתוכם.
השמאל והימין מאוחדים במחשבה ה"ליבראלית" הזו.
ההצבעה בפרלמנט
ו"תיבת הפנדורה" שנפתחה
פרשת ההצבעה בפרלמנט –
להכריח את מי שנולד אומלל לא לעבור טיפולי המרה, היא המשך להידרדרות החברה
הישראלית, והפעם שלושה ח"כים מ"הרשימה הערבית המשותפת" (שניים
ערבים ואחד יהודי, מהשמאל המצורע) משתפים פעולה אף הם בניסיון לפרוץ את פתח החברה
הערבית. לכול אחד משלושת הח"כים הללו ישנה "תיבת פנדורה" לא קטנה
בניסיון לחרוג ממה שהמצביעים הערבים באמת דרשו ממנו בהיבחרו לייצגם. שלושת
הח"כים הללו הם חלק מח"כי תנועת חד"ש. לתנועת חד"ש לא מעט
זכויות בלעדיות על קרבותיה למען הציבור הערבי ונגד הדיכוי, תחת השלטון הציוני, אך
בד בבד עם כך יש לה גם כמה כתמי אשמה בדיכוי שעבר הציבור הערבי בישראל. מעין פרה
שנתנה הרבה, הרבה חלב אך אח"כ בעטה בדלי בחוזקה עד לשפיכתו, ובשלב שאח"כ
ניסתה להחזיר את הטיפות בצורה של אחת לאחת. התנועה הקומוניסטית בישראל – עד הקמת
המדינה - וגם לאחריה, זגזגה באופן מחליא. בתחילה הייתה ה-פ.ק.פ. (התנועה
הקומוניסטית בפלשתינה שקמה ב-1919) תנועה יהודית שפרשה מ"פועלי ציון
שמאל" ועד שנת 1929 – כולל באירועי ההתקוממות הערבית אז, צידדה בצד הציוני
אבל שנתיים אח"כ חזרו רוב פעיליה לברה"מ לשעבר והתנועה בקומוניסטית בארץ
ישראל עברה לידיו של רדואן חילו מיפו, עם אוריינטציה פרו ערבית, כפי שסטאלין ובריה"מ
דרשו. ההתקרבות של בריה"מ לתנועה הציונית על רקע תמיכתה במפ"ם הציונית –
רדיקלית, פילגו את התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל וכאשר הפלג היהודי תמך בכניסה ל"הסדרות
העובדים הכללית" ( על אף החרמת הפועלים הערבים) הרי שהפלג הערבי – שהפך שוב
ללא דומיננטי, פרש והקים את "הליגה לשחרור לאומי". בשנת 1948 איחדה
בריה"מ שוב את המפלגה הקומוניסטית וזו השתתפה ב"נכבה" האנטי ערבית
בפועל. מזכ"ל הקומוניסטים דאז – שמואל מיקוניס, הביא את הנשק ההיסטורי
לציונים, מצ'כוסלובקיה, גרורה פרו קומוניסטית דאז, של בריה"מ במזרח אירופה.
מאיר וילנר חתם על "מגילת העצמאות" ואילו תאופיק טובי סייע לגרש את
האוכלוסייה הערבית מחיפה, ובמיוחד משכונת "כבביר". לאחר קום המדינה –
הפכה מק"י, בעל כורחה, לאופוזיציה הנוקבת של שלטון מפא"י, לאחר שבן
גוריון והציונים פנו לכיוונה של ארה"ב. מאותם ימים הפכה המפלגה הקומוניסטית
גם לאפוטרופסית של הציבור הערבי בישראל נגד אפלייתו, אף בימים שלמפא"י ואף
למפד"ל היו כיסי תמיכה רחבים ברחוב הערבי. בפילוג הקומוניסטי של 1965 הפכה
רק"ח למעשה האפוטרופסית של הציבור הערבי בישראל, וגם זו שנלחמה נגד הכיבוש
הציוני שמעבר ל"קו הירוק", חלקים שנכבשו ביוני 1967. רק"ח של אז
ידעה היטב שאם היא חפצה לנהוג באחריות כלפי הציבור הערבי, שעד 1984, היא הייתה
המנהיגה הבלעדית שלו בסקטור הערבי הלא משת"פי, הרי שעלייה "להלך בין הטיפות"
בכול האמור והקשור לענייני הדת והחברה בחברה הערבית. ה"מניפסט
הקומוניסטי" – על "הדת כאופיום להמונים", נגנז. שיחים, קאדים ואף
כמרים היו חלק ממצביעיה, ואף מפעיליה המרכזיים. רק ברחוב היהודי – שם הקומוניסטים
היהודים לחמו כביכול "נגד הכפייה" הדתית הממלכתית, הרי שהקומוניסטים הרשו
לעצמם להיות אנטי דתיים, אבל גם זה עד גבול מסוים. צריך גם להבין כי למרות היות
הקומוניזם אנטי דתי מלכתחילה ובאופן מוצהר וקיצוני הרי שבמדינות הקומוניסטיות –
ובבריה"מ לשעבר בעיקר, שרר משטר שמרני שדווקא נלחם נגד כול רעיונות התועבה
והכנסת האנטי שמרנות המערבית מעבר ל"מסך הברזל" האדום. אמצעי מניעה הרי
אסורים לקנייה, לבוש מעורטל ובגדי שחץ לא נמכרו שם, מועדוני חשפנות ושכרות היו
מחוץ לחוק ועוד. תקומתו של "השמאל החדש" בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20
הייתה ריאקציה למשטרים הקומוניסטים ולמפלגות הקומוניסטיות המעונבות והשמרניות, מצד
צעירים וצעירות, במיוחד שחפצו בסוציאליזם, ואף בקומוניזם, אבל עפ"י המראה
החברתית וההוללת של העולם המערבי. זה היה השמאל החדש שפרץ מצרפת ומארה"ב. חיי
המשפחה בקומוניזם היו שמרניים לא פחות מחברות דתיות ואילו "השמאל החדש"
דגל בהתנערות מחיי משפחה נורמטיביים. ראשי הקומוניסטים בישראל – יהודים וערבים,
היו אנשי משפחה מסודרים כבר מגיל צעיר ועם משפחה נורמטיבית ולכן לא מקרה הוא שבאותן
שנים סלדה מק"י (ולימים גם ממשיכתה רק"ח) מכול הסגנון הפרוץ של עיתון
"העולם הזה". הרעיונות לשבירת מוסכמות החברה והמשפחה הנורמטיבית והאנטי
דתית בישראל לא יצאו מהקומוניסטים אלא מאורי אבנרי, ולימים משולמית אלוני. שמואל
מיקוניס, מאיר וילנר, תאופיק טובי, תאופיק זייד, אמיל חביבי, אמיל תומה, אברהם
לבנבראון ועד תמר גוז'נסקי חשבו אלף פעמים לפני שנקטו בתמיכה באיזו הצעת חוק או
הצהרה בתחום החברתי. גם הם היו בעד שיוויונה של האישה – ובוודאי שגם בחברה הערבית,
אבל הם לא השתתפו בתמיכה בזויה ב"מצעד השרמוטות" למשל או במחאות של
ערטול. הם אמנם נלחמו נגד "הכפייה הדתית" אבל עשו זאת ללא פריצה לשכונות
חרדיות, בהתגרות נגד נשים חרדיות – בסגנון המלחמה הכהניסטית. הם גם לא נלחמו להקים
תאים של נשים באותן שכונות חרדיות כדי לסייע לציונים לשנות את החברה החרדית במהותה
ובמספרה, ולהפכה נוחה יותר למיגורה ע"י הציונות. היו לא מעט נושאים שראשי
רק"ח ההיסטורית נלחמו לזכויות הפרט של הציבור החרדי וללא חשיבה מעוותת ודמיונית,
על "שכר אלקטוראלי", כתוצאה מכך. מאיר וילנר ולאון זהבי היו אלה שבשנות
השמונים של המאה העשרים פתחו את שערי בריה"מ לשעבר לביקורי דת על קיברו של
רבי נחמן מברסלב בעיר אומן, עם דרכונים ישראלים, בימים שכבר לא היו קשרים דיפלומטיים
בין בריה"מ לשעבר לישראל. תאופיק טובי סייע ליו"ר "אתרא
קדישא" – הרב דוד שמידל, להציל הרס קברים מחילולו של השלטון הציוני. תמר
גוז'נסקי – במהלך שנות התשעים של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, לחמה לזכויות העניים
חרדים ותקפה את מר"צ על כך שהתייחסו בשונה לעניים חרדים, מאשר לשאר העניים.
החבר עוזי בורשטיין היה עשרות שנים דוברה של מק"י, אח"כ רק"ח
ולימים חד"ש. התעסקותו העיקרית הייתה ברת שיח ובשיתוף פעולה בינדתי בין
הדתות, כולל עם האורתודוכסיה היהודית לצד האסלאם והנצרות. הכומר שחדה שחאדה, הקאדי
אל – סאלם, הרב יצחק ברדע, הרב מנחם פרומן וכותב שורות אלה נמנו על שותפיו לרעיון
ולמעשה. הוא הזיז הצידה את כול הויכוחים והבין כי השלום היהודי – ערבי מעל לכול.
לא לחינם הוא היה הרדיקלי שבין מנהיגי חד"ש בקשריו עם האורתו כסיה היהודית,
עד כדי יוזמתו לקיים מפגש עם ראשי חסידות סאטמר. החבר בורשטיין היה בנו של רב חרדי
בפולין שהוסמך ע"י "החפץ חיים" – הרב ישראל מאיר הכהן. גם בהיותו
במחתרת הקומוניסטית בפולין היה החבר בורשטיין מגיע לאימו האלמנה בפסח ועורך למענה
סדר כשר ומהודר. הוא גם ידע כי כול הסיפור על "החרדים הקיצוניים והאני ערבים
הוא שקר גס ומתועב. גם מוחמד ברקה – לימים יו"ר חד"ש ומנהיגה בפרלמנט
הישראלי, נמנע מלעסוק בכלל בעניינים אנטי דתיים יהודים, ואף היה אמון על
"סטאטוס קוו" עם המפלגות החרדיות, להתנגדות לכול הצעת חוק אנטי דתית נגד
היהדות או האסלם. ברקה גם שיתף פעולה עם אנשי שלום חרדיים בארץ ובעולם. ואילו
במישור הרעיונות הפנימיים של השמאל הוא סירב להצטרף להצעות וליוזמות להט"ביות
של ח"כ ניצן הורבי'ץ, בגלגולו הראשון של האחרון במר"צ. גם כשההנהגה
היהודית של חד"ש השתנתה ובמועדון שברח' אחד העם בת"א נערך ערב על עניין
האהדה ל"זכויות הלהאט"בים" הרי שהח"כים הערבים של חד"ש
דאז, מוחמד בארקה ועיסאם מחו'ל, לא הופיעו לדיון למרות ששמם פורסם ברבים זמן רב
קודם לכן. הם ידעו שהציבור הערבי – על הנוצרי שבו, לא שלח אותם לפרלמנט כדי להכניס
לתוך החברה הערבית את הרעל שיחסל אותה חברתית. אבל מכניסתו של ח"כ לשעבר דב
חינין החלה אוירה אחרת לנשוב בחד"ש, אוירה שרחוקה כיום מדרך המלך שהחלה בשנת
1948. זו הדרך שפתחה קבוצה יהודית בעיקר, בתוך חד"ש, אבל שהתרחבה גם לתוך שני
ח"כים ערבים, שהפכו לאנשי שמאל פתטיים לכול דבר, וששיא התהליך הזה הפך
לדומיננטי בשנת 2015, לאחר שהח"כים של חד"ש התחלפו ובמקום מוחמד ברקה,
עפו אלגברייה וחנא סוויד הגיעו אימן עודה ואעידה תומה – סלימן.
רוח חדשה מצד
ח"כים ערבים חדשים
ח"כ דב חינין הכניס
רוח חדשה לחד"ש – יותר אנטי דתית, וגם יותר ציונית. הוא הידק את יחסיו עם גורמי
השמאל הציונים, ואף עם גורמי מרכז ציוניים על נושאים "ליבראלים" כמו
מתירנות, תועבות של להאט"ב וכמובן כנגד היהדות. הוא הפך את הרפורמים היהודים
ל"דתיים היהודים" וכינה את ראשיהם החילוניים "רבנים". הוא נלחם
נגד דיור לחרדים ומנגד חבר לדתיים הלאומנים היהודים מתוך היותם "מתונים
בדת". בסקטור הערבי הוא דאג לפלג את חד"ש במאבק המשותף, וחתרנגד הסיעה
הערבית של יפו, ומנגד הוא בנה רשימה עצמאית לראשות עיריית ת"א בראשותו, יחד
עם גורמים ציוניים, כולל אנשי ימין קיצוניים מדרום העיר, כשהבסיס הוא עניינים
אקולוגיים, ומנגד הוא החליש את הסיעה הערבית של יפו, שלה חברו גם אנשי חד"ש
הערבים מיפו, שסירבו להצטרף לתנועה שהקים חינין משום היותה מחוברת לאנשי ימין
יהודים קיצוניים, ובתוכה מקום ברשימה ליהודי השייך לתועבות של הלהט"ב.
בבחירות שאח"כ דאג חינין למוטט עוד יותר את הסיעה הערבית של יפו עד שלא
הכניסה גם מנדט אחד לעיריית ת"א. בשנת 2008 – בביקור של משתתפי ההזדהות עם
ה"נכבה" ביום העצמאות הציוני, חינין נאם ע"י שרידי הכפר
"מסחה" שליד כפר סבא ואיחל לכול הנאספים להיפגש גם בשנה אח"כ תוך הוספת
"חג שמח" – בהתכוונו ל"יום העצמאות" הציוני. לעצרת "הנכבה"
המרכזית בצפורי – ע"י נצרת, הוא לא הגיע באותו היום. הוא גם האיש שלימים תמך
בלאומנית אורלי לוי – אבוקסיס והכניסה ברוב כבוד למחנה השמאל. באחת ההפגנות נגד
הגיוס לצבא הציוני – שערכה חד"ש מול בנין "הקרייה" בת"א, יצא
לי לשמוע חשש גדול שיצא מפיהו של אחד מוותיקי הקומוניסטים בישראל שאמר לי כי
"אני חושש שאנחנו עומדים לאבד פוליטית את דובי חינין לטובת המרכז
הציוני". אבל חינין היה אחד מתוך ארבעת ח"כי חד"ש. הקו שלו היה
מיעוט – ובמיוחד מול ח"כ דאז, מוחמד ברקה. אבל בשנת 2015, כאמור, חל המהפך
השליל בחד"ש. איימן עודה ואעידה תומה – סלימן החליפו את מוחמד ברקה ואת חנא
סויד ואילו יוסף ג'ברין החליף את עפו אגברייה. יוסף ג'ברין – שבהצבעה האחרונה נעדר
ממנה, המשיך יחסית בקו של קודמיו אבל עודה ותומה – סלימן לא רק שהצטרפו לקו ההזוי
והכיתתי של חינין אלא שלראשונה הכניסו שני ח"כים ערבים רוח אנטי דתית ואנטי
שמרנית ברורה בייצגם את הציבור הערבי, רוח שאותה הם ידעו גם לנסות להחדיר לתוך
החברה הערבית. מאחורי האנשים הללו – עודה ותומה – סלימן, עמדו ועומדים אנשי השמאל
והמרכז הציוני, שעד היום הם אלה שמשחקים בהם כבובות. תומה – סלימן ועודה הם גם
אוהבי כבוד ומתיימרים להיות גם "דמויות קונצנזואליות" בחברה הערבית ולכן
היה קל יותר לקנות אותם. כשדובר בהצבעה האחרונה שלהם – לטובת החוק הלהאט"בי,
הרי שבסקטור הערבי כבר ידעו לטעון כי כול שלושת הח"כים מחד"ש שתמכו בחוק
הלהאט"בי אינם שייכים לחברה הערבית ממש – בוודאי שלא לרוב המוסלמי – הסוני
שלה, ח"כ עופר כסיף הוא בכלל יהודי שמאלני ואנטי דתי שמקורו בכלל ממר"צ,
ח"כ אעידה תומה – סלימן היא נוצרייה אנטי דתית ומזן של ה"שמאל
החדש" הרדיקלי והפמניסטי הבוטה, ואילו איימן עודה שייך לזרם
ה"אחמדי", שמקורו ברפורמטים מוסלמים מהודו, המוקצים באסלאם מחמת מיאוס.
לא לחינם מרדו השלושה בכול ערכי החברה הערבית והמוסלמית והתחברו לאנשי ימין
קיצוניים כעמיר אוחנה ומיכל שיר כדי לקעקע בחברה הערבית ובמסורתה. את השניים
הצליחו רדיקלי השמאל היהודי לשבות בכבוד המפוקפק שהעניקו להם. לרדיקליזם הציוני
ולמדינה הציונית עצמה היה נוח לבנות את "מהפיכת מעמד האישה", שאותו
תוביל עבורם ח"כית ערבייה – נוצרייה, כאעידה תומה – סלימן. כך יהיה לשלטון
הציוני ולבני בריתו מהשמאל קל יותר לחדור לחברה הערבית ולשנותה תוך המרדת האישה
הערבייה בבעלה ובמשפחתה הערבית והמסורתית, ומנגד תוך כדי כך אישה ערבייה כתומה –
סלימן היא זו שתגרום לימים לנשים הערביות ללדת פחות ערבים. הכתרתה
כ"יו"ר הוועדה לשיווין האישה", של הפרלמנט הישראלי, העלתה את
גאוותה ואת האגו שלה לפסגות גבוהות במרומי הגאווה. הוא שמחה להיות סוף כול סוף חלק
מ"הקונצנזוס הישראלי". אימן עודה הוא סיר נפוח של גאווה ואגו עצמי , ומי
שאוהב שיחלקו לו כבוד וכותרות, ומנגד הוא אוהב לפגוע וללעוג למנהיגים ערבים אחרים
שמעדו. השקפותיו הן אנטי אסלאמיות, לא פעם הוא הוא יודע לשתות משקאות חריפים
בפרהסיה וללעוג למסורת המוסלמית. את התנועה האסלאמית הוא מתעב תוך לעג לבורותם של
מצביעה מ"התנועה האסלאמית הדרומית", ושנאתו גדולה לפלג הצפוני של התנועה
הזו. אם לוקחים את עודה ומשווים אותו למנהיגים הקומוניסטים הערבים בעבר – כתאופיק
זייד, תאופיק טובי, אמיל חביבי, אמיל תומה ואפילו מוחמד ברקה הרי שמול מנהיגים
רציניים עם השקפה ערבית מסודרת ויצוקה ועם רצינות חברתית והווייתית של הללו מהעבר
מגלים שעודה לעומתם הוא בעל תדמית של מעין "פלייבוי" צפון תל אביב,
מפליטי "השמאל החדש", הנע כרוח מנשבת בלבד עפ"י חליל השמאל היהודי
ההזוי והאינטלקטואלי, למראית עין. השניים החלו לחזק את דב חינין בהשקפות המתירנות
שלו וכולם קיוו שכול הסחי הזה יכנס סוף כול סוף לחברה הערבית. גב' אעידה תומה –
סלימן הפכה לח"כית דווקא בגלל הקדמת הבחירות ל-2015 מהמועד שתוכנן ב-2017. בשנת
2013 נערכו הבחירות לפרלמנט הישראלי – טרום הקמתה של "הרשימה הערבית
המשותפת" וטרום חקיקת החוק הליברמני, להעלאת אחוז החסימה, שבעקבותיו קמה
הרשימה הערבית. חד"ש הייתה אחת משלוש הרשימות שנבחרו בבחירות הללו לייצג את
ערביי ישראל – ואחת מארבעת המפלגות שהשתתפו בשלוש הרשימות הללו. לפי הסכם פנימי
בחד"ש עמדו שני ח"כים, מתוך הארבעה שחד"ש זכתה בהם, להתפטר באמצע
הקדנציה הזו (בשנת 2015) ובמקומם עמדו להיכנס לפרלמנט הישראלי איימן עודה ופעילה
ערבייה – נוצרייה מנצרת, בשם נבילה אספניולי שמה. אילו הפרלמנט לא היה מתפזר באמצע
הקדנציה שלו ולא היו נערכות בחירות בשנת 2015 הרי שאולי לא היינו שומעים עוד על
גב' תומה סלימן ובמקום זאת היינו עדים לפעילות ערבית – לאומית נטו נאה ומרשימה של
גב' אספניולי, פעילה חברתית ולאומית בחסד, וגם בעניין שיוויון האישה בכלל והערבייה
בפרט, אבל שלא על חשבון דיכוי ההשקפות של חוגים אחרים ו/או כפיית דעותיה על נשים
ממגזרים אחרים. אבל מאחר ונתניהו פירק את הקואליציה שלו עם "יש עתיד"
ועם "התנועה" הרי שהבחירות הוקדמו לשנת 2015 ועודה ואספניולי לא נכנסו
לכהן כח"כית. ואז – לפני הבחירות של 2015, הצליחה אעידה תומה – סלימן להדיח
את נבילה אספניולי ולהפוך במקומה למועדת חד"ש על משבצת הנציג/ה הנוצרי/ת, ומאחר
והוקמה אז "הרשימה הערבית המשותפת", הרי שהיא הפכה להיות ממועמדי
חד"ש ברשימה הזו והצליחה לסחוף לטירוף האישי והפוליטי שלה את כול הרשימה הזו,
תוך יצירת ריבים ותככים גם נגד ח"כי שאר המפלגות הערביות, ובכללן גם
ח"כיות ערביות. והכול בהישענה על גב התמיכה של חוגי השמאל ההזויים בחד"ש,
שהחלו להחליף כאנשי "השמאל החדש" וכאנרכיסטים, את וותיקי המפלגה
הקומוניסטית. מרגע תחילת פעילותה – לצד פעילות לאומית – ערבית לאקונית, החלה תומה –
סלימן לדהור בנושא "שיוויון האישה", תוך כדי ניסיונה לכפות את דעותיה
ההזויות והרחוקות מהמגזר הערבי גם על היהודים החרדים וגם על המוסלמים. צביעות,
כוחניות, כהניזם ושקרים אפיינו את פעילותה. הריבים שלה עם האחרים גרמו לה
פסיכולוגית להרגיש כ"גבר", לוחמה נשית – פמניסטית בפני עצמה. אם היא
הייתה באמת מעמידה את הלוחמה למען הערבים ונושא הדו – קיום במדינה, אזי, היא הייתה
מבינה שאל לה להתגרות בצבורים יהודים שענייני "שיוויון האישה" תופסים
תמונה והשקפה הפוכה, ובמיוחד אם מדובר בצבורים אנטי ציוניים, שלא פעם מניפים
בהפגנותיהם את הדגל הפלשתינאי. אבל תומה – סלימן , מלאת "העקרונות
האוניברסאליים", העדיפה להילחם על רעיונות מערביים פרו ציוניים מאשר להתפשר
לטובת ברית עם אלה שהתמיד הושיטו את היד לפלשתינאים: עם אנשי "העדה
החארדית", ובמיוחד עם "נטורי קרתא". שכונת רמת בית שמש ב' היא כיום
למעשה חיל החלוץ של מסורת הלחימה החרדית נגד הכיבוש הציוני. תושביה הם ברובם מבני
ה"ישוב הישן" מירושלים, שהגיעו ברובם משכונת "מאה שערים"
הירושלמית. מאבקי בני השכונה בשלטון המדכא נעים מלוחמה נגד כפיית הציונות והחינוך
הציוני ועד לשמירת הדת, המסורת והצניעות, די דומה וזהה למאבק הערבי בכפרים מוסלמים
רבים - ובמיוחד בפזורה הבדווית. אבל תומה סלימן – שמאלנית כופרת ואנטי דתית,
החליטה לשנות גם את החברה היהודית ולעוד לצד לאומניות יהודיות נגד אלה שלא מצביעים
למדינה, לא ממומנים על ידיה ואשר לא פעם מגיעים לשטחי הכיבוש ואוחזים בדגלים
פלשתינאים לצד האוכלוסייה של רמאללה, שכם וחברון. ואז, בבוקר בהיר הגיעה אותו תומה
– סלימן, בראש עדת נשים פרועות ומופקרות כמותה, לבית שמש והיא – כ"יו"ר
הוועדה הפרלמנטארית לשיוויון האישה", החלה לתלוש עימן את שלטי הצניעות
כשהמשטרה הציונית עומדת לצידה ומגנה עלייה ! גם אותן נשים חרדיות שניסו להסביר לה
כי המודעות הללו הן פרי רצונן של הנשים החרדיות בשכונה, לא עזרו ללהט הכהניסטי של
תומה – סלימן להירגע. היא התנהגה בדיוק מו מאיר כהנא ויורשיו, כשהללו ניסו לפרוץ
בכוח לאום אל פחם ולנצרת. אבל עמה שקרנית היא המטורפת הזו למדתי לדעת כבר באותו היום
הפוגרומיסטי. לאחר שהעברתי במסרון לראשי הציבור הערבים על מעלייה – וכך גם לעיתונאים
רבים, הרי שהיא נשאלה ברדיו על דברי ומה מוזר היה שהיא טענה שהיא בכלל לא מכירה
אותי. אין זה המקום להביא את כול המקומות שבהם היא פגשה אותי וגם שוחחה איתי, אבל
כול מי שמבין ראשי הציבור הערבי ששמע ממני את תשובתה השתדל לא להיחנק מצחוק. להבדיל,
ח"כ לשעבר מבל"ד – חנין זועבי, איננה יותר דתייה ואיננה פחות לוחמת
לשיוויון זכויות האישה בכלל והערבייה בפרט, אבל כאשר על סדר היום עומד המאבק
לזכויות המיעוט הערבי והפלשתינאים הרי שהיא תשלב זרועות עם כול מגזר יהודי, שגם
חושב אחרת בנושאים חברתיים ממנה. זועבי תיזהר מלשתף פעולה עם נשים יהודיות על
שיוויון האישה, כשבתחום הפלשתינאי מדובר בלאומניות יהודיות וסלאביות. גם ח"כ
לשעבר – תמר גו'זנסקי מחד"ש, לא הייתה מעזה להתפרץ כך לשכונה חרדית, ובוודאי
שלא הייתה עושה זאת בשכונה שרוב תשביה הם נגד הכיבוש. "מתחת לשולחן" מסייעת
תומה – סלימן לעוד אחת מנשות "השמאל החדש" שעולות פוליטית בחד"ש –
לעו"ד נועה לוי. אם תומה – סלימן היא שיטת "המקל" נגד היהדות
החרדית הרי שגב' לוי היא שיטת "הגזר". האחרונה – במסווה של "סיוע
משפטי נגד הגיוס" לצעירים חרדים, ניסתה לחדור בשיטה פמניסטית וולגרית לשכונות
החרדיות בבית שמש ובירושלים כדי לערוך שם "חוגים לנשים" כדי שנשים
חרדיות תנטושנה את דתן. כמובן שהעניין טורפד וכול ההזויות השמאלניות הללו ירדו לטמיון.
אבל הפרובוקציות של הח"כית ההזויה הזו, תומה – סלימן, לא נעצרו רק בחברה
היהודית. במלאות 60 שנה לטבח כפר קאסם לא התביישה האישה הזו כמעט לפוצץ את האירוע
בכפר קאסם משום שתושבות העיר כפר קאסם ערכו הפרדה בין גברים לנשים, במהלך הטקס שם.
גב' תומה – סלימן, נוצרייה ואנטי דתית, החלה לחקות את הרפורמים היהודים בתוך החברה
המוסלמית. היא עשתה כול אשר לאיל ידה כדי להיבחר לוועדה הפרלמנטארית לבחירת קאדים
מוסלמים ואח"כ פעלה לדאוג שבפעם הראשונה בהיסטוריה תיבחר אישה לתפקיד
ה"קאדית" ! לפני כשנה לערך צלצל אלי מבוהל פעיל ערבי מרכזי מוואדי ערה
ושאל אותי לעניין "מצעד הש...". קצת נבוכתי מהשאלה ושאלתיו מדוע הוא
שואל על המצעד המזוהם והוולגארי הזה. האיש ענה כי לידיעתו תומה – סלימן השתתפה
במצעד הזה ! לפני מספר שנים עלה ב"יום ירושלים" הציוני דווקא רעיון
חיובי מצד הגב' תומה – סלימן. הרעיון היה לדבר על "ירושלים האחרת", של
דו קיום. צילצלתי אליה ושאלתי אותה מה דעתה ביחס לכנס חילופי בפרלמנט הישראלי (כפי
שהיא הציעה) אבל על נושא של ההיסטוריה הדתית בירושלים, לפני בוא הציונות. גב' תומה
– סלימן לא התלהבה מהנושא, מסתמא כי היה בו עניין של אחדות דתית. כמובן שהיא לא
חזרה אלי והכנס שהיא הציעה מעולם לא התקיים. אינני מופתע מהצבעתה של הגב' תומה
סלימן לטובת הלהט"בים, שהרי היא הסוכנת הראשית שלהם במגזר הערבי. ענייני
המתירנות והפמניזם חשובים לה יותר מהדו – קיום היהודי – ערבי, ומהמאבק הפלשתינאי.
היו"ר המוסלמי כבובת
חרסינה
איימן עודה – המצביע השני
מחד"ש לטובת הלהט"ביות", פרץ בקול סוער והזוי למערכת הפוליטית. יש
לציין שעד לבחירתו של עודה ליו"ר חד"ש הרי ששאר אלה שהיו יו"רי
חד"ש – ולפני כן מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נכנסו לתפקידם
באופן אחראי וללא יותר מדי הצהרות בומבסטיות וריקניות. כאלה היו הי"ורים והמזכ"לים
הללו – משמואל מיקוניס, דרך מאיר וילנר, תאופיק זייד ומוחמד ברקה. אבל עודה היה
כבר ראוותני עוד בימים שברקה עדיין כינן כיו"ר חד"ש. התבססותו הפרסומית
של עודה קיבלה אח"כ תעוזה גם בזכות הקמתה של "הרשימה הערבית
המשותפת", והעמדתו בראשה, ולא רק בראש חד"ש. אבל לעודה הייתה עוד סיבה
טובה לרקוד על גג ההתנשאות ההזוי שלו. כול שאר יו"רי חד"ש ומזכ"לי
הקומוניסטים עשו זאת בעמם ודרך המנגנון המפלגתי, ובעבר אולי גם דרך המנגנון
הסובייטי, אבל בישראל הם היו צריכים להתנהל לבד ולסחוף את מפלגתם לתוך המערכת הפוליטית
בזהירות. מאחורי עודה עמדו ועומדים ארגוני השמאל היהודים ההזויים שבהם הוא נועץ
והם אלה המעניקים לו את התחושה שהוא "מנהיג" ותמיד יינשא על כתפיהם.
האיש מגיע משכונת "כבביר" ושייך במוצאו לכת ה"אחמדים",
שבאסלאם היא מנודה. דעתו בכלל על דת האסלאם היא שלילית. הוא נוהג בפני חבריו
היהודים – מהשמאל ההזוי, לזלזל באסלאם ולשתות עימם לשכרה, לא רק מתוך אהבת הטיפה
המרה אלא כדי לבזות את האסלאם, האוסר על כך. בפעם אחרת הוא נשמע מסנן קללה ערבית
נמרצת (כאן יש לציין למען ההגינות כי האיש
איננו מלומד בקללות ו/או ניבול פה אלא באמת מדובר באיש שיחה נעים ומתון) כנגד
מודעה דתית שהופיעה בדרכי הצפון מטעם "התנועה האסלאמית הצפונית" (בימים
שזו עוד הייתה במסגרת החוק הישראלי). מהרגע שהוא נבחר ליו"ר חד"ש הוא
ניגש לארגוני השמאל והמרכז – המפרסמים עצמם תחת כותרות ה"דמוקרטיה",
ושאל בעצתם לכול צעד פוליטי וחברתי בחברה הישראלית, ומהם הוא גם שאב אח"כ את
רעיונותיו האנטי חרדים, תוך הזדהות מוחלטת עם דעתם שעל האינטליגנציה הערבית להשתתף
בהורדת ההתפתחות הדמוגרפית של החרדים ושל האסלאם. מהם הוא גם ניזון לגבי החלטותיו
בעניינים חברתיים – ערביים, כולל צרת הלהט"ביות. עודה החל, כבר מיומו הראשון
כיו"ר וח"כ, להצהיר הצהרות בומבסטיות על כך שהוא יהיה זה שכח"כ
יביא לשלום בין יהודים כמו שלא עשו קודמיו בתפקיד. בברבורים הללו הוא שיתף לא רק
אנשי שמאל ושלום אלא גם אנשי ימין הזויים כמו ח"כ לשעבר אורן חזן, שמעל בית
הפרלמנט הישראלי הוא לעג לדברים הללו ולשיחתו עם עודה. בתחילת דרכו – כיו"ר
חד"ש ו"הרשימה הערבית המשותפת", הוא נישא על גלי היהודים הרפורמים
בארה"ב והוטס לארה"ב. היו כאלה שביקשו ממנו להתקשר במסעו בארה"ב גם
לאנטי ציונים יהודים כמו חסידות סאטמר הגדולה (זו הייתה בשעתו תוכניתו של דובר
חד"ש המנוח, עוזי בורשטיין) אבל עודה לא הסכים משום שהרפורמים אסרו זאת עליו.
הם גם הצליחו למקם אותו כ"אחד המשפיעים הגדולים בעולם", ולרשמו במספר
עיתונים אמריקאים ככזה, על אף שהוא אפילו לא היה משפיע מספיק חזק ב"רשימה
הערבית המשותפת" ובחד"ש. עודה, תומה – סלימן וחינין הפכו להיות בעצם בובות
ציוניות ואנטי דתיות של השמאל והמרכז הציוני. לא פלא הוא שכאשר "הרשימה
הערבית המשותפת" חפצה הייתה לפרוש מן הפרלמנט הישראלי כמחאה לחוקים גזעניים
מהימין, והדבר היה יוצר בעיה קשה לישראל, הרי שמניעת הצעד הזה באה מהמשולש חינין –
עודה – תומה – סלימן. פרשה אחרת שחינין במיוחד גרר את המפלגות הערביות להצבעה אנטי
ערבית בעליל היא פרשת ההצבעה על העלאת גיל הנישואין. בחברה היהודית עדיין קיימות
עדות שמחתנים בהן עפ"י שידוך של המשפחה ובגיל צעיר. הפעם אינני מתכוון דווקא
לחרדים דווקא. הקבוצות החסידיות אמנם מארסות את בנותיהן בגיל 17 ועד גיל 18 הן
נשואות אבל רוב הספרדים החרדים והליטאים נישאים לאחר גיל 20. אני מדבר בעיקר על
בני העדות הבוכרית, הגרוזינית והקווקאזית. בעדות הללו רק בקרב הבוכרים ישנו באמת
ציבור חרדי ולכן הציונים יודעים היטב שכול נישואין מוקדם כזה – של בנות העדות
הללו, ברוב החילוני והמסורתי שלהן, הם בעצם הפסד לצבא הישראלי, ואח"כ גם הפסד
לחילוניות הישראלית, משום שלא פעם בעקבות נישואיי המשפחות החדשות הרי שהן הופכות
לדתיות וחרדיות. בעדות הללו ישנה גם השתמטות של למעלה משמונים אחוז מגיוס של נערים
צעירים – שלא על בסיס דתי, והנישואין הללו הם עוד סיבה לכך. החוק החדש שעלה בא
לשים גבול לגיל צעיר של נישואין כדי להפוך יותר בנות יהודיות לחילות
ו"לוחמות" ולגייס עוד צעירים ישראלים. חינין ניצל מצב שולי ולא חוקי שבו
ילדות ערביות נישאות מוקדם, כדי להעביר את הח"כים הערבים להצבעה הזו (להוציא את
ח"כי "התנועה האסלאמית הדרומית"). החוק הזה גם בא להעלות את גיל הנישואין
כדי להוריד את הילודה בקרב ערבים, דתיים וחרדים. כדאי להבין ש"השמאל
הציוני" ו"החילוניים הליבראלים" הם הכוחות שדואגים לסובב את החברה
הערבית עפ"י הצרכים הציוניים שלהם ואילו חינין בעבר, וכסיף, תומה – סלימן
ועודה בהווה, הם הסוכנים שלהם בחברה הערבית, אם במודע ואם לא במודע, ולא אצטט כאן
משפט מהסרט "מאחורי הסורגים". לכמה מהפרשיות הללו הייתי נוכח בעצמי.
מספר שנים כתבתי באתר של חד"ש – "הגדה השמאלית". ראובן קמינר – בעל
האתר, דווקא היה בעד הכיוון הזה, כקומוניסט עבר שהבסיס שלו היה האיחוד נגד הכוחות הלאומנים
וקיום מערכה יהודית – ערבית נגד הכיבוש. אבל כמובן שהרפורמים והקונסרבטיביים ראו
בזאת בעין רעה עד שמאמרי שם הידלדלו והפסקתי לכתוב שם. אבל את הדוגמא כמה איימן
עודה איננו רגיש לעבודה עם דתיים וחרדים חשתי לפני פחות משנתיים. בכול פעם שאני
משתתף בכנסים ובאירועים עם ציבור לא יהודי אני עומד על שני דברים: 1) מה שאינו כשר
בכיבוד אינו בא אל פי. 2) אינני מופיע בשבתות ובחגים יהודים בכלל (בעבר גם סירבתי
להופיע בכנס שלום בנצרת – שנערך בשבת). הצד השני בדרך כלל מכבד את בקשותיי. בעבר
הופעתי עם ח"כ דאז, מוחמד ברקה, בכנס נגד הכיבוש בעיר רומא, בירת איטליה. בליל
ההיכרות יצאנו כולנו – עם נציגי מזרח ירושלים (משפחת נוסייבה) ועם אנשי השגרירות
הפלשתינאית ברומא לסעודת היכרות. ביקשתי כמובן רק ירקות, פירות ושתייה קלה. בשלב
מסוים – מתוך תמימות, ביקש סגן השגריר הפלשתינאי ברומא האיטלקית, לכבד אותי גם
במנה של דגים, ב"פירות ים". גם המופתי דאז של ירושלים נכח בפגישה. מוחמד
ברקה היה נסער והבין כי המאכל הלה אסוראסור על יהודים, ומיד פנה אלי ואמר לי שלא
אגע בזה כי זה דבר שאסור לנו. גם כך לא התכוונתי למגוע בזאת אבל הודיתי לו בפה
מלא. וכך הם בדרך הכללים בכול הכנסים שהשתתפתי ושאני משתתף בהם כמו בישראל, ברומניה,
בבריטניה, באיטליה ובכול מקום אחר בחו"ל. לפני כשנה וחצי הובלתי מספר פעילים
לאי גיוס החרדים לפגישות עם ח"כי "הרשימה הערבית המשותפת". הגענו
לחדרו של איימן עודה ותוך כדי השיחה הוא כיבד אותנו בסוכריות. אחד מהפעילים נדהם
כשגילה שהסוכריות לא רק שאינן כשרות, אלא אף מרוחות בשומן מן החי. הלה הסב את
תשומת ליבנו והעיר על כך לעודה. האחרון אפילו לא נבוך אלא חייך בלעג ופלט כי
"זה לא נורא, פעם אחת יצא לכם לטעום סוכריות לא כשרות". אח"כ שוב
חייך בלעג. רבע שעה אח"כ פנינו לחדרה של ח"כ חנין זעבי ומיד עם הכנסנו
הוגש הכיבוד ע"י עוזרתה, גב' יהודית,
כשהאחרונה מציגה את ההכשרים המהודרים שהתנוססו על הכיבוד הארוז. זה כול ההבדל בין
עודה – שרגישותו לדת ולכול השקפה שונה, ממנו והלאה, כחבריו ההזויים והדוגמתיים
בשמאל הישראלי, לבין פרטנרים ערבים אחרים שבאמת מתכוונים לדו קיום פלוריאליסטי
אמיתי. לגבי עופר כסיף והצבעתו הרי שאינני תמה עלייה וברור לי שנציג היהודים –
מ"השמאל החדש" שהשתלט על חד"ש, הוא יצביע עבור מה שנראה לו
"עקרון חשוב יותר" במאבקו. כסיף עצמו – לעומת ח"כים יהודים מהעבר
של חד"ש, מקורו איננו קומוניסטי אלא מתוך מר"צ האנטי דתית וההזויה.
לזכותו של כסיף רק יאמר שלהבדיל מחינין הרי שבנושאים הערבים והפלשתינאים הוא הרבה
יותר עקבי ואמיתי, ובאמת שאיננו נוטה לכיוון הציוני. מנגד מדובר באדם אפור וצעקני
שעדיין נלחם כמו תיכוניסט רדיקלי ולא כמו איש רעיוני ופוליטיקאי אמיתי. דווקא כאן
קשה להאשימו – שהוא גרר את השלושה להצבעה הפרו להט"בית, אלא הוא פשוט הצביע
עפ"י רעיונותיו. תומה – סלימן ועודה הם אלה שמנסים לגרור את הציבור הערבי
למערבולת הלהאט"בית.
לחשוב שוב ויותר מפעמיים
שמונה ח"כים – רוב
רובה של "הרשימה הערבית המשותפת", ברחו מההצבעה. הניסיון של הזויי
הלהט"בים, כמו אותו מוחמד זועבי, לטעון כי רוב הרשימה הערבית בעד העניין אבל
הם פוחדים מהציבור האסלאמית הרי זו כבדותא. נכון אמנם שח"כ כמו אחמד טיבי
ואחרים גינו בשעתו את הפיגוע ב"ברנוע" (שלסוף היה פנימי ולא חיצוני...)
אך מכאן ועד הסכמה עם הלהט"בים והבאתם לחברה הערבית עדיין הדרך ארוכה. לפני
שנים שוחחתי עםהשר המנוח של מר"צ – יוסי שריד, ושאלתיו כיצד יתכן שאדם כמוהו,
הנלחם על זכויות הרפורמים היהודים, עורך את כול אירועיו הדתיים (חתונות ילדיו, בר מצוות
ובריתות מילה לצאצאיו וכו') דווקא לפי ההלכה היהודית האורתודוכסית ? יוסי שריד
חייך אנמר לי כי "אני בעד שכול אחד יעשה ככול הנראה לו מבחינה דתית, ובכלל
זאת הרפורמים, אבל כשאני צריך לקיים את טקסיי אני עושה זאת עפ"י החוק היהודי,
וזוהי השיטה האורתודוכסית". מכאן שלחימה נגד אלימות וכפייה נגד הלהט"בים
עדיין רחוקה מלהזדהות איתם ולהביא את שיטתם לחברה הערבית. כחברה הערבית כך גם
החברה הדרוזית ולכן ביטחוני שג'אבר עסלקה – הח"כ הדרוזי של חד"ש, יודע
היטב כי מה שעבר בחוק הלהט"בי הוא מאוד, מאוד מחוץ לתחום של החברה הדרוזית,
כמו שיוסף ג'ברין, עוד ח"כ מחד"ש שלא הצביע, יודע היטב מה חושבים בני
עירו, אום אל פחם, על תועבות הלהט"ב.
מדוע התערבתי
חברים יקרים, לסיום אני
באמת רוצה לומר לכם שגם כנגד האנשים שאותם ביקרתי קשות כאן – כמו איימן עודה
ואעידה תומה – סלימן, הרי שאין לי נגדם דבר וחצי דבר אישי. מעולם הם לא הרעו לי
ואני לא הריעותי להם ואינני מתכוון, חס ושלום, לעשות זאת. הייתה אפילו פעם אחת שבנוגע
לבית העלמין הערבי שע"י העיר נשר, השתתפו גם אנשי חד"ש – ובכללם איימן
עודה, במלחמה על בית העלמין הזה ויחד הצלחנו כולנו לבטל את הריסתו. לצערי הרב,
בהגנה על בית העלמין ביפו מסתבר שהשמאל לא השקיע כוחות ואילו דווקא החרדים ורבני
ת"א סייעו לכך הרבה יותר. אם מחר או מחרתיים יבינו המבוקרים על ידי מהי טעותם
העקרונית והאסטרטגית, הרי שאשמח לפארם. התערבותי זו – בנשמת אפה של החברה הערבית,
באה לאחר הרהורים לא מעטים. עפ"י ההלכה היהודית אנחנו כחרדים ל-ה' ולתורתו
אסרים בהתערבות בקרב קבוצות אוכלוסיה וגדת אחרות. אבל מאחר ותומה – סלימן ועודה
מתערבים שוב ושוב נגד הדת היהודית ונגד החרדים ומסייעים לשמאל האנטי דתי ולאויב
הרפורמי שלנו להילחם בדרך ה', ללא התחשבות בערך של אחווה יהודית – ערבית רחבה באמת
(כפי שהייתה קיימת עד הקמת המדינה הציונית), הרי שהכלל של אי התערבות מצידי בטל
ו"עת לעשות ל- ה' הפרו תורתיך", ולכן עלי להילחם נגד אלה שהפכו לאויבים
לדתנו, כאשר הם מצלצלים בפעמוני שקר ומרמה של "אחוות עמים"
ו"זכויות שוות לכולם". אל אמינו חברי הערבים לרגע כי הלהט"ביות לא
תיכנס אל ביתם אם חוקיה הדורסניים יעברו בפרלמנט הישראלי. בנתיים – מאז הכיבוש
הקולוניאליסטי של הבריטים, ובמיוחד מאז הקמת המדינה הציונית, הרי שכול הקלקולים של החברה המערבית שהביאו הקולוניאליסטים
הללו לא פסחו על בני עדות המזרח היהודים, על החברה הדתית והחרדית היהודית וגם נפלו
ותפסו עובש חברתי בתוככי החברה הערבית, ואף זו הדרוזית. כדי להבין מאיפה באנו ולאן
הגענו אתם מוזמנים שוב לקרוא את הפסקה הראשונה במאמרי זה, על ההיסטוריה שיכולה
הייתה להיות אחרת אילו פר' דה האן לא היה נרצח ע"י הציונים השמאליים והימנים
גם יחד (דרך אגב, משיחותיי עם חברי הקומוניסט המנוח, עוזי בורשטיין, הוברר לי כי
גם ה-פ.ק.פ. תמכה ביוזמותיו של פר' דה האן). בכוחות משותפים נחזיר את ההיגיון ואת החברה
המזרחית – המסורתית הבריאה מלהט"בים, סמים, פשע ועוד מרעין בישין. ולכול ידיד
וחברי המוסלמים והדרוזים קבלו את איחולי החג שמח שלי, ל"עיד אל אדחה".
