בס"ד
שעתה האמיתית של מירי רגב / הרב אליהו קאופמן
במשך שתי קדנציות הפכה מירי
רגב לח"כית "צבעונית" שהדעות עליה חלוקות באופן קיצוני – מהערצה
ועד שנאה ובוז. במשך אותה תקופה היא הפכה לסמל המלחמה לא רק בנושאים לאומיים
ומדיניים – כאחת מסמנות הימין הקיצוני בתוך הליכוד, אלא גם כסמנת של מאבק ב"אליטיסטיות"
של אלה שמאמינים כי הם ורק הם בנו את הארץ ולכן רק הם מורשים לעצבה כראות עיניהם
בלבד, מבעד לעיניהם הצרות. במיוחד הפער הזה – בין "ישראל הטובה והישנה"
ל"ישראל בעליה" (לא זו המפלגה לענייני חבר העמים, שנבלעה בליכוד...),
הוא אחד מהקונפליקטים בין האליטיסטיות השמרנית
הישנה, מימי "גדוד העבודה", לעובדים החדשים מעיירות הפיתוח.
המלחמה הזו עולה בנושאים רבים – בין שני הצבורים הללו, ויש לה מאפיינים רבים אך
בראשם המאפיין של השוני התרבותי. הערכים והנורמות הם בעצם הבסיס שמרכיב כל תרבות
ואילו הפולקלור הוא צורת הביטוי של אותם ערכים ונורמות. בישראל לא פעם מבלבלים את
היוצרות ולפולקלור פשוט קוראים "תרבות". אבל הפולקלור הזה הפך במדינה
השסועה והמורכבת מפאזלים לאומיים ועדתיים שונים ומשונים, לקרב הצמרת על תוצאות
"כור ההיתוך" – המהתך המערבי מול המהותך המזרחי, המהתך החילוני מול
המהותך הדתי ובמיוחד החרדי, והמהתך היהודי – סלאבי מול המהותך הערבי – דרוזי –
צ'רקסי. כשש שנים הרימה גב' רגב – בין שאר דגליה, גם את הדגל הפולקלוריסטי –
תרבותי הזה, וכבר בימי כהונתה כדוברת הצבא היא נתקלה בתופעת הגזענות של
"ישראל הישנה" כנגדה בגלל היותה בת ל"ישראל בעליה", כאשר הכתב
אמנון אברמובי'ץ הזכיר לה שהיא תמיד תישאר סיבוני, למרות ש"עברתה" את
שמה לרגב. כח"כית היא ידעה להילחם יפה גם על זכותן של תרבויות יהודיות אחרות
להיכלל ב"קונצנזוס הלאומי" ולא להיות מוצגות כסרח עודף שאנשי
"ישראל הישנה" מחכים שתיעלמנה. עכשיו, כשהיא מונתה ל"שרת
התרבות" מגיע מבחנה האמיתי בנוגע להשוואת התרבות והנורמות וביטויים באופן
שווה בחברה הישראלית.
חלקם הארי של שלושים
המנדטים שקיבל הליכוד הצביעו לו לא רק בגלל עמדות ניציות דווקא וגם לא רק בגלל
היותו של נתניהו המנהיג היחיד שראוי היה לבחור בו. בטוחני שכל מי שהיה עומד בראש
הליכוד היה זוכה – פחות או יותר, לאותה תמיכה גורפת של המוני עמך ישראל הפשוטים.
בחירות 2015 הזכירו במידת מה את אותן בחירות היסטוריות שבהן ניצח הליכוד בשנת 1977
והדיח לראשונה את המער"ך מהשלטון, ואף את אלה שבאו אח"כ, בשנת 1981.
למרות שעברו כמעט 40 שנה מהקרבות הללו הרי שעדיין נמצא באויר הקרב בין "ישראל
השנייה" ל"ישראל הראשונה". זהו איננו קרב מדיני ממש אלא זהו הקרב החברתי
והתרבותי של אלה שבנו את "כור ההיתוך" נגד אלה שאינם חפצים עוד בהיתוך
שלהם. בבחירות 2015 עמדו על רגליהם האחוריות בני "ישראל השנייה" והצביעו
כאיש אחד בלב אחד כדי שלא להחזיר שוב את שלטון המהתכים. אבל למרות הכול, בתרבות –
ובמיוחד בפולקלור, עדיין שולטים המהתכים, וכאן מגיעה שעתה הגדולה של הילדה סיבוני
מקריית גת הפריפריאלית לנסות ליצור באמת פולקלור תרבותי פלוריאליסטי ולא גזעני,
כמו זה ששולט כיום.
בישראל קיימים מונחים
שונים לפולקלורים, וגם לתרבותיות השונות בה. כשמדברים על "מוסיקה
ישראלית" הרי שהכוונה ברורה: מנגינות ומילים שמבאות את הלחנים הרוסים
והרומנים, שהבילויים ואנשי השמאל הציוני הביאו לארץ עם עלייתם. כשבישראל מדברים על
"מוסיקה ישראלית" הכוונה היא לשירי מחאה של זמרי השמאל המחקים את תרבות
השמאל שצמחה במדינות המערב. וכשבישראל מדברים על "שירי ארץ ישראל היפה והטובה"
הרי שמתכוונים לכל הפולקלור ש"תנועת העבודה" הציונית שירשה בארץ. גם אם
היום הפולקלור הזה הינו נחלת מיעוט הרי שהוא נחשב הדומיננטי ואותו מממנים מטעם
השלטון, גם אם הליכוד שולט בממשלה עם המפלגות החרדיות. בתוך המדיה קמה "חונטה
תרבותית" מהדור הישן של המער"ך והשמאל הציוני שאיננה מוכנה להודות שצריך
פלו ריאליזם, ולשם הנצחת עצמה משתמשים הללו בגזענות כ"קרדום לחפור בו".
מי שאינו פועל פולקלוריסטית עפ"י אמות המידה שלהם, הרי שהוא נחשב נחות,
"לבנטיני" וכו' ומנגד הם השתלטו על הכוח הארגוני ה"תרבותי",
וגם מנהליו פוחדים מהם, וכך אותו פולקלור של מעטים משווק בכוח לרוב האוכלוסייה
הישראלית בטענת של "עידוד הקדמה".
למרות שיהודי ארצות ערב
חיים כאן כבר עשרות שנים, ואף נמצאים בתפקידים בכירים הרי שהצלילים המזרחיים
המלוים את הפולקלור שלהם נקראים "מוסיקה ים תיכונית". כאשר לזמר המושר –
גם בצלילי מוסיקה מערבית, מתווספות מילים מהמקורות – הוא נקרא "מוסיקה
חסידית". וכאשר הזמר הוא עם צליל מזרחי ועם מילים מהמקורות הוא נקרא
"מוסיקה מזרחית". על מוסיקה "מזרח אירופאית" איש אינו מדבר
כשמדובר בזמר של הקיבוצים, וגם על "מוסיקה מערבית" איש אינו מתייג כאשר
מדובר במוסיקה עם מילים עבריות ועם קצב מערבי. הפולקלור הוא הביטוי לשפה בה
מנציחים תרבות של נורמות וערכים שלטת, וכך - כשמתייגים חלק מהישראלים כ"ים
תיכוניים", "חסידיים" ו"מזרחיים" הרי שכך מנציחים את
הדומיננטיות התרבותית של אלה שבנו את המדינה לעצמם, וכל השאר חיים כאן "על
תנאי" וכ"תת תרבות".
ההתנגשות הראשונה שאירעה
השבוע – בין שלום חנוך, דינוזאור מה"תרבות האקסקלוסיבית" של אלה שהיו
פעם הרוב, לבין גב' מירי רגב, היא תחילתו של מאבק של אלה שאינם מכירים בזכותו של
הרוב הישראלי להיות קונצנזואלי. השפלתה של רגב היא בעצם המשך ההתגוננות של
אפרטהייד פולקלוריסטי שבו שלום חנוך ודני ליטני וחבריהם הם "זמרי מאחה
ישראליים" ואילו עמיר בניון הוא "זמר מחאה מזרחי – דתי" ואריאל
זילבר הוא הוא זמר מחאה "חרדי". זילבר הוא הדוגמא הקלאסית למצב
האליטיסטי הנתון בפולקלור הישראלי. כמי שבהיותו חילוני היה "זמר ישראלי"
שמוקם בחלק העליון של הסולם הפולקלוריסטי הרי שעם חזרתו בתשובה הפך ל"זמר
סקטוריאלי" ושנוי במחלוקת. והנה אותה לוחמת גדולה בהיותה ח"כית – ששמה
מירי רגב, נבהלה מהעוצמה החוצפנית של חנוך וחבריו, שגם דיברו אליה בצורה בוטה ולא
מעט משום היותה אישה! ופתאום, מתוך הלם התקפתם, החלה גב' רגב אף היא לחזור על
המושגים "מוסיקה ישראלית" מול "מוסיקה ים תיכונית", ובמקום
לענות בצורה ישירה כי אותם "אליטיסטים בגרוש" פועלים בחוצפה, הרי שהיא
מצאה להתנצל ועוד להתחנף, כי היא "גדלה על שלום חנוך".
רגב צריכה להבין כי
שלושים המנדטים של הליכוד הם אלה שהציבו אותה כשרת התרבות כדי לעשות אחת ולתמיד
סדר בפירמידה ההפוכה של דומיננטיות המיעוט ה"אליטיסטי" בתרבות הישראלי,
ובשפת הפולקלור שלו. אם שולמית אלוני הייתה "בחירה לגיטימית" של שרת
תרבות הרי שגם רגב יכולה להיות כזאת. תלמד גב' רגב מלימור לבנת – שרת התרבות הקודמת,
עזות מיניסטריאלית מהי. להבדיל מגב' לבנת הרי שגב' רגב – כמי שגדלה בעיירת פיתוח
ובת לעדות המזרח, ניחנה ביתר הבנה לייצוב השיויון הפולקלוריסטי והתרבותי במדינה.
את תקיפותה של גב' לבנת – בתחום הספורט (נושא שלא היה נהיר לגב' הזו טרום כהונתה
בתפקיד שרת התרבות והספורט), צריכה גב' רגב לאמץ במאבק התרבותי הזה ש"אם לא
לעת כזאת הגיעה למלכות". גב' רגב צריכה להבין כי מאנשי ה"בוהמה"
וה"בהמה" לא יבואו בעתיד קולותיה אף אם תפרוש לרגליהם שטיח אדום ובוהק.
כדי לעלות מעלה יותר – בפוליטיקה הארצית והפנימית בליכוד, עליה לשנס מתניה ולפעול
למען אלה שעדיין מקוטלגים כ"אוהבי מוסיקה ים תיכונית". אלה הם תומכיה
והם אלה שיבחנו אותה בזכוכית מגדלת כשרת התרבות. בטוחני שאם גב' רגב תהיה תקיפה
ותדע להעמיד קריטריונים תרבותיים שיוייונים ללא משוא פנים לטובת תרבות ופולקלור
המיעוט הרי שהיא לא תיוותר לבד אלא שלצידה יעמדו לא רק שלושים המנדטים של הליכוד
אלא גם לא מעט ח"כים וארגוני שמאל ומרכז מזרחיים כמו "הקשת
המזרחית" למשל ואף המנדטים הדתיים, ובמיוחד
החרדים. ועם קצת איפוק וחוכמה פוליטית הרי שגם במגזר הערבי ישמחו לשתף איתה פעולה
בנושא, אפילו רק "עד הוק". הפיכת כל הפולקלור לישראלי – על כל גווניו,
יהיה צעד בטוח לשוות לתרבות הישראלית פנים קונצנזואליות בעלי תוכן פלוריאליסטי
באמת ולא להציג את התרבות הישראלית כקופסת שימורים מהסוציאליזם המזרח אירופאי
הארכאי ו/או כשגרירת החיקויים האמריקאים במזרח התיכון. הצלחתה של רגב במשימה תעניק
לה דחיפה חשובה כדמות מאחדת לעתיד – במקום התדמית המפלגת שזכתה לה עד כה.
בהצלחה גב' רגב.
